Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘בודהיזם’

אתמול נכנסתי לאמבטיה וחשבתי לעצמי: קיץ שלם עבר מבלי שראיתי ז'וק אחד. איך שהמחשבה הזאת חצתה לי את הראש, אמרתי לעצמי תיכף תראי ז'וק, כנראה שמסתובב פה איזה אחד. בבוקר קמתי ועל הקיר בסלון בגובה שמשקיף על פני החדר, נח לו אקסמפלר בגודל של מלפפון חמוץ קטן. ציחקקתי ביני לביני.

אין לי מושג מה לעשות עם הסיפור הזה. פרשנויות פשט ודרש – תתקבלנה בברכה.

הנה כמה הצעות משלי:

·         המחשבה מייצרת מציאות.

·         התת מודע שלנו חש את מה שעומד להתרחש ומשדר להכרה הרגילה.

·         הסטטיסטיקה פועלת.

·         שום דבר לא מקרי.

·         הכל מקרי.

·         אני חוזה עתידות.

·         לג'וקים יש יכולת תקשור.

·         יש לי גלאי ג'וקים מנטאלי.

 

פרשנות מקורית תזכה את המחבר בכרטיס לברנו, צ'כיה – היישר אל חיק מערות הנטיפים המופלאות שהייתה לי הזכות לכתת בהן את רגלי, בדיוק היום לפני שבועיים.

תבורכו ותזכו לחתימות טובות ולחוזים לטווח ארוך.

 

תוספת מאוחרת על עוד ז'וק ברל שתרם את חלקו לתובנה של יצור אנושי

קייטי ביירון, בילתה שנים בדיכאון, וסבלה מאלכוהוליזם והפרעת אכילה, עד שבשנת 1986 היא התעוררה "לראות את המציאות" כפי שהיא מגדירה זאת. זה קרה לה כשהיא שכבה על רצפת החדר במוסד הגמילה שבו היא שהתה וגילתה שג'וק מטפס על הרגל שלה. בספר החדש שלה "אלף שמות לאושר" היא  מתארת:

בזמן ששכבתי שם והייתי מודעת, כלומר הייתי המודעות, התעוררה המחשבה, " זאת כף רגל". ומיד הבנתי שזה לא נכון. וזה היה האושר שבכך. הבנתי שהכל הפוך. זאת לא כף רגל, זה לא ג'וק. זה לא היה נכון, ובכל זאת היתה שם כף רגל והיה ג'וק. אבל לא היה שֵם לכל הדברים הללו. לא היו מילים נפרדות לתקרה או לפנים או לג'וק או למשהו מכל זה. אז זה התבונן בכל גופו, התבונן בעצמו, בלי שם. שום דבר לא היה נפרד מזה, שום דבר לא היה מחוץ לזה, זה פעם כולו מרוב חיים ואושר, והכל היה חוויה אחת רציפה. זה לא היה נכון להפריד את אותה שלמות, לראות משהו מחוץ לזה. כף הרגל הייתה שם, אבל היא לא הייתה דבר נפרד, וזאת הייתה הרגשה מגוחכת לקרוא לה בשם "כף רגל" או בכל שם אחר. הצחוק לא הפסיק לזרום מתוכי. הבנתי שג'וק וכף רגל הם שמות לאושר, ושיש אלף שמות לאושר, ובכל זאת אין שם למה שנראה אמיתי באותו רגע.

 

 

אחרית דבר:

היום, בשעה 22:10 שעון ישראל, פגש ג'וק ברל את מותו, תחת הקרוקס של הזוגי. היינו באמצע  הצפייה בסרט השלישי ברצף שצפינו בו ביום קדוש זה. סוג של התעללות עצמית שתכליתה מחיקת תאי מוח, סוג של אוטונזיה עצמית. טקס שאנו נוטים לחזור עליו בחגי ישראל, במיוחד אלו שמונעים ממך תנועה באמצעות כלים מוטוריים. היינו באמצע הצפייה ב"רוקנרולה" ( מומלץ) וזה אחרי שצפינו באיזה סרט מדע בידיוני, שלמרות שצפיתי בו לפני חצי שעה תהרגו אותי אם אני זוכרת איך קוראים לו – משהו עם גחלת ולפני זה ראינו את הסרט על ויקטוריה המלכה (הצעירה – גם חביב) כשלפתע ללא אזהרה וללא בקשה לעצירת הסרט, בתנועה חלקה ומהירה קם הזוגי ממקומו פסע לאמצע הסלון ורקע ברגלו. הנינג'ה שהוא התפתח להיות: בעין אחת צופה על סרט פעולה והשנייה רושמת תנועות חשודות על מרצפת הקרמיקה.

תהה נשמת ז'וק צרורה בצרור.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

המסע שלי מתקדם בצעדי ענק לקראת סופו. אתמול בלילה חלמתי שאני בסוג של בית ספר, דומה יותר לבית ספר שדה ושאני צופה בהערכות של המדריכים שלי. הם מציינים שאני מתקדמת. שאני מסוגלת יותר להתמיד. בחלום אני נכנסת לשערי בית הספר דוהרת על ג'יפ ענקי שחור. תחושה נוספת שעולה מהחלום היא שדואגים לי, שיש מי שרואה את הקשיים שלי ומנסה לעזור לי. חלום נוגד את חוסר שביעות הרצון העצמית התמידית שמלווה אותי.

אין ספק שלא היה לי פשוט באוקספורד. החל מהתנאים הפיזיים הקשים (לא היה לילה אחד שישנתי בו רצוף יותר משעתיים ואחר כך חיכה לי יום לימודים ארוך, כולל צעדת בוקר עם תרמיל 20 קילו על הגב – ספרים ומחשב- במעלה הגבעה עם רגל לא מתפקדת כשאף אחד מהבני זונות הגברים שיחד איתם חלקתי שירותים ומקלחת לא עוזר לי, רק הבחורה הבלגית עזרה לי לסחוב את התרמיל. ובאיזשהו שלב כשכבר לא יכולתי לזוז, הפרופסור התאילנדי שנראה כמו ערס היה מגיע עם הנזיר פוסאנו כל בוקר לקחת אותי. ובעצם הציל אותי כי הרגל יכלה לנוח ולהשתקם קצת. אלא שלצערי הרב הפרופסור התאילנדי נשבר די מהר ונשר ואני שוב מצאתי את עצמי מפרקסת בדרך לכיתה), דרך קבוצת האנשים על גבול הבלתי נסבלת שהייתי איתם (לא לגמרי ברור לי מה היה כל כך בלתי נסבל. ברור לי שהיה משהו קר, סגור, לא חם ולא עוזר בקבוצה הזאת. אני חושבת שהציפיות שלי כישראלית היו לא ריאליות. למשל יצאנו לבלות בלילה לפאב. הם רצו להמשיך לעוד פאב ואני רציתי לחזור. עוד בחור שלא גר איתנו רצה לחתוך. לא עלה בדעתו ללוות אותי למעונות שהיו ממוקמים באזור חשוך ומבודד ושהיו לא ממש רחוקים מהפאב שהיינו בו. השוני שלי קיבל ביטוי מתמיד: שכשהמרצה, למשל, היה תוקע עוד בדיחה מהבדיחות הענקיות שלו – חוש הומור בריטי כזה, הצחקה היסטרית שנאמרת באנדר סטייטמנט – לדוגמא: דיברנו על קרמה ואז הוא נתן כדוגמא כקרמה רעה גלגול שבו אתה לא מצליח להתקבל לאחד הקולג'ים באוקספורד- אני כמובן פרצתי בצחוק פרוע. אני והתאילנדים, האחרים חייכו חיוך כזה קטן) הבידוד החברתי שלי (שוב מפגש עם האופן שבו אנחנו הישראלים נתפסים – כיצורים מיליטריסטים, כוחניים, מהחלק המוזר ההוא של העולם, אנחנו עיראק ואפגניסטן – הכל פחות או יותר אותו הדבר) דרך השיעורים עצמם שהיו קשים לי מאוד.
הבנתי משהו חשוב ביחס לעיסוק שלי בכתבים הבודהיסטים. הבנתי שלא מעט אנשים ניגשים אליהם מתוך עניין "ספרותי", האהבה של הטקסט כטקסט איכותי ומדוע אני נמשכת לסוג מסוים של כתבים שהדגש בהם הוא על הרעיונות, על הניתוח. אני סאקר של הניסיון להבין. הריגוש מ"היפה" בטקסט הוא לחלוטין משני כאן בשבילי. שוב תזכורת מדוע אני לא עושה אמנות או כותבת, אלא חוקרת רעיונות, מנסה להבין את המציאות שמפעילה אותי.

זה פוסאנו הנזיר, שהמפגש איתו היה מאוד מעניין בשבילי. נפגשתי דרכו לראשונה מקרוב עם הבודהיזם כדת. דת במובן האמונה ששירה של המנונים יש לה כוח משפיע על היום יום. דת במובן של עשה ולא תעשה מהסוג שדומה למצוות. מין הקפדות כאלה שמזמן התרחקו מהמהות. כמו למשל העובדה שאסור לו לעשות לעצמו כוס תה. מישהו אחר צריך לעשות לו. אז כל פעם מישהו אחר מאיתנו הכין לו כוס תה.
כשחגגתי יום הולדת, הם היו נורא חביבים אלי החבורה. הכינו לי כרטיס ברכה שכולם חתמו עליו, הביאו עוגה והשיא היה שהנזיר בירך אותי במזמור ארוך. כולם סגרו עיניים ושילבו ידיים. זה היה רגע יפה.

היו לי שיחות מעניינות עם פוסאנו. למדתי להפתעתי שאני יושבת למדיטציה, מבחינת הזמן פר יממה, יותר ממנו. הוא אמר לי שני דברים שהולכים איתי מאז: האופן הפשוט שבו הוא תיאר את המאבק לשינוי הרגל: אתה מניח את ההרגל ולוקח אותו מניח ולוקח,בדרך המחשבה משחקת איתך משחקים (זה היום הולדת שלי היום, מותר לי) ואיך בשלב מסוים אם אתה מתעקש מספיק אתה מניח את ההרגל שאתה רוצה להפטר ממנו לתמיד.
וגם, איך במצבים שהם לא נוחים ולא רצויים, למדוט עליהם במובן של לא לאבד את האיזון והמודעות.

אנגליה הפתיעה לטובה. הרבה זמן עבר מאז הפעם האחרונה שהייתי שם. אהבתי את אוקספורד, את הארכיטקטורה,האווירה, האנשים. הבריטים חמודים. [הכי אני אוהבת זה את האופן שבו הם אומרים: oh dear…]


 בית הקפה הכי אהוב עלי באוקספורד, הוא ממוקם בחצר הכנסייה של האוניברסיטה, מה שהיה בעבר בית הקברות. קונספט מוזר עבור מי שמגיע מהתרבות היהודית. פיסות האבן שמבצבצות מתוך הדשא הם מצבות. הנוף מסביב מדהים.

 


הסמל של אוניברסיטת אוקספורד שנבנתה על ידי הכנסיה הקתולית במאה ה-12. הכיתוב הוא בלטינית: "אלי, אורך קורן עלי".

במלון הקטן שבו ביליתי יומיים של השתקמות וגיוס כוחות מחודש. בלילה לפני הנסיעה לבלגיה, כתבתי לעצמי:

יכולתי לנסוע לנצח בין חדרי מלון זרים. להחליף חדרים ערוצים, אנשים. לבהות בסוף היום מהמיטה בתשדירי פרסומת בשפה זרה. לוסי אין דה סקיי. מחר שוב רכבת, הפעם בריסל. עכשיו זאת להקה בריטית שמנגנת לי לילה טוב. פאנק כבד וטוב כמו שרק הבריטים יודעים לעשות. אני אוהבת את הבדידות הזאת של המסע. רק אני והמזוודה והנוף המתחלף.


זה הסרט החדש: בלגיה, בריסל, מדרגות בית המשפט המחוזי. אחד מהמבנים שבנה המלך הבלגי, ליאופולד השני, בתחילת המאה ה-20, בהשראת הסגנון הרומאי. אם הייתי מתרגמת את העוצמה הזאת שאני כל כך נמשכת אליה לאופן שבו היא יכולה להתבטא בתוך החיים שלי, מה זה היה?
עולות מילים בודדות: עבודה בינלאומית, עם הרבה גופים, אנשים, בתנופה, להשפיע.

Read Full Post »

עד שלשום הבלוג של מור-אור-לס היה קיים. הבלוג הופיע אצלי על הבלוגרול. הבלוג שהיא כתבה היה בעצם מכתב פרידה ארוך לילדים שלה, מהם היא נפרדת, בשל מותה הקרב. "צוואה רוחנית" היא קראה לבלוג.
הייתי המגיבה האחרונה בבלוג. מדי פעם בדקתי, מקווה לראות, שמא משהו התחדש. מאז דצמבר לא נוסף בבלוג דבר.
לא העזתי לשאול, לא העזתי לשלוח מייל. ההיכרות הייתה קצרה מדי.
מכיוון שהבלוג נמחק, אני מוחקת אותו מהבלוגרול. לא רציתי לעשות את זה מבלי להתייחס ולהיפרד ממור-אור-לס.
אני מקדישה לך moreorless היקרה – את השיחה הזו שהנחייתי בעבר:

שיחה אודות המוות

השיחה שלנו היום תתבסס על שיחה אחרת שכותרתה "שיחה אודות המוות". זוהי שיחה שמנהל יידו קרישנמורטי עם תלמידתו פופול ג'ייקר אודות המוות. ג'ייקר חוששת ממותו של קרישנמורטי, מהכאב הצפוי לה. עבורה המוות שלו, הוא נתק מהחמלה העמוקה שאיתה היא באה במגע באמצעותו.

בחרתי בשיחה זו שנושאה מוות, כי ג'ייקר בשיחה עם קרישנמורטי מבטאת היטב את התחושה האינטואיטיבית לפיה: מה נראה סותר יותר את תובנת הריקות(1) מאשר המוות האישי? המוות הצפוי לכל אחד מאתנו והכאב שאנו חווים כשזה קורה לקרובים לנו. אם התופעות כולן ריקות – כיצד זה קיים מוות? היחס האישי של כל אחד מאתנו למותו (הוודאי) רחוק מלהיות כאל מושג ריק.
לבחור במוות כנושא, חשבתי, אין כמוהו להמחיש עד כמה עבורי הריקות היא רעיון, רעיון שאני מבינה, רעיון שאני מקבלת – אולם הוא מנותק מהוויה היום-יומית שלי ומהאופן שבו אני חווה וחיה את חיי. בהוויה היום- יומית של חיי אני תופסת את עצמי כמי שנולדה וכמי שתמות. אני חוששת מהסוף הזה, שלי, של "אני". אני גם מבינה כי פחד המוות הוא המקור לפחדים שלי כולם. הפחד מהסוף – הוא הפחד האולטימטיבי ולכן הוא כה מעניין לחקירה.

נקודת המוצא שלי היא ש"אני" תופסת את עצמי כתופעה נפרדת: הנה יש לי, התחלה וסוף ואמצע שהוא חיים- וכל זה הוא יחידה נפרדת: החיים שלי. אף אחד אחר אינו חי את חיי וכשאני אמות ואחווה את חוסר הנוחות שיש במוות – זאת תהיה החוויה "שלי". כשיקברו אותי, האירוע הייחודי הזה שהוא "אני", יפסיק להתקיים. זוהי התפיסה שאיתה אני יוצאת למסע הקריאה בקרישנמורטי.


(1) הריקות הוא מושג מרכזי בבודהיזם. מושג הריקות מכוון לכך שאין בעולם תופעה שיש לה קיום עצמאי משלה. זאת משום שכל תופעה בעולם קשורה בקשר של סיבה ומסובב לתופעות אחרות ולעולם אינה נפרדת, עומדת עצמאית. בנוסף לזה, התופעות נמצאות במצב מתמיד של שינוי, הן עולות ונעלמות באופן מתמיד – הקביעות שאנחנו מייחסים לתופעות היא אשליה. לכן כל המושגים והקטגוריות שאנחנו משתמשים בהם הם בעצם ריקים מתוכן שיש בו ממש. מכאן מושג הריקות.
________________________________________

מספר מילים אודות קרישנמורטי:

קרישנמורטי, נחשב לאחת הדמויות הבולטות בתחום הרוח במערב במאה ה-20. הוא נולד בסוף המאה ה-19, ב-1895 בדרום הודו, הוא היה הילד השמיני במשפחה ממעמד בינוני. סיפור חיים יוצא דופן. כשהיה בן 14, הוא אומץ על ידי Annie Benson , מי שהייתה אז הנשיאה של האגודה התיאוסופית. אגודה שניסתה לחבר תורות רוחניות ממזרח וממערב וביקשה להפיץ תורה של אחוות עמים ואהבת האדם. חברי האגודה (שמרכזה בבריטניה והיה לה גם סניף במדרס) עסקו בתקשור, מתוך כוונה "להוריד" ידע רוחני באמצעות יישויות שהם תקשרו איתן לטובת האנושות. חברי האגודה חיפשו את המורה הגדול שאת בואו הם חזו ובקרישנמורטי הם גילו כוחות רוחניים מיוחדים.

בנסון לקחה את קרישנמורטי ואת אחיו Nitya לאנגליה – שם הם חונכו באופן פרטי.
ב-1929, בגיל 34 קרישנמורטי דחה את מעמד הגורו, המורה של האגודה (כולל הנכסים שקיבל בתוקף תפקידו) – באומרו: 'אני לא גורו ואינני יכול להיות גורו'.

קרישנמורטי סירב להוות סמכות עבור אדם אחר: "אדם צריך להבין לבד, לא דרך אדם אחר. הייתה לנו אוטוריטה של מורים, משיחים ומאסטרים. אם אתה רוצה לגלות מהי מדיטציה, תצטרך להניח הצדה, באופן לגמרי מוחלט, כל אוטוריטה שהיא".

קרישנמורטי הצהיר שמטרתו היחידה היא לעזור לבני אדם להשתחרר ממגבלותיהם הפסיכולוגיות. ומאותה שנה הוא נסע ברחבי העולם ודיבר בפני אנשים, כתב עשרות ספרים ותורגם ל-33 שפות.

קרישנמורטי היה איש רוח עצמאי במובן שהוא לא השתייך לכת או לזרם, הוא דיבר בשפה ייחודית משלו. ניתן לזהות דמיון גדול בין התפיסה שהוא בטא לבודהיזם. קרישנמורטי דיבר על אותה התפיסה עצמה כפי שהיא באה לידי ביטוי – בארבע האמיתות הנאצלות. הטרמינולוגיה שונה, אולם המהות זהה. הטרמינולוגיה שונה כי קרישנמורטי דיבר בגובה העיניים של התקופה, מעין נביא נודד שמטרתו לעורר בני אדם למצבם ולמצבו של העולם. קרישנמורטי דיבר על החיים כפי שאנו מכירים אותם – כסבל. כשהוא תיאר סבל הוא תיאר אותו במונחים מודרניים: ללכת למשרד לעבודה כל יום, החזרה המייגעת והאפורה של השגרה, הרצון להיות מישהו, קריירה, להשיג כסף, מעמד, אהבה.

הוא דיבר כמו הבודהיסטים על סבל שזרעיו טמונים בתודעה האנושית, האישית והוא גם דיבר על היכולת להשתחרר מהסבל על ידי שינוי התודעה והתפיסה. שחרור שהוא תוצר של טרנספורמציה עצמית, תוצר של שינוי עמוק שעובר האדם. שינוי רדיקלי, זהה לזה שמציע הבודהיזם. זהו שינוי שנמצא באחריותו של כל אחד מאתנו, ומבחינת קרישנמורטי זהו גם השינוי היחיד אשר עשוי להוביל לשינוי העולם.
כל עוד אותו "אני" שהאדם מייצר קודם ל"אני" של כל אחד אחר – מלחמות ואלימות תהיינה לחם חוקנו. האחיזה ב"אני" היא המוקד לאלימות ולסבל. לא מדובר בשינוי של סדרי עולם אלא האדם הוא שמשתנה. זאת אומרת שינוי יכול להיקרא רק מה שיכול להוביל להפסקת האלימות בעולם. כל אדם יכול לשנות את אישיותו, את טבעו, את התנהגותו, את הצורה שבה הוא תופס את העולם, שינוי מוחלט וקיצוני. השינוי הזה נעשה באמצעות התבוננות.
הדימוי שקרישנמורטי השתמש בו כדי לתאר כיצד צריכה ההתבוננות להיעשות הוא: הסתכל על עצמך באותה ערנות שבה היית עושה זאת אם בפינת החדר היית מגלה נחש – תהיה דרוך מאוד, קשוב מאוד.
כלי נוסף המחולל שינוי הוא מדיטציות.
_____________________________________

בשלב הזה הקראתי את תרגום השיחה בין קרישנמורטי לפופול. כאן אני אציין רק ציטוטים נבחרים, בבחינת כותרות:
– סיום הסבל, הסבל של הסיום.
– מה מסתיים?
– מדוע אני בצער?
– אני בצער: אף פעם לא הבנתי את המשמעות של הסוף; אף פעם לא סיימתי באופן מוחלט אמונה, התקשרות ( אחיזה).
– לסיים באופן מוחלט, אבסולוטי את הזיכרון של כל זה, זה מוות.
– הכנס למשכנו של המוות בעודך חי.
– לסיים אחיזה = מוות.
– האחר איננו ממין הזמן.
– על מנת להבין – ללא זמן – את אשר מתקיים לעד, על הנפש להיות חופשייה מכל מה שאדם אגר פסיכולוגית שזה זמן. לכן חייב להיות סיום.
– ההכרה של האדם היא התוכן שלה.
– כל תנועת המחשבה היא תוכן.
– התנועה של המחשבה זו תנועה של זמן.
– יש מצב קיומי המתגלה כקרישנמורטי.
– זה לא שלך או שלי. זה נמצא שם.
– על מנת לחיות את זה מתבקשת, נדרשת, תבונה ערה אשר רואה את תנועת המחשבה.
– תבונה מודעת לפעילות המחשבה מסיימת אותה. זאת היא מדיטציה אמיתית.
– למוות אין משמעות מאחר ואת חיה עם המוות כל הזמן.
– כשהנפש מסוגלת לחיות עם סיום היא מסוגלת לחיות עם סיומם של הזמן והידע.

***

בבסיס התפיסה הרגילה שבה אני תופסת את העולם עומדת ההיאחזות. אני נאחזת בדעות שלי, ברעיונות שלי, בטעמים שלי, במה שאני אוהבת ובמה שאני שונאת. אני מייצרת דימוי של עצמי ונאחזת בו. אני מייצרת דימוי של בן-זוגי, של המטרה של חיי, של המשמעות של חיי. מההחזקה הזאת אני שואבת ביטחון. בתוך הממשות שבה אין כל וודאות אני מייצרת מקלט של ביטחון, שממנו אני מפחדת עד מוות להרפות – עד מוות תרתי משמע.

הדבק של האחיזה היא ההזדהות. ההזדהות שלי עם היציר המחשבתי הזה שנקרא "אני", "אני" שמה את עצמי לפני הכל – אני מרכז העולם של עצמי – אני קודמת לכל אחד אחר ולכל דבר אחר. אני מרחיבה את ההיקשרות מ" האני" ל"שלי". ה"שלי" הוא שלוחה מייצגת של "אני". ההזדהות היא עם המחשבות שלי, עם התגובות שלי, עם הרגשות שלי, המטרות שלי, הגוף שלי, המשפחה שלי, הלאום שלי, האהבה שלי, הסבל שלי – כל זה הוא "שלי".

וכל זה – ההיאחזות, ההזדהות – שקרישנמורטי מכנה "היקשרות" – מתקיים בתנועת רצף של המחשבות. כל תנועת המחשבה היא תוכן.
חשוב להבין שבניגוד לאופן שבו אנחנו נוהגים לחשוב- שקיימת מחשבה לחוד ותוכן של המחשבות לחוד, [זאת אומרת קיימת "חשיבה" שמייצרת מחשבות] – למעשה: בכל רגע נתון המחשבה והתכנים שלה הם אותו הדבר עצמו. ברגע נתון יש רק מחשבה אחת. הפיצול הדואלי בין "חושב" ל"מחשבה", הוא מצב שהמחשבה מייצרת כשהיא הופכת את עצמה לנושא. הפיצול הוא משחק בדיוני שמייצרת החשיבה עצמה. זהו בסיס האשליה.

מהי ההכרה כפי שאנחנו מכירים אותה? זוהי התנועה בזמן שמדבר עליה קרישנמורטי. המחשבות אודות עצמי הנשענות על העבר והולכות אל העתיד. אני משתמשת בחומרים מהעבר כדי לצייר לעצמי עתיד שבו אין כל הפתעה. אינני יכולה להמציא משהו שמעולם לא פגשתי בו, שטעמו זר לי לחלוטין. אני לועסת כל הזמן את אותם חומרים ישנים. אין התחדשות.
אין חדש כי אין מוות. אין התחלה כי אין סוף. אינני נפרדת מדברים. אני אוחזת בהם, מזדהה איתם.

קרישנמורטי מתאר זאת יפה: "בואי נאמר שיש משהו, זיכרון של חוויה שאני מטפח, שאני מחזיק בו משום שזה הסב לי אושר גדול, תחושה של עומק, של רווחה. אני נצמד לזיכרון הזה".
בממשות, במציאות, אני כבר נמצאת במקום אחר, בסיטואציה אחרת, אבל, מתאר קרישנמורטי: "אני הולך למשרד, אני עובד, אבל הזיכרון מתמיד ומתקיים באופן כה יוצא דופן ומלא חיות, שאני נאחז בו; לכן לעולם אינני מגלה מה המשמעות של לסיים משהו".

הקשר הרגשי-פסיכולוגי הזה, שבו אין לי את האפשרות לקחת מרחק מההזדהות, להרפות את האחיזה. שבו אין לי הפסקה, שאותו אני לא מסוגלת ולא יודעת לסיים, זהו זרם אסוציטיבי של מחשבות שעסוק כל הזמן בעצמו, מנותק מהממשות. קרישנמורטי משתמש בדימוי של הנהר כדי לתאר את אותה הממשות – שאין לה התחלה ואין לה סוף, שאין בה יחידות נפרדות, שכל סוף הוא בו זמנית גם התחלה.
הנה האדם עומד שם מול הזרימה הזו, מול השפע הזורם הזה שהוא המשכיות ללא זמן. עומד האדם מול הנהר ואינו יכול להצטרף לזרימה הזו של הממשות. הוא לא יכול להתפנות אל הזרימה כי הוא מנסה לכופף את החוויה שלו, לארגן את העולם כפי שנוח לו, באופן שיתאים לדימויים, לדעות, לעמדות, לנטיות, לאינטרסים, הוא מנסה להרחיק את הבלתי נעים ולקרב את הנעים. הוא מחלק את הזרימה ליחידות בדיוניות, שבקביעות שלהן הוא נאחז. ההכרה המכוונת, המנתבת לפי מוטיבציה – לעולם במצוקה, לעולם בבריחה מתמדת מהממשות שאל תוכה האדם מפחד להיבלע, להעלם. האגו מפחד למות. אם יעלם בתוך הזרם – מי הוא יהיה אז?

אומר קרישנמורטי:
"על מנת להבין – ללא זמן – את אשר מתקיים לעד, על הנפש להיות חופשייה מכל מה שאדם אגר פסיכולוגית שזה זמן. לכן חייב להיות סיום".
"על מנת לחיות את הזרימה מתבקשת, נדרשת, תבונה ערה אשר רואה את תנועת המחשבה".
"תבונה מודעת לפעילות המחשבה מסיימת אותה. זאת היא מדיטציה אמיתית".
אומר קריטשנמורטי:
"אם תנועת המחשבה נפסקת, ההכרה, כפי שאנו מכירים אותה, איננה". מה נשאר? קרישנמורטי מכנה זאת " אחר", "זה". האחר איננו ממין הזמן. זה לא שלך או שלי. זה נמצא שם.

כשהנפש מסוגלת לחיות עם סיום היא מסוגלת לחיות עם סיומם של הזמן והידע .

Read Full Post »