Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘דוגמיות’

היום הייתי אצלו, היה לי מאוד קשה. אשתו חולה בסרטן וגם הוא לא נראה מי יודע מה. הוא ישב ובכה. הדמעות זרמו לו בקלות. לא כמו אז בהתחלה, כשהוא רק פרש, כשהכל היה טרי. אז עוד הייתה בו גאווה כזאת. כמו תמיד, החזקה של הגו.
עבדנו יחד. עבודה צפופה מאוד יחד. כזאת שבונה יחסים מאוד אישיים. אהבתי אותו אז ואני אוהבת אותו היום. עכשיו הוא זקן, עדיין עשיר, אבל הכוח שהיה לו כבר איננו. הוא הולך כל בוקר בים, מתעסק בהשקעות ובלקנות דירות לנכדים ובבית ישנה עגמומיות כבדה כזו.
הוא רוצה שאני אכתוב את הביוגרפיה שלו. אני מבינה אותו. הוא אוהב את הכתיבה שלי, הוא סומך עלי, אני יודעת עליו דברים שספק אם הילדים יודעים. פעם הוא אפילו נתן לי לקרוא את יומן הנעורים שלו, את הסודות הכמוסים, את הדפים שבהם רשומים כל רגשי הנחיתות, כל החרדות החברתיות. הוא ביקש שאני אצלם את היומן ואשאיר אצלי עותק. הוא עשה את אז, כשכולם ליקקו לו, כשהוא היה מרכז הכוח, כשלהיות קרוב אליו, זה גרם לאנשים להתנפח.

אני חייבת לו לא מעט.
העבודה איתו פתחה לי דלתות. אחר כך הכל זרם בקלות גדולה יותר.
הוא היה הראשון שראה את היכולות.
הוא תמיד נתן כשהייתי צריכה.
התביישתי היום לבקש כסף עבור העבודה. נכון אני עובדת ועבור עבודה מגיע שישלמו לי, אבל זה כל כך מעבר ל"עבודה".

אני עושה את זה כי אני רוצה לתת חזרה. עכשיו, כשהאנשים שהוא קידם, לא מחזירים לו טלפונים ולא רוצים להיפגש איתו, מרגיש לי שיש לי מה לתת. המשוואה בינינו השתנתה. היום למה שיש לי לתרום יש משמעות גדולה יותר, מקום. אני יודעת שהפגישות שלנו מחיות אותו. הוא 'עובד'. מעבר לזה אני יודעת שאני יכולה לעזור לו להבין, לראות. אני יודעת שהאהבה שלי אותו וההערכה שאני רוחשת אליו, חשובות.

ניסינו לחשוב על איך נכתוב את הספר. על המטרות שאנחנו מנסים להשיג.
היה בזה משהו אבסורדי ומשעשע – שהנה אני, שמאוד מתקשה בלפתוח את החצר הפנימית, יושבת שם מולו ומנסה לשכנע אותו לפתוח תכנים פנימיים, לא רק בגלל שזה חשוב לספר אלא בגלל שזה חשוב עבורו – סוג של מסע שיבנה לו ביטחון. כן, גם אלו שנראים שהעולם יושב להם בתוך היד – סובלים מחוסר ביטחון עצמי. כולנו כאלה, הוא אמר לי היום.

אני נהנית לבלות זמן איתו. תמיד נהניתי. בנינו לנו שגרה כזאת קטנה. בתי קפה, מסעדות, נסיעות, טלפונים באמצע הלילה, בדיחות, ז'רגון פנימי. תמיד ידעתי מה הוא יזמין. גם עכשיו, גם כשזה כואב, גם כשהוא יושב מולי ובוכה. עדיין יש לו את זה, איזה אלמנט של חיות, של תעוזה, של כוח פנימי. אני מעריכה אותו. על מה שהוא עשה, על החיים שלו.
עצוב לי לראות אותו כך.
החיים האלה – יש בהם לפעמים אלמנט אכזרי מאוד.

____________________________

אני משקשקת.
ספר ראשון שלי.
חתיכת פרויקט. זה אומר שאני אצטרך לעבוד על זה בשבתות. זאת עבודה לפחות לשנה. האם אני בנויה לזה עכשיו? האם זה מתאים?
האם אני בנויה לגיהינום שיכול להיות ויתפוצץ סביב הספר? הארץ הזאת המיטיבה כל כך לאכול את יושביה.
במקום הזה שבו הכל נאמר קשה, גס, חותך. העיקר לשחוט, וכמה שיותר דם. והכי חשוב – לא לפרגן באגורה לשום דבר טוב. קנאה וצרות עין – כי המקום הזה כל כך צר ושטח המחיה כל כך קטן והתחושה היא של אסון מתמשך.
ובנוסף – ללוות אותו מלווה את הגסיסה של אשתו. דווקא זה האלמנט הפחות מרתיע, אם כי זה לא יהיה קל. כבר עכשיו זה לא קל.

בסוף הפגישה קיבלתי שני ספרים – כהשראה לספר שאנחנו עומדים לכתוב. זאת אומרת בנוסף להר הספרים שכאמור צמח אצלי בבית וזה מבלי שנכנס לשוטף. ביום ראשון יש לי פגישה , אם אני רוצה גם משם יכול לצמוח עניין. האם אני רוצה לחזור שוב לפעילות האינטנסיבית שבה אני רק עובדת וישנה? ממש לא. אבל זה הדמיון הפרוע שלך, הפחד, ההתנגדות.

ברור לי שאני עומדת בפתחה של תקופה חדשה ושאני פוחדת לחצות את השער ולהיכנס. זאת התחלה של מה שחיכיתי לו. מה שהוא ישלם לי עבור הספר יאפשר לי ליצור בפרויקטים אחרים שיש לי על המדף, שבין היתר דורשים נסיעות.

כל ההמולה הזאת שאני מייצרת במו ידי ואני עייפה, עייפה, עייפה.

Read Full Post »