Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘דירה’



Redemption is near

מודעות פרסומת

Read Full Post »

אולי זה לא סיפור מהתחת, אבל עכשיו בשבילי כל דבר הוא סיפור מהתחת. לא יודעת, כל הדירות האלה, שבהם חולפים להם ימי חייהם של דיירי הבית, מדכאות אותי. ברור לי שזאת ההשלכה שלי על חייהם, אבל זה מה יש.
הקופסאות האלה. דירת ארבעה חדרים בשיכון טוב. שכונת התקומה, התרועה, התקיעה. סביוני הזרג. גבעת החרציצית.
בלטות. מגרות. קישוטים. ארונות. קיפולים. משכנתא. בעיקר משכנתא.
חיילים בשדה המערכה של החומר. כחומר ביד היוצר.
מה הכיוונים?
איך הוועד כאן?
הו איז אפרייד אוף דה ביג בד וולף, דה ביג באד וולף. מעטים מעיזים להודות.
חיוכים. נורא נחמדים. אתם נורא נחמדים.
כן, שתי מכוניות. איך אתם יוצאים מפה בבוקר?
איך אתם קמים מהמיטה?
מה המחשבה הראשונה שעוברת לכם בראש?
במוסף של עיתון "הארץ", מתפרסמת כתבה על הסרט שעשתה תמר ירום על חיילות ששירתו בשטחים. במרחק של כמה דקות מכאן. החיילות הטובות, אלו שרוצות לתרום, דווקא אלו אוכלות אותה. ילדות טובות.
קוראת, המעיים מתהפכות ואני מודה לעצמי. כל כך מודה לעצמי שכבר אז, ראיתי את הבלוף הגדול. כבר אז לא יכלו למכור לי כלום וכשכולן יצאו מעורן להגיע לקורס קצינות, אני עשיתי בדיוק הפוך.
בתמונה ההיא, שצילמו אותנו הולכות בפעם הראשונה הביתה מהטירונות. זה כל כך ברור, כולן שם מאושרות עד הגג, מנפנפות עם היד – ורק אני ורק אני חיוך סרקסטי מרוח לי על חצי פרצוף. אולי, בין היתר, כי לא היה לי בית ללכת אליו. לפחות לא משהו שאני זיהיתי כבית.
וגם איך הצלחתי אז לארגן את כולן לצעוד אל חדר האוכל, בשירה אדירה: "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה". אני חושבת שזאת הייתה היצירה הכי מוצלחת שלי. מיצג חי. איך הטירוניות האלה, כל בוקר בדרך מהחדרים (צריפין) לחדר האוכל שרו: "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה". זה הצליח כי היו שם עוד כמה בחורות שהבינו עניין.
אני חושבת שהבועה התפקעה לי עם המוות שלו. כשאחותי הגיעה לבית הספר, הוציאו אותי מהשיעור והיא אמרה לי: "אתון, אבא מת". אבל עוד לפני זה, הפרכוסים שלו בבית החולים. משהו בזרם האשלייתי הזה של החיים, נבקע לעד.
עכשיו שוב המבט הציני הזה על רכישת המטר המרובע.
כמו שני זרמים, הם זורמים אצלי. האחד, הרצון להיות כמו כולם. אבל בדיוק כמו כולם.
תמיד קינאתי באלה שעבדו שמונה ארבע. כמעט התחתנתי עם אחד כזה. סמנכ"ל רכש, השם ישמור. ואני זוכרת איך הייתי מביטה בו בערגה, בוחש את הקפה השחור של הבוקר לפני היציאה למשרד. הכל מסודר כל כך, ברור כל כך. לפחות על פני השטח.
והזרם השני, הציני, שמסרב לשתף פעולה. שמביט בכל זה כמו בהצגה גרועה ומסרב לקוד קידות.
עכשיו אני רוצה ווילה או דירת גג. עם שתי חניות ומחסן. מאוד חשוב מחסן. חשוב שפינת השירות תהיה גדולה, שיהיה מקום למטאטא, שיטאטא את הזמן שעובר.

 

Read Full Post »

בלאדי סנדיי

* העוזרת החדשה, שהגיעה אלי היום בפעם הראשונה, מצאה לנכון לחלוק עימי את פיסת המידע הבאה: החבר שלה חושב שהיא רזה מדי, לכן הוא שוכב עם נשים אחרות – שמנות. היצירתיות של בני האדם לא חדלה להפתיע אותי כל פעם מחדש.

* אחרי שסיימנו לראות בית הובילה אותי המתווכת באופן שגוי היישר אל בית הקברות בגבעת שמואל. אין לי מושג איך הגענו לשם, אבל מצאנו את עצמנו בשיירה עומדת של כל מי שיצא מההלוויה האחרונה או ליתר דיוק שתי הלוויות אחרונות. כי היו שם חרדים וגם חילונים בטור אין סופי של מכוניות. וכך מצאנו את עצמנו שתי נשים זרות לחלוטין תקועות באותה מכונית בפקק שלא מוביל לשום מקום. נשבעת לכם שזה היה דקה אחרי שניסיתי לפתוח איתה שיחה על המוות שאורב לנו בפינה. היא הצליחה להדוף אותי באמירה שהיא צעירה ויש לה עוד זמן לחשוב על זה. שעתיים היינו תקועות באוטו ואני חייבת להגיד שעברנו את זה בחן. בתמורה זכיתי לשמוע על כל הרפתקאות הנדל"ן של האישה. אני מנסה לסכם את מוסר ההשכל הנדל"ני שזכיתי לו ביזע:
* תקראו את מוספי הנדל"ן של גלובס והארץ, לפעמים מופיעות שם ידיעות חשובות על עמותות ועל מכרזים.
* קחו סיכונים ואז אל תשנו בלילות, תפסיקו לאכול במסעדות ולנסוע לחו"ל כי לא יהיה לכם כסף לכסות את הסיכונים הנדל"ניים שלקחתם על עצמכם, אבל בסוף זה משתלם. מאוד משתלם – יש לה וילה ענקית ברמת השרון מערב.
* טוב לקנות דירות על הנייר באזורים יוקרתיים כי אחר כך מרוויחים לא מעט כשמוכרים אותן אחרי שהן כבר בנויות והסביבה מתפתחת. משהו בסגנון של – לא כדאי לקנות מכונית חדשה מיצרן [אלא שנה אחרי שהמכונית נוסעת], רק הפוך.
* עמותות זה שם המשחק.

כל מי שיכול להוסיף על חוכמתי הנדל"נית המתפתחת, ו/או יכול להוביל אותי לעמותה שקנתה קרקע באזור טוב סביב תל-אביב או בתוך תל-אביב, מוזמן גם מוזמן.

Read Full Post »

כאן ביתי – דה סיקוול

אחרית דבר בעניינו של סוכן הנסיעות ("בונבון שלי"): מסתבר שגם לזוגי הוא קרא 'בונבון' ואף הגדיל ועשה וקרא לו גם 'ממי'. אי לכך לזכותו יאמר שאין הוא שוביניסט. מה הוא כן? לא לגמרי ברור, להוציא את העובדה שהוא דווקא שייך למיעוט הנדיר יחסית בארצנו – אנשים שעושים עבודתם נאמנה.
_________________________

בעקבות שוס המתווכחים הגדול שחטפתי היישר אל עור התוף, פיתחתי את הנושא עם חברה. אישה יקרה זו היא ארכיטקטית במקצועה ועל כן כשהיא שוחה בים הנדל"ן, שעליו פרנסתה, היא אוכלת מתווכים לארוחת בוקר, ופולטת אותם תוך כדי תנועה.
'את חייבת להיות מאוד מוגדרת, מאוד מדויקת בדרישות שלך ואם הם לוקחים אותך לראות משהו שלא מתאים, תתני להם בראש. הם כנראה הרגישו שאת לא ממש יודעת מה את רוצה, שמשמעו שהם יצטרכו להתאמץ ועל כן התגובות', היא אמרה והדליקה אצלי נורה בגודל מגדלי השלום.
חייבים לתת לנתי קרדיט שהוא באינטואיציה שלו, בתגובה לפוסט נגע קרוב. נגע קרוב בזה שהוא החזיר את הדיון אלי – מה בי, אצלי, בהתנהגות שלי, הוביל למפגש עם שלושת גסי הרוח, במקרה הזה מתווכים.

________________________

מה זאת אומרת: מה בי?
הרי בארץ שלנו לא ממש נדרש מאמץ ליפול על אנשים גסי רוח; ליתר דיוק הם נופלים עלייך, ובהמוניהם. מה הסיפור?

במשפט אחד: המחשבה שלנו, הרגשות שלנו, תפיסת העולם שלנו – מייצרות את המציאות שלנו.

המחשבות הן בעצם רק ראשית התהליך. הן סוג של קטר שאם הוא לא מושך אחריו את הרצון, הרגש, הדימיון, את החיבור המלא שלנו אל המטרה, הוא יהיה קטר חלש. הקטר יהיה חלש אם לא נפתח את החשיבה, אם לא נוסיף לה ממדים, אם לא נתמיד.
אני אחזור אל סיפור המתווכים, ואסביר מה הבנתי ואולי כך אני אדגים את הנקודה.

הבנתי שהנה אני שוב פוחדת. פוחדת מהדבר הטוב הבא שצריך להגיע.
הדירה שאנחנו הולכים לקנות היא בהחלט קפיצת מדרגה עבורי, במובן מסוים היא התממשות של פנטזיות שהולכות איתי תקופה לא מבוטלת. זוכרים את הפוסט הזה? הנה אני אזכיר אותו בהזדמנות הזו גם לעצמי. בנוסף לדברים שכתבתי שם, אפשר גם להוסיף את חוסר האמון ביכולת להשיג ולהצליח.
הפחד יוצר היסוס, יוצר חוסר אמון בהגשמת המטרה, יוצר מקום לא מגובש. למרות, שכביכול הגדרתי לעצמי מה אני מחפשת, ההגדרה יושבת בשכל בלבד וגם בשכל היא לא מלאה וממוקדת. אני משדרת הססנות, משהו לא סגור וזה מה שמגיע אלי חזרה, זאת המציאות שאני יוצרת.
תחסכו לי את חוסר האמון שלכם.
הספר "חשוב והתעשר" מתמקד בדיוק בסוגיה הזו של האחריות שלנו ליצירת המציאות חיינו. כתב אותו נפוליאון היל, שהקדיש עשרים שנה למחקר שבמסגרתו ראיין 500 אישים מהמצליחים והבולטים ביותר באמריקה, כשהוא חוזר מולם על שאלה אחת: מהו סוד ההצלחה שלכם? הספר, שפורסם לראשונה ב-1937, אקטואלי עכשיו בדיוק כמו אז ומומלץ מאוד.
באופן דומה, באחד הראיונות מהיותר מעניינים שהיו לי ראיינתי בעלים של חברה גדולה. זאת חברה משפחתית והאיש ירש את העסק מהאבא. הוא ירש עסק קטן והפך אותו לעסק שמהווה תחרות לחברות ענק בזירה הבינלאומית. כששאלתי אותו איך נעשה המעבר, או מה היה הגורם המכריע בהתפתחות, הוא שלח אותי לדיבר התשיעי של כללי ה"עשה ואל תעשה" שניסח בן גוריון: "מנהיג חייב להקדיש זמן רב למחשבה". הוא גם אמר לי: "כשאתה יוצא למסע של שינוי, התכנס עם עצמך וחשוב. עלייך לדעת מה אתה באמת רוצה להשיג. כסף? שקט? להיות מפורסם? ליהנות? שאל את עצמך: מהי שלמות בשבילי? מה אני רוצה מהחיים? מה הכי חשוב לי? 99% מהעולם לא יודעים לתת תשובה על השאלה הזאת. הרוב יודעים להתגלגל, להתנהל בחיים. להתרגז על משהו. ההתחבטות בשאלות הבסיס הייתה אצלנו נקודת ההתחלה".

כך בכל נושא שרוצים בו שינוי. הזדמנות לבדוק מחדש את סולם הערכים והרצונות. אני רוצה בית. מה זה בית בשבילי? מה חשוב לי שיהיה בו? איך הוא צריך להראות? להרגיש? איך אני אמורה להרגיש חיה בתוכו את היום יום?
היום הלכנו לחפש שכונות שבא לנו לגור בהן.

__________________________________________

כללי "עשה ואל תעשה" של מנהיג /דוד בן גוריון

1. עלייך לדעת מה אתה רוצה להשיג.
2. עלייך להיות בטוח במטרותייך ולראותן לנגד עינך כל העת.
3. עליך לקבוע עדיפויותיך.
4. עליך לתת אמון באנשיך – לא פעם אמון רב יותר משהם נותנים בעצמם, שכן המנהיג האמיתי מכיר באופן אינסטינקטיבי את יכולתו של אדם ומסגול לעוררו למצותה ברגעי משבר.
5. עליך לדעת מתי להילחם ביריבך ומתי להפסיק לזמן מה.
6. לעולם אל לך להתפשר בשאלות עקרוניות.
7. עליך להיות מודע לגורם הזמן, וזה דורש ממך התמצאות מושלמת במה שמתרחש סביבך.
8. מאחר שהעולם אינו נעצר אף לרגע, ונתיב הכוח משנה את מרכביו כבתנועה של קלידוסקופ, עלייך לבחור שוב ושוב, בהתמדה, את הדרך שבחרת להגשמת מטרותייך.
9. מנהיג חייב להקדיש זמן רב למחשבה
10. מנהיג חייב להקדיש זמן רב לחינוך.

Read Full Post »