Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘דחיינות’

לא כל פוסט חייב להיות קומוניקטיבי. בעיקר לא כל פוסט.

איך שאני מתחילה לטוס.
שבוע במלון. בעיר זרה ומושלגת. אני והוא.
לא רוצה לנחות. גם לא להדק חגורה.
עכשיו עם הרגל השבורה, הכי רחוק שאני יכולה להגיע זה לשירותים.
המלכה ויקטוריה נחה על משכבה בשלום.
הלוואי ויכולתי להגיד כמה מילים.
משהו על האופן שבו הוא רוכב.
גבר ושליטה הן לא מילים נרדפות.
זאת אגדה עירונית.
להתמסר מבלי ללכת לאיבוד
זה כשהוא במיטבו.

אני מתעקשת לעשות את כל מה שהוא לא נכון.
כמו סוג של נקר שנדפקה לו התוכנה
והוא דופק את הראש שלו שוב ושוב
על אותה נקודה בדיוק.

אולי הגיע הזמן
להבין
שזאת התוכנה.
ולא לקחת את זה כל כך אישי.

משהו, איזו נקודת אחיזה,
שתאפשר לי לשנות זווית.

אין לי מושג למה, אבל נזכרתי בקטע ההוא שיצאתי בלילה לטייל במדבר על עקבים ואז רציתי לעשות קיצור דרך וקפצתי ישר אל תוך התהום. הבנתי שזאת תהום כי הרגלים התחילו לרצוץ מהר מדי תחתי ומכיוון שהייתי אז בכושר יישרתי את הרגליים, נשענתי על ההר, תקעתי את העקבים לתוך האדמה ונסעתי עליהם עד שנעצרתי. באו לחלץ אותי והאיש שחילץ אותי רעד. עדיין לא ממש הבנתי את הסצינה שאני שותפה בה. הוא היה חכם מספיק לא לעדכן אותי. הוא עזר לי לטפס למעלה חזרה. בבוקר הוא הראה לי את הצלע והיכן נתקעתי.

הוא לא חייב להיות קומוניקטיבי, אבל אז נשאלת השאלה למה הוא חייב להיות פוסט


 

מודעות פרסומת

Read Full Post »

(מעתה אמור דחיין ולא מת מפחד לזוז)

בהמשך לפוסט היפה של לוטה ובהמשך ליללות שאני מייללת כאן על הקושי שלי לזוז, נתקלתי בסופ"ש בכתבה בגלובס. אם עד עכשיו טעיתי בערפל כבד באשר למניעי הפסיכולוגיים הפתלתלים, באה הכתבת, קרן ארגמן, והאירה את עולמי בציטוטיה ממחקר שערך לאחרונה קנדי בשם סטיל על ה"דחיינות" (איזה שם דוחה יש לדחיינות הזאת, אה?) שזכה לפרסום בכתב עת של איגוד הפסיכולוגים האמריקאי (!) ובפרשניות מצד "אנשי מקצוע" ישראלים.

מה אומר לכם?
נמצאה הנוסחא איך לחשב את הסיכוי שלך לדחות משימה ספציפית, אבל אני אחזיק אתכם במתח. מידובר בשאלון אינטרנט אינטליגנטי מאין כמוהו.
אחרי שמיצינו את הפרומו לטמטום הזה – הניסיון הבלתי פוסק של בני האדם להכניס את עצמם למשוואות מתמטיות – ניסיון שלא מפסיק להפתיע אותי, אפשר לגשת לתגליות המדהימות הנוספות של המחקר:
אנחנו לא לבד, אנחנו ושכמותנו, הדחיינים עלובי הנפש, שייכים לעדר גדל והולך – שיעור הדחיינות בעולם, אליבא דסטיל עלה מ 5% ב-1978 ל-26% השתא. רווח לי, התחושה המלווה אותי משחר ילדותי על היותי עוף מוזר, הוסרה באחת. יש כמוני מילונים. ליתר דיוק כל אדם רביעי הוא "דחיין". עד כאן הבשורות הטובות ומכאן מתחילות הרעות:
סטיל, שבוודאות בזבז אלפי דולרים יקרים על סקרים, עוזרי מחקר וכל שאר ירקות, מצא שדחיינים הם: "פחות שמחים, פחות בריאים ופחות אמידים" והוא גם סיפק סיבה: "התרבות המודרנית מציבה מול האדם אין סוף פיתויים והסחות דעת".

אלא מה? המומחים הישראלים המתוחכמים לא אוכלים את הלוקש הזה של "התרבות המודרנית". הטענה שלהם היא: הסחות הדעת הן תירוץ. הדחיין בוחר בהסחות האלה כדי להימנע מלעסוק במשימה. הוא יכול להיות מאוד פרודוקטיבי כשהוא דוחה את הטיפול בעניין מסוים ולעבור למשימה אחרת, שאותה דווקא יבצע ביעילות ובזריזות. הם צודקים. הנה דוגמא חיה, אמיתית המתרחשת בעודי כותבת שורות אלו: אני חייבת לעבוד על משהו, ששילמו לי טובין ושקלים לכתבו – ומה אני כותבת במקום בשצף?

ועוד סיבות ותובנות, מפרטים המומחים הישראלים. אתם תסלחו לי אבל אני אייבא אותן כאן בנקודות:
* תרבות של צריך במקום של רוצה.
* הסיבות משתנות מאדם לאדם, הסיבות קשורות באופי המשימה – אם היא לא אהובה עלינו, אם היא מאוד גדולה ואין לנו מושג מתי תסתיים. אם מטרת המשימה לא ברורה לנו.
* נטיות אישיות: אנשים שפוחדים מכישלון; אנשים שנהנים לעבוד תחת לחץ; או כאלה שנמענים לסרב – ולוקחים על עצמם יותר ממה שהן מסוגלים לבצע.
* ילדים שמגיל צעיר אמרו להם שהם לא מנצלים את הפוטנציאל להם ושהם עצלנים ולא נתנו להם כלים להתמודד עם הקשיים שלהם.
* ישנם חסרי הכוחות וישנם בעלי הנטיות הדיכאוניות. אדם שאין לו אנרגיות להתמודד עם מטלות, דוחה אותן וחווה הקלה זמנית אבל לאורך זמן המטלות מצטברות ודחייתן לא מסייעת לו אלא דווקא מרעה את המצב.
וישנו הפרפקציוניסט – אותו אדם המעוניין לבצע מטלה מסוימת באופן הטוב ביותר שבגלל הדרישות הגבוהות שלו מעצמו ידחה את ביצוע המטלה מתוך חשש שהתוצר לא יעמוד בדרישותיו (הנה אני! הנה אני!)

עצות:
* חלוקת משימה גדולה למשימות קטנות.
* הגדרת יעדים במונחים של תשומה ולא של תפוקה.

ו- הנה ה-נוסחא – בחיי אני לא ממציאה:

Utility=E x V/(Gamma) x D

E- הערכת האדם את סיכוייו להצליח במשימה
V – הערך שניתן להשלמת המשימה
Gamma – המיידיות בה צריך לבצע את המשימה והזמינות לביצוע
D – רגישות האדם לדחייה ואיחור
Utility – הרצון לדחות את המשימה.

אפילו את יחידות היוטיליטי הם לא כתבו. נראה לי שזה יחידות נפח של מגה-טמטום.
הללויה, אני מתדחיינת מדחי לדחי.

Read Full Post »