Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘ברווזים’

השמש פינקה אותנו כאן בימים האחרונים. 

אתמול עשיתי טיול כהרגלי על גדות נהר האאורה. חשבתי על כמה דברים. נזכרתי בפרויד ובטיולים היום-יומיים שלו, שהיו, כך אני בטוחה, מקור בלתי נדלה להשראה. אלו הפעילויות האלה של "המוח אמן" שמאפשרות חיבור אל האינטואיציה. סטיבן שפילברג מספר שאת הרעיונות הכי טובים שלו הוא מקבל מנהיגה בכביש המהיר, סקורזה קולט אותם במקלחת, אצלי זאת שטיפת כלים. חשבתי עליו, מטייל נשען על המקל שלו ברחובות וינה בצהריים. ברור לי שנכון שטיול כזה יתרחש אחרי עבודת הבוקר. כשכבר עשית משהו ואתה צריך להתנקות. הפרובלמה היא שרחובות גוש דן זה לא בדיוק איזה פינת חמד [אני לא מדברת על רוטשילד בואכה שדרות חן, שלצערי אני לא במרחק הליכה ברגל מהם] לשוטט בה ובטח לא בצהריים המהבילים של המזרח התיכון הלא חדש. בזמנו הייתי עושה הליכות בקיץ, אחרי הצהריים בחוף הים. הפסקתי אחרי הפציעה, אולי הגיע הזמן לחדש ימי כקדם. פה בטורקו, הטיול היומי על גדות הנהר עושה לי את היומית. 

ההיי-לייט אתמול הייתה העלייה שלי על המעבורת. תפאורה קלאסית למחזה אבסורד מהסוג של "מחכים לגודו". המעבורת שנעה יום אחרי יום, שעה אחר שעה, שלוש מאות שישים וחמש, פעם גדה ימנית ופעם גדה שמאלית. המעבורת שלעולם לא מפליגה לשום מקום. כלואה לנצח בין שתי גדות. אפרופו משלים בודהיסטים [בדיחה לבודהולוגים קריצה]. הייתה לנו שיחה אני והזוגי על האיש שמסיע אותה. איך הוא לא מתחרפן, תהינו. במחשבה שנייה אולי זאת מדיטציית הזן הכי טובה שיש והוא המאושר באדם.

היום ציפתה לי הפתעה אחרת. זוכרים את הברווזים? איך שאני נכנסת היום לחנות הספרים אני רואה המונים. גם חנויות הספרים וגם הספריות פה בדרך כלל שוקקות אדם ובכל זאת ההתגודדות הייתה גדולה מתמיד. הצליחו, אני חושבת, עם הספרייה החדשה המדהימה שבנו כאן, שפתוחה לכל מי שרוצה מתי שרוצה, כולל תיירים ואורחים מזדמנים, אתה מראה את הדרכון, רושם את המלון ככתובת והופס אתה מוזמן להשאיל ספרים, תקליטים, סרטים. ולא רק זה אלא שהם מפרסמים את עצמם ככאלה במשרדי המידע לתיירים, קונספציה שונה לחלוטין מזו ששותפים לה חלק מהספרנים אצלנו שרואים באוספי הספרייה רכוש שצריך לשמור עליו מהקוראים. תראי איך כמות הקוראים עלתה, אמרתי לעצמי, רק כדי לקלוט דקה וחצי אחרי שלישיית הולנדים שיושבת וחותמת על ספרים. מי אלה? שאלתי את אחת המוכרות – הם היוצרים של הברווזים. לא נדרשה הרחבה. רצתי לצלם אותם בהתרגשות. הפינים זה העם היחיד על כדור הארץ שמאמין שהעולם נוצר מביצה של ברווז (סיפורי הקלוולה). תגידו לא לאהוב אותם?

 

 ועוד חשבתי. על האופן שבו אסור לתת לייאוש לנצח. אני לא מדברת כרגע על הייאוש הקיומי הגדול – שלגביו ברור גם ברור שאסור לתת לו לנצח. אני מדברת על ה"ייאושים" הקטנים. נגיד החלטתי שבשהות הזאת כל יום בבוקר אני אכתוב את העבודה, אחרי הצהריים אסתלבט (קניות וטיולים) בתוך זה אצליח לשבת למדיטציה שעתיים ביום וגם לעשות כושר (לקראת הערב) ולסיים יום מפואר כזה בשריצה בסאונה. [אחחחחח הסאונות כאן. אין אין על הסאונה הפינית. החום הזה היבש, הדיוק שבו הם מפעילים אותה, ריח העץ. האופן שבו הסאונה היא חלק מהתרבות. הבריכות מסביב, המקלחות, הישיבה בעירום עם אנשים זרים. נכנסים לסאונה, יוצאים, קופצים לבריכה הקרה, שותים משהו, חוזרים לסאונה. אני מכורה לעניין. אתמול התארחה במלון נבחרת הוקי קרח.הם שכרו סאונה פרטית ועשו המון ברדק כל הערב, חצי טורקו הגיעה לבקר אותם בסאונה. חברי הנבחרת ואורחיהם כנראה השתכרו כהלכה, הם ישבו ושרו שירים בתוך הסאונה, דפקו על השולחנות, קטע מטורף לגמרי. חשבתי כמה מועיל היה לנבחרות ישראל על ענפיהן ערב כזה בסאונה יחד עם המאמנים, בעלי הקבוצות וכתבי הספורט].

אז נניח ששלושה ימים לא הצלחתי לעמוד בסידור הזה. לא ממש הצלחתי לכתוב, לא עשיתי כושר ולא הספקתי להגיע לסאונה (סוגרים בתשע בערב – כמו כמעט הכל – להוציא את הבארים). אז לא להישבר ולא לברוח מההחלטה הראשונית, אלא להתעקש. להיצמד לתוכנית ולביצוע שלה. אתמול היה יום מושלם, הצלחתי הכל והופס אני בחזרה בתוך התלם.
והרגלים אנשים יקרים באמת משתנים. אני רואה את זה כל כך בבירור. נניח שבתחילת הרומן שלי עם פינלנד, כשכבר אז לא היו לנו כבלים, הייתי באה למלון ומתהפנטת. עכשיו אני לא מסוגלת לראות שטויות. הסדרות, אם הן לא ממש מצוינות (עמוק באדמה דה בסט) הן לא מעניינות, סרטים, אם הם על שטויות ו/או לא עשויים טוב, נגמר הסיפור, אין עניין. אני מעדיפה הרבה יותר לקרוא דברים שמעניינים אותי. נחמד להיווכח בשינוי כזה. זה עושה נעים.

__________________

* בצרפתית: הפוסט שלי להיום.

 

מודעות פרסומת

Read Full Post »