Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אשכנזים’

כבר נשפכו הררי מילים על האופן שבו החרדים לא מצייתים לצו בית המשפט ולחוקי המדינה – מחד ומאידך – חולבים את הפרה הזו (ע"ע השלמת הכנסה) והאופן שבו הפוליטקאים מוכרים אותנו ואת האינטרסים של הציבור בישראל וכיצד המכירה הזו בסופו של דבר היא בעוכרי כולם, כולל החרדים, ומה שקורה עכשיו סביב עניין עמנואל ממחיש את זה.

מדוע המצב הזה גרוע גם לחרדים? כי הם הולכים ומסתגרים בעולם שהופך להיות חשוך ומעוות, עולם סגור שאינו פתוח למשא ומתן שהולך ומסתגר אל תוך הטירוף הפנימי שלו, ללא בלמים ובקרות. סוג של היפנוט פנימי שהולך ומתרחק מהמקורות.
השם יתברך מתהפך עכשיו מבושה על בניו ובנותיו, על האופן שבו הקהילה החרדית רואה בגזענות ואפליה – נושא לקידוש השם. עד כמה ניתן להרחיק מאיזה מקור בסיסי של מוסר והגינות, של ו"אהבת לרעך כמוך"?

קל להיווכח עד כמה עמוקה, אפלה ומעוותת – הרוחניות של העולם החרדי שיוצא היום להפגנות ולמסירת חייו ולו כדי שניתן יהיה להמשיך ולהפלות בין אשכנזים למזרחיים במוסדות החינוך. אפליה שאומרת שאדם אחד, יהודי אחד נעלה מאדם אחר, יהודי אחר, עד כדי כך נעלה שלא ראוי שהילדים של שניהם ילמדו יחד. הגזענות והשוביניזם כלפי הגר לא נעצרים בשער גם כשמדובר ביהודים. האנשים האלה מוכנים לשבת בכלא כדי להגן על תפיסת עולמם שאשכנזים וספרדים לא רצוי להם להתערבב אלו באלו. תפיסת עולמם לפיה האשכנזים טובים יותר מהמזרחיים.
עתון הארץ מדווח שבבית המדרש בחסידות סלונים בעמנואל, החסידות הדומיננטית בישוב, האווירה בשעות האלה היא של התרוממות אקסטטית. מדברים שם על קידוש השם ועל עולים למוקד בימי הפריצים.
לו אני במקומם הייתי יושבת עם שק אפר על הראש.
החרדים, המתיימרים להיות הנושאים בעול הרוחניות של עם ישראל , מתגלים במערומיהם.
זה לא חדש. מעולם לא ראינו חרדים שיוצאים להילחם למען לא יעשקו אלמנה ויתום בישראל.

וש"ס –  המזרחיים שמצביעים עבור ש"ס ככאלה שיחזירו עטרה ליושנה? – זה המקרה הקלאסי של הפנמת הדיכוי – הרב עובדיה יוסף "מזועזע" מעצם העתירה. אתם קולטים? ש"ס שותקת ולא רק זו בלבד ששותקת – אלא ראשיה שוקלים האם להצטרף לתמיכה להפגנות.

איזו התרחקות מכאיבה ונוראית של החסידות ממקורותיה, מדברי הרב אלימלך מליזענסק – דור שלישי לבעש"ט: " וישמור עצמו מלשנוא שום אדם מישראל, כולל אלו הרשעים שנודעים לו בבירור שאי אפשר לדונם לכף זכות וכל שאפשר לדונם לזכות מחויב לאהוב כנפשו בכל מאודו בגופו וכנפשו לקיים ואהבת לרעך כמוך" (מתוך "הנועם אלימלך", הנהגות האדם).

פרסיקו שנכנס למעיים של הסיפור הזה – כתב פוסט מצוין ובו הוא בין היתר גם מפרט את התקנון המוצע של מרכז החינוך המדובר. תקנון שממחיש את הקנאות וההקצנה שהחסידים עוברים, את ההכרח שלהם ללכת ולהסתגר יותר ויותר בתוך עצמם וההקצנה שמטבע הדברים חייבת להחריף, כדי להמשיך ולהחזיק בכל האיסורים האלה והבידול ממה שמתנהל סביבם בעולם המודרני.
רק לשם דוגמא – סעיף ג. בתקנון : מטעמי צניעות לא יותר לבנות לרכוב על אופניים מחוץ לבית. וגם – סעיפים

  • ו. אין להפעיל רדיו בבית כלל. אין להחזיק בבית מחשב שבאמצעותו ניתן לצפות בסרטים מכל סוג. כמובן שלא ניתן לאפשר חיבור לאינטרנט.
  • ז. יש להימנע מלקיחת הילדות לבתי מלון ולאתרי נופש למיניהם. אין להתארח בבתים של קרובים או ידידים שאינם שומרי תורה ומצוות.

זה לא ייגמר טוב.

וכאן עוד מאמר מצוין בנושא שגיליתי.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

היום זאת נקודת שפל. חודשיים שאני יושבת וכותבת – רק כדי להבין שלא עשיתי כלום. כותבת, מוחקת, כותבת, מוחקת. לא מוכנה להישבר. בעוד שבועיים אני אמורה להרצות על העבודה שלי. עדיין אין לי עמוד אחד כתוב. אני מקווה שבסוף באיזה רגע זה יתפרץ. אני יודעת שאני מסוגלת לכתוב הכל ביום אחד.

בינתיים רוצה לחלוק אתכם את זה. בן רייך. אני אוהבת את מה שהוא יוצר. חסיד בעלז, הומו.

אפרופו, בעלז. המזכיר האישי של האדמו"ר יצר איתי לאחרונה קשר. אני נצר ישיר של האדמו"ר הראשון מבעלז – שלום זצ"ל. האדמו"ר אוסף מידע על הצאצאים. בקרוב צפויה להגיע הזמנה לכנס משפחתי.
כנצר לאצולה החסידית, מפת הייחוס שלי כוללת דמויות ענקיות כמו: החוזה מלובלין, אלימלך מליזענסק, ר' מאיר מאפטה. יש לי משפחה ענפה במאה שערים.

saftaaba2.jpg

האישה הזאת אחראית באופן ישיר להיותי אדם לא דתי. סבתא שלי . אשה עם ביצים, שחצתה חצי עולם, שרדה את סיביר והפכה, בשנות ה-40, למנהלת בית ספר לבנות [רק אני יצאתי כותבת תזות]. היא ביקשה שעל המצבה שלה יחקקו: מורה בישראל. היו ימים. כשהסבא לי נפטר, היא עוד המשיכה כלפי חוץ לשמור על פאסון דתי, אבל למעשה התחילה תהליך של התפקרות. יש איזו אגדה שמספרת שבשלב מסוים, אחרי שהיא עלתה ארצה, היא שרפה את הפאה שלה בחצר. פמיניזם בגרסא יהודית.

saba.jpg

בעצם לא רק היא. גם הוא. הסבא שנולד בירושלים ונקבר בקרקוב. הוא היה רב שהפך לאיש עסקים. הייתה לו חברת נדל"ן משגשגת בוינה. לא ממש נראה רב. הלכתי לחפש את הקבר שלו בקראקוב. הגעתי לבית הקברות, לא מצאתי את הקבר.
הוא מת בן 32 מדלקת ראות. אני חושבת איך כל החיים יכלו להראות אחרת אם אבי לא היה מתייתם בגיל כל כך צעיר. מסוג המחשבות חסרות התכלית וסרות הטעם שהמוח שלנו מלא בהן.

****

ונסיים באנקדוטה שעלתה כאסוציאציה בהקשר של בית הקברות בקראקוב. הכל בפוסט הזה אסוציאטיבי כמו שאתם שמים לב. אז מה, מותר לי, זה פוסט געגועים.

כשסיימתי את הסיור בבית הקברות בקרקוב חזרתי למלון, עשיתי צ'ק אאוט והתחלתי לגרור מזוודה בגודל בית, בשלג בגובה של חצי מטר. קבעתי עם החברה הפולניה שלי במקום העבודה שלה. תוך כדי שאני מקללת את הרגע שבו החלטתי לחפש את עצמי בקראקוב אני שומעת עברית. לפני צועדים שני גברים חסונים שמדברים ביניהם בשפת הקודש. ישר קפצתי על המציאה. מפה לשם, התגלגלה שיחה. אחד מהם, חמוד להפליא התנדב לעזור לי עם המזוודה. זאת הייתה הצלה. בדרך הוא סיפר לי שהוא דוגמן שחי באיטליה. אני כמובן ישר חושבת שידוכים וחשבתי על הפולניה הבתולה שלי (קתולית בת 25), שהגיע הזמן שתראה עולם. נתתי להם טלפון והבטחות לבילוי משותף. הם סיפרו לי שהם מתייבשים בקרקוב ואני בתמורה סיפרתי להם על החברות הפולניות המדהימות שלי (מה שנכון נכון), שבא לי שהם יכירו.

בערב, לא בא לה לצאת. לא בא לה, לא בא לה. לא נפגשנו איתם.

אני חוזרת ארצה ואין לי מושג באיזה הקשר אני מספרת את הסיפור לספר שלי. זה היה רז דגן? הוא שואל. לי אין מושג על מי הוא מדבר. חיפוש זריז באינטרנט במספרה – ואכן רז דגן. במספרה לא יכולים להירגע. הספריות מסביב צורחות. אחת מתעלפת מהתרגשות. אני נקרעת מצחוק ומסמסת לפולניה שתראה מה הפסידה. היא מסמסת חזרה שטף של דמעות חרטה.
את, אומר לי הספר, אין עלייך. אם זה לא דוגמן על, אין לו סיכוי לסחוב לך את המזוודה, אה?

נו, עם ייחוס כמו שלי…

***

ואחרון בהחלט, עם הצליעה שאני עדיין צולעת (ועל כן מסיבות, ריקודים וכושר זה עדיין מחוץ לתחום) ועם זה שקיבלתי צורה של כיסא, חסר לי מזה.

 

Read Full Post »

הייתי בטוחה שאני אכנס לקישורים של הפרויקט ואמצא אין ספור גרסאות של מרק עוף. ולא היא. קפצתי מיד לספק את ה-מתכון שאני כבר שנים מבצעת.

רציתי גם לנצל את ההזדמנות ולכתוב שזאת ממש הוצאת דיבה, הסיפור הזה של מרק העוף הפולני המכובס. כל מרקי העוף שגמעתי אי-פעם אצל פולנים ובני עדות הפולנים ובני נכדים של פולנים היו מצוינים בלי יוצא מהכלל ובכלל רציתי לומר שכל הסיפור עם הבישול הפולני הטפל וחסר הטעם אין לו בסיס וקשר למציאות. בדיוק כמו העניין הזה שהפולניות הן פריג'ידיות.

רציתי לכתוב שכמו כולם, גם אני האמנתי לבלוף הזה, בעיקר על רקע העובדה שכבר התייחסתי אליה כאן, שהייתי החיוורת היחידה ברדיוס של קילומטרים בשכונה. אחת התוצאות של העניין הייתה, שמתוך הזדהות עם הקבוצה פיתחתי יחס של דחייה ל"אוכל של הווזווזים", שבישלו אצלנו בבית. לא הצלחתי להבין, מה לא בסדר איתנו, למה אמא שלי לא יכולה להיות כמו כולם ולהכין לי "פילפלה צ'ומה". העולה הישנה מוורשה, לא הבינה למה זה מגיע לה.

נדרשו ממני שנים כדי לגלות מחדש את המטבח הפולני. ההארה הראשונית התרחשה במסעדת "ב'בלה", אז בימי תהילתה בבן-יהודה. האסימון נפל כשנוכחתי לראות שאני לא היחידה שמתענגת על קרפלעך במרק עוף. אחר כך הגיעו הנסיעות לפולין, שעם יד על הלב אני אומרת שלא ספגנו שם ולו נפילה אחת בכל המסעדות שבהן ביקרנו. שם נסגר המעגל.

תרדו מזה, האוכל הפולני – מ-צו-י-ן.

מתכון למרק עוף (גילוי נאות מחייב שאספר שאת המתכון הזה גיליתי אצל נירה רוסו וקצת שיניתי).
כשאני מבשלת אני לא ממש נכנסת לקטע של כמויות מדויקות.
אלתרו אנשים יקרים.

עוף – אני אוהבת להשתמש בירכי-עוף (כרעיים בעממית) ולנקות מהם את העור גם פחות שמן צף במרק). וכדאי לשטוף אותם גם היטב. על סיר של נניח 6 ליטר, מספיקים שלוש(ה?) כרעיים.
בצל, שום (2 שיניים)
כרישה -2-3 – לחתוך גס את כל הכרישה כולל העלים הירוקים.
2-3 קלחי גזר קלופים, 2-3 קישוא מקולף וחתוך, 1 פלפל ירוק בהיר, מגולען וחתוך, 1 קלח תירס פרוס ( מכירים את זה? – מעמידים את התירס ופשוט עם הסכין מקלפים בחיתוך ישר את השיניים) , 2 חופני פטרוזיליה קצוצה, חצי אגד שומר קצוץ, 3-6 ( לפי הטעם) גבעולי סלרי עם העלים אפשר חתוכים, אפשר גם לא.
והכי חשוב – 2 כפות שורש זנגביל מגורר.

תבלינים: מלח, פלפל שחור, אני מוסיפה קארי, לא חייבים.
אני מוסיפה גם רוטב סויה וגם אבקת מרק. אני משתמשת ברוטב סויה אורגני – bio shoyu של MANNA, זה לא חייב להיות הרוטב הזה , אבל
אבל חשוב שזה יהיה רוטב איכותי, שנעשה באמת בתהליך תסיסה ולא הג'אנק המלוח והבלתי אפשרי שמוכרים בסופר.
וגם אבקת המרק היא אורגנית של VETARA – כאן זה פחות קריטי, אבל עדיין הטעם הוא אחר. אפשר להסתפק בהחלט רק באבקת מרק עוף רגילה בלי הרוטב סויה – לפי הטעם כמובן.

אם כבר התחלנו להתייחס לנושא האורגני אז גם העוף, אני מעדיפה אחד כזה שראה חיים יפים ולא עוף אומלל שגדל בתעשיית הבשר המזוויעה עם כל החולרות שדוחסים להם.

חשוב שזה יהיה הפלפל הירוק הבהיר, וגם התירס חשוב, כי הם מוסיפים מתיקות שמעדנת את המרק.

את כל הירקות שמים במים, מתבלים ומרתיחים. כשהמים רותחים, מחליקים פנימה את ירכי העוף. הנוזל הרותח ישמור על העסיסיות של הבשר ו"יאטום" אותו.
אני מבשלת את כל זה שעה ורבע, על אש קטנה.


זה ספר הבישול הפולני שקיבלתי במתנה בביקור האחרון שלי בפולין. באותו ביקור גם קיבלתי מתנה מרגשת במיוחד, מבחורה מדהימה שהכרתי, מישהי שהיא כנראה בדרך להיות שופטת ובין היתר מכורה לספורט אתגרי ובישול. את פסקי הדין שהיא כותבת עבור השופטים (ככה מתלמדים בפולין להיות שופט) היא כותבת במיטה, כמו פרוסט.
כמחווה, שרק פולני אמיתי יכול להבין את גודלה, היא נתנה לי, לא פחות ולא יותר, את המכשיר שעבר אצלם במשפחה לחיתוך הבצק ל"פירוגי", שזה השם הפולני לקרפעלך. למרות שחלפו שנתיים מאז קבלת המתנה, השארתי את הסרט כהומז'.
חייבת להזכיר גם שהפולנים פיתחו את העניין של מילוי ה"פירוגי" לאמנות-על. אני גדלתי על פירוגי ממולאים בדובדבנים טבולים בשמנת. כדאי שאפסיק כאן.

זאת עטיפת התנ"ך של הבישול הפולני.

_____________________________

אל יקל בעיניכם סיפור האוכל. הוא הוביל אותי ישירות לטקסט שאני מצטטת ממנו כאן בהמשך. טקסט שכתבתי במסגרת פרויקט שכדרכם של מרבית הפרויקטים, לא הצליח להיווולד. השמטתי כל מיני מילים ומשפטים שאין לי עניין שיופיעו כאן. [קוראי היעד של הטקסט המקורי לא היו ישראלים, אני מסבירה רק למקרה שתעלנה כאן תהיות]

נושאם של הדפים המונחים לפניכם, ראשיתו בכאב. אימי ואבי נולדו בפולין ו"היגרו" לישראל. אני מניחה את המילה היגרו בגרשיים, כי התהליך לא היה תהליך של בחירה. באופן מסובך ולא ברור גם להם, הם נשארו קשורים אל המקום, שבמובנים רבים "הקיא" אותם מתוכו. הם נשאו איתם עבר, שעליו לא יכלו לדבר ואותו לא יכלו לחיות. ..
אנחנו הילדים שנולדנו בישראל, קיבלנו מורשת מוזרה.

חיינו תרבות שבמובנים רבים הייתה עבורנו שקופה. שפת האם שלי הייתה פולנית. ידעתי לדבר פולנית עוד לפני שידעתי עברית, כי בבית דיברו פולנית…היו געגועים, היה נתק קשה, היו רגשי נחיתות, והייתה תחושת תלישות בלתי נסבלת.

… זה היה תוצר של אידיאולוגיה שהתרכזה בניסיון ליצור יהודי חדש – ישראלי. הישראלי, היה תוצר יש מאין. תרבות שנוצרה כאן ועכשיו, "קיבוץ גלויות" קראו לזה. הנתק המתנכר לעבר – זאת הייתה החוויה הקולקטיבית של בני דורי, ישראלים שהוריהם הגיעו מכל קצוות העולם והתבקשו להשאיר מאחור את "הגלותיות" שלהם. הניכור התבטא בבדיחות (הבדיחות על הפולניות בישראל הן ז'אנר שיכול למלא ספרים), בסוג של זלזול ובטריקת דלת – שבהקשר הפולני, התבטא בהסכמה גורפת על האנטישמיות של הפולנים שונאי היהודים…

התוצר של הנסיבות היה שלא ידעתי שהתרבות שאותה אני חיה היא גם התרבות הפולנית. גדלנו אל תוך התרבות הפולנית מבלי לתת לתרבות הזו שם…

"את אשר לך הורישו אבותייך, הרווח ביושר, כדי שיהיה שלך", כתב גתה בפאוסט את הרציונל שמאחורי מסע החיפוש שלנו…יצאנו להבין את העבר שעיצב אותנו, בידיעה ברורה, שאת העבר שאנחנו מנסים להבין ניתן לפגוש רק בהווה.
במפגש עם הפולנים, כמו עיוורים מגששים מצאנו זה את זה משני צידי המנהרה שחפרנו אל העבר: בצד השני של החפירה מצאנו פולנים שגם הם במובנים רבים נותקו מעברם. פולנים שבניסיון שלהם להבין את עצמם, את זהותם, בדרך פגשו את היהודי.

***

בשלב יחסית מאוחר הבנתי שלא רק מהמזרחיים נגזל העבר.
הקריעה הזאת מהעבר, הנתק, יש להם לטעמי קשר לאטימות, ולחוסר הרגישות אל האחר, שמקשים עלי עד מאוד את החיים כאן.
כשאתה קורע מעצמך חלקים, אוטם את עצמך אליהם, חייב להיות לזה ביטוי.

***

מקווה שלא הרסתי לכם לנצח את החשק למרק עוף

 

 

 

Read Full Post »