Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘הכל יכול’

בהמשך לפוסט הקודם.
אחרי שהבנתי משהו ביחס לעניין הזה שהמחשבה יוצרת "אני" ושסביב ה"אני" הזה מתקיים הרבה סבל. זאת אומרת המחשבה יוצרת "אני" ואחר כך ישנה התחזוקה הזו שאני רוצה שאחרים יחשבו שה"אני" הזה מוצלח, החיפוש אחרי האישור, האהבה הקבלה וההערכה של ה"אני" הזה מאחרים ומעצמי והכיווץ שמתקיים כשה"אני" הזה מסתבר לא להיות כזה מוצלח בעיני עצמו או בעיני אחרים, וכל האנרגיה שמושקעת בעניין הזה. קיום שלם שמושקע בעניין הזה. זאת העבדות שעליה אני מדברת.

אחרי שראיתי את זה, קמה לנו פרובלמקה חדשה.

הפרובלמקה התעוררה מהנקודה שבה אמרתי לעצמי – שכל החלטה, היא החלטה ש"אני" מקבלת. מיד כמובן אני נזכרת בשיחה עם קייטי ביירון, כשאמרתי לה בדיוק את זה.

סיפרתי לה על מסע הל.ס.ד שהיה לי שבו ישבתי בביתי דאז וניסיתי להבין מה מכל מה שאני חווה הוא אמת. [מסתבר שהעסק הזה של חיפוש אחר האמת הוא מוטיב קבוע ב"חיים שלי" – הייתי אז ילדה בת 19] ואז אני זוכרת את עצמי תוך כדי הטריפ האינטנסיבי עם הצבעים ואיך שהכל משנה צורה סביבך והתפיסה החושית זה לא מה שאתה מכיר, ואז אני זוכרת את עצמי אומרת לעצמי: אם אני אגיד ליד שלי לזוז והיא תזוז – זאת אמת. אמרתי ליד שלי לזוז – והיא אכן זזה. אין לכם מושג איזו תחושת ביטחון העסק הזה נסך בי. ואחר כך קראתי לכלבה שהייתה לי אז והיא הגיעה – ואלו היו פיסות של עולם מוכר, בתוך הכאוס שבו ריחפתי.

[ואם כבר מדברים על הכלבה – היא זהרה בכל מיני אורות, ראיתי את ה"אאורה" שלה. את ההילה שלה (הטריפ היה המצב היחיד שבו זכיתי לראות את ההילות של אנשים וחיות) וכמות האהבה שאני הרגשתי כלפי הכלבה הזאת ברגע ההוא, הלוואי עלי עשירית מזה ביום יום שלי עכשיו.]
" "אני" אמרתי ליד שלי לזוז", חיקתה אותי ביירון וסימנה על עצמה עם האצבע: " "אני" אמרתי ליד לזוז". הבנתי את מה שהיא אומרת לי : הייתה מחשבה שאמרה ליד לזוז ואני מנכסת אותה לאני הבידיוני הזה.

ועכשיו אני גם מבינה תוך כדי כתיבה את האופן שבו העוגן הזה נתן לי ביטחון אז בטריפ והאופן שבו העוגן הזה שנקרא "אני" נותן לנו ביטחון ביום יום, והאופן שבו אנחנו מבינים את זה שיש לנו שליטה על ההתנהגות שלנו – איך זה נותן ביטחון.

קייטי ביירון אומרת על החלטה (עוד עמוד אצלי כאן בבלוג):

We never make a decision

When the time is right, the decision makes itself

אני מתבוננת בחיים שלי ורואה שזה נכון. היום בבוקר היה לי קר, היד הושטה אל השמיכה וכיסתה את הישבן החשוף שלי, קמתי לשירותים כי רציתי להשתין, כל ההתנהלויות האלו – לא עברו דרך "החלטה" מודעת, דרך תהליך מחשבתי. לא, עד כמה שאני יכולה להיות מודעת, הייתה שם מחשבה, עכשיו אתון תכסי לעצמך את התחת. זה היה תהליך אינסטקטיבי לגמרי.
אבל – ישנם לא מעט מקרים שבהם המחשבה מניעה לפעולה והתחושה היא שבלי ההנעה הזאת של המחשבה לא תהיה פעולה. קומי עכשיו לשטוף כלים, או קומי עכשיו ולכי להתאמן כשמה שנורא בא לי זה להמשיך לשבת על הכסא ולא לקום ממנו לנצח כי אני עייפה. ושלמחשבה הזאת יש כוח להניע תהליך שאולי לא היה מתרחש בלעדיה.
היא לא שלי המחשבה ועדיין היא לא פועלת לבד , היא חלק מהענן הזה שמורכב מגוף, זכרונות, הרגלים, תחושות. והעניין הזה שהמחשבה מניעה הוא הפתח היחיד שיש לנו אל השינוי. שינוי שהוא אפשרי. אני יודעת, אני עברתי כמה כאלה משמעותיים.
איך שביירון מתארת את זה – החלטה נשמעת כמשהו פסיבי לחלוטין. תהליך שאין "לי" עליו שליטה. בשלב הזאת זאת אמירה שאני עדיין לא מבינה/לא מקבלת [מה שאני מסכימה איתו הוא שהמחשבה מושפעת מאוסף שלם של התרחשויות ותחושות, שהיא לא עומדת לבד באופן עצמאי, היא תוצר של סך הכל התרחשויות] ומכיוון שכך – כל העניין הזה שאני קוראת ל"ענן", הזה אני, הוא עדיין במובן מסוים עניין של סמנתיקה. בסדר הענן הזה הוא אוסף של תופעות שאני במחשבה נותנת לו שם קולקטיבי.

נראה לי שמוקד החקירה שלי עכשיו יתמקד בנושא הזה של ההחלטה. מי לעזאזל מקבל אותה? ואיך היא מתקבלת?

המשך יבוא (אני מקווה).

_________________________________

הבלוג מרכין ראש בשל מותו בטרם עת, בתאונה אווירית של נשיא פולין לך קצ'ינסקי. למרות שאם כבר אקטואליה, יש לבלוג הזה לפחות שתי סיבות לא פחות טובות להרכין ראש. האחת היא ארץ הקודש (הולילנד) והשנייה זאת שקמה והטמטום שהתרחש סביב הסיפור. הכי גרוע בכל הסיפור הזה זאת השורה התחתונה, שהצבא עושה מה בראש שלו ולא סופר אף אחד ממטר.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

אנשים יקרים.

יש לי בקשה. אף פעם אל תנוחו במקומות הנוחים, אל תשקעו אל תוך מצב שלא מבקש מכם התמודדות, שלא עולה לכם בפחד, שלא לוקח אתכם אל מקומות שבקושי העזתם לחלום שהם אפשריים.

אין הישג, אין התקדמות מבלי לשלם סוג של מחיר שחוזר על עצמו, מוכר, כמעט ידוע מראש.
הכיווץ הזה של הפחד כשעוזבים טריטוריה מוכרת ונכנסים למצב שבו האי ודאות שקיימת תמיד  נגלית במלוא הדרה. חברה טובה שלי קראה לזה אתמול חוסר אונים. אני שונאת את המילה הזאת, אני לא מאמינה בה. אני חושבת שבמצבים הכי נוראיים תמיד קיימת בחירת התגובה אליהם ועדיין. הנה הדימוי שהאישה הזאת שאני אוהבת אותה אהבת אין סוף השתמשה בו: החלטת שאת נוסעת ליעד מסוים, קנית כרטיסים, ארזת מזוודות, הודעת שלא תהיי, הגעת לשדה התעופה ושם מודיע הכרוז שהטיסה שלך מתעכבת ולא ברור אם המטוס ימריא. זה לא תלוי בך, אין שום דבר מעשי שאת יכולה לעשות כדי להשפיע על המצב. את מאוד רוצה להגיע לשם, אבל כרגע היכולת לבצע את זה לא תלויה בך. את עשית את שלך.

מוכר לכם המצב הזה?

ככל שאני נכנסת אליו, סופגת אותו. משהו בי מתאהב. זהו השער להתמסרות המוחלטת. סיכנתם הכל ועדיין זה יהיה נפלא, אם המטוס לעולם לא ימריא. זה יהיה נפלא, כי זה הדבר המדויק. איך אני יודעת שזה הדבר המדויק? כי זה מה שקורה. זאת המציאות.

יחד עם זאת. עולה לי בדיוק הציטוט הבא. שאני כל כך אוהבת לחזור עליו: "למדתי שכל דבר הראוי שירצו להשיגו מצוי מעבר להישג ידנו – או נראה כך בתחילה. הפתרון הוא להתעקש, לא לסגת, להילחם את המלחמה שלך, לשלם את חובך ולהמשיך. המאמץ הוא הכל ; המשיכו ואפשר שתגיעו למרות הכל" – שרה ברנאר.

אני מעריצה סוג כזה של אומץ.

ובמחשבה שנייה מילת אזהרה קטנה. אומץ שאין בו אלימות המופנית כלפי העצמי. ללכת לבד בפחד בחושך מבלי להרביץ לעצמך בדרך, האם זה אפשרי?

Read Full Post »

בלילה חלמתי חלום שהאווירה והצבעים שלו דומים להתחלה של הקליפ הזה – קצת יותר נוטים  לצבע חום, מין אווירה כזו של אחרית הימים, אווירה כהה.

 

בחלום שלי ככבו אנשים צעירים, שחלקם הוחזקו בכלובים וחלקם היו קבורים במין מחילות כאלה מתחת לפני האדמה. מין מחנה כזה מוזר, שממנו האנשים האלה, גם מהכלובים וגם מהמחילות, ניסו כל הזמן לברוח ונתפסו. לילה שלם (או ככה לפחות זה הרגיש) ביליתי בלהביט בהם מנסים לברוח ונתפסים על ידי מין אמבולנסים לבנים שדומים למכוניות של לוכדי כלבים בארצות הברית.

בבוקר התעוררתי ומיד הבנתי שהאנשים האלה הם המחשבות שלי, המחשבות שאני קוברת, המחשבות שאני כולאת ושבתמורה כולאות וקוברות אותי. הסבל היחיד שקיים היא מחשבה שלא נחקרה.

Read Full Post »

הבלוג הזה, אנשים יקרים, אוהב להביא אל קוראיו את החדשות הטריות מעולמה של האתון, זאת המכונה עיוורת. זה לא יאומן אנשים יקרים, אם יש רגע שבו האתון מברכת את עצמה, על זה שבמציאות הלא וירטואלית, היא לא באמת עיוורת, זה הרגע הזה.

נדלג על הפרטים הפחות מעניינים, לשם מה התכנסנו, מה הוביל אותנו לעיירת הקיט השוויצרית Wergiswil – ונתמקד ברגע הזה שבו פקידת הקבלה, ההמומה משהו, עלתה איתנו לחדר ופתחה את הדלת. ואז אנשים יקרים, הסתבר לנו שאת זה קיבלנו במחיר החדר.

זוכרים את הקיטורים על הרעש? אז כאן זה רעש פכפוך המים וזהו. זה מה שמקבלים כאן כפס קול. זה הסאונד שהשם יתברך שמו לעד, לעולמי עולמים, נצח ישראל, עד מתי אלוהי, סידר למקום המופלא הזה. אה, פכפוך המים ואיזה גיעגוע מוזר של ברווז, שנשמע כמו דלת חלודה שנתקעה, שמגעגע בקול ענות חלושה ומודה גם הוא להכל יתברך שעשה אותו ברווז שוויצרי, צף לו במימי האגם המדהים הזה.

ואם אין די בכך, הרי שמצידו השני של המלון, בנוסף להר שעל שמו נקרא המלון שלנו, ממש למרגלותיו, שוכן מוסד שמנפיק את מיטב תוצרת המאפים בשיטה הצרפתית. האתון, שלא יהיה ספק בלבבכם, יכולה בקלות לדמות כיצד עוברים חייה בתנועה מתמדת בין 2 צידי המלון: מחד- קפה ומאפה בנוסח עדות פאריס, למרגלות ההר, ומצד שני – מפגש פנים אל פנים עם השם יתברך שמו לעד, נצח ישראל שם הרי פילאטוס, לנצח אנשים, נצח, נצח נצחי ישראל ושוויץ.

ובדרך לכאן, כשכל השלטים הובילו לכאן ולבזל גם יחד, חשבתי, הי הו, שפה לא ממש מזמן הגו אותנו כקונספט וכמה סמלי/אירוני שהוגה החזון, הארט-דירקטור של המדינה היהודית מת מעגבת.

***

ואם תשאלו את האתון, איך נראה בית חלומותיה, אז הוא נראה בדיוק ככה כולל פיסת חוף האגם הפרטית שמחוברת אליו מאחור.

 

***

וגם, איש לא הכין אותי ליופי המדהים של המדינה הזאת. אתמול הסתובבתי די בהלם. בתמונה זאת לוצרן:

Read Full Post »