Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘בריסל’

אני כבר כמה ימים רוצה להתפנות לרגע שבו אני אוכל להביט על הצילומים שצילמתי בבלגיה בדיוק לפני שנה.
בא לי להתחיל מהקל אל הכבד. אולי באיזה סדר כרונולוגי.

תחילת המסע בבית מלון, שתהרגו אותי לא זוכרת איך קוראים לו.

ארוחת הבוקר שאכלתי שם.

יש בהתחלה תמיד משהו מבטיח. פתיחה שמחכה לבאות. הכל טרי, מעורר, ממלא אנרגיה. יש ציפייה.

אחר כך עברנו להילטון.

את הילטון בריסל אני אוהבת. אולי בגלל שאנחנו חוזרים אליו. אני אוהבת את מה שאני מכירה, נראה לי. עיצוב שנתקע בשנות ה-50. ואולי זה מה שיפה.

מכאן אני מדלגת ישירות לברוז' שאליה נסענו למחרת, שהיא בעצם הסיבה שלכבודה התכנסו. כבר שבועות אני מסתובבת עם איזה זיכרון שרציתי לחזור ולגעת בו. נזכרתי באיזה יום ראשון שאני והזוגי טיילנו בברוז'. אני חושבת שאני זוכרת את ברוז' כי כשהיינו בדרך לאחת מהכיכרות המרכזיות, הנייד של הזוגי ניגן ועל הקו הייתה המתווכת שהודיעה לנו שאלו שבדירה שלהם התעניינו אז, הסכימו למחיר שנתנו ואני זוכר את תחושת האושר שהציפה אותנו לשמע הבשורה. משהו בתחושה הזאת כנראה יצר סוג אחר של נוכחות בשיטוט ההוא בברוז'. שיטוט שנחקק, למרות שבמובנים רבים, השיטוטים האלה כל כך חוזרים על עצמם. כל הערים האירופאיות האלו שהפכו אצלי לאיזו בלילה יצוקה. התחושות ההזויות האלה שאתה מטייל במקום שאף פעם לא היית בו, המקומיים נחים את יום הראשון ואתה הולך בתוך השקט הזה שלהם ומרגיש לא שייך, בן בלי בית. להם יש בית, שבו הם נחים כרגע, קוראים עיתון, עושים אהבה, כועסים על הילדה, מגרדים באף. ואתה צועד ברחובות הריקים.

אתה זר. להם יש יום ראשון. אתה תלוש. יש בשיטוטים האלה געגוע לבית – הבית שהשארת מאחור –ואולי גם געגוע לבית שאף לא היה לי. הגעגועים האלה לפעמים כל כך חזקים שזה כמעט כואב. ואולי זה בדיוק מה שנוגע בי בטיולים האלה. מה שמשתחזר. הלא להיות שייך. להיות ולא להיות. הכיכרות הריקות האלה, תחושת חוסר השייכות, סוג המדבר שהרגשתי שהקיף. כילדה הרגשתי שאני ניצבת באמצעיתו של ריק גדול. הייתי במרכזו של ריק גדול. ואקום. הייתי בו לבד ואולי במובנים מסוימים לא באמת הייתי. ואולי, אני אומרת לעצמי, כבר אז הבנתי משהו. אבל זה היה גדול עלי. אולי כבר אז הלכתי בתוך איזו אמת אבל היא הייתה גדולה עלי. הייתי באמצעיתו של מדבר דומם. זה היה עולם ריק ודומם. אין סוף של ריק.

הרגש הזה שניעור מחבר אותי עמוק יותר לגירויים הויזואליים מסביב. מפגשים עם אנשים. בתי קפה, אוכל.

***

בסוף כלום לא יצא מהדירה ההיא. גילינו שהיא יושבת על איזו צומת שכל הילדים מגיל 11 ועד גיל 25 נוהגים להיפגש בה בלילות וגם שהבניין היה מלא ליקויי בנייה, כמו למשל שלחדר השינה יש קיר משותף עם המעלית ושאלו שניסו למכור לנו את הדירה תבעו את הקבלן ומעשיות מפה ועד להודעה חדשה. זאת אגב, הייתה הדירה השלישית שכמעט קנינו במסע הארוך שלנו לרכישת הדירה.

***

ועוד איזה עניין קטן. לפני למעלה מחודש דה-מרקר הקדיש חמישה עמודים על האופן שבו העולם הווירטואלי מאיים על פרטיות הגולשים– חמישה עמודים שעשו לי הרבה נחת.  לא נכנסתי בזמנו לפייס בוק וגם לא אכנס, כי הבנתי כבר אז בתחילת הדרך שהגדרות הפרטיות שלהם בעיתיות. מי שנתן חיזוק להבנות שלי היה אפי פוקס התותח.

ואתמול קיבלתי המחשה בגוף הסרט לעידן הווירטואלי המוטרף שאנחנו חיים בו, דוגמית קטנה. אתמול הכלב של השכנים נבח כל היום בהיסטריה. זה התחיל בבוקר בבוקר כשהתעוררתי מהנביחות שלו – הבעלים קשרו את הכלב בגינה, הכלב רצה להיכנס הביתה וכל היום התחרפן. בעשר וחצי בלילה כבר לא יכולתי. ניגשתי אליהם צלצלתי בדלת, לא חשוב ענו מה שענו, הרגיעו את הכלב. אני רשמתי לעצמי את שם המשפחה כי זה מה שדורשים ממך בשירות הווטרינרי כשאתה פונה אליהם עם בעיה.

אז היו לי שם וכתובת – והלכתי לגלגל – כי רציתי למצוא את הטלפון – להתקשר במקום להתחיל לסחוב את עצמי אליו, כשהכלב מתחיל שסן של יללות. למות. כמובן שהגעתי אל כל הבלוגים שלו, זה המקצועי וזה האישי – ובחמש דקות נפרס לפני כל עולמו הפנימי. זה פשוט לא יאומן. מעבר לזה שאני יודעת שהוא לא התגבר על האקסית שלו למרות שהוא נשוי+2, אני גם יודעת למשל שהוא מתוסכל מבחינה מקצועית. עכשיו תהרגו אותי מה גורם לבן אדם לכתוב בשמו המלא + תמונה על כל הדחיות והסירובים שהוא מקבל בראיונות עבודה. כאילו דה? אם אני בגלגול של שנייה וחצי עולה על זה – הוא לא חושב שמעבידים עתידיים יכנסו לקרוא ויחליטו שאם אחרים לא רצו, אולי גם להם לא כדאי? ושאולי יש קשר בין הבלוג הזה לזה שהוא לא מצליח למצוא עבודה בתחום שהוא רוצה? ואיך הוא מעודד את עצמו?- אני טיפלה מסלפת כי אני לא רוצה שחיפוש יחבר בין הפוסט הזה לפוסט שלו, וזה ממש צורב לי שאני לא יכולה להעתיק כאן את הניסוחים המדויקים –  בגדול זה משהו בנוסח: מי כוכב, מי תותח, מי שלא רוצה אותי מפסיד וטקסטים מהסוג הזה. היום בבוקר כשראיתי אותו השפלתי עיניים מהמבוכה.
ובמחשבה שנייה, אולי זה בדיוק הסיפור של העידן הזה שלנו. הרי גם אותי יש מי שמזהה וגם אני חושפת כאן לא מעט. אולי זה העניין – מות הבושה והפרטיות. אתה לא יכול לחשוב שום דבר שמישהו אחר כבר לא חשב עליו. הבלוף של הפסאדה חשוף.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

המכנסיים מתחילות ללחוץ כי אני שבוע שלם גרה בקומה ה-23 של הילטון ויחד עם הקומה מגיע לאונץ' של מאפים צרפתיים והזוגי אומר שמזל שסוגרים אותו בלילה. אנחנו מנשנשים את עצמנו למוות וחוזרים בלילה אל החדר לישון בכרסים תפוחים. אלוהים רחום כי השבוע הזה הולך להסתיים.

אין לי מושג מה קרה, אבל השבוע כאן בבריסל הוריד אותי מהפסים. איבדתי קשר ביני לביני.

אולי זאת כמות הסוכר שרצה לי בדם ובמוח. אין לי מושג.

אנשים יקרים בחיים שלי לא צרכתי כאלה כמויות של סוכר.

אני לא עומדת בזה – כל העוגות והעוגיות והמקרונים והפטיפורים והפרלינים – וכל זה חינם 12 שעות ביממה ואת רק צריכה ללחוץ על הכפתור של המעלית, לעלות קומה, לקרוס על הספות המפוארות שלהם ולבקש, קפה או תה סיר וו פלה, ובדרך אל הספה, על מגש קטן לגרוף את כל יצירות הפאר הקולינריות האלה. כל אחת אמנם קטנה בפני עצמה, אבל כמו שהמוסכניק שלי אומר: אגורה לאגורה – בסוף נהייה חשבון. אני-לא-עומדת-בזה.

בריסל מדהימה. עיר יפה, מתוחכמת. לא ממש נגעתי. כאילו לא הייתי כאן.

אני והזוגי נרדמנו כל לילה בשמונה.

אין לי מושג מה עובר עלינו.

באמת לא פוסט ברומו של עולם, אבל מותר לי. רומו של עולם נמצא כרגע בקצה הקיבה שלי, בשארית האחרונה בהחלט של המקום שנשאר לי לפרלין נוסף. נראה לי שבארץ אני אצטרך לעבור גמילה. אני לא צוחקת.

אני עולה למעלה – לצלם לכם דוגמית – אלא מה.

ומשרדי האיחוד האירופי שביליתי בהם הבוקר בפגישה עם אירי חמוד? – זה לפוסט אחר.

אולי רק להגיד שהגיהנום הקפקאי נשאר אותו גיהנום, אותן טירות של פקידים רק בעיצוב שונה של זכוכית ופלדה.

Read Full Post »

בין יתר מעשי הפרו-בונו שלי נתתי קואוצ'ינג דרך הסקייפ לצלם בלגי חביב. הוא עשה סוויץ' מקצועי מ- DJ לצלם ואני עזרתי לו בעצות, במיקוד וכו'. הכרנו דרך פליקר, מעולם לא נפגשנו ומעולם גם לא ראיתי אותו, דיברנו בלי וידאו. בהתחלה חשבנו שזה יהיה בארטר כי הייתה תקופה שרציתי להיות די.ג'יי והוא נתן לי עצות מהכיוון שלו. זאת הייתה חוויה ביזארית בפני עצמה. אם כי מעניינת, כי הצלחתי לעזור לו.
היינו אמורים להיפגש בבריסל. לא היה לי כוח לכלום. הפגישה לא התקיימה.
לאחרונה הוא פרסם סט צילומים של עצמו, תחת הכותרת : "אהוב את עצמך".
אני יודעת שהאמא החורגת שלו ישראלית, ויש מצב שהפוסט הזה יתורגם עבורו. אי לכך נסתפק באחד הצילומים ובפרשנות דוממת. אני שוקלת להפוך את הצילום לברכת שנה טובה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

Steve Duteuil

מה שמזכיר לי באלף אלפי הבדלות את צילום העירום של עופר שכטר לתמונת שער – תהרגו אותי לא זוכרת באיזה מגזין זה היה. עשר דקות דקות תמימות הדבר הזה (הישבן הלבן שלו) היה תקוע לי מול העיניים. זה קרה אתמול כשחיכיתי בתור בסופר, בסך הכל רציתי לקנות חלה לשבת.

וזה מזכיר לי את הברכה היפה שקיבלתי השבוע מחסידי בעלז .[אני אסמן את המילים שאהבתי]

אני מעבירה הלאה – לכולכם יקרים ואהובים שלי:

שלום שלווה ומנוחה יהיו מנת חלקנו בארץ ישראל ובעולם כולו, שנת גאולה וישועה, שנת הרווחה והרחבה, שנה שבה נבשר ונתבשר בשורות טובות ישועות ונחמות.

סימן ברכה בכל משלח ידינו, פרנסה טובה בשפע רב ובנחת קדושה,
שנה שבה יברך בורא עולם את ביתכם ונחלתכם בברכות לרוב.

טוב וחסד ישמע בביתכם תמיד, סגולה לברכה, בשמחה וטוב לבב
בברכת בריאות איתנה, באריכות ימים ושנים טובות – לכל המשפחה.

לשנה טובה תכתבו ותחתמו לאלתר לחיים טובים, לשלום, לזכות לברכה ולשמחת עולם עד עולם.

בברכת כתיבה וחתימה טובה, תחל שנה וברכותיה

אתון עיוורת

___________________________________

הרווחה והרחבה – החיבור בין רווח (הרוויח) רווח (בין הדלת למשקוף), רווחה, התרווחות – וכל זה כשזה בא כפעולה אקטיבית, שכן להרחבה.
הרחבה – שהיא ההרחבה של הצמצום. הקשר בין רווח להרחבה, הקשר בין החומר לרוח. הרחבה שהיא ההיפך מצמצום שזה כיווץ פנימי, שזאת חסימה.

ישועות ונחמות – מילים שנאבדו לנו מתוך היום יום הלא דתי. האם אנחנו מאמינים באפשרות של ישועה? של נחמה?

הברכה היא לא רק לפרנסה טובה – אלא שהיא תהיה בשפע רב ותגיע בנחת ולא סתם נחת אלא נחת קדושה. קדושה עבורי זאת עשייה שיש בה חיבור לאותנטי.

Read Full Post »

* תודה לאיש שלי שלקח אותי לשדה התעופה, עזר לי לסחוב את המזוודות, עמד איתי בתור ונפרד ממני בנשיקות ובכלל על כל המסע הזה שהתאפשר לא מעט בזכותו.

* תודה לזוג הקנדי בהיתרו. לגבר שעזר לי להעלות את המזוודה לאוטובוס.

* לנהג של האוטובוס שטרח ורשם לי על פתקה את מספר הרציף ומספר האוטובוס שיסיע אותי לאוקספורד.

* לזוג הילדים בני ה-16 ששאלו אותי מבלי שביקשתי, אם לעזור לי עם המזוודה ועזרו לי להוריד אותה מהאוטובוס.

* תודה לאישה הפורטגזית, לבושה בלבן שהופיעה כמו מלאך גואל כשעמדתי נטועה באמצע הרחוב מחכה למונית שלא התכוונה להגיע, בשדרות הדיגנטון, אוקספורד. [אחר כך, כשמונית שוב הבריזה לי, בבוקר האחרון ללימודים קיבלתי הסבר מה-Sir שמדובר בעניין של שיגרה, הקטע הזה של המוניות ב-Oxford- לפעמים מונית שהוזמנה מגיעה ולפעמים לא. "אתה צריך להזמין מונית באוּרדוּ או בהינדי אם אתה רוצה להיות בטוח שמונית תגיע. מרוב שהוא נשבר מהסיפור הזה הוא עשה סידור עם השכן שלו, שבקטעים קריטיים, כמו נסיעה לשדה התעופה, השכן מסיע אותו תמורת תשלום]. זה גם היה הרגע שבו לא הצלחתי לחבר את המפה שהייתה לי בראש מגוגל הגיאוגרפית לרחוב שבו עמדתי, הכיוונים התבלבלו לי לחלוטין. הפורטוגזית הייתה חלק מחבורה, היא עזבה אותם במיוחד כדי להנחות אותי בדרך אל המעונות. "אין סיכוי שתצליחי להגיע לבד. אני אראה לך גם דרך קיצור". כוונתה הייתה טובה, אלא שהיא הלכה מהר מאוד ואני עם רגל שבשלב הזה עוד הייתה במצב משוקם וטוב נגררתי אחריה עם מזוודה ותרמיל כבדים במיוחד בקצב של צעידה זריזה. לא היה לי נעים להאט אותה. חצינו כל מיני שבילים נסתרים כולל סיבוב של המזוודה בתוך בוץ. ואחרי מסע של כ-20 דקות הגענו בשעה טובה בפתח המשרד של המעונות שרק אלוהים יודע איך הייתי מגיעה אליו לבד. היא מגיעה בכל שנה לאוקספורד, היא הסבירה, עם קבוצה ילדים שמגיעים לשם ללמוד אנגלית. "גם אני כמוך הגעתי ולא הצלחתי למצוא את הדרך, אני יודעת איך זה" היא הסבירה לי בעליצות את הנכונות שלה לסטות מהדרך שלה, מסדר היום שלה, כדי לעזור ולהוביל אישה זרה שהיא לא מכירה. הילדים הפורטוגזים היו יחסית שקטים. אחר כך הגיעה קבוצה איטלקית מתוקה שעשתה רעש היסטרי בלילות, תוספת למיטה הבלתי אפשרית ש"ישנתי" עליה.

* תודה לבחור, אחד העובדים במעונות שבעקבות תגובת הזעזוע האותנטית שלי מהתנאים, נתן לי את הטיפ לדלת הסתרים שנפתחת לגוש החדרים הסמוך למקלחת ולשירותים נוספים ולזה שלא יהיה שם אף אחד בתקופה הקרובה. זה היה משמעותי.

* תודה לנזיר פוסנו המתוק, מעבר לשיחות המעניינות הוא גם נתן את שם המשתמש והסיסמה שלו (פוסנו גם כותב תזה) וכך הצלחנו כולנו כעבור כמה ימים להתחבר לרשת הווי-פי של האוניברסיטה ולדבר סקייפ.

* כמובן תודה לבוסנה, הפרופסור התאילנדי, שהגיע במשך שלושה בקרים לאסוף אותי מהמעונות. הוא עשה את זה בשמחה. הוא גם נתן לי את המידע בעניין קניית הנייד הזול. מה שהסתבר להיות קריטי מאוחר יותר כשאיבדתי את הנייד.

* תודה לג'ייסון המורמוני, שבדרך כלל השתדלתי לא להיכנס לקו תחום הראייה שלו. התחושה הייתה שאצור בו כל כך הרבה כעס שהוא יכול בכל רגע להתפוצץ. הוא נתן לי אבקה למכונת הכביסה. בחדר הכביסה פגשתי את ג'ני שעומדת לכתוב דוקטורט על שמורת דייגים במדגסקר. גם בעלה כותב על שמורות. היא עזרה לו לאסוף מידע על השמורה שלו -לא זוכרת איפה זה היה, אבל זוכרת את הסיפורים על האוהל שבו הם התגוררו במשך שנה וחצי, רחוק מכל יישוב, שלא כלל שירותים ומקלחת והאנרגיה הסולארית שבה הם עשו שימוש. הוא עכשיו כותב את הדוקטורט. הם גרים בחלק הנחמד של המעונות. דירת שני חדרים לזוגות נשואים. כשהוא יסיים הם ייסעו למדגסקר. ג'ני הסכימה להמיר מטבעות קטנים במטבע של 20 פני [אל יקל הדבר בעינכם, היא הכינה את המטבעות האלה לכביסה שלה וכדי להשיג מטבע נוסף כזה צריך להסתובב ולחפש, זה היה יום ראשון והמעונות רחוקים מרחק של נסיעה מכל מרכז מסחרי] – כדי לאפשר לי את ויש הייבוש האחרון של הכביסה.

* תודה לקלייר שסחבה לי את התרמיל ואת הספרים.

* לאמנדה שהביאה לנו כל מיני מרכיבים כדי שניתן יהיה לבשל משהו סביר. שהראתה לי את אוקספורד, לקחה אותי למסעדות חמודות, הזמינה אותי למסעדה ביום האחרון, הלכה איתי לקנות נייד, תמכה בי, גילתה לי את פינות החמד של high street, של Headington stores, שלחה sms – ים דואגים שבודקים את מצבי כשקרסתי לנוח במלון הקטן.

* ל-sir, שהלוואי ויכולתי לבלות במחיצתו זמן ארוך בהרבה מזה שביליתי. מעבר לזה שהוא הפניק אותנו כל הזמן ודאג לסנדוויצ'ים, קרואסונים, הביא קומקום וחלב וקפה ותה. בנוסף לזה שהוא נסע והביא לי עד הפתח של הדלת במעונות את התנור שהציל אותי.

נוסף על כל אלה –

מורה כשהוא טוב, הוא כל כך הרבה מעבר לתכנים שהוא מעביר. מורה טוב הוא דוגמא. דוגמא ל"איך" ללמוד/לחקור. דוגמא מבחינת האישיות, ההתנהלות. ה-sir הוא אוטודידקט, את הידע המופלג שלו הוא הרוויח בזכות לימוד עצמאי. הוא קיבל בסיס שעליו הוא בנה. בשבועיים שביליתי איתו למדתי כל כך הרבה. השילוב הנדיר של קפדנות בלתי מתפשרת, התעכבות על פרטים, נחישות, התמדה עם רוחב לב, סבלנות, עם החדרת ההכרה והידיעה שידע הוא דבר שנרכש במאמצים שנבנים כנדבך, אוסף של פרטים קטנים, הישגים קטנים.

כל יום בנוסף לשעות הלימוד האינטנסיביות קיבלנו שיעורי בית. באחד מהימים הקראנו את התשובות והביצוע של כולם היה חלש ביותר.

כל אחד מאיתנו הקריא את מה שהוא כתב וזה רק הלך והתדרדר מאחד לאחד. אחרי שהאחרון סיים, ה-Sir ישב שם חייך ואמר: Well, Rome was not built in one day , מעולם לא היה המשפט הזה חי יותר עבורי מהרגע ההוא.
הוא ישב שם בראש השולחן ולימד אותי לגשת ללא פחד אל מה שנראה בלתי נגיש ולנסות לפרק אותו בסבלנות, לא לוותר לעצמי. הפוך על הפוך, דווקא בגלל שהייתי מהנחשלים בכיתה למדתי לראות את מנגנוני ההגנה שלי, להתעמת עם הרצון שלי לברוח מקושי, מתסכול. נפגשתי עם כמה קשה לי להרגיש "לא יכולה" וקיבלתי שוב הזדמנות להוכיח לעצמי שקורצתי מהחומר המתעמת, המתמודד, זה שיכול. הוא חזר והזכיר לי שלאינטנסיביות יש ערך עצום. עיסוק אינטנסיבי מביא איכות אחרת איתו.

גם העובדה שבאיזה אופן איבדתי את עשיית החשבון מולו, חשבון במובן של לרצות להרשים, שיעריך אותי וכהנה – זה שיחרר אותי בהמון מובנים. כי הוא מבחינתי היה הכי הכי. ואם לו הפסקתי לחשבן, הרבה יותר קל מול אחרים. כמובן, עד העונג הבא. עד האישיות הבאה שיהיה לה משקל והשפעה גדולים על הדרך שלי.

ה-Sir מעביר את הקורס הזה על חשבון הזמן הפרטי שלו, עם המאמץ האינטנסיבי שזה דורש ממנו, רק משום שהוא רוצה להנחיל את הידע שלו לאחרים.

* לאיש המחשבים הפולני-אנגלי מהמלון הקטן באוקספורד שבא לעזור לי להתחבר לאינטרנט. שהתעקש זמן ארוך עד שהוא הצליח לאתר את הבעיה וגם על זה שהוא היה מוכן לתת לי את הנייד שלו לשלוח sms לאיש שחיכה בפינלנד לחיבור שלי לאינטרנט. בסוף לא השתמשתי בנייד, אבל זה היה מאוד נדיב מצידו. כתבתי עליו המלצה חמה להנהלת המלון. עכשיו מסתבר שאנג'יי (זהו שמו) שינה כל מיני הגדרות במחשב שהזוגי שלי לא מצליח למצוא את הידיים והרגליים וגם לא לחבר את הנייד לרשת הביתית שלנו.

* תודה לנהג המונית הסיני שסחב לי את המזוודה עד פתח האוטובוס ללונדון.

* לנהג המונית הבריטי, שיצא מהמונית שלו ועזר לי לתפוס מונית אחרת ברחוב בייקר בלונדון.

* לטורקי בביקורת הבטיחות ברכבת היורוסטאר שעזר לי להרים את המזוודה ונעלב עד קצות שורשי הציפורניים כשאמרתי לו שיזהר שזה כבד. הוא אמנם נראה כמו מוחמד עלי ובכל זאת. "אני עוזר לך ואת מעליבה אותי", הוא ממש ממש כעס עלי. לא עזר לי שניסיתי להסביר לו שאמרתי את מה שאמרתי מתוך דאגה לגב שלו.

* לשתי הכושיות הצרפתיות החמודות שישבו לידי בתחנת הרכבת של ה"יורוסטאר", שרו ביחד שירים, ושמרו לי על המזוודה כשהלכתי להשתין.

* לנשמה שישבה בגוף של בחורה בריטית צנומה בת 20, עם צמות כמו של היידי שהצילה אותי ואותה. בגלל הכובד הבלתי אפשרי של המשא שסחבתי לקחתי עגלה שאיתה עליתי למסוע (לא מדרגות) שהוביל אותנו בעליה לפלטפורמה של הרכבת. אה מה מה – העגלה בגלל הכובד של המזוודה והתרמיל התחילה לסחוב לכיוון הנגדי של התנועה של המסוע. עמדתי כמו שימשון אוחזת בשתי הידיים במסילות של המסוע מחזיקה בגופי את העגלה שסוחבת לכיוון הנגדי ובשלב מסוים לא יכולתי להחזיק יותר וקרסתי אחורה על היידי והעגלה חלקית עלי ועליה. אין לי מושג מה היידי אוכלת לארוחת בוקר – אבל היא הצליחה איך שהוא להחזיק גם אותי וגם את העגלה מבלי שהמצב יתדרדר וייווצר אפקט דומינו, שזה אומר שהעגלה הייתה סוחפת את כולנו אחורה. הייתה מישהי שניסתה לעזור ולסחוב את המזוודה דרך הידית – אבל הזהרתי אותה שלא תעשה את זה, פחדתי שהיא תפרוק את היד. כשעמדנו לרדת מהמסוע העגלה התהפכה פעם נוספת ולכיוון הלא נכון. היידי ביד אחת הצליחה לסדר אותה, ושוב מנעה אסון – לפחות מנעה מחיצה שלי אל העגלה. באמת לא ברור מאיפה היה לה כוח. הודיתי לה נרגשות. אחר כך היא מצאה למפלצת שלי מקום בקרון. בדרך היה עוד בחור צעיר שעזר לי להעמיס את המזוודה לרכבת.

* עוד איש שעזר לי להוריד את המזוודה מהרכבת.

* בחזרה מבריסל הייתי צריכה לעבור מתחנת הרכבת הבינלאומית לרציף ספציפי באנדרגראונד (טיוּבּ) הלונדוני. אוסף של אנשים עזר לי. החל ממוכרת הכרטיסים בטיוב שפניתי ללב שלה שתאפשר לי להמשיך ולהוביל את המזוודה אל האנדרגראונד עם העגלה – מה שאסור לפי החוקים. וכך מצאתי את עצמי מסיעה עגלה אל נגד נחשול צונאמי של בני אדם, בשעת שיא, באחת מהתחנות הגדולות של הטיוב הלונדוני. זה היה הזוי לחלוטין. אחר כך עליתי וירדתי עליתי וירדתי מהטיוב ובכל פעם זינוק עם המזוודה פנימה והחוצה – בקו שנוסע לכיוון מסוים אבל מתפצל למעשה לשלושה קווים ולך תזהה ביניהם. עזרו לי לאורך כל הדרך – לזהות שאני לא על הרכבת הנכונה ובסוף לעלות על הקו הנכון. בשלב הסופי שהרגשתי שהרגל שלי, אם אני לא מתיישבת, עכשיו הולכת לעולמה -איש חביב פינה לי מקום.

מה רוצה אני לומר בפוסט המתארך הזה?

ישנם הרבה מאוד אנשים טובים שם בחוץ. החסד הוא תמידי. אנחנו נתמכים כל הזמן בדרכים ובאופן שלרוב שקוף עבורנו. ללא התמיכה הזאת לא היינו מצליחים לחיות רגע אחד נוסף.

Read Full Post »

תמו ונשלמו ייסורי. חזרתי ארצה מאחת הנסיעות היותר ביזאריות שהיו לי בחיי. בימים הראשונים בבריסל עוד יצאתי החוצה לתור את הסביבה אחר כך התכנסתי אל החדר במלון והגחתי החוצה רק לארוחות ולסיבובים קטנים ברחוב ה- כה הו מתוחכם שהתגוררנו בו. שדרת מותגים מהוללה. הייתי מותשת נפשית ופיזית. הרגל שלי השמיעה קול נהי והתייפחויות בכי.

הטיסה האחרונה שאיתה חזרתי היוותה סיום נאות למסע הזה. ישבה לידי אמריקאית שהגישה כוס שבורה לדייל כדי שהוא ימלא אותה מים. כל זה נעשה כמובן מעלי והמים נשפכו עלי והרטיבו אותי ואת המושב – זה היה בתחילת הטיסה – הצפי – חמש שעות לשבת רטובה במיזוג המקפיא שלהם. וואלה יופי. התחלתי לריב עם הדייל, שהואיל בטובו להחליף לי את המושב ואחר כך מערכת התאורה האישית והבידור בכל המטוס הפסיקה לעבוד. ישבנו בחושך וכדי להרוג את הזמן התחלנו לדבר. האמריקאית מסתבר סיממה את עצמה בשלושה כדורי שינה [מה שהסביר את עניין הגשת הכוס השבורה] וצ'ארלי הגיי מדרום אפריקה זו לו הפעם הראשונה לנחות בארץ הקודש. מאחורינו ישבו שני ילדים שצרחו בתורות. היינו כחולמים.

בפעם הראשונה מזה הרבה זמן אני חוזרת עם איזה געגוע לכאן, עם הערכה למה שיש לארץ הזאת להציע, בעיקר במובן האנושי, אבל לא רק.[כתבתי את זה בבוקר. בינתיים זה עבר לי. יום אחד עם הטירוף בכבישים, הגסות וכל געגוע לכאן עבר לי. נשארה ההנאה מהחום, מהקיץ שעדיין כאן].

מעניין לחזור בשנית [לבריסל] לאותו המקום ולחוות אותו שונה כל כך מהביקור הקודם. בגלל המיקום ובגלל הסביבה – הפעם יותר התחככתי עם הבלגים ה"לבושים היטב". אנינות והקפדה בלבוש, באוכל, בכלי האוכל – כניסה לפרטי פרטים. יש משהו קוסם עבורי בטוב טעם המוקפד הזה, באסתטיקה של נשים שמופיעות לארוחת בוקר במלון על סטילטו וחליפות שלושה חלקים + צעיף ותיק תואם. מצד שני קיימת ההכרה בעיוות שיש במשחק הזה ששמו – צריכת מותגים המפרידה בין אלו שיש להם לאלו שאין להם. שזאת סוגיה שונה מהסוגיה של להתלבש בטעם. אוקספורד, למשל, הרחוב המרכזי – high street, שופע חנויות של מעצבים מוכשרים וייבוא מחוץ לאנגליה, אבל זה לא "מותגי" – מותגי במובן של מסריח מכסף. ישנה גם הסוגיה של הנוחות – לא ממש נוח להגיע עם עקב דקיק של 12 ס"מ לאכול ארוחת בוקר.

על אוכל בכלל אין מה לדבר, אין מי שיכול להתחרות במטבח הצרפתי – לא בגלל שאין מטבחים אחרים שמציעים אוכל טוב, אני מדברת על ה"פיין- שמקריות" של העניין. ההגשה, העידון של הטעמים, ההבחנה בין המנות והיינות והכלים. בעודנו יושבים [במסעדה באוקספורד מהותיקות שם, שהתפריט שלה הוא קלאסיקה בריטית מסורתית]  ו"אוכלים" (אני לא נגעתי בזה) פיש אנד צ'יפס דוחים בדיוק כמו שהאנגלים יודעים לעשות, אמנדה הבריטית, שישבה מולי, קיטרה על הסנוביות של הצרפתים ועל האופן שבו הם יורדים על המטבח האנגלי. "אמא שלי בישלה נפלא. כל ה- Pies המדהימים שהיא ידעה להכין. האוכל הבריטי המסורתי מאוד טעים". שתקתי. מה יכולתי להגיד? אין לי ספק שהאוכל המסורתי הבריטי יכול להיות טעים, כמו האוכל הפולני או הגרמני – אבל הצרפתי זאת פלנטה אחרת, בלתי ניתנת להשוואה. זן נפרד בפני עצמו. בסדר, עדיין לא צריך לשפשף בזה את האף של השכנים כמו שעשה ז’אק שיראק שאמר על הבריטים:

“We can’t trust people who have such bad food. The food in that country (Britain) is the worst there is after Finland”.

כן , נכון גם האוכל הפיני זאת פלנטה בפני עצמה בלתי ניתנת להשוואה פדיחה

עוד קצת תמונות:

חנות הרשת של החברה הגרמנית "Villeroy-Boch", שחוגגת יום הולדת יחד עם מדינת ישראל, בהפרש של מאתיים שנה (קיימת מאז 1748). הילטון ברחבי אירופה עובדים איתם. כל כלי האוכל של המלון הם שלהם. צילמתי את זה בחנות ב-Avenue .Louise

ועוד קצת בריסל.

מסעדה מומלצת Al Picolo Mundo שממוקמת ברחוב הירדן 19 (rue Jordan)

אזור הסבלון – החנויות מוקדשות לסחר בעתיקות.

הנוף מהחלון שלנו

ומזג האוויר שליווה אותנו בימים האחרונים שם.

 

 

Read Full Post »