Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘ד'’

הפוסט הזה נכתב בעשר הדקות שיש לי בין אחרי שהם סיימו לאכול ועד שאני אשכיב אותם לישון לתנומת הצהריים…

אז ככה. השעה 10:00 – זמן לארוחת הבוקר שלהם. את ג' אני מושיבה בכסא האוכל ואת ד' בעגלה. לא אתעכב על הסיבות לסידור הזה, רק על זה שישנם שני מוקדי גובה שונים של פה, תבינו בהמשך.

הבוקר, כמו כמעט כל בוקר, אנחנו אוכלים דייסת קווקר שלתוכה מגורדים תפוח ואגס, בתוספת רסק של תפוח ואגס. ג' הבלונדיני, כחול העיניים וזהוב השיער מת על כל העיסות האלה – תנו לו דייסות, מחיות למיניהן, מת על זה. מזרח אירופה זה פה. ד' שחור השיער והעיניים (יש לו עיניים מאוד כהות, שני שקדים מדהימים על גבול השחור) – לא ממש משתגע על עיסות. הוא רוצה אוכל יבש, רצוי בכיוון טעמים מזרח- תיכוניים/איטלקיים משהו. בסך הכל ד' לא השתגע על דייסת הקווקר, אבל יש בקרים שהוא נעתר לאכול, לא הבוקר.

הבוקר בכי קורע לב, שלקח לי זמן לפענח אותו – היה הדרך שבה ד' הסביר לי שנקעה נפשו מהדייסה. מה שנקרא – זה עלה לי עד כאן. אני כותבת כאן שורה ובפועל זה נניח רבע שעה, שמרגישה כמו חצי יום, של בכי שאין לך מושג – WTF. אולי הוא לא רוצה לאכול? לא רעב? אולי נמאס לו לשבת בעגלה? ד' הוא טיפוס עם טמפרמנט אקטיבי מאוד. הורדתי אותו מהעגלה, הורדתי את הסינר – אולי הבעיה היא בזה שהוא לא רוצה לשבת? חיפוש וטעייה. בעיקר טעייה. הוא אכן מסתובב קצת פותח את הפה פה ושם – מה שמבלבל, ואז מתחיל לגעגע –מה, מה. אה, אאוריקה – מים, הילד רוצה מים. חשוב להסביר כאן שהבכי, לא נעים, מורט עצבים ויש מלחמה פנימית בין להיכנע למקום שרוצה לכעוס עליו ולהיכנס לפינות של – "שיבכה", או כדברי המטפלת שלי שמאוד לא הסכמתי איתה "אם נענים לכל בכי שלהם יוצאים ילדים בכייניים" ובין תזכורת תמידית שמדובר בילד בן שנה, שמנסה להגיד משהו.

זה טריקי מאוד העניין הזה, כי כן כבר בגיל שנה הם כן יכולים להיות מניפולטיביים במובן שהם יודעים שבכי מוביל לתוצאה. אבל מצד שני – אני שייכת לצד של הסקאלה שאומר שיש להתייחס ולנסות לראות אם אין משהו שמציק וכל מקרה לגופו.

ממלאה שני בקבוקים קטנים של מים והופ. יש רגע שקט הם כבר מחזיקים את הבקבוק לבד. אני תופסת ביטחון ומושיבה את ד' בחזרה בעגלה. ומתחילה שוב להגיש לו את הדייסה. בכי קורע לב.

טוב אני אומרת לעצמי, יש מצב שאת הדייסה הוא לא רוצה. אני ניגשת להכין את מה שהוא תמיד ברירת המחדל אצל ד' לחם, עם שמן זית, עגבנייה וקצת מלח. איטלקי אמרנו?

טוב ואז מתחיל האתגר האמיתי. אני מאכילה את שניהם בו זמנית שזה אומר לבצוע פיסות קטנות של לחם ולטבול אותם בעיסת השמן זית/עגבניה, להכניס לפה – כמה כאלה ואז בכפית גמדים קטנה להאכיל את ג' את הדייסה שלו. 3 כפיות פה, 3 חתיכות לחם פיסות לחם. פעם להתכופף לזה ופעם להתרומם לזה. אם לא מגיע לי לקבל על זה פרס נובל  לקואורדינציה, אז אין לי מושג על מה כן. אלו הרגעים שאני מודה על אימוני הקרטה ארוכי השנים.

וכל זה על רגע גניחות של ערגה – כי כל אחד מהם רוצה את האוכל לפה עכשיו ומיד. זר כי יקלע מאחורי הדלת יחשוב שמדובר במינימום סרט פורנו גרמני שבו השחקנית הראשית בדיוק רואה לראשונה את המה-שמו של השחקן. הגניחות האלה הם סוג של המרצה. יאנו אמא, בזריז בבקשה. טוב אז כפית פה, לחם שם –

ואז כשאני אוחזת עם הידיים מלאות השמן זית במיכל עם הדייסה, הוא מחליק לי מהידיים וישר עף על הספה והדייסה נשפכת על כל הרצפה ועל הדופן של הספה. עכשיו, זה מין רגע כזה – שבריר כזה- שבו אני מודעת לחלוטין ורואה איך הכעס והרחמים העצמיים מנסים להציף אותי ובשנייה הזו מחליטה לא להיכנס לשם. וכמה טוב.

אחרי כן העניינים זורמים ד' אוכל שתי פרוסות כאלה, ג' מסיים 350 ג' דייסה – והשעה היא 11:00.

וזאת שעה אחת ביום.

ואם למישהו מתחשק לשאול אותי למה אחרי כמה שעות איתם אני מגישה כאילו יצאתי ממכונת כביסה ומייבש גם יחד – אז זאת דוגמית.

Read Full Post »