Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘גאולה’

בהמשך לפוסט הקודם.
אחרי שהבנתי משהו ביחס לעניין הזה שהמחשבה יוצרת "אני" ושסביב ה"אני" הזה מתקיים הרבה סבל. זאת אומרת המחשבה יוצרת "אני" ואחר כך ישנה התחזוקה הזו שאני רוצה שאחרים יחשבו שה"אני" הזה מוצלח, החיפוש אחרי האישור, האהבה הקבלה וההערכה של ה"אני" הזה מאחרים ומעצמי והכיווץ שמתקיים כשה"אני" הזה מסתבר לא להיות כזה מוצלח בעיני עצמו או בעיני אחרים, וכל האנרגיה שמושקעת בעניין הזה. קיום שלם שמושקע בעניין הזה. זאת העבדות שעליה אני מדברת.

אחרי שראיתי את זה, קמה לנו פרובלמקה חדשה.

הפרובלמקה התעוררה מהנקודה שבה אמרתי לעצמי – שכל החלטה, היא החלטה ש"אני" מקבלת. מיד כמובן אני נזכרת בשיחה עם קייטי ביירון, כשאמרתי לה בדיוק את זה.

סיפרתי לה על מסע הל.ס.ד שהיה לי שבו ישבתי בביתי דאז וניסיתי להבין מה מכל מה שאני חווה הוא אמת. [מסתבר שהעסק הזה של חיפוש אחר האמת הוא מוטיב קבוע ב"חיים שלי" – הייתי אז ילדה בת 19] ואז אני זוכרת את עצמי תוך כדי הטריפ האינטנסיבי עם הצבעים ואיך שהכל משנה צורה סביבך והתפיסה החושית זה לא מה שאתה מכיר, ואז אני זוכרת את עצמי אומרת לעצמי: אם אני אגיד ליד שלי לזוז והיא תזוז – זאת אמת. אמרתי ליד שלי לזוז – והיא אכן זזה. אין לכם מושג איזו תחושת ביטחון העסק הזה נסך בי. ואחר כך קראתי לכלבה שהייתה לי אז והיא הגיעה – ואלו היו פיסות של עולם מוכר, בתוך הכאוס שבו ריחפתי.

[ואם כבר מדברים על הכלבה – היא זהרה בכל מיני אורות, ראיתי את ה"אאורה" שלה. את ההילה שלה (הטריפ היה המצב היחיד שבו זכיתי לראות את ההילות של אנשים וחיות) וכמות האהבה שאני הרגשתי כלפי הכלבה הזאת ברגע ההוא, הלוואי עלי עשירית מזה ביום יום שלי עכשיו.]
" "אני" אמרתי ליד שלי לזוז", חיקתה אותי ביירון וסימנה על עצמה עם האצבע: " "אני" אמרתי ליד לזוז". הבנתי את מה שהיא אומרת לי : הייתה מחשבה שאמרה ליד לזוז ואני מנכסת אותה לאני הבידיוני הזה.

ועכשיו אני גם מבינה תוך כדי כתיבה את האופן שבו העוגן הזה נתן לי ביטחון אז בטריפ והאופן שבו העוגן הזה שנקרא "אני" נותן לנו ביטחון ביום יום, והאופן שבו אנחנו מבינים את זה שיש לנו שליטה על ההתנהגות שלנו – איך זה נותן ביטחון.

קייטי ביירון אומרת על החלטה (עוד עמוד אצלי כאן בבלוג):

We never make a decision

When the time is right, the decision makes itself

אני מתבוננת בחיים שלי ורואה שזה נכון. היום בבוקר היה לי קר, היד הושטה אל השמיכה וכיסתה את הישבן החשוף שלי, קמתי לשירותים כי רציתי להשתין, כל ההתנהלויות האלו – לא עברו דרך "החלטה" מודעת, דרך תהליך מחשבתי. לא, עד כמה שאני יכולה להיות מודעת, הייתה שם מחשבה, עכשיו אתון תכסי לעצמך את התחת. זה היה תהליך אינסטקטיבי לגמרי.
אבל – ישנם לא מעט מקרים שבהם המחשבה מניעה לפעולה והתחושה היא שבלי ההנעה הזאת של המחשבה לא תהיה פעולה. קומי עכשיו לשטוף כלים, או קומי עכשיו ולכי להתאמן כשמה שנורא בא לי זה להמשיך לשבת על הכסא ולא לקום ממנו לנצח כי אני עייפה. ושלמחשבה הזאת יש כוח להניע תהליך שאולי לא היה מתרחש בלעדיה.
היא לא שלי המחשבה ועדיין היא לא פועלת לבד , היא חלק מהענן הזה שמורכב מגוף, זכרונות, הרגלים, תחושות. והעניין הזה שהמחשבה מניעה הוא הפתח היחיד שיש לנו אל השינוי. שינוי שהוא אפשרי. אני יודעת, אני עברתי כמה כאלה משמעותיים.
איך שביירון מתארת את זה – החלטה נשמעת כמשהו פסיבי לחלוטין. תהליך שאין "לי" עליו שליטה. בשלב הזאת זאת אמירה שאני עדיין לא מבינה/לא מקבלת [מה שאני מסכימה איתו הוא שהמחשבה מושפעת מאוסף שלם של התרחשויות ותחושות, שהיא לא עומדת לבד באופן עצמאי, היא תוצר של סך הכל התרחשויות] ומכיוון שכך – כל העניין הזה שאני קוראת ל"ענן", הזה אני, הוא עדיין במובן מסוים עניין של סמנתיקה. בסדר הענן הזה הוא אוסף של תופעות שאני במחשבה נותנת לו שם קולקטיבי.

נראה לי שמוקד החקירה שלי עכשיו יתמקד בנושא הזה של ההחלטה. מי לעזאזל מקבל אותה? ואיך היא מתקבלת?

המשך יבוא (אני מקווה).

_________________________________

הבלוג מרכין ראש בשל מותו בטרם עת, בתאונה אווירית של נשיא פולין לך קצ'ינסקי. למרות שאם כבר אקטואליה, יש לבלוג הזה לפחות שתי סיבות לא פחות טובות להרכין ראש. האחת היא ארץ הקודש (הולילנד) והשנייה זאת שקמה והטמטום שהתרחש סביב הסיפור. הכי גרוע בכל הסיפור הזה זאת השורה התחתונה, שהצבא עושה מה בראש שלו ולא סופר אף אחד ממטר.

Read Full Post »

בלילה חלמתי חלום שהאווירה והצבעים שלו דומים להתחלה של הקליפ הזה – קצת יותר נוטים  לצבע חום, מין אווירה כזו של אחרית הימים, אווירה כהה.

 

בחלום שלי ככבו אנשים צעירים, שחלקם הוחזקו בכלובים וחלקם היו קבורים במין מחילות כאלה מתחת לפני האדמה. מין מחנה כזה מוזר, שממנו האנשים האלה, גם מהכלובים וגם מהמחילות, ניסו כל הזמן לברוח ונתפסו. לילה שלם (או ככה לפחות זה הרגיש) ביליתי בלהביט בהם מנסים לברוח ונתפסים על ידי מין אמבולנסים לבנים שדומים למכוניות של לוכדי כלבים בארצות הברית.

בבוקר התעוררתי ומיד הבנתי שהאנשים האלה הם המחשבות שלי, המחשבות שאני קוברת, המחשבות שאני כולאת ושבתמורה כולאות וקוברות אותי. הסבל היחיד שקיים היא מחשבה שלא נחקרה.

Read Full Post »

החרמנות התחילה כשקראתי את "כשניטשה בכה" של יאלום. אחד מכוחות המשיכה החזקים של הספר לפחות מבחינתי, היו התיאורים של הארוחות והמאכלים שברוייר, גיבור הספר [מי שהיה מעין "מנחה", אב רוחני וחומרי של פרויד בתחילת דרכו] זכה להזין עצמו בהם, תוך התפתחות העלילה. אלו לא היו רק המאכלים – משהו בתיאור עצמו, הצליח להעביר באופן מוצלח במיוחד, את החיים הבורגניים והנוחים שמהם נהנו גברים מהמעמד הבינוני הגבוה בוינה של סוף המאה ה-19, תחילת המאה ה-20. האופן שבו הנשים של ברוייר ופרויד ניהלו את הבתים ושחררו את הגברים האלה להתעמק בחקירה שלהם, הכבוד שלו הם זכו מהסביבה הבורגנית המאורגנת והמתוקתקת – עם השניצל והכופתאות והעוגיות והעוגות והאוכמניות והדובדבנים והקרמים והצלי. כוסות התה והיין והשמפניה והתופינים והלחמניות החמות. הוא גמר אותי יאלום.

אין להתפלא איפה שכאשר נחה לי העין על הספרון הזה "לסעוד עם פרויד" ישר אימצתי אותו בחום אל חיקי. מעבר לזה שבשל הריבוי המיותר בעיסוקים אינטלקטואליים התחלתי להעדיף ספרים עם תמונות, הרי שהתמונות בספר דנן היו כולן של מאכלים בדיוק מהתקופה ההיא, המאכלים שפרויד נהג לאכול ולא רק תמונות אלא גם מתכונים! אחד מכאבי הלב הקשים תוך כדי הקריאה ב"כשניטשה בכה" היה שאין לי שום דרך להגיע (לייצר) אל המאכלים המתוארים; גם כי אני לא חיה (תודה לאל) בווינה, לא במאה ה-19 וגם כי אין לי מושג איך מבשלים/צולים/אופים אותם.

הספר לא איכזב: פרפה וניל, כופתאות שזיפים, סלמון בציר ירקות, אנזאטים, תפריט סעודת החתונה של זיגמונד ומרתה כולל כל המתכונים, תפריט חג המולד של משפחת פרויד (מתכונים: צלי אווז, פירות מסוכרים, פונץ) וגם קרם קרמל, סורבה אננס ובאמת רשימה מדליקה. מתכונים קצת בעיתיים – אבל נפתח הפתח אל הממלכה.

אבל בנקודה הזו רק התחילה ההנאה שלי מהספר.

פרויד הוא דמות מופת בשבילי. הוא היה כזה מאז שאני זוכרת את עצמי מכירה אותו [לא הצלחתי לשחזר ממתי, סביר שמהתיכון] התרומה העצומה שהוא תרם וממשיך לתרום בכל יום למיליוני בני אדם וכל זאת בזכות האומץ שלו לחקור, לחשוב, לנתח. אופן החקירה שלו, ההליכה הזו עקב בצד אגודל, יכולת ההתבוננות, המקוריות והיצירתיות של המחשבה. התעוזה לעמוד מול האחרים ולטעון את מה שבעיניהם נתפס כמגוחך, שערורייתי. האומץ להיות שונה.

איזה תענוג אדיר זה היה להיכנס אל החיים הפרטיים שלו, דרך החלון שהסופרת קטיה בהלינג-פישר פתחה (דובי לנץ תרגם מגרמנית). גב' פישר היא פסיכואנליטיקאית בעצמה שפיתחה התעניינות בפן הפרטי של זיגמונד פרויד. היא מתארת בספר מה פרויד אהב לאכול, איך הוא ומרתה אשתו אירחו ואת מי, איך נחגגו החגים, לאן נסעו בחופשות, מי היו החברים, סדר היום וכו'.

איפה הספר נגע בי? [חוץ מהעניין של האוכל כמובן]

קודם כל – הפירוט המדוקדק של סדר היום של זיגמונד. האיש היה סוס עבודה. הוא התחיל את יום העבודה ב-8 (בדרך כלל קיבל פציינטים בבוקר) [היה קם בשבע בקושי רב, לפרויד מסתבר לא היה קל לקום בבוקר. תמיד טענתי שהזוגי גאון – הנה מה שמחבר בין גאונים] הפסקה לארוחת צהריים מאחת עד שלוש. משלוש עד תשע ולפעמים הרבה יותר מאוחר – ממשיכים לעבוד. שעות הערב היו שעות המחקר והכתיבה. בצהריים הוא היה יוצא לטיולים בשכונה. מרטין הבן, מספר שאבא היה מסוגל לעבוד 16 ו-18 שעות ביום. זה נכון שהוא היה מפצה את עצמו בחופשות שנמשכו חודשיים-שלושה באתרי נופש בהרים, אבל גם שם הוא כתב.

המחויבות הזאת לעבודה, השילוב הזה שמעורר בי קנאה, של מצד אחד מפגש עם החולים ומצד שני מחקר. לא רק הישיבה מול הספרים אלא משהו שקשור ומפרה את המחקר אבל שייך למפגש עם העולם. איזון שנראה לי נכון.
מצד שני גם איזו כפייתיות אובססיבית נוקשה כזו – סדר יום שלא משתנה ולא זז. כשהוא עובד ללונדון הוא מעתיק את החדר שלו מוינה בדיוק כפי שהיה בבית החדש בלונדון. תחשבו על זה לרגע.

עם כל הענקיות שבו – גם אחרי שמוצאים אצלו סרטן בלוע, הוא לא מסוגל למרות תחנוני רופאיו, להפסיק לעשן את הסיגרים. זאת אומרת פרויד לא מסוגל להתמודד עם התמכרות. וגם משהו באופן שהוא מת. מחוסר הכרה. הוא היה ענק מבחינת הניתוח, המחקר, אבל משהו בחיבור שלו אל ה"עין השלישית" שלו, אין לי מינוח טוב יותר לעניין, נראה (ואני כמובן מזכירה שנדרשת זהירות כאן בהסקת המסקנות) לא היה מאוד מפותח. מדהים להסתכל עליו ככה.

עוד מעניין היה לקרוא על הרשת החברתית המסועפת שלו ועל זה שהוא כל הזמן טיפח אותה והתכתב ונפגש והזמין אנשים אליו. את הזמן שאחרי שעות העבודה הוא הקדיש להתכתבויות. הבית היה בית פתוח וביקרו בו אורחים מרשימים במיוחד, האורחים גם התלוו לחופשות. הקשרים המסונפים שלו אין לי ספק תרמו לפרסום שלו והם שהצילו אותו מאוחר יותר מציפורני הנאצים. הנסיכה מארי בונפרטה שיחדה את הנאצים והפעילה קשרים. מעניין שבמקביל לחברים שלו היו לפרויד גם חברות (לא קשרים מיניים) שהפכו לפסיכואנליטיקאיות שעמדו אחר כך בזכות עצמן. שילוב מעניין בתקופה שמדהים להבין עד כמה הנשים היו מוגבלות. פרויד בחר עבור אחותו הצעירה את הספרים שהתאימו לה לקרוא! -איזו פטרונות. וגם שארקוט – הנוירולוג הפריזאי זה שהחזיר את ההיפנוזה אל סדר היום, מצוטט כמי שאומר על הנשים שעליהן הדגים, כי יש להתייחס אליהן כמו אל חיות מעבדה (במובן הזה ברפואה המודרנית שום דבר לא השתנה – עיינו ערך טיפולי פוריות). מעניין גם האופן שבו פרויד תמיד מצא לעצמו דמות גברית, אב מנחה כזה. קלאסיקה עבור מי שרוצה להצליח: למצוא לעצמך מנחה, אב מודל לחיקוי, מישהו שייתן לכם את העצה הנכונה, שינחה, שיפתח דלתות.

וגם ציטוט של משהו שפרויד כתב על התקופה שבה נרשם ללימודי הרפואה בווינה והיה מתהלך בשבילי האוניברסיטה ומביט בפסלי הפרופסורים הגדולים. הוא פנטז על היום שבו גם הפסל שלו יוצב שם, מביט אל הנצח ומתחת הכיתוב: "הוא ניחש את פתרון החידה המפורסמת והיה אדם עצום" (מתוך "אדיפוס המלך"). בתקופה שהוא פנטז הוא עדיין לא ידע איזו חידה הוא הולך לפתור.
אני מבקשת שתהיו עדינים איתי – אבל אני כל כך מזדהה (לא בעניין הפסלים, אלא בעניין חיפוש החידה). למרות שדקה אחרי אני חוזרת אל הנקודה שהחידה שלי לצערי איננה אינטלקטואלית. (באסה – מרגישה שהחיים שלי היו כל כך הרבה יותר קלים, אם יכולתי לנסח את חידת חיי כהצעת מחקר).

מתוך הספר: כופתאות שזיפים
מתוך הספר: כופתאות מתוקות ממולאות בשזיפים

Read Full Post »

הייתי הומלס. חיוך עולה אצלי כשאני כותבת שהייתי הומלס, אבל, כן הייתי הומלס.
האם החוויות הקיצוניות שעברתי בחיים, אפשרו לי לגעת בהם אחרת? סביר להניח שכן.
הייתי הומלס. ברמה התיאורטית הייתי הומלס עד שהתחתנתי. ברמה מעשית הייתי הומלס מהשביעית ועד שהתגייסתי, השיא של זה התרחש בין הבגרות לגיוס.
אחר כך הייתה תקופת הומלסיות קצרה כשחזרתי מארצות הברית וישנתי על הרצפה במעונות אצל האחות של החברה שלי שאחר כך הזדיינה עם מי שחשבתי שהיה אהבת חיי, שאחר כך הסתבר שהאהבה הייתה מאיתנו והלאה.
בתקופת ההומלסיות הראשונה ישנתי ברחובות.
החבר שלי דאז היה מטורף. לא מטורף כדימוי, אלא מטורף כמו חולה נפש. כמו אחד שאחר כך אושפז. שהגיע אל אמא שלי, גלוח ראש עם סרט ובתוכו תקועה נוצה. ככה הוא ברח מאברבנל. הוא כתב לי מכתב אהבה על נייר טואלט והשיא היה שאמא שלי תהתה אם לא כדאי שאני אחזור אליו. היא ריחמה עליו.
זאת הייתה תקופת האין-בורגנות. ליבינג לה וידה לוקה.
אבא שלי מת וזה שבר אותנו. אני ואמא שלי ישנו במיטה אחת והמת רדף אותנו. המבוגר האחראי התפרק. המבוגר האחראי שכבר היה מפורק התפרק עוד קצת. מתוך השיברון הבנתי שאני לא יכולה להמשיך ולגור איתה בבית אחד. הייתי בת 17.
הוא היה ילד של אנשים עשירים. עברתי לגור אצלו בחדר בקומה השנייה בוילה המפוארת, ככה זה התחיל.
איך פתאום כל הפרטים הופכים להיות תפלים. תפלים. איך זה התגלגל. איך מהוילה עברנו בהתחלה לגור במלונות חמישה כוכבים, איך הוא לקח את כל החסכונות שלו ופיצצנו אותם בלי חשבון. מחמישה כוכבים ירדנו לארבעה ואחר כך לשלושה ואחר כך ישנו בחצרות של בתים. בחדרי מדרגות.
הפרק הכי הזוי נרשם כששכרנו דירה. עכשיו במבט אחורה אני מבינה שכל ההתרחשויות היו משהו כזה שהתפתח במקביל למחלה שלו. בחדר אחד גרנו אני, הוא, כלב דוברמן וחתול סיאמי. החתול לא יצא מהארון. ובפעם היחידה שהוא יצא זה היה כדי לברוח דרך המרפסת. השפוי היחיד ברח.
ירד לי האסימון שהוא מטורף כשהוא לקח רובה אוויר והתחיל לירות מהחלון בפנסי הרחוב מבלי להתחשב בעובדה שבינו לבין פנסי הרחוב הפרידו עוברים ושבים. למזלו אחד מהם היה ערס שהכדור זמזם לו ליד האוזן. הוא התפרץ לדירה שלנו. הדוברמן ברח מתחת לספה. והטרללה התחיל להתנצל במין סצינה הזויה שאני לא אשכח כל חיי: "אבל אדוני, אני לא התכוונתי, באמת שאני לא התכוונתי לפגוע בך". נראה לי ש"האדוני" הציל את המצב.
לכתוב את כל זה מבלי להיכנס לכאב המטורף שחצה את התקופה הזו זה חסר משמעות. הכאב הנוראי של הבדידות, הקריעה שנקרעתי מהעולם.
אלו היו הנסיבות ואני הרגשתי שאין לי לאן לברוח מהן. המועקה הייתה נוראית.
אלו היו החומרים שאף אחד לא היה יכול היה לקחת ממני. משא שהיה כבד מאוד על הכתפיים הצעירות שלי. העולם כולו היה מונח לי על הכתפיים ולי לא היה לאן לברוח ממנו.

***

הקטע הזה שעלה כאן עלה בעקבות המדיטציות היומיומיות שלי שאני יושבת בהן. באחד מקורסי הויפאסנה שישבתי בהם זה התחיל. המסעות האלה בזמן, שבהם דברים שחשבתי ששכחתי לחלוטין עולים במלוא הבהירות. בהירות מדהימה. מה שהדהים אותי בקורס היה שהדברים שעלו, חלקם היו טריוויאליים לחלוטין. טיול במכונית שאני והזוגי עשינו בהלסינקי באחד מימי הראשון השתחזר לפרטי פרטים. שוב ראיתי את כל המראות שראיתי אז כשישבתי ליד החלון. רחוב אחרי רחוב. שום דבר מפואר או ראוי לציון. הכל היה שם. שמור. צמיד ליד שמאוד אהבתי שקיבלתי מתנה מהדוד שלי שחזר מאמסטרדם כשהייתי ילדה ממש קטנה, עלה. אז הבנתי ששום דבר לא נמחק. כלום. שהכל שוכן באיזה מאגרים שביום יום לא נגישים לנו.

ברור לי שהמסע הנוכחי שלי אל העבר הוא לא מקרי. אני מעבדת/מאבדת חומרים, שוב מבינה עוד משהו, שוב מתבהרת עוד זווית. אני קוראת לזה התמרת חומרים. כי זה מה שזה – חומרי גלם של העבר שאותם עיכלת בצורה מסוימת, עוברים מבט חדש, הבנה חדשה ומשנים תדר.

Read Full Post »

היכולת הזו להחזיר את עצמי שוב ושוב להווה. להווה הבלתי מתהפנט לתכנים של המחשבה. ההווה שמניח לה להיות אבל לא נגנב אליה. וגם ההבנה שיש לי עניין אחד בחיים והוא המסע לשינוי התודעה שלי, תקראו לזה שחרור התודעה, תקראו לזה השחרור המלא והסופי מכל פחד, תקראו לזה אי היות אני, אי היותי אני אחוזה ונאחזת, תקראו לזה איך שתרצו. לא אכפת לי. לא אכפת לי כי למסע הזה נולדתי מהרגע שהגחתי מבטן. וכל הייסורים שלי וכל תחושת אי ההספק ואי הסיפוק וחוסר השלמות נובעת מחוסר המיקוד הברור והרצון להיות ברווז שונה מהברווז שנולדתי להיות. אני התעקשתי והכוחות סביבי התעקשו יותר ממני. בחיים הקצרים יחסית שלי הספקתי להיות מה שלאחרים נדרש מספר של גלגולים. לא מעט קורה לי שכשאני מתחילה לספר מה עשיתי אני נתקלת בחוסר אמון. אני נתקלת בחוסר אמון גם כי יש בי משהו שמזלזל בכל העיסוקים האלה. לא רושם אותם, לא נבנה מהם. וזה ברור לי שזה נכון. אני לא נבנית מזה, כי זאת הסחת דעת, הכפפה שלי אל מה שמוסכם להיות הישג. למקובל. זה חשוב במובן שזה עזר לבנות איכויות ויכולות וחיכך אותי עם המציאות, חיכך אותי עם המקומות החלשים הכואבים, חיכך אותי עם היכולת לעמוד ולא להישבר, להישאר ולא לברוח, להרגיש ולא לפחד.

זה היה שם כל הזמן אבל אני התעקשתי לחפש – מהו זה שאני עושה ב"חיי היום יום". הרגשתי את העוצמה שלצערי הולכת ונחלשת ככל שאני מתבגרת (יכול להיות שגם העניין הזה של החולשה הוא פנטזיה ויכול להיות שלא) וחיפשתי לה אמצעי להתבטא. עכשיו ברור לי שזה יתבטא כשזה יהיה מוכן להתבטא ואולי לא יתבטא בכלל וגם אם לא המסע שלי יהיה שלם. כי אני לא אחפש שום דבר מחוץ למסלול הזה. כל מה שייעשה מסביב יהיה תחזוקה. תחזוקה של הגוף והמיינד ותחזוקה של האישיות שמחפשת עיסוקים. וכל אלה המחפשים תחזוקה ואחזקה יוכפפו לשרות הוד מעלתה התודעה המחפשת מוצא לעצמה.

Read Full Post »

את הקומיקס המשובח הזה העתקתי מכאן תגובה שלה  

Read Full Post »



Redemption is near

Read Full Post »