Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘הלסינקי’

אם אשכחך הלסינקי

בחוץ יורד שלג ואני מתנהלת כאילו זאת השגרה. הליכה אל הסופר בתוך המעטה הלבן הזה שעוטף הכל, כשמתחת למגפיים נשמעים קולות פצפוץ כאלה. הלבן הרך הרך הזה. אתמול בלילה יצאנו לסיבוב בשכונה:


חצר המלון בטורקו      


צילום מהדרך שלנו מהלסניקי לטורקו. השמיים היו מדהימים והכל היה מואר באיזה מין אור תכלת כזה שבחיים שלי לא ראיתי כמוהו.

וזה צילום מהיום. נהר האאורה הקפוא

נעלי השלג שלי -הבי דיוטי

כשאני מגיעה לכאן, במיוחד אם נניח לא הייתי כאן מספר חודשים, תמיד עולה אצלי השאלה, איך זה יהיה, האם שוב יתרחש החיבור הזה. הפעם חשבתי שזהו פינלנד הפכה להיות שגרה וכמה נעים היה לגלות שוב את ההתרגשות הזאת בבטן. בעיקר הבתים, בנייני המגורים. הקווים הישרים, המינימליסטים, השקט הזה, החושך, האופן שבו הכניסות מוארות. בכל פעם זה מרגש אותי מחדש.
הטיסה הייתה נעימה. בקטע מפרנקפורט להלסינקי הדיילות שמו את ההקלטה בעברית עבורנו, היינו האנשים היחידים בביזנס ונראה לי שהתחשק להן להשתולל קצת. קלטתי שאני שומעת עברית כששמעתי "בטיסה זו אנחנו לא מגישים חזיר", הדיסוננס הקוגניטיבי העיר אותי.
כשהגענו לפינלד מזג האוויר קיבל את פנינו בברכה. שמש. מינוס מעלה אחת או שתיים. מזג אוויר מצוין במושגים פיניים, סימני אביב ראשוניים. כל הפינים יצאו מהבתים וקשה היה להשיג מקומות ישיבה בבתי הקפה הפופולאריים בהלסינקי.


מסעדת Kappeli (מסעדה-קפה) בשדרות Esplanadi, הרחוב האהוב עלי בהלסינקי.

עדיין קשה לי להתרגל למחזות שאני רואה פה מדי פעם, כמו זוג גברים, שיושב לו על ידי אחד השולחנות בחוץ, מעשן בנחת סיגר ומשוחח במינוס שתי מעלות. או לחילופין האופן שבו הפינים נוסעים על האופניים גם כשבחוץ יורד שלג והמעלות רואות את האפס מלמטה. 

מודעות פרסומת

Read Full Post »

כשנחתנו באמצע הלילה בהלסינקי, בחוץ, בדרך אל המלון, רוח קרה הסיעה אלינו שלוש ארבע מעלות ולמרות שעטפתי את עצמי במעיל הצמר הפיני שלי –כנראה שהמעבר החד מההסתובבות בגופיות בארץ הקודש לסתיו הפיני הייתה גדולה על יכולת הסיבולת שלי וחטפתי את התקררות חיי. הרגל השמאלית (זאת שלא נפגעה אבל סבלה את כל העומס של השנה האחרונה בכלל ואוקספורד בפרט) קרסה. קרסה כמו בהתכווצות של כל השרירים כולל התחת ועד כף הרגל וגם חטפתי מייז'ור הצטננות – התוצאה: נסעתי לחו"ל כדי לבלות במיטה במלון, קודחת מחום ומכאבים.
זה לא תקף מיד.
ביום הראשון עוד הספקתי לצאת לאיזה סיבוב קטן בהלסינקי עם ה. אבל כבר בדרך למוזיאון הרגשתי כאבים והתקשיתי לטפס את המדרגות בכניסה. הלכנו לאתנאום. ה. הייתה קצרה מבחינת הסבלנות ואני לא יכולתי להתפנות בנחת לספוג בהנאה מהאומנות הבאמת שווה שמוצגת שם. בעיקר אמנים פיניים – מאות 19-20 וגם אוספים: ואן גוך, גוגן, רודן. הייתה גם תערוכת צילומים מצוינת של צלמים יפניים ידועים – קלאסיקה של צילומים החל מתחילת המאה ה-20, כולל צילומים מזוויעים של תוצאות פצצת האטום.

שוב באופן מאכזב נפגשתי עם אחת התכונות שאני הכי פחות מסוגלת להיות טולראנטית אליהן – קנאה. אני מבחינה בין שני סוגי קנאה – יש קנאה, כזו שגם אני יודעת לקנא, שאתה רואה משהו אצל האחר ואתה רוצה גם. לטעמי זאת קנאה בריאה – כי היא מצביעה על משהו שאתה רוצה, שמתאים שיהיה לך, שאתה יכול להשיג. זאת קנאה שיש בה פרגון ואתה גם מסוגל לשמוח בשמחתו של האחר, כי אתה לא פוסל את האפשרות שאכן תשיג את הדבר שאתה מקנא ביחס אליו ואתה רחב לב עבור ההישגים של הזולת. וישנה קנאה – שהיא הקנאה שאומרת: 'לי אין את מה שיש לך ואני לא רוצה שגם לך יהיה'. זאת לא קנאה מפרגנת. זאת קנאה שאין בה שמחה עבור האחר. הקנאה הזאת קשורה בדרך כלל לאמונה של זה שמקנא שהוא לעולם לא יוכל להשיג את הדבר שבו הוא מקנא. לקנאה הזאת יש טעם חמוץ.

כשאני מזהה את הקנאה הלא מפרגנת אני חותכת את הקשר במיידי. למדתי להיזהר מנוכחות של אנשים כאלה סביבי. סיפרתי לה. בתמימות גדולה כל מיני תוכניות והתפתחויות במסגרת עדכונים – כי לא דיברנו כמעט חודש ושמחתי לראות אותה ותוך כדי שאני מספרת אני מבינה שאני עושה טעות כי אני חושפת תוכניות במקום לא מתאים. אני מאמינה גדולה באמרה התלמודית: "אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין". כאן חרגתי ומיד הרגשתי את הטעות. זה הלך ונהיה גרוע מרגע לרגע ככל שה. קלטה עוד פרטים. אני שמחה שעצרתי בשלב מסוים.
זאת תחושה נוראית של אכזבה. אני מחבבת את ה. וזה הקשר הכי משמעותי שיצרתי בפינלנד. ויש לי בעיה, קשה לי עם קשרים שטחיים. או שאני בפנים או שאני בחוץ. אני לא מסוג הטיפוסים ששומרים קשרים למטרות מגוונות – כאלה ששותים איתם קפה וכאלה שהולכים איתם לים ואלה שנוסעים איתם לחו"ל. לא יודעת, היו תקופות שחשבתי שכדאי לי ללמוד את האומנות הזאת. היו לי חברים ועדיין יש לי כאלה שיש להם גדודים סביבם ובין היתר זה מתאפשר ככה נראה לי בגלל השטחיות של הקשר ואולי אני טועה. אני יכולה לזהות את השמחה הגדולה בתנועה התמידית הזאת של האנשים סביבך, לפעמים מתחשק לי גם. אני חושבת שיש בי גם את זה, אבל לפחות כרגע נראה לי שאני יותר בן אדם של קבוצות קאמריות קטנות. פחות גדודים.
בעניין הזה של הקנאה – אני אומרת לעצמי אל תהיי שיפוטית כל כך בעניין. אל תסחפי לתוך השליליות של זה שמולך. האם את עדיין יכולה לפרגן, עדיין לאהוב את הבן אדם? לראות את החיובי שבו? לגלות הבנה, אהדה לקשיים, לדימוי העצמי הנמוך, לאמונות השליליות, המגבילות? אני יכולה, אבל ברור לי שקרוב אלי הוא לא יכול להיות. זה לא נכון ולא בריא. בקשרים קרובים חייבת להיות הדדיות.

אחר כך אכלנו ברביעייה ואנחנו המשכנו לטורקו.
במלון בטורקו כבר בקושי הגעתי אל החדר וכשהגעתי לא יצאתי ממנו אלא לצורך הטיסה חזרה הביתה.
זה היה קטע מטורף לחלוטין. ביומיים הראשונים לא מצאתי לעצמי זווית שבה לא כאב לי. את הלילות ביליתי על הספה ולא על המיטה. בבוקר הייתי נשענת לו על הגב ובהליכת פינגווין איכשהו מגיעה לארוחת הבוקר, שהייתה פחות או יותר הארוחה היחידה שאכלתי במשך היום.
אחרי יומיים קשים השרירים ברגל נרגעו ואני גלשתי לאיזה סוג של טריפ. היה לי חום גבוה, שיעול נזלת. הזעתי כמו סוס וביליתי את היום בלישון, לקחת תרופה, לאכול משהו קטן ולחזור לישון ובין לבין לראות טלוויזיה, לקרוא עיתון, מאמר, ספר ולישון.
אחרי שהסבל הנוראי של היומיים הראשונים הסתיים, הטריפ הזה שנכנסתי אליו, הרגיש דווקא נעים. בועה כזו, מנותקת לגמרי מכל העולם. אני והחלון הגדול של המלון, שפונה אל החצר האחורית של המלון. שמיים אפורים. להקות ציפורים שחורות, עננים. בלילה המוזיאון על הגבעה מואר למרחקים. ושקט. שקט טוטאלי. שקט כזה כמו שיש רק בפינלנד. שקט. דממה. גשם. מנוחה טוטאלית.
ומשום מה אין לי מושג למה – אבל ממש טסתי. טיסות טובות. כאילו לקחתי פטריה של סם שעושה לך טוב. הרגשתי ריחוף, אושר. בתוך הסצנה הזאת הייתי מאושרת ולא רציתי שזה יגמר.
באחד הלילות היה גם את הקטע שכל הלילה הדבר הזה התנגן לי בראש. חזק.
אף פעם לא הקשבתי למילים. עכשיו חיפשתי אותן, מעניין. השיר מתחבר לי לתחושה שמחה כזו, אופטימית, תחושה של שבת בבוקר.
כאילו מישהו הקרין לי לתוך המוח את כל הדברים שעושים לי טוב, תחושות טובות מהילדות, מהתיכון, כאלה ששכחתי כבר איך הן מרגישות.
לא רציתי לצאת מהחדר, לא רציתי לחזור.
ברור לי שזה קשור לפינלנד. למקום הזה יש השפעה מיוחדת עלי. החלומות שלי בפינלנד תמיד חזקים יותר וברורים יותר, אני חוזרת עם תובנות. בסאלו פגשתי אינדיאני (אצטקי) מפרו, שאמר לי שלטבע הנקי של פינלנד יש השפעה כזו, קראתי גם משהו על המגנטיות השונה של המקום שיש לה השפעה על אנשים. לא יודעת, רק יודעת שאני ופינלנד זה סיפור אהבה היסטרי שרק הולך ומעמיק.
בעקבות החוויה אני והזוגי, באחד הלילות האחרונים, נסחפנו לניסוח קמפיין תיירותי לפינלנד: "למה לך לשכב חולה בבית? בו אלינו לפינלנד", או "כף להיות חולה בפינלנד", או "אין כמו לשכב במלון עם חום בפינלנד" וכהנה סלוגנים לא ממש מוצלחים.

נסעתי לפינלנד ומבלי לצאת מהפתח של החדר במלון ביליתי נסיעה מוצלחת. במכונית בדרך משדה התעופה הביתה, תהיתי: ההיה או חלמתי חלום?- האם בכלל נסעתי? הייתי בחו"ל?

Read Full Post »

יום ראשון היה כזה. יום די מושלם. הגענו באמצע הלילה להלסינקי. בטיסה פגשתי את ריק. מנהל סניף של חברה שהסניף הראשי שלה יושב בליון, צרפת. והאיש מתנייד על הקו-ליון-הלסינקי. בילינו שעתיים מרתקות יחד. אני יודעת, יש לי את היכולת הזו לגרום לאנשים לספר לי את סיפור חייהם, פחות או יותר בדקה השנייה לאחר שנפגשנו. אפילו הפינים נשברים. ריק סיפר לי על הגירושים שלו, על המשבר, על הטיפול שהוא עבר, על הפחדים, על התחושה שהחיים שלו נגמרו. ואיך אחר כך הוא מצא אהבה ואחר כך עוד אהבה. על היחסים שלו בני החודשיים, על כמה שהסקס טוב. על הבעייתיות (גרושה + שני ילדים קטנים וריק לא מרגיש שהוא יכול להיכנס לתפקיד האב שוב).

הוא סיפר לי על השינוי המדהים שהוא עבר. מתקשר לי לפוסט של שין. איך הוא התעורר לחיים, והפסיק לחפש את הביטחון. הוא מתכנן להתחיל לעבוד בבית ובשלב מסוים לקחת חצי שנה חופש ולרכב ברחבי אירופה על אופניים. הוא סיפר בגאווה איך הבוס הגדול של הסניף המרכזי בליון שאל אותו: 'מה המטרות שלך?'  וריק ענה לו: 'להיות מאושר'. הגירושים עשו לו רק טוב: 'איך הפכתי להיות מהיצור האומלל והמיואש שהייתי למה שאני היום. אני חי'. נראה לי שנפגשנו, כדי שהוא יזכה לקבל ממני את החיזוק הכי חם שיכולתי לתת לו ולתרום לו מהניסיון שלי. 

דיברנו על אוכל. על המסעדות בליון. על המסעדות בהלסינקי. יינות, מקומות לבלות בהם בהלסינקי. אחר כך עברנו לספורט, למדתי כל מה שלא רציתי לדעת על ההוקי הפיני. ריק מתוק אמיתי. נפרדנו בלי להחליף טלפונים. הייתה לי יציאה מוזרה בסוף. לחצתי לו את היד ואמרתי לו שעכשיו אנחנו היהודים חוגגים את השנה החדשה, אז שתהיה לו שנה יהודית טובה..הוא היה קצת המום, גם אני…

נחתנו לנו בסוויטה של "קראון פלזה" בהלסינקי. הייתי עייפה מכדי לישון, ראיתי טלוויזיה, עד שנפלתי על המיטה הכי מושלמת שישנתי בה בחיים. מזרון קשה בדיוק כמו שאני אוהבת. בבוקר קמנו והלכנו לאכול ארוחת בוקר ב"רין-טין-טין". המקבילה הפינית וההרבה יותר משובחת מהמקום הזה בתל-אביב שמגיש כל היום ארוחות בוקר. הרבה פחות פלצני והאוכל הרבה יותר טעים. וגם- ב"רין-טין-טין" יש מכונת כביסה שאפשר לכבס בה בגדים תוך כדי גמיעת קפה ואכילת קרואסון וגם אפשר לשבת בסאונה- מגישים לך את ארוחת הבוקר לסאונה. הפינים האלה. ת. הגיעה. היה כף לראות אותה. תוך כדי, נשמע מצד ימין קול – 'אז אתם ישראלים אה'? קלטתי את י. כישראלי עוד בתור לקרואסונים. גם עם י. הייתה שיחה שמיד נכנסה אל הורידים. הוא גר בהלסינקי המון שנים. ארבע שעות ישבנו שם. היה מעניין. י. הוא בנאי. בנאי עברי בארץ הפינים.

ירדנו לעיר. אל אחד הרחובות הכי אהובים עלי בהלסינקי. זאת שדרה מרכזית שיורדת אל הים. ארכיטקטורה מרתקת וחנויות יפות גם מבחינת המבחר וגם מבחינת העיצוב שלהן.

מהעיר הלכנו לאכול ב"קו" (Kuu) השם של המסעדה תמיד מצחיק אותי כי קו בפולנית זה כמו הו (Ho) באנגלית – קיצור לזונה (אנה קורבה? אינתה קורבה). הזמנתי בשר צבי שהגיע קצת מדמם. אני כנראה לא יכולה לאכול דם. כשזה קורה אני נהיית חולה. במקום. כך גם הפעם, הרגשתי שאני הולכת להתעלף במסעדה. אחר כך לקרם ברולה היה טעם של דגים. ..

זה לא הצליח לקלקל לנו את היום.
מאחורי האיש ישב זוג שריתק אותי. כשאני יושבת במסעדות ובבתי קפה, צפרות על אנשים זה העיסוק החביב עלי.

.

מאוד קשה לי לצלם אנשים. אני מרגישה שאני חודרת להם למרחב הפרטי. הם נראו כאלה עדינים ויפים, בתחילת דרכם. נשואים. נראה היה שהם חוגגים משהו. 

מ"קו" יצאנו לטורקו. איך נראתה הדרך לשם, אתם כבר יודעים.

Read Full Post »