Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘דירקטוריון’

לפעמים אני מרגישה שמתחת לכל השכבות המתוחכמות שרכשתי לעצמי – ממש עמוק, קבור אצלי איכר פולני, שלא מבין דקויות ולא מבין רגישות ולא מבין המתנה ולא מבין את החשיבות של לפעול באופן מדויק. מתחת לכל השכבות האלה שוכן לו איזה ואניה, סוג של בהמה, אלים, רחוק מתחכום כרחוק שמש הצהריים משמי הלילה, שמגיב בגסות על כל פיפס שמצטייר אצלו כאיום קיומי. אני מנסה להבין את ואניה ואני מבינה שמה שמניע אותו זאת חרדה שיש לה שורשים עמוקים – כל איום הכי קטן על האגו ועל ההרחבות שלו (טריטוריה, מה ששייך לו) מתורגם אצלו במיידי לאיום קיומי כולל. אפילו זוטות כמו – כשמרעישים לו מתחת לחלון בלילה. נהפוך הוא בדיוק זוטות כאלה – מין איומים כאלה על ההתנהלות הבסיסית (שינה/עייפות), זה הטריגר שמפעיל את ואניה.
וגם שמנעד יכולות התגובה שלו מאוד מצומצם. כוחני. או להיכנס פרונטאלית בכל הכוח או לברוח.
אני מנסה לא לתעב את ואניה. אבל בשלב הזה כל מה שאני יכולה להרגיש אליו – זה תיעוב. ואניה כל כך פרמיטיבי ולא מתוחכם שזה מגוחך. הוא מרגיש לי כל כך חלש וחשוף ומגושם ופועל באופן שלעולם אינו מביא תוצאות נכונות.
ואניה לא יכול להביא תוצאות נכונות גם אם הוא נורא ישתדל, הוא עיוור טוטאלית לסביבה וגם בנוי על אוטומט – פיוז קצר מאוד. ואניה טיפש – ואניה הוא כפתורים שנלחצים. אין אצלו מנגנוני השהייה.

הגיע הזמן לשחרר את ואניה מהמרתף, להרים איתו כוסית וודקה.
פשוט לא יאומן איך אין לי חשק לעשות את זה. לשבת מול הטיפוס הזה ולנהל איתו שיחה. אני מבינה שכל מה שנדרש זה להרגיע קצת את ואניה, לגרום לו להרגיש בטוח, לתת לו קצת אהבה, תחושה של ביטחון. אבל משום מה לא בא לי. בא לי להשאיר אותו לנצח בודד בערבות האדמה הקשה.

אולי אני עוד לא בשלה לעדן את ואניה. אולי אני עדיין חושבת שאני זקוקה לבריון הזה. לבריון האימבציל הזה. הנה, כשאני מדברת עליו ככה, אני מתחברת לאהבה שיש לי אליו. לרגע אני מבינה שיש הרבה אור במצב שבו ואניה מפסיק לפחד.


 ___________________________________________________

את הפוסט על ואניה החלטתי לשחרר, כי אני מתמודדת כרגע בעבודה עם הואניה של מישהי אחרת. אצלה הוואניה הרבה פחות מאולף מאשר אצלי וזה לא יאומן איזה נזקים ואניה כזה מסוגל לעולל. כשקראתי את הפוסט הזה חשבתי לרגע, שאולי נכון לתת לואניה שלה את מה שכתבתי כאן: "אני מבינה שכל מה שנדרש זה להרגיע קצת את ואניה, לגרום לו להרגיש בטוח, לתת לו קצת אהבה, תחושה של ביטחון".

אחר כך הבנתי שזה לא נכון. היא כמעט כולה ואניה ולתת לה אהבה ולהרגיש בטוח יתפרש בעיני הואניה שלה כניצחון, כחולשה, כאות לזה שאפשר להמשיך ולהשתולל. היא שתלטנית, פרנואידית, לא רואה אף אחד ממטר, עוג גס רוח אלים ותוקפני.  מול הואניה שלה, אני צריכה להציב גבולות ברורים, להראות לו שלא מפחדים ממנו ולהמשיך בענייני. כך גם גורס הזוגי. אני מודה לאלוהים, שאני יכולה להתנהל בתוך כל הבלגן הזה, בתנאי VIP. שזה אומר, אני לא תלויה ללחם בקטע הזה ומבחינתי אני בכל רגע נתון יכולה לקום ולהגיד בי בי. זה יהיה חבל חיפשתי תקופה משהו מעניין ורווחי לעשות, חשבתי שמצאתי. הידיעה שאני יכולה בכל רגע לקום וללכת (כן יש לי חוזה, אבל אף אחד לא יוכל לצייץ – כי הזובורים שהיא מעבירה אותי כל כך בוטים וגסים שכולם בהלם מסביב) נותנת לי אוויר ואת היכולת לחזור למקום שאני קוראת לו בית ספר.

העניין שהקטע הזה מופיע בתקופה שהיא כל כך דחוסה אצלי ויש לי כל כך מעט רזרבות אנרגיותיות. אני מוצאת את עצמי במצב המגוחך של להתעורר לפנות בוקר, ולנסח בראש מכתבים אליה. הפיתוי לקום וללכת הוא כל כך חזק. אבל מצד שני, החיכוך איתה מוגבל בזמן – עד תחילת השנה הבאה (אפריל 2010). היא פשוט יו"ר מתנדב לפרויקט שאני מבצעת במסגרת תפקיד שכולל עוד דברים אחרים, אבל יש לה כוח גדול בארגון, כי היא יושבת בדירקטוריון והיא דירקטורית חזקה. מצד שלישי ברור לכולם שהם צריכים אותי. נראה.

____________________________

היום היא התקשרה אלי בערב בקטע של : "נו בואי נעבוד יחד" ועם איזו חצי התנצלות. אמרתי לה שיותר אני לא אסבול התפרצויות שלה – לא נראה לי שזה נרשם. אני קצת מרגישה כמו בחיזור גורלי. מצד אחד רווח לי כי חשבתי שנפטרתי מהסיפור הזה, מצד שני הייתי מבואסת כי לא התאים לי לאבד את העבודה הזו. מחול שדים מטורף. המטורללת השתלטנית הזאת – רוצה לנהל אותי. לא מוותרים לי על הבית ספר. אני מוטשת.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

בשעה טובה, הגענו לשלב הלכלוכים ההדדיים. זה הוא התחיל. בישיבת הצוות האחרונה הוא הסביר שאני בחוץ בגלל איכות העבודה שלי. אני מאידך החזרתי לו בסיקול מכתב ממוקד לאחת מחברות הדירקטוריון, זאת שהייתה הכי בעדו.
מה ששימח אותי היה, שכשלחצתי על שלח כבר הייתי במקום אחר. בטוחה בעצמי. לא כמו בבוקר כשפקחתי עיניים בחמש לפנות שחר. צלעתי היום ברחבות המדהימות של אוניברסיטת תל אביב, כשהעורב הקטן שלי במוח צורח: את כישלון, את כישלון, את כישלון [והשומע מבחוץ יצחק]. בשלב מסוים, הגיעה ההארה: אז כישלון. בסדר, גם ככישלון קולוסאלי אני עדיין יכולה ליהנות מהחיים. זה היה רגע חד כזה שבו הבנתי איך אני במו מוחי מבאסת לעצמי את היום, ללא צורך.
מה שעזר לי להתגבש זה הקול ההיסטרי של אחד מהמנהלים שסיפר לי שחייו כבר אינם חיים מאז שההוא הגיע. זה היה קול אובייקטיבי שנתן לי אישור לכל מה שהבנתי. נרגעתי. יש חסדים. היום בבוקר ביקשתי אותם.

השבוע שעבר, התחיל בשבת. הלכנו למאנטה ריי לאכול צהריים. אכלתי את זה.

מרק שעועית עם צדפה. ובתיאור הפלצני – מרק שעועית שחורה עם סקלופ מקורמל. במסעדה היינו מבסוטים עד מאוד.

כשחזרנו הפכתי למופע אור קולי. הצדפה יצאה לי מכל הכיוונים בו זמנית. ישנם רגעים בזוגיות, שאתה לא שוכח. עד המוות אתה לא שוכח. הוא הלך אחרי וניקה. אני שלו לנצח.

לפני יומיים נפגשתי עם חברים. היה שם אחד איזה דוקטור למתמטיקה. מהגאונים האלה. שתינו, אכלנו, צחקנו. בגלל שאני עדיין לא נוהגת הוא החזיר אותי הביתה. בדרך הוא נכנס בנתיב של התנועה שמגיעה ממול. מה שגמר אותי זה האופן השליו שבו הסברתי לו שהוא היה צריך לפנות לנתיב מימין, מעבר לגדר ההפרדה. הוא עשה רברס ופנה. נשארנו בחיים. עוד נס קטן.

עוד משהו שגומר אותי במוזרות שלו. קניתי אוטו חדש. זה עובר לידי כאילו קניתי בפלה. תיקון, אם הייתי קונה בפלה, זה היה יותר מרגש אותי.

בשומר מסך שלי שמתי את התמונה הזו.



אני צריכה מקורות אנרגיה. אני צריכה אומץ, חדות, מיקוד, כי אני שוב ממציאה את עצמי מחדש. כשעשיתי את זה הבנתי את הסיפור של האינדיאנים עם חיות הטוטם שלהם. הצטערתי שאין לי איזה ניב של אריה לשים מתחת לכרית.

לילה טוב יקרים. הזמן הוא המשאב הכי יקר שלנו.

 

Read Full Post »

בהמשך לפוסט של אתמול הלכתי לפוסט שבו כתבתי על הפגישה עם ההוא שדחף אותי החוצה. וראיתי איך מיד אחרי הפגישה הייתה לי תחושה כזו. הנה זה מה שכתבתי:

"מה שיותר מעניין.
היא התחושה הזאת שעלתה אי שם ממפתח הלב. משהו כזה מצמית, שעשה לי רק לרצות לברוח".

אז חשבתי שמשהו באופן שבו ניסיתי לקדם את ההצעות שלי נעשה לא נכון, שהתחושה קשורה לזה. עכשיו אני יודעת שאחרי הפגישה הוא ידע שהוא הולך לנפנף אותי.
הפקת לקחים בשתי נקודות: לא הולכים לפגישות מרכזיות כאלה עם חום, וגם- לתת להם לדבר בהתחלה, ללמוד אותם, לפני שמוציאים ניירות, לפתוח את כל החיישנים לקלט, לפני שמדברים. באתי עם כל כך הרבה התלהבות. פאק. למרות שישנו סיכוי ענק שהמשחק היה מכור מראש. או וואט דה פאק, יש דברים לא נדע…

ה-מורה שלי לקרטה אמר לי פעם, משהו שנחרט לי: התת- מודע יודע עוד הרבה לפני שאנחנו יודעים. הנה דוגמא. אני בטוחה שקלטתי שם את הקטע. בשיחת הטלפון הבאה הוא פשוט היה מגעיל אלי בטלפון. אז כבר ידעתי. אם כי גם אז, אתה אומר לעצמך אולי תהיה תפנית בתסריט.
ועוד משהו: מסביב מתים שאני אצא למסע נקמה, בכל מיני גרסאות. בינתיים מתחיל להצטבר מידע מהעובדים והמקרה שלי כמובן הוא חלק מתמונה שמתחילה להתבהר. יש כאלה שמדברים על אי- מייל, אחרים על שיחות בארבע עיניים עם חברי דיריקטוריון, הסתה של לקוחות חשובים. שום דבר מזה לא מתחשק לי. צברתי הרבה כוח ומעמד בארגון , אני יודעת שאני יכולה להזיק לו, לפחות בקטע של להציב סימני שאלה לגביו, כבר על ההתחלה.
החלטתי שאני אעדכן ואפרד בצורה עניינית, אבל לא מסתירה את חלקו – במובן שהוא זה שיזם את הצעד. זה הוגן. זה מתחייב.

אני סומכת על החוקיות שאותה אני מכירה ויודעת שבמילא זה יחזור אליו בהפוכה. נקמה זאת הכי מוטיבציה עקומה שיש, ואין לי רצון להתחיל אפילו להתקרב אליה. וגם- ברור שהוא שליח של חסד. כמו כל דבר. זה לא מבט ניו-אייג'י ורדרד. זאת הגישה המעשית שלא מתווכחת עם מה שקורה ולא בורחת אלא שואלת: מה זה אומר לי? ומה עלי לעשות?
נכון כואב לי על הארגון ועל התוצאות שתהינה לבחירה של האידיוט. אבל זאת לא האחריות שלי. זאת האחריות של הדירקטוריון. אוסף של אימפוטנטים שהחלילן מהגיהנום [ראש וועדת הכספים] מוליך אותם אל התהום. מדהימה אותי השטחיות של האנשים שיושבים שם. האופן שבו אנשים לא בודקים את הדברים שנאמרים עבור עצמם ומקבלים החלטה באמת מודעת. אלא סומכים על איזו דמות. ולא תגידו אוסף של אהבלים, באמת אנשים עם קבלות. אולי עייפות החומר, בוודאי תפיסה לא נכונה של חשיבות תפקיד הדירקטור.

גם לארגונים יש היסטוריה. את ההיסטוריה של הארגון הזה אני מכירה לפני ולפנים. האמת? זה די מרתק. העליות והמורדות. כמו בחיים של בן-אדם. הכי מרתקים אותי זה ארגונים כאלה שמצליחים לשרוד לאורך מאות של שנים. חברות ענק כאלה. אבל גם הענקים האלה, בסוף מתים. כמו כולנו, כמו כל תופעה. כמו העבודה שלי שם.

בינתיים הוא שלח לי הזמנה לכנס של החברה שמתקיים בקרוב. כמה טוב להיות אדם ששקט לו מבפנים.

Read Full Post »