Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘ביוגרפיה’

עשרה לחצות ואני מתיישבת לכתוב פוסט. טעות שמחר אשלם עליה ביוקר. הזמן הזה זמן הורות, נמדד בדרכים אחרות מהאופן שבו אפשר היה למדוד אותו אז.

הכל כל כך השתנה בחיים שלי שאין לי מושג מאיפה להתחיל.כאילו שהנחיתו אותי על כוכב אחר, תרבות אחרת, זאת אומרת בתוך הגוף הזה, חיה אישה אחרת. אחרת מזו שכתבה פה פוסטים עד לא מזמן. זה לא רק האופן שבו הילדים הכריחו אותי להיפגש עם החוויה/הוויה שלי, זה בעיקר האופן שבו אני חיה.

אני גולשת.מה רציתי לכתוב?
רציתי לכתוב שהזמן עמד מלכת. עמד מלכת בכל כך הרבה מובנים.מחר יום שישי וזה חסר משמעות למעט העובדה שמחר המטפלת לא מגיעה ושזה אני והבחור והילדים.השאלות שנשאלות הן: מה אבשל למחר?- והתשובות:מרק עוף.

מצד אחד מרגישה שמשהו במסע הזה שאני עושה הולך ומתחדד ובו זמנית ההרגלים, אלו שמשאירים אותי בארץ הדימיון והבדיה – נותנים פייט רציני.
היום ראיתי סרט של אלן רנה. הוא דיבר שם באיזה רגע, על ההצלה כמעשה של חסד אלוהי. ישובה על הספה, בסלון המעוצב שלי ישבתי והתפללתי:אלוהים תציל אותי.

adamo2-7-1.jpg

Read Full Post »

זהו מת הבלוג הישן. הבית הוירטואלי שלי. ממש לא היה לי פשוט.

להרמת המורל, אני מעתיקה לכאן טקסט שהופיע על כרטיס הביקור של מעצבת הפנים שהייתה אצלנו היום. היא התוודתה שהיא כתבה את הטקסט כשהיא הייתה שתויה.

שינוי מרענן מכל הפלצנים הכה-הו-רציניים וחדורי חשיבות עצמית שאיתם נפגשנו עד עכשיו. החל מאלו שעושים לך טובה שהם מוכנים לעצב לך את הבית, לא סליחה, התכוונתי, עושים לך טובה שהם מוכנים להיפגש איתך אצלם בבית, זאת אומרת לפנות לך שעה מסדר היום העמוס שלהם. ישנה מישהי שחמישה חודשים עברו ואני עדיין לא מצליחה לקבוע איתה פגישה. אני מקבלת ממנה הוראות בנוסח: תתקשרי אלי מחר בין ארבע לארבע וחמישה, בדיוק כשאני מורידה את המים בשירותים – כי אז אני פנויה. ועד החרטטנים – ש- אם את רוצה שאני גם אפקח על הקבלן (כאילו דה?) – אנא הואילי בטובך למכור את הבית כדי לממן את העבודה שלי וכל מיני כאלה.

יאללה אנשים תרגיעו. מדובר בעיצוב דירה. לא ביקשתי עכשיו שנפענח את החיבור בין הפיסיקה הקוונטית לתורת היחסות – מה ביקשתי לדעת? – איפה לשים ספה, ספרייה ואיפה יעמוד הזבל.

הכי אני אוהבת את התגובות לשאלה: כמה זה יעלה לי? – לא העבודה שלהם, חלילה, אלא השיפוץ שהם מציעים. אני חוטפת פרצופים כאילו ביקשתי שהם יורידו את התחתונים ויחשפו את הישבן בפומבי. הפרצוף שלהם מתעוות ומחוויר ותוך כדי התנשפויות הם מצליחים לחרחר: אין לי מושג, לא יודע. נוציא מכרז ואז נדע. באמא'לכם  – לא עשיתם עשרים דירות כאלה לפחות לפני כן. הערכה כללית, אתם לא מסוגלים לתת?

התוצאה – מתוכניות גרנדיוזיות שהיו אמורות לשנות את הקונסטלציה של הכוכבים בגלאקסיות – משהו בצבעי פסטל על רקע השקיעה בכוכב ונוס, נחתנו לספרייה בסלון, בלי לבנות עוד חדר על הגג עם אותם המדרגות, נוריד אולי איזה קירצ'יק, נשים מטבח חדש, נחליף איזו דלת וזהו. בעברית קוראים לזה חסכון באנרגיה, בעצבים ובכסף. רגע לפני שלא נוכל להמשיך לגור שם נמכור.

וזה הטקסט שנכתב על כרטיס הביקור בשיא הרצינות:
"זה שיש לך בית לא אומר שאתה ברלה.
אל תקנאו בדגים הבית שלהם רטוב.
למה שרק ליונה יהיה שובך?

היא סיפרה לי שאנשים אמרו לה שלמרות הטקסט הם שכרו את שירותיה. במקרה שלי  זה יהיה בגלל הטקסט.

בכיתי מצחוק כשקראתי. משהו שהזכיר לי את הצחוק והבכי שחוויתי בפיילוט של תוכנית האירוח של מרגול (אני מדברת 15 שנה אחורה) – אם לא היו מתיישבים לה על הזנב – זאת הייתה הופכת להיות תוכנית קאלט. בתוכנית הראשונה הופיע זמר בן 70 ששר "יושב בסן פרנסיסקו על המים" במבטא עיראקי וליווה את עצמו בנגינה בעוד ומרגול ראיינה את השחקן ג'וליאנו מר – ראיון שהתנהל תוך חלוקת מחמאות הדדיות, ביניהן למשל זו שבה מרגול פרגנה למרואיין שיש לו "פרצוף תחת".

(ואם אתם שואלים אותי, הייתי מעדיפה לקחת את הכסף הזה ולקנות בו אג"חים ובמחשבה נוספת – אתה לא קם אל האג"חים כל בוקר, כמו שאתה קם אל הגג שלך ).

Read Full Post »

בהמשך לפוסט הקודם.
אחרי שהבנתי משהו ביחס לעניין הזה שהמחשבה יוצרת "אני" ושסביב ה"אני" הזה מתקיים הרבה סבל. זאת אומרת המחשבה יוצרת "אני" ואחר כך ישנה התחזוקה הזו שאני רוצה שאחרים יחשבו שה"אני" הזה מוצלח, החיפוש אחרי האישור, האהבה הקבלה וההערכה של ה"אני" הזה מאחרים ומעצמי והכיווץ שמתקיים כשה"אני" הזה מסתבר לא להיות כזה מוצלח בעיני עצמו או בעיני אחרים, וכל האנרגיה שמושקעת בעניין הזה. קיום שלם שמושקע בעניין הזה. זאת העבדות שעליה אני מדברת.

אחרי שראיתי את זה, קמה לנו פרובלמקה חדשה.

הפרובלמקה התעוררה מהנקודה שבה אמרתי לעצמי – שכל החלטה, היא החלטה ש"אני" מקבלת. מיד כמובן אני נזכרת בשיחה עם קייטי ביירון, כשאמרתי לה בדיוק את זה.

סיפרתי לה על מסע הל.ס.ד שהיה לי שבו ישבתי בביתי דאז וניסיתי להבין מה מכל מה שאני חווה הוא אמת. [מסתבר שהעסק הזה של חיפוש אחר האמת הוא מוטיב קבוע ב"חיים שלי" – הייתי אז ילדה בת 19] ואז אני זוכרת את עצמי תוך כדי הטריפ האינטנסיבי עם הצבעים ואיך שהכל משנה צורה סביבך והתפיסה החושית זה לא מה שאתה מכיר, ואז אני זוכרת את עצמי אומרת לעצמי: אם אני אגיד ליד שלי לזוז והיא תזוז – זאת אמת. אמרתי ליד שלי לזוז – והיא אכן זזה. אין לכם מושג איזו תחושת ביטחון העסק הזה נסך בי. ואחר כך קראתי לכלבה שהייתה לי אז והיא הגיעה – ואלו היו פיסות של עולם מוכר, בתוך הכאוס שבו ריחפתי.

[ואם כבר מדברים על הכלבה – היא זהרה בכל מיני אורות, ראיתי את ה"אאורה" שלה. את ההילה שלה (הטריפ היה המצב היחיד שבו זכיתי לראות את ההילות של אנשים וחיות) וכמות האהבה שאני הרגשתי כלפי הכלבה הזאת ברגע ההוא, הלוואי עלי עשירית מזה ביום יום שלי עכשיו.]
" "אני" אמרתי ליד שלי לזוז", חיקתה אותי ביירון וסימנה על עצמה עם האצבע: " "אני" אמרתי ליד לזוז". הבנתי את מה שהיא אומרת לי : הייתה מחשבה שאמרה ליד לזוז ואני מנכסת אותה לאני הבידיוני הזה.

ועכשיו אני גם מבינה תוך כדי כתיבה את האופן שבו העוגן הזה נתן לי ביטחון אז בטריפ והאופן שבו העוגן הזה שנקרא "אני" נותן לנו ביטחון ביום יום, והאופן שבו אנחנו מבינים את זה שיש לנו שליטה על ההתנהגות שלנו – איך זה נותן ביטחון.

קייטי ביירון אומרת על החלטה (עוד עמוד אצלי כאן בבלוג):

We never make a decision

When the time is right, the decision makes itself

אני מתבוננת בחיים שלי ורואה שזה נכון. היום בבוקר היה לי קר, היד הושטה אל השמיכה וכיסתה את הישבן החשוף שלי, קמתי לשירותים כי רציתי להשתין, כל ההתנהלויות האלו – לא עברו דרך "החלטה" מודעת, דרך תהליך מחשבתי. לא, עד כמה שאני יכולה להיות מודעת, הייתה שם מחשבה, עכשיו אתון תכסי לעצמך את התחת. זה היה תהליך אינסטקטיבי לגמרי.
אבל – ישנם לא מעט מקרים שבהם המחשבה מניעה לפעולה והתחושה היא שבלי ההנעה הזאת של המחשבה לא תהיה פעולה. קומי עכשיו לשטוף כלים, או קומי עכשיו ולכי להתאמן כשמה שנורא בא לי זה להמשיך לשבת על הכסא ולא לקום ממנו לנצח כי אני עייפה. ושלמחשבה הזאת יש כוח להניע תהליך שאולי לא היה מתרחש בלעדיה.
היא לא שלי המחשבה ועדיין היא לא פועלת לבד , היא חלק מהענן הזה שמורכב מגוף, זכרונות, הרגלים, תחושות. והעניין הזה שהמחשבה מניעה הוא הפתח היחיד שיש לנו אל השינוי. שינוי שהוא אפשרי. אני יודעת, אני עברתי כמה כאלה משמעותיים.
איך שביירון מתארת את זה – החלטה נשמעת כמשהו פסיבי לחלוטין. תהליך שאין "לי" עליו שליטה. בשלב הזאת זאת אמירה שאני עדיין לא מבינה/לא מקבלת [מה שאני מסכימה איתו הוא שהמחשבה מושפעת מאוסף שלם של התרחשויות ותחושות, שהיא לא עומדת לבד באופן עצמאי, היא תוצר של סך הכל התרחשויות] ומכיוון שכך – כל העניין הזה שאני קוראת ל"ענן", הזה אני, הוא עדיין במובן מסוים עניין של סמנתיקה. בסדר הענן הזה הוא אוסף של תופעות שאני במחשבה נותנת לו שם קולקטיבי.

נראה לי שמוקד החקירה שלי עכשיו יתמקד בנושא הזה של ההחלטה. מי לעזאזל מקבל אותה? ואיך היא מתקבלת?

המשך יבוא (אני מקווה).

_________________________________

הבלוג מרכין ראש בשל מותו בטרם עת, בתאונה אווירית של נשיא פולין לך קצ'ינסקי. למרות שאם כבר אקטואליה, יש לבלוג הזה לפחות שתי סיבות לא פחות טובות להרכין ראש. האחת היא ארץ הקודש (הולילנד) והשנייה זאת שקמה והטמטום שהתרחש סביב הסיפור. הכי גרוע בכל הסיפור הזה זאת השורה התחתונה, שהצבא עושה מה בראש שלו ולא סופר אף אחד ממטר.

Read Full Post »

שיום אחד ימוקם כאן סלון מדוגם.

מוקדש באהבה גדולה לכומר מרטין לותר קינג שהקדיש את חייו לשירות לזולת. היום חל יום הולדתו, הוא היה היום בן 81, לולא היה נרצח.

בין הציטוטים שלו :

* Let no man pull you low enough to hate him.

 * All men are caught in an inescapable network of mutuality.

* The time is always right to do what is right.

* Faith is taking the first step, even when you don't see the whole staircase.

 

Read Full Post »

לטרנטינו יש ביצים בגודל של גורד שחקים ואני מקנאה בו על כך. אני אוהבת את האופן שבו הוא עושה סרט, סרט שהוא סרט – עם סיפור שיש בו מתח וקצב ועניין ואת השטחיות הנחוצה כדי לעשות קולנוע טוב ומצד שני יש בו איזה עומק, איזו נגיעה.

ואם במאים, אז אני מתגעגעת לנתי, במאי הסרטים שהיה מבקר פה פעם והיה מהמגיבים הראשיים של הבלוג הזה. גם למרג' המלכה אני מתגעגעת קשות. ולשין  ולעוז. הוירטאולי הזה לפעמים נוגס בי. אני מנסה לחשוב איך זה היה, איך זה היה טרום עידן האינטנט. איך גלשתי לתוך העולם הזה שבמובן מסוים כבש נתח משמעותי אצלי. בעיקר הבלוג הזה. הנה עכשיו הייתי אמורה לארוז את כמות הניירות הפנומנאלית שאני סוחבת איתי ובמקום זה אני מחברת את פרוזת הדיווח הזאת.

קשה לי. קשה לי נורא. אין לי מושג אם זה אֲבֲל. לא פוסלת את האפשרות שזה מה שזה אבל זה בדיוק כמו שבוב דילן שר על הענן הכבד שרובץ. אנחנו עוברים דירה, עוברים לדירה שקנינו ובמובן מסוים זה מרגיש לי קצת דומה לתקופה שבה התחלתי לגור עם הזוגי. כל כך פחדתי. כל כך פחדתי מהאינטימיות הזאת. גרתי לפני כן במסגרת זוגיות, פה שלוש שנים, שם שנתיים ולא פחדתי כי מבחינתי לא הייתה התחייבות. לא חשבתי על חתונה, לא רציתי חתונה ואהבתי את כולם יפי הבלורית והתואר. אבל כשזה הגיע, הנקודה הזו בזמן, הייתי מוכנה לרדת איתו אל חור מחילת הארנב, אבל פחדתי כמו שבחיים לא פחדתי. היו לי כל מיני תנאים שעכשיו כשהוא רוצה להצחיק אותי הוא מזכיר לי אותם, רציתי שתהיה לנו נוסף לדירה שאנחנו נחייה בה דירת חדר, שאליה כל אחד מאיתנו יוכל לפרוש כשיתחשק לו. וגם – אני זוכרת את קניית הרהיטים הראשונה המשותפת שלנו, כל דבר שקנינו סימנתי – את זה אתה תיקח שניפרד, את זה אני אקח. זה בעיקר היה הפחד ממצב שאין ממנו דרך חזרה או דרך מוצא. היום אני יודעת שתמיד מוצאים את הדרך. תמיד. קייטי ביירון המתוקה הזו – אמרה לי את זה בקול רך, כשבאתי אליה עם איזה פחד ענק במסגרת תרגיל שהיא נתנה לנו. "will it be possible for me to find a way to go back" ,שאלתי אותה, בדיוק מהפחד שממנו אני מדברת כרגע. אבל מתוקה, היא אמרה לי, "There is always a way", וזה הדהד בי כל כך עמוק.

ועכשיו זה שוב קורה. קשה לי עם העניין הזה של קניית מיטה וגז. שוב זה לא שבעבר לא קניתי מיטה וגז וגם דירה כבר קניתי בעבר. אלא שאז קניתי להשקעה וזה סיפור אחר לגמרי. הרעיון הזה שהייתי מאוהבת בו שאתה מעמיס את הבית על משאית ונע (אצל הזוגי זה אפילו לא משאית – הוא תמיד דאג שהכל יתאים לארגז גדול). התקופה הזו הסתיימה. אני מתרגלת בורגנות זהירה והפחד חונק אותי.

מה גם שלא פשוט. בדירה הנוכחית העברנו כמעט עשור. נכנסתי לכאן, כשרק התחלנו לצאת אני והוא. אני עוד זוכרת איך הוא הגיע עם כרית ואמר שהכריות שלי ממש לא נוחות. אחר כך הגיע ארגז, כי אין לו מקום בדירה והוא חייב לשים אצלי משהו. לאט לאט הוא סימן טרטוריה ועשה את זה בשכל ובטאקט רב. הוא לא העיק אבל גם לא הרפה. המינון היה מדויק.

ועכשיו לשנות בית – שזה תמיד טראומתי עבורי. בהיותי חסרת בית. הקירות שבתוכן אני גרה, המיטה הן המפלט שלי מהעולם, המקום הבטוח. זה נכון שבאיזה אופן כשאני במצב נפשי טוב יותר, הכל הופך לבית. לא עכשיו. אם אתם רוצים לדעת מהי החוויה הבסיסית שלי בחיים, אז החוויה היא היותי לבד במובן של היותי תלויה לחלוטין רק בעצמי.  אין לי מושג למה, אבל מעברים מרכזיים כאלה תמיד מגרדים לי את הצלקת הזו. זאת צלקת של מצוקה, כי הייתי לבד הרבה לפני שהייתי מסוגלת לדאוג לעצמי פיזית.

אל הדירה אני מרגישה שנכנסתי צעירה ויצאתי מבוגרת. חתיכת חיים עברתי כאן בדירה הזו. לא בא לי לזוז לשום מקום. לא רוצה אחריות. לא רוצה לריב עם האיש של התריסים. זאת הילדה הקטנה מדברת. זאת שבלילה חלמה שהיא מנסה לרדת מדרגות צרות עם ג'יפ. מנסה לרדת אל המרתף הלא מודע עם הרכב הלא נכון.
אין לי מושג למה אני צריכה לעבור דרך כל זה. אני רק יודעת שאני צריכה. כמו שידעתי שנכון לי להתחתן (וצדקתי), כמו שאני יודעת שנכון לי ילד, כמו שאני יודעת שנכון לי לקנות דירה. אני יודעת בוודאות שאלו ההתמודדויות שאני נדרשת להן. מה שעבור אנשים אחרים, "נורמאליים", זאת איזה רשימה של מובנים מאליהם,  עבורי כל שלב כזה הוא קריעת ים סוף. זה נשמע עבורי בדיוק כמו אז, כשהלכתי לראיין אסירים בכלא איילון ועד היום חקוק בי הקול של דלת המתכת שבכבדות נטרקת מאחורי. אפילו הצלם שהיה איתי הגיב: "אי אפשר לשים איזה גומי שהרעש לא יהיה כזה נורא". לא, אי אפשר לשים גומי.

 

Read Full Post »

הרעש והצפיפות מסביבי בלתי נסבלים. אנחנו שש בחדר וכמות המבקרים כאן לא הייתה מביישת חתונה קטנה, צרחות, רינטונגים, טלפונים, שיחות בקולי קולות. בית החולים הדסה הר הצופים, ירושלים. ארבע ערביות ושתי יהודיות. איך שנכנסתי לחדר, התיישבתי עם הערביות. אחת מהן דיברה עברית רהוטה, השאר לא דיברו עברית. החלפנו חוויות. כמו בקורס ויפאסנה, גם כאן את מספרת את סיפור חייך בשתי הדקות הראשונות למפגש. היא הפילה את ההיריון הראשון כי היא לא רצתה ועכשיו היא בחודש השישי. אשפזו אותה כי היו לה אתמול כאבים קשים. מאוחר יותר במשך היום הסתבר שהכל בסדר ושיש לה בן והיא שמחה נורא. היא לא רצתה בת. בשום פנים ואופן היא לא רצתה בת. העברית הרהוטה היא בגלל בית הספר היהודי שבו היא למדה. " אני לודאית" היא אמרה לי ואני תהיתי אם זאת איזו כת של ערבים שמזדהה עם יהודים או ילדים להורים מעורבים ורק אחר כך הבנתי שהיא בעצם מלוד. השנייה, זאת ששכבה מימיני היא מענתות, לא מדברת עברית בכלל. הלודאית תרגמה. היא בחודש רביעי ולא ברור מה גורל ההריון. היא אוהבת את בעלה. מתוקה של ממש. מאוחר יותר הגיע הבעל האהוב והביא איתו את אמא שלה. חאג'. גם ממול למיטה של זאת מענתות שכבה חאג', בגללה לא פתחנו את החלון, כי צריך לכבד זקנים. כולן היו מכוסות ראש ולא זאת בלבד אלא שהחאג' נידנדה להן למה הן מסתובבות בטרניניג ולא מתכסות. זה תורגם עבורי.

לבחורה מענתות יש משפחה ענפה. השלושה בחדר תקשרו איתם במירס. השיחות התנהלו בקולי קולות כולל קולות הרקע והצפצופים. אחר כך הם הגיעו בשלשות. לחאג' היה רינטונג מסתלסל של "אללה הוא אכבר" שחזר על עצמו, זה כנראה להיט כי גם לזו ששכבה לידה היה רינטונג דומה. בלילה כשנהיה קשה במיוחד הזוגי כדי להצחיק שר לי את הרינטונג וחיקה את הזקנה: קיפ אינטי? חמדולאללה, וכל שאר הסלסולים. הוא הצליח להצחיק אותי.

ליהודיה הייתה דיקציה של מורה, כזו שישר מביאה לי את הסעיף וכל מי שישב מולה וישבו מולה לא מעט (גם בשלשות) דיברו ככה.  הייתה שם מישהי שטחנה במשך זמן שנראה נצח – איזה מהחולצות שלה היא מכבסת בטקסטיל שמפו ואיזה במכונת כביסה. "את השחורה אני לובשת המון, אני מכבסת, תולה ומיד לובשת…חולצה נהדרת. את הוורודה אני מכבסת במכונת כביסה"…רציתי לרצוח אותה. עכשיו.

והצפיפות? מה שהפריד ביני ובין ישבנה השמן של האמא של הבחורה מענתות ששכבה לידי היה בד וילון דק, שממש לא עזר למנוע את האפקט שבכל פעם שהאישה הזאת ניסתה לעבור במעבר הצר בין המיטה שלי למיטה של הבת שלה היא הזיזה לי את המיטה. בשלב מסוים נשברתי הסטתי את הוילון, בהסכמה של השכנה מענתות והפכנו לקומונה. אם כבר חוסר אינטימיות, אז שיהיה עד הסוף. האמא הציעה לי ולזוגי לאכול איתם מהאוכל שהיא הביאה.

וכל זה היה סרט הרקע לעובדה ששעתיים לפני כן, באופן שהזכיר לי פרוצדורות וטרינריות דחפו לי נרות שאמורות ליצור אפקט של זירוז לידה.  המטרה: לידת העובר המת שאני נושאת בתוכי. סאגה. טיפולים, הריון, שק, עובר. דופק, אין דופק. אולי יש דופק, ציפייה מורטת עצבים ועכשיו בית החולים. " זירוז לידה".

שכבתי שם על המיטה כשמפלס הכאבים התחיל לטפס וחשבתי לעצמי – איך לעזאזל אמור בן אדם להתמודד עם ייסוריו בתוך סערת רעש כזו, בתוך חוסר הפרטיות המזוויע הזה? אמא של ענתות ישנה עכשיו על הכורסא לידי ונחרה בקולי קולות.

החומר בנוסף לזה שהוא מזרז לידה גם מזרז דברים אחרים. ביליתי בריצות מהמיטה לשירותים, ובירכתי את עצמי שהגעתי מתוקתקת – כאילו הכנתי את עצמי למסע הישרדות בקוטב הארקטי, כזה שתלוי בתכנון מדוקדק של הציוד שתביא איתך. על כל דבר קטן חשבתי, כולל קנייה של ניירות מגן לאסלה בסופר-פארם, הם הצילו אותי. 

תוך כדי קראתי את "מיליון רסיסים קטנים"  של ג'יימס פרי, סיפור אמיתי של אלכוהוליסט, שתיין ועבריין בן 23, שמתמקד בתקופה שהוא בילה במוסד גמילה. אהוד תגרי תרגם את זה נפלא.
זה מוטיב חוזר אצלי, ככל שהחוויה שאני מתמודדת איתה קשה יותר, אני מחפשת סיפור אמיתי, רצוי כתוב בגוף ראשון, שמספר על התמודדות קשה. אני קוראת את זה בריל טיימ ומקבלת כוח. אם הוא יכול היה לעבור טיפולי שורש בלי הרדמה, גם אני יכולה לכאבים שלי, מין סוג כזה של היגיון.

הכאב הולך ומתחזק ואני לא לוקחת משככי כאבים. יש כל מיני תיאוריות סביב הנושא של הכאב. אני מאמינה לרופא שלי שטוען שכאב הופך את הטיפול של הגוף ליעיל יותר ראינו את זה גם אצל הזוגי, כשהוא נותח (המעי העיוור) בפינלנד. היה קצת זיהום בחתך והזוגי הוריד במיידי את השימוש במשככי כאבים והפצע התחיל להתרפא בצורה הרבה יותר יעילה.

זה וגם הרצון להשתמש בחוויה כדי ללמוד לא לדחות מצבים לא נוחים ולא לפחד מהם. עיקר הסבל מתחיל להיווצר ממקום שמתנגד לסיטואציה, חסר סבלנות בעניין של "מתי זה ייגמר", שפוחד מהכאב.

בארבע אחה"צ אני מודיעה לצוות הרפואי שאני הולכת הביתה.  הגיהנום הזה של החדר – עם הצרחות והאנשים והרינטוגים – גדול עלי, אני לא מצליחה לאסוף את הכוחות המנטאליים שנדרשים ממני להתמודדות. בשלב הזה אין דימום, לא נראה לי שאני אדמם למוות ואני בעד "לידת בית". הם נותנים לי "חופשה", שזה לא "שחרור", ומתרים בי שאם מתחיל דימום כזה וכזה או כך וכך אני מבהילה את עצמי למחלקה. אנחנו נוסעים הביתה, כל חיבור בכביש, כל מהמורה, אני זוכה להכיר מקרוב.

הכאבים חזקים ממש ואין שום סימן לכלום, שזה לא סימן טוב, כי זה אומר שהשלב הבא הוא שלב הסכין. הקריאה בספר מקבלת כמו תמיד מימד נוסף. כשפריי כותב "פשוט תחזיק מעמד. פשוט תחזיק מעמד" – המילים האלה חזקות עבורי מתמיד. קשה להאמין איך הדברים מתרחשים לפעמים. איך בתוך הקושי הפיזי הזה, אני פוגשת את התשובות לשאלות ששאלתי בתקופה האחרונה והתשובות הן מאוד פשוטות. מאוד מאוד פשוטות. דוגמא מתוך הספר של פריי: "החיים שלי הם פשוט מה שהם, ובמושגים האלה אני מסוגל להתמודד עם החיים שלי. הם לא מסובכים אלא אם כן אני הופך אותם לכאלה. הם לא בעייתיים אלא אם כן אני עושה אותם כאלה. שנייה איננה אלא שנייה, דקה היא לא יותר מדקה, יום הוא יום ותו לא. הם חולפים. כל הדברים והזמן כולו, חולפים…
אין טוב ואין רע, אין חוטאים ואין מלאכים. פשוט יש מה שיש וזהו. אפשר להשתמש בזה כדי להיות ודי בכך. אין לדבר על כך ואין להטיל בכך ספק. פשוט תן לדברים להיות וזהו.
מה שעתיד לקרות הוא שיקרה. אלה בפשטות הם החיים והאירועים שמתרחשים במהלך תקופת החיים. בדיוק כפי שאני מקבל את זה שעכשיו אני על המיטה ברגע זה לא זז ודומם עיני עצומות וגופי שקט, כך אקבל את האירועים של חיי כאשר יקרו. אני אתמודד איתם. טוב ורע יקרו שניהם. אני אקבל אותם באופן שאני מקבל את עצמי עכשיו. שיקרו".

"אם יש דבר שאני שואף לו, זה הדבר. שלווה. מבחינתי אם יש אלוהים או משהו נעלה יותר זה הדבר. השלווה. אם יש משהו שיחזיק בי כשאני צריך להחזיק בו זה הדבר, השלווה. אין כעס, אין חימה, אין זעם. אין חסכים אין צרכים אין תשובה. אין שנאה אין בושה אין חרטה. אין יגון אין עצב אין דיכאון. אין שום פחד. לגמרי אין פחד. כשאדם חי בלי פחד, אי אפשר לשבור אותו. כשאדם חי בפחד הוא נשבר עוד לפני שהוא מתחיל לחיות. השלווה שאני מרגיש עכשיו מהי?"

וגם: "אני יודע שכשהמצב קשה וכשאני מרגיש שאני לא מסוגל לשרוד אפילו עוד דקה, אז אני פשוט מחזיק מעמד, פשוט מחזיק מעמד בכל הכוח, אז מתישהו הכול עובר ונעשה קל יותר".

בשלוש לפנות בוקר זה מתחיל. בבוקר, כבר אין כאבים. ולא רק. זה תמיד ככה. התבונה מפציעה מתוך הסבל. מתוך הסבל ומתוך חוסר הנכונות להמשיך ולסבול. 

Read Full Post »

תזכורת

 

"That I Would Be Good"

that I would be good even if I did nothing
that I would be good even if I got the thumbs down
that I would be good if I got and stayed sick
that I would be good even if I gained ten pounds

that I would be fine even if I went bankrupt
that I would be good if I lost my hair and my youth
that I would be great if I was no longer queen
that I would be grand if I was not all knowing

that I would be loved even when I numb myself
that I would be good even when I am overwhelmed
that I would be loved even when I was fuming
that I would be good even if I was clingy

that I would be good even if I lost sanity
that I would be good
whether with or without you

Read Full Post »

Older Posts »