Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘אקדמיה ולימודים’

החרמנות התחילה כשקראתי את "כשניטשה בכה" של יאלום. אחד מכוחות המשיכה החזקים של הספר לפחות מבחינתי, היו התיאורים של הארוחות והמאכלים שברוייר, גיבור הספר [מי שהיה מעין "מנחה", אב רוחני וחומרי של פרויד בתחילת דרכו] זכה להזין עצמו בהם, תוך התפתחות העלילה. אלו לא היו רק המאכלים – משהו בתיאור עצמו, הצליח להעביר באופן מוצלח במיוחד, את החיים הבורגניים והנוחים שמהם נהנו גברים מהמעמד הבינוני הגבוה בוינה של סוף המאה ה-19, תחילת המאה ה-20. האופן שבו הנשים של ברוייר ופרויד ניהלו את הבתים ושחררו את הגברים האלה להתעמק בחקירה שלהם, הכבוד שלו הם זכו מהסביבה הבורגנית המאורגנת והמתוקתקת – עם השניצל והכופתאות והעוגיות והעוגות והאוכמניות והדובדבנים והקרמים והצלי. כוסות התה והיין והשמפניה והתופינים והלחמניות החמות. הוא גמר אותי יאלום.

אין להתפלא איפה שכאשר נחה לי העין על הספרון הזה "לסעוד עם פרויד" ישר אימצתי אותו בחום אל חיקי. מעבר לזה שבשל הריבוי המיותר בעיסוקים אינטלקטואליים התחלתי להעדיף ספרים עם תמונות, הרי שהתמונות בספר דנן היו כולן של מאכלים בדיוק מהתקופה ההיא, המאכלים שפרויד נהג לאכול ולא רק תמונות אלא גם מתכונים! אחד מכאבי הלב הקשים תוך כדי הקריאה ב"כשניטשה בכה" היה שאין לי שום דרך להגיע (לייצר) אל המאכלים המתוארים; גם כי אני לא חיה (תודה לאל) בווינה, לא במאה ה-19 וגם כי אין לי מושג איך מבשלים/צולים/אופים אותם.

הספר לא איכזב: פרפה וניל, כופתאות שזיפים, סלמון בציר ירקות, אנזאטים, תפריט סעודת החתונה של זיגמונד ומרתה כולל כל המתכונים, תפריט חג המולד של משפחת פרויד (מתכונים: צלי אווז, פירות מסוכרים, פונץ) וגם קרם קרמל, סורבה אננס ובאמת רשימה מדליקה. מתכונים קצת בעיתיים – אבל נפתח הפתח אל הממלכה.

אבל בנקודה הזו רק התחילה ההנאה שלי מהספר.

פרויד הוא דמות מופת בשבילי. הוא היה כזה מאז שאני זוכרת את עצמי מכירה אותו [לא הצלחתי לשחזר ממתי, סביר שמהתיכון] התרומה העצומה שהוא תרם וממשיך לתרום בכל יום למיליוני בני אדם וכל זאת בזכות האומץ שלו לחקור, לחשוב, לנתח. אופן החקירה שלו, ההליכה הזו עקב בצד אגודל, יכולת ההתבוננות, המקוריות והיצירתיות של המחשבה. התעוזה לעמוד מול האחרים ולטעון את מה שבעיניהם נתפס כמגוחך, שערורייתי. האומץ להיות שונה.

איזה תענוג אדיר זה היה להיכנס אל החיים הפרטיים שלו, דרך החלון שהסופרת קטיה בהלינג-פישר פתחה (דובי לנץ תרגם מגרמנית). גב' פישר היא פסיכואנליטיקאית בעצמה שפיתחה התעניינות בפן הפרטי של זיגמונד פרויד. היא מתארת בספר מה פרויד אהב לאכול, איך הוא ומרתה אשתו אירחו ואת מי, איך נחגגו החגים, לאן נסעו בחופשות, מי היו החברים, סדר היום וכו'.

איפה הספר נגע בי? [חוץ מהעניין של האוכל כמובן]

קודם כל – הפירוט המדוקדק של סדר היום של זיגמונד. האיש היה סוס עבודה. הוא התחיל את יום העבודה ב-8 (בדרך כלל קיבל פציינטים בבוקר) [היה קם בשבע בקושי רב, לפרויד מסתבר לא היה קל לקום בבוקר. תמיד טענתי שהזוגי גאון – הנה מה שמחבר בין גאונים] הפסקה לארוחת צהריים מאחת עד שלוש. משלוש עד תשע ולפעמים הרבה יותר מאוחר – ממשיכים לעבוד. שעות הערב היו שעות המחקר והכתיבה. בצהריים הוא היה יוצא לטיולים בשכונה. מרטין הבן, מספר שאבא היה מסוגל לעבוד 16 ו-18 שעות ביום. זה נכון שהוא היה מפצה את עצמו בחופשות שנמשכו חודשיים-שלושה באתרי נופש בהרים, אבל גם שם הוא כתב.

המחויבות הזאת לעבודה, השילוב הזה שמעורר בי קנאה, של מצד אחד מפגש עם החולים ומצד שני מחקר. לא רק הישיבה מול הספרים אלא משהו שקשור ומפרה את המחקר אבל שייך למפגש עם העולם. איזון שנראה לי נכון.
מצד שני גם איזו כפייתיות אובססיבית נוקשה כזו – סדר יום שלא משתנה ולא זז. כשהוא עובד ללונדון הוא מעתיק את החדר שלו מוינה בדיוק כפי שהיה בבית החדש בלונדון. תחשבו על זה לרגע.

עם כל הענקיות שבו – גם אחרי שמוצאים אצלו סרטן בלוע, הוא לא מסוגל למרות תחנוני רופאיו, להפסיק לעשן את הסיגרים. זאת אומרת פרויד לא מסוגל להתמודד עם התמכרות. וגם משהו באופן שהוא מת. מחוסר הכרה. הוא היה ענק מבחינת הניתוח, המחקר, אבל משהו בחיבור שלו אל ה"עין השלישית" שלו, אין לי מינוח טוב יותר לעניין, נראה (ואני כמובן מזכירה שנדרשת זהירות כאן בהסקת המסקנות) לא היה מאוד מפותח. מדהים להסתכל עליו ככה.

עוד מעניין היה לקרוא על הרשת החברתית המסועפת שלו ועל זה שהוא כל הזמן טיפח אותה והתכתב ונפגש והזמין אנשים אליו. את הזמן שאחרי שעות העבודה הוא הקדיש להתכתבויות. הבית היה בית פתוח וביקרו בו אורחים מרשימים במיוחד, האורחים גם התלוו לחופשות. הקשרים המסונפים שלו אין לי ספק תרמו לפרסום שלו והם שהצילו אותו מאוחר יותר מציפורני הנאצים. הנסיכה מארי בונפרטה שיחדה את הנאצים והפעילה קשרים. מעניין שבמקביל לחברים שלו היו לפרויד גם חברות (לא קשרים מיניים) שהפכו לפסיכואנליטיקאיות שעמדו אחר כך בזכות עצמן. שילוב מעניין בתקופה שמדהים להבין עד כמה הנשים היו מוגבלות. פרויד בחר עבור אחותו הצעירה את הספרים שהתאימו לה לקרוא! -איזו פטרונות. וגם שארקוט – הנוירולוג הפריזאי זה שהחזיר את ההיפנוזה אל סדר היום, מצוטט כמי שאומר על הנשים שעליהן הדגים, כי יש להתייחס אליהן כמו אל חיות מעבדה (במובן הזה ברפואה המודרנית שום דבר לא השתנה – עיינו ערך טיפולי פוריות). מעניין גם האופן שבו פרויד תמיד מצא לעצמו דמות גברית, אב מנחה כזה. קלאסיקה עבור מי שרוצה להצליח: למצוא לעצמך מנחה, אב מודל לחיקוי, מישהו שייתן לכם את העצה הנכונה, שינחה, שיפתח דלתות.

וגם ציטוט של משהו שפרויד כתב על התקופה שבה נרשם ללימודי הרפואה בווינה והיה מתהלך בשבילי האוניברסיטה ומביט בפסלי הפרופסורים הגדולים. הוא פנטז על היום שבו גם הפסל שלו יוצב שם, מביט אל הנצח ומתחת הכיתוב: "הוא ניחש את פתרון החידה המפורסמת והיה אדם עצום" (מתוך "אדיפוס המלך"). בתקופה שהוא פנטז הוא עדיין לא ידע איזו חידה הוא הולך לפתור.
אני מבקשת שתהיו עדינים איתי – אבל אני כל כך מזדהה (לא בעניין הפסלים, אלא בעניין חיפוש החידה). למרות שדקה אחרי אני חוזרת אל הנקודה שהחידה שלי לצערי איננה אינטלקטואלית. (באסה – מרגישה שהחיים שלי היו כל כך הרבה יותר קלים, אם יכולתי לנסח את חידת חיי כהצעת מחקר).

מתוך הספר: כופתאות שזיפים
מתוך הספר: כופתאות מתוקות ממולאות בשזיפים

Read Full Post »

המסע שלי מתקדם בצעדי ענק לקראת סופו. אתמול בלילה חלמתי שאני בסוג של בית ספר, דומה יותר לבית ספר שדה ושאני צופה בהערכות של המדריכים שלי. הם מציינים שאני מתקדמת. שאני מסוגלת יותר להתמיד. בחלום אני נכנסת לשערי בית הספר דוהרת על ג'יפ ענקי שחור. תחושה נוספת שעולה מהחלום היא שדואגים לי, שיש מי שרואה את הקשיים שלי ומנסה לעזור לי. חלום נוגד את חוסר שביעות הרצון העצמית התמידית שמלווה אותי.

אין ספק שלא היה לי פשוט באוקספורד. החל מהתנאים הפיזיים הקשים (לא היה לילה אחד שישנתי בו רצוף יותר משעתיים ואחר כך חיכה לי יום לימודים ארוך, כולל צעדת בוקר עם תרמיל 20 קילו על הגב – ספרים ומחשב- במעלה הגבעה עם רגל לא מתפקדת כשאף אחד מהבני זונות הגברים שיחד איתם חלקתי שירותים ומקלחת לא עוזר לי, רק הבחורה הבלגית עזרה לי לסחוב את התרמיל. ובאיזשהו שלב כשכבר לא יכולתי לזוז, הפרופסור התאילנדי שנראה כמו ערס היה מגיע עם הנזיר פוסאנו כל בוקר לקחת אותי. ובעצם הציל אותי כי הרגל יכלה לנוח ולהשתקם קצת. אלא שלצערי הרב הפרופסור התאילנדי נשבר די מהר ונשר ואני שוב מצאתי את עצמי מפרקסת בדרך לכיתה), דרך קבוצת האנשים על גבול הבלתי נסבלת שהייתי איתם (לא לגמרי ברור לי מה היה כל כך בלתי נסבל. ברור לי שהיה משהו קר, סגור, לא חם ולא עוזר בקבוצה הזאת. אני חושבת שהציפיות שלי כישראלית היו לא ריאליות. למשל יצאנו לבלות בלילה לפאב. הם רצו להמשיך לעוד פאב ואני רציתי לחזור. עוד בחור שלא גר איתנו רצה לחתוך. לא עלה בדעתו ללוות אותי למעונות שהיו ממוקמים באזור חשוך ומבודד ושהיו לא ממש רחוקים מהפאב שהיינו בו. השוני שלי קיבל ביטוי מתמיד: שכשהמרצה, למשל, היה תוקע עוד בדיחה מהבדיחות הענקיות שלו – חוש הומור בריטי כזה, הצחקה היסטרית שנאמרת באנדר סטייטמנט – לדוגמא: דיברנו על קרמה ואז הוא נתן כדוגמא כקרמה רעה גלגול שבו אתה לא מצליח להתקבל לאחד הקולג'ים באוקספורד- אני כמובן פרצתי בצחוק פרוע. אני והתאילנדים, האחרים חייכו חיוך כזה קטן) הבידוד החברתי שלי (שוב מפגש עם האופן שבו אנחנו הישראלים נתפסים – כיצורים מיליטריסטים, כוחניים, מהחלק המוזר ההוא של העולם, אנחנו עיראק ואפגניסטן – הכל פחות או יותר אותו הדבר) דרך השיעורים עצמם שהיו קשים לי מאוד.
הבנתי משהו חשוב ביחס לעיסוק שלי בכתבים הבודהיסטים. הבנתי שלא מעט אנשים ניגשים אליהם מתוך עניין "ספרותי", האהבה של הטקסט כטקסט איכותי ומדוע אני נמשכת לסוג מסוים של כתבים שהדגש בהם הוא על הרעיונות, על הניתוח. אני סאקר של הניסיון להבין. הריגוש מ"היפה" בטקסט הוא לחלוטין משני כאן בשבילי. שוב תזכורת מדוע אני לא עושה אמנות או כותבת, אלא חוקרת רעיונות, מנסה להבין את המציאות שמפעילה אותי.

זה פוסאנו הנזיר, שהמפגש איתו היה מאוד מעניין בשבילי. נפגשתי דרכו לראשונה מקרוב עם הבודהיזם כדת. דת במובן האמונה ששירה של המנונים יש לה כוח משפיע על היום יום. דת במובן של עשה ולא תעשה מהסוג שדומה למצוות. מין הקפדות כאלה שמזמן התרחקו מהמהות. כמו למשל העובדה שאסור לו לעשות לעצמו כוס תה. מישהו אחר צריך לעשות לו. אז כל פעם מישהו אחר מאיתנו הכין לו כוס תה.
כשחגגתי יום הולדת, הם היו נורא חביבים אלי החבורה. הכינו לי כרטיס ברכה שכולם חתמו עליו, הביאו עוגה והשיא היה שהנזיר בירך אותי במזמור ארוך. כולם סגרו עיניים ושילבו ידיים. זה היה רגע יפה.

היו לי שיחות מעניינות עם פוסאנו. למדתי להפתעתי שאני יושבת למדיטציה, מבחינת הזמן פר יממה, יותר ממנו. הוא אמר לי שני דברים שהולכים איתי מאז: האופן הפשוט שבו הוא תיאר את המאבק לשינוי הרגל: אתה מניח את ההרגל ולוקח אותו מניח ולוקח,בדרך המחשבה משחקת איתך משחקים (זה היום הולדת שלי היום, מותר לי) ואיך בשלב מסוים אם אתה מתעקש מספיק אתה מניח את ההרגל שאתה רוצה להפטר ממנו לתמיד.
וגם, איך במצבים שהם לא נוחים ולא רצויים, למדוט עליהם במובן של לא לאבד את האיזון והמודעות.

אנגליה הפתיעה לטובה. הרבה זמן עבר מאז הפעם האחרונה שהייתי שם. אהבתי את אוקספורד, את הארכיטקטורה,האווירה, האנשים. הבריטים חמודים. [הכי אני אוהבת זה את האופן שבו הם אומרים: oh dear…]


 בית הקפה הכי אהוב עלי באוקספורד, הוא ממוקם בחצר הכנסייה של האוניברסיטה, מה שהיה בעבר בית הקברות. קונספט מוזר עבור מי שמגיע מהתרבות היהודית. פיסות האבן שמבצבצות מתוך הדשא הם מצבות. הנוף מסביב מדהים.

 


הסמל של אוניברסיטת אוקספורד שנבנתה על ידי הכנסיה הקתולית במאה ה-12. הכיתוב הוא בלטינית: "אלי, אורך קורן עלי".

במלון הקטן שבו ביליתי יומיים של השתקמות וגיוס כוחות מחודש. בלילה לפני הנסיעה לבלגיה, כתבתי לעצמי:

יכולתי לנסוע לנצח בין חדרי מלון זרים. להחליף חדרים ערוצים, אנשים. לבהות בסוף היום מהמיטה בתשדירי פרסומת בשפה זרה. לוסי אין דה סקיי. מחר שוב רכבת, הפעם בריסל. עכשיו זאת להקה בריטית שמנגנת לי לילה טוב. פאנק כבד וטוב כמו שרק הבריטים יודעים לעשות. אני אוהבת את הבדידות הזאת של המסע. רק אני והמזוודה והנוף המתחלף.


זה הסרט החדש: בלגיה, בריסל, מדרגות בית המשפט המחוזי. אחד מהמבנים שבנה המלך הבלגי, ליאופולד השני, בתחילת המאה ה-20, בהשראת הסגנון הרומאי. אם הייתי מתרגמת את העוצמה הזאת שאני כל כך נמשכת אליה לאופן שבו היא יכולה להתבטא בתוך החיים שלי, מה זה היה?
עולות מילים בודדות: עבודה בינלאומית, עם הרבה גופים, אנשים, בתנופה, להשפיע.

Read Full Post »

אוקספורד מדהימה. באמת. ניחוח שהצליח להשתמר. בקלות אפשר לדמיין קולות של כרכרות. משהו בנכבדות שבלימוד, בניסיון ההרואי האנושי לחקור את הקיום באמצעות המחשבה. אני אטעין כאן קצת תמונות אם אני אצליח.
מרגישה שהייתי כאן פעם.
ביני לביני יש משהו אבוד. לא ברור לי אם היותי כאן [כאן במובן של הפרוייקט שהצטרפתי אליו] הוא לא עוד מאמץ נוסף מיותר בדרך לשום מקום.
התנאים שבהם אני מתגוררת איומים. אני גרה עם שישה אנשים שמעולם לא פגשתי באיזה מסדרון מחריד שמזכיר חפירות מימי מלחמת העולם השנייה. אני מחכה בכל רגע שהגרמנים יתחילו להפגיז. כולנו חולקים שירותים אחד, אמבטיה אחת ומטבח אחד. ארבעה בנים ושתי בנות. זה מין פרוזדור צר שאליו נפתחות הדלתות של החדרים. לשירותים אין חלון וגם במסדרון אין חלון. אם מישהו מחרבן – הניחוח מתפשט.
מרוב שהסיפור הזה דחה אותי, הפסקתי בימים הראשונים לאכול ולחרבן.
ואז מצאתי פתרון. התגנבתי לביתן הסמוך. אין שם אנשים ואני משתמשת בשירותים ובמקלחת. אני קמה במיוחד מוקדם בבוקר ומתגנבת כדי שאף אחד לא יעלה על העניין.
אף אחד מהגויים כאן לא הגה את הרעיון. איכשהו ברור לי למה אנחנו היהודים שרדנו.
גם לישון אני לא בדיוק ישנה. מזרון קפיצים שעבר מספר לא מבוטל של גופות שישנו עליו.
בלילה האחרון חלמתי שרופא שיניים שהלכתי אליו מנסה לסחוט ממני כסף. ברור לי שהעניין הוא הסחיטה. האנרגיות שלי נסחטות כאן.
העיסוק פה מאוד אינטנסיבי.
בסך הכל קבוצה קטנה של אנשים. שבעה לאומים. אוסף די ביזארי. אחת ישראלית, אחת בלגית, אחד נורבגי, אחד אמריקאי מורמוני, אחד אנגלי קוויקר, נזיר בודהיסטי תאילנדי, פרופ' להנדסה תאילנדי, יפני ועוד כמה בריטים.
עם אחת מהבריטיות התחברתי, רק כדי לזכות ביום השני בערך לשהותי כאן לוידוי מלווה בדמעות שלה. סיפור על איך אישפזו אותה הפינים בכפייה.
היא כנראה בי פולרית. וכשהיא הייתה בהלסינקי היא התחרפנה. טוב, בסדר, לא לכולם השהות בפינלנד מתאימה.
נשארו לי שלושה ימים ואחר כך אני עוברת כאן למלון קטן.
נראה לי שאני פשוט אשן יומיים עד לנסיעה לבריסל. אני שחוטה לגמרי.
ה-SIR – אדם מדהים. צנוע, חביב, חם, מלא ידע, מורה משכמו ומעלה. אסכולה ישנה. הוא אחד ה"דונים" כאן באוקספורד. ככה הם נקראים, אלה שיש להם כאן עמדות כוח. כשהוא שמע בעקיפין שאני קופאת מקור [עבור האנגלים זה קיץ, וזה אומר שבטמפרטורות של 14-19 פועלים כאן מזגנים לקירור זעוף ] הוא הביא לי במו ידיו במו מכוניתו תנור חימום שמציל אותי.
מה שמנחם אותי בבקרים [אני משכימה כאן בחמש לפנות בוקר] זאת ציפור שמצייצת לי ציוץ שמח במיוחד. היא מזכירה לי שבזמן אחר, בעולם אחר, יש לי חיים.
מהמלון הקטן באוקספורד אני נוסעת להילטון בריסל. נראה לי שהמעבר יהיה חד מדי. את הלילה הראשון אני אבלה בשינה על הרצפה במסדרון כדי שההלם לא יהיה גדול מדי.


אלקטרז

Read Full Post »

אני נוסעת אנשים יקרים, שוב. שלושה שבועות שלמים. תקראו לי פלצנית, תקראו לי כפוית טובה, תקראו לי לשבת בבית עם הבעל ולא לנסוע לשום מקום במשך שנה ואני אשמח. שלושה שבועות -בריטניה ובריסל.
כבר ביקרתי בבריסל ואהבתי. אחד הדברים המיוחדים בה זה הריח הזה של השוקולד שמערסל לך את האף. זה אמיתי. עיר שאפופה בריח מתוק כזה. בכל פינה מוכרים שם את הופל הבלגי וכמו שבגבעתיים כל חנות שנייה היא מספרה, אז להבדיל בבריסל כל חנות שנייה היא חנות של שוקולטייר – האלה שמתמחים בייצור אנין של שוקולד – בעיקר פרלינים. גודייבה, לאונידס שייכים למחלקה הזו.
בריטניה, זו עבודה קשה. בבלגיה הוא ועוד חבר טוב שאני אוהבת הולכים לקחת סדנא. כשהם ילמדו אני אטייל. בלילה נצא בשלישיה.
בבלגיה גם גרה חברה שלי מהיסודי. כף לפגוש אנשים שהזמן עושה להם טוב. בריג'יט, שכשמה כן היא. פריזאית לשעבר שנחתה אצלנו ביסודי חטפה הלם ואיך שסיימה תיכון ברחה חזרה, פגשה בפריז בלגי ועברה לבריסל. ביסודי היינו שלישיה: אני, פזית ובריג'יט. זאת אומרת הייתי שייכת לכל מיני מעגלים חברתיים. השלישייה הזאת הייתה רק אחד מהם. הייתה גם ג', שהיום היא חוקרת במשטרה [עד היום יש בינינו פתיחות. היא מספרת לי שהמדים שלה עושים את זה לגברים]. זאת הייתה הפאזה הטרום-אינטלקטואלית שלי: ספורט ובנים – וחוץ מזה כלום.
מכיתה ה' עד ח', או משהו כזה, בקירוב, לי ולפזית היה קראש היסטרי על אותו אחד, נקרא לו ה', שהיה לו חבר א'. החבר היה ברירת המחדל. מין רביעייה כזאת. מערכות יחסים כאלה שעוד אפשריות כשקיימת תמימות. כשאתה עוד לא המבוגר הזה שדפקו לו את הצורה סופית עם המקובל והלא מקובל, מה נכון ולא נכון – דרך העינית הצרה של האגו. למרות שעכשיו אני נזכרת שכשא' ניסה לנשק אותי צרפתית, אחרי שאמרתי לו 'לא' – נשכתי לו את הלשון. חוץ מזה שהוא דחף את הלשון למרות שאמרתי לו לא (פתאום פרשת רמון נראית לי באור שונה לחלוטין, למרות שבמקרה של רמון הוא תפס אותה בהפתעה) זה נעשה בעיקר בהשראת העניין הזה של "הנותנת" ו"הלא נותנת". 'אני לא מאלו שנותנות, הרי לך ביס'. תודה לאל שזכיתי ובשלב מוקדם יחסית ירד לי האסימון בעניין המי נותן למי ומתי.
ה' הפך להיות פקיד במע"צ והחבר שלו התגלגל למעצב אופנה.
את פזית פגשתי לפני שנתיים. סיפרתי לה שעברתי לכתוב תזה. 'אויש, תעזבי אותך מהשטויות האלה' – הייתה התגובה. אין ספק שכבר ביסודי ידעתי למי להתחבר.
בפעם הקודמת בבריסל, ישבנו אני ובריג'יט באיזה קפה, בשדרה שאת שמה לא אזכור ודיברנו על חיי הנישואים. נחמד לגלות עוד אחת שהבינה את נקודת המפתח לזוגיות מאושרת – אל תנסה לשנות את הצד השני. קבל אותו כמו שהוא, כבד אותו.
אז זהו מחרתיים אני אתפוס את ה"קואצ'" עם ה-800 מזוודות שלי. אם תשמעו על מטוס של בריטיש ארוויס שהתרסק על הכל-בו שלום, זה לא טרוריסטים אנשים יקרים, זאת אני, שמבלה את חיי הרוח שלה בללמוד אי-האחזות ואוחזת במינימום ההכרחי שלוש מזוודות, וזה עוד נקרא אצלי – טרוולניג לייט ובמילים אחרות טרוולינג טוריסט קלאס.
אני הולכת לחגוג יום הולדת באוקספורד. אני וסיר האמפרי. לא בדיוק האמפרי, אבל בהחלט סיר. תחזיקו לי אצבעות שזאת באמת תהיה חגיגה.

______________________

עדכון מאוחר: אלו המעונות שאני הולכת לבלות בהם שבועיים. שמיים בקשו רחמים עלי.

Read Full Post »

את הקומיקס המשובח הזה העתקתי מכאן תגובה שלה  

Read Full Post »

היום זאת נקודת שפל. חודשיים שאני יושבת וכותבת – רק כדי להבין שלא עשיתי כלום. כותבת, מוחקת, כותבת, מוחקת. לא מוכנה להישבר. בעוד שבועיים אני אמורה להרצות על העבודה שלי. עדיין אין לי עמוד אחד כתוב. אני מקווה שבסוף באיזה רגע זה יתפרץ. אני יודעת שאני מסוגלת לכתוב הכל ביום אחד.

בינתיים רוצה לחלוק אתכם את זה. בן רייך. אני אוהבת את מה שהוא יוצר. חסיד בעלז, הומו.

אפרופו, בעלז. המזכיר האישי של האדמו"ר יצר איתי לאחרונה קשר. אני נצר ישיר של האדמו"ר הראשון מבעלז – שלום זצ"ל. האדמו"ר אוסף מידע על הצאצאים. בקרוב צפויה להגיע הזמנה לכנס משפחתי.
כנצר לאצולה החסידית, מפת הייחוס שלי כוללת דמויות ענקיות כמו: החוזה מלובלין, אלימלך מליזענסק, ר' מאיר מאפטה. יש לי משפחה ענפה במאה שערים.

saftaaba2.jpg

האישה הזאת אחראית באופן ישיר להיותי אדם לא דתי. סבתא שלי . אשה עם ביצים, שחצתה חצי עולם, שרדה את סיביר והפכה, בשנות ה-40, למנהלת בית ספר לבנות [רק אני יצאתי כותבת תזות]. היא ביקשה שעל המצבה שלה יחקקו: מורה בישראל. היו ימים. כשהסבא לי נפטר, היא עוד המשיכה כלפי חוץ לשמור על פאסון דתי, אבל למעשה התחילה תהליך של התפקרות. יש איזו אגדה שמספרת שבשלב מסוים, אחרי שהיא עלתה ארצה, היא שרפה את הפאה שלה בחצר. פמיניזם בגרסא יהודית.

saba.jpg

בעצם לא רק היא. גם הוא. הסבא שנולד בירושלים ונקבר בקרקוב. הוא היה רב שהפך לאיש עסקים. הייתה לו חברת נדל"ן משגשגת בוינה. לא ממש נראה רב. הלכתי לחפש את הקבר שלו בקראקוב. הגעתי לבית הקברות, לא מצאתי את הקבר.
הוא מת בן 32 מדלקת ראות. אני חושבת איך כל החיים יכלו להראות אחרת אם אבי לא היה מתייתם בגיל כל כך צעיר. מסוג המחשבות חסרות התכלית וסרות הטעם שהמוח שלנו מלא בהן.

****

ונסיים באנקדוטה שעלתה כאסוציאציה בהקשר של בית הקברות בקראקוב. הכל בפוסט הזה אסוציאטיבי כמו שאתם שמים לב. אז מה, מותר לי, זה פוסט געגועים.

כשסיימתי את הסיור בבית הקברות בקרקוב חזרתי למלון, עשיתי צ'ק אאוט והתחלתי לגרור מזוודה בגודל בית, בשלג בגובה של חצי מטר. קבעתי עם החברה הפולניה שלי במקום העבודה שלה. תוך כדי שאני מקללת את הרגע שבו החלטתי לחפש את עצמי בקראקוב אני שומעת עברית. לפני צועדים שני גברים חסונים שמדברים ביניהם בשפת הקודש. ישר קפצתי על המציאה. מפה לשם, התגלגלה שיחה. אחד מהם, חמוד להפליא התנדב לעזור לי עם המזוודה. זאת הייתה הצלה. בדרך הוא סיפר לי שהוא דוגמן שחי באיטליה. אני כמובן ישר חושבת שידוכים וחשבתי על הפולניה הבתולה שלי (קתולית בת 25), שהגיע הזמן שתראה עולם. נתתי להם טלפון והבטחות לבילוי משותף. הם סיפרו לי שהם מתייבשים בקרקוב ואני בתמורה סיפרתי להם על החברות הפולניות המדהימות שלי (מה שנכון נכון), שבא לי שהם יכירו.

בערב, לא בא לה לצאת. לא בא לה, לא בא לה. לא נפגשנו איתם.

אני חוזרת ארצה ואין לי מושג באיזה הקשר אני מספרת את הסיפור לספר שלי. זה היה רז דגן? הוא שואל. לי אין מושג על מי הוא מדבר. חיפוש זריז באינטרנט במספרה – ואכן רז דגן. במספרה לא יכולים להירגע. הספריות מסביב צורחות. אחת מתעלפת מהתרגשות. אני נקרעת מצחוק ומסמסת לפולניה שתראה מה הפסידה. היא מסמסת חזרה שטף של דמעות חרטה.
את, אומר לי הספר, אין עלייך. אם זה לא דוגמן על, אין לו סיכוי לסחוב לך את המזוודה, אה?

נו, עם ייחוס כמו שלי…

***

ואחרון בהחלט, עם הצליעה שאני עדיין צולעת (ועל כן מסיבות, ריקודים וכושר זה עדיין מחוץ לתחום) ועם זה שקיבלתי צורה של כיסא, חסר לי מזה.

 

Read Full Post »

בהמשך לפוסט של אתמול הלכתי לפוסט שבו כתבתי על הפגישה עם ההוא שדחף אותי החוצה. וראיתי איך מיד אחרי הפגישה הייתה לי תחושה כזו. הנה זה מה שכתבתי:

"מה שיותר מעניין.
היא התחושה הזאת שעלתה אי שם ממפתח הלב. משהו כזה מצמית, שעשה לי רק לרצות לברוח".

אז חשבתי שמשהו באופן שבו ניסיתי לקדם את ההצעות שלי נעשה לא נכון, שהתחושה קשורה לזה. עכשיו אני יודעת שאחרי הפגישה הוא ידע שהוא הולך לנפנף אותי.
הפקת לקחים בשתי נקודות: לא הולכים לפגישות מרכזיות כאלה עם חום, וגם- לתת להם לדבר בהתחלה, ללמוד אותם, לפני שמוציאים ניירות, לפתוח את כל החיישנים לקלט, לפני שמדברים. באתי עם כל כך הרבה התלהבות. פאק. למרות שישנו סיכוי ענק שהמשחק היה מכור מראש. או וואט דה פאק, יש דברים לא נדע…

ה-מורה שלי לקרטה אמר לי פעם, משהו שנחרט לי: התת- מודע יודע עוד הרבה לפני שאנחנו יודעים. הנה דוגמא. אני בטוחה שקלטתי שם את הקטע. בשיחת הטלפון הבאה הוא פשוט היה מגעיל אלי בטלפון. אז כבר ידעתי. אם כי גם אז, אתה אומר לעצמך אולי תהיה תפנית בתסריט.
ועוד משהו: מסביב מתים שאני אצא למסע נקמה, בכל מיני גרסאות. בינתיים מתחיל להצטבר מידע מהעובדים והמקרה שלי כמובן הוא חלק מתמונה שמתחילה להתבהר. יש כאלה שמדברים על אי- מייל, אחרים על שיחות בארבע עיניים עם חברי דיריקטוריון, הסתה של לקוחות חשובים. שום דבר מזה לא מתחשק לי. צברתי הרבה כוח ומעמד בארגון , אני יודעת שאני יכולה להזיק לו, לפחות בקטע של להציב סימני שאלה לגביו, כבר על ההתחלה.
החלטתי שאני אעדכן ואפרד בצורה עניינית, אבל לא מסתירה את חלקו – במובן שהוא זה שיזם את הצעד. זה הוגן. זה מתחייב.

אני סומכת על החוקיות שאותה אני מכירה ויודעת שבמילא זה יחזור אליו בהפוכה. נקמה זאת הכי מוטיבציה עקומה שיש, ואין לי רצון להתחיל אפילו להתקרב אליה. וגם- ברור שהוא שליח של חסד. כמו כל דבר. זה לא מבט ניו-אייג'י ורדרד. זאת הגישה המעשית שלא מתווכחת עם מה שקורה ולא בורחת אלא שואלת: מה זה אומר לי? ומה עלי לעשות?
נכון כואב לי על הארגון ועל התוצאות שתהינה לבחירה של האידיוט. אבל זאת לא האחריות שלי. זאת האחריות של הדירקטוריון. אוסף של אימפוטנטים שהחלילן מהגיהנום [ראש וועדת הכספים] מוליך אותם אל התהום. מדהימה אותי השטחיות של האנשים שיושבים שם. האופן שבו אנשים לא בודקים את הדברים שנאמרים עבור עצמם ומקבלים החלטה באמת מודעת. אלא סומכים על איזו דמות. ולא תגידו אוסף של אהבלים, באמת אנשים עם קבלות. אולי עייפות החומר, בוודאי תפיסה לא נכונה של חשיבות תפקיד הדירקטור.

גם לארגונים יש היסטוריה. את ההיסטוריה של הארגון הזה אני מכירה לפני ולפנים. האמת? זה די מרתק. העליות והמורדות. כמו בחיים של בן-אדם. הכי מרתקים אותי זה ארגונים כאלה שמצליחים לשרוד לאורך מאות של שנים. חברות ענק כאלה. אבל גם הענקים האלה, בסוף מתים. כמו כולנו, כמו כל תופעה. כמו העבודה שלי שם.

בינתיים הוא שלח לי הזמנה לכנס של החברה שמתקיים בקרוב. כמה טוב להיות אדם ששקט לו מבפנים.

Read Full Post »

Older Posts »