Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘בן רייך’

היום זאת נקודת שפל. חודשיים שאני יושבת וכותבת – רק כדי להבין שלא עשיתי כלום. כותבת, מוחקת, כותבת, מוחקת. לא מוכנה להישבר. בעוד שבועיים אני אמורה להרצות על העבודה שלי. עדיין אין לי עמוד אחד כתוב. אני מקווה שבסוף באיזה רגע זה יתפרץ. אני יודעת שאני מסוגלת לכתוב הכל ביום אחד.

בינתיים רוצה לחלוק אתכם את זה. בן רייך. אני אוהבת את מה שהוא יוצר. חסיד בעלז, הומו.

אפרופו, בעלז. המזכיר האישי של האדמו"ר יצר איתי לאחרונה קשר. אני נצר ישיר של האדמו"ר הראשון מבעלז – שלום זצ"ל. האדמו"ר אוסף מידע על הצאצאים. בקרוב צפויה להגיע הזמנה לכנס משפחתי.
כנצר לאצולה החסידית, מפת הייחוס שלי כוללת דמויות ענקיות כמו: החוזה מלובלין, אלימלך מליזענסק, ר' מאיר מאפטה. יש לי משפחה ענפה במאה שערים.

saftaaba2.jpg

האישה הזאת אחראית באופן ישיר להיותי אדם לא דתי. סבתא שלי . אשה עם ביצים, שחצתה חצי עולם, שרדה את סיביר והפכה, בשנות ה-40, למנהלת בית ספר לבנות [רק אני יצאתי כותבת תזות]. היא ביקשה שעל המצבה שלה יחקקו: מורה בישראל. היו ימים. כשהסבא לי נפטר, היא עוד המשיכה כלפי חוץ לשמור על פאסון דתי, אבל למעשה התחילה תהליך של התפקרות. יש איזו אגדה שמספרת שבשלב מסוים, אחרי שהיא עלתה ארצה, היא שרפה את הפאה שלה בחצר. פמיניזם בגרסא יהודית.

saba.jpg

בעצם לא רק היא. גם הוא. הסבא שנולד בירושלים ונקבר בקרקוב. הוא היה רב שהפך לאיש עסקים. הייתה לו חברת נדל"ן משגשגת בוינה. לא ממש נראה רב. הלכתי לחפש את הקבר שלו בקראקוב. הגעתי לבית הקברות, לא מצאתי את הקבר.
הוא מת בן 32 מדלקת ראות. אני חושבת איך כל החיים יכלו להראות אחרת אם אבי לא היה מתייתם בגיל כל כך צעיר. מסוג המחשבות חסרות התכלית וסרות הטעם שהמוח שלנו מלא בהן.

****

ונסיים באנקדוטה שעלתה כאסוציאציה בהקשר של בית הקברות בקראקוב. הכל בפוסט הזה אסוציאטיבי כמו שאתם שמים לב. אז מה, מותר לי, זה פוסט געגועים.

כשסיימתי את הסיור בבית הקברות בקרקוב חזרתי למלון, עשיתי צ'ק אאוט והתחלתי לגרור מזוודה בגודל בית, בשלג בגובה של חצי מטר. קבעתי עם החברה הפולניה שלי במקום העבודה שלה. תוך כדי שאני מקללת את הרגע שבו החלטתי לחפש את עצמי בקראקוב אני שומעת עברית. לפני צועדים שני גברים חסונים שמדברים ביניהם בשפת הקודש. ישר קפצתי על המציאה. מפה לשם, התגלגלה שיחה. אחד מהם, חמוד להפליא התנדב לעזור לי עם המזוודה. זאת הייתה הצלה. בדרך הוא סיפר לי שהוא דוגמן שחי באיטליה. אני כמובן ישר חושבת שידוכים וחשבתי על הפולניה הבתולה שלי (קתולית בת 25), שהגיע הזמן שתראה עולם. נתתי להם טלפון והבטחות לבילוי משותף. הם סיפרו לי שהם מתייבשים בקרקוב ואני בתמורה סיפרתי להם על החברות הפולניות המדהימות שלי (מה שנכון נכון), שבא לי שהם יכירו.

בערב, לא בא לה לצאת. לא בא לה, לא בא לה. לא נפגשנו איתם.

אני חוזרת ארצה ואין לי מושג באיזה הקשר אני מספרת את הסיפור לספר שלי. זה היה רז דגן? הוא שואל. לי אין מושג על מי הוא מדבר. חיפוש זריז באינטרנט במספרה – ואכן רז דגן. במספרה לא יכולים להירגע. הספריות מסביב צורחות. אחת מתעלפת מהתרגשות. אני נקרעת מצחוק ומסמסת לפולניה שתראה מה הפסידה. היא מסמסת חזרה שטף של דמעות חרטה.
את, אומר לי הספר, אין עלייך. אם זה לא דוגמן על, אין לו סיכוי לסחוב לך את המזוודה, אה?

נו, עם ייחוס כמו שלי…

***

ואחרון בהחלט, עם הצליעה שאני עדיין צולעת (ועל כן מסיבות, ריקודים וכושר זה עדיין מחוץ לתחום) ועם זה שקיבלתי צורה של כיסא, חסר לי מזה.

 

מודעות פרסומת

Read Full Post »