Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘המצא מנוחה נכונה’

בהמשך לפוסט הקודם.
אחרי שהבנתי משהו ביחס לעניין הזה שהמחשבה יוצרת "אני" ושסביב ה"אני" הזה מתקיים הרבה סבל. זאת אומרת המחשבה יוצרת "אני" ואחר כך ישנה התחזוקה הזו שאני רוצה שאחרים יחשבו שה"אני" הזה מוצלח, החיפוש אחרי האישור, האהבה הקבלה וההערכה של ה"אני" הזה מאחרים ומעצמי והכיווץ שמתקיים כשה"אני" הזה מסתבר לא להיות כזה מוצלח בעיני עצמו או בעיני אחרים, וכל האנרגיה שמושקעת בעניין הזה. קיום שלם שמושקע בעניין הזה. זאת העבדות שעליה אני מדברת.

אחרי שראיתי את זה, קמה לנו פרובלמקה חדשה.

הפרובלמקה התעוררה מהנקודה שבה אמרתי לעצמי – שכל החלטה, היא החלטה ש"אני" מקבלת. מיד כמובן אני נזכרת בשיחה עם קייטי ביירון, כשאמרתי לה בדיוק את זה.

סיפרתי לה על מסע הל.ס.ד שהיה לי שבו ישבתי בביתי דאז וניסיתי להבין מה מכל מה שאני חווה הוא אמת. [מסתבר שהעסק הזה של חיפוש אחר האמת הוא מוטיב קבוע ב"חיים שלי" – הייתי אז ילדה בת 19] ואז אני זוכרת את עצמי תוך כדי הטריפ האינטנסיבי עם הצבעים ואיך שהכל משנה צורה סביבך והתפיסה החושית זה לא מה שאתה מכיר, ואז אני זוכרת את עצמי אומרת לעצמי: אם אני אגיד ליד שלי לזוז והיא תזוז – זאת אמת. אמרתי ליד שלי לזוז – והיא אכן זזה. אין לכם מושג איזו תחושת ביטחון העסק הזה נסך בי. ואחר כך קראתי לכלבה שהייתה לי אז והיא הגיעה – ואלו היו פיסות של עולם מוכר, בתוך הכאוס שבו ריחפתי.

[ואם כבר מדברים על הכלבה – היא זהרה בכל מיני אורות, ראיתי את ה"אאורה" שלה. את ההילה שלה (הטריפ היה המצב היחיד שבו זכיתי לראות את ההילות של אנשים וחיות) וכמות האהבה שאני הרגשתי כלפי הכלבה הזאת ברגע ההוא, הלוואי עלי עשירית מזה ביום יום שלי עכשיו.]
" "אני" אמרתי ליד שלי לזוז", חיקתה אותי ביירון וסימנה על עצמה עם האצבע: " "אני" אמרתי ליד לזוז". הבנתי את מה שהיא אומרת לי : הייתה מחשבה שאמרה ליד לזוז ואני מנכסת אותה לאני הבידיוני הזה.

ועכשיו אני גם מבינה תוך כדי כתיבה את האופן שבו העוגן הזה נתן לי ביטחון אז בטריפ והאופן שבו העוגן הזה שנקרא "אני" נותן לנו ביטחון ביום יום, והאופן שבו אנחנו מבינים את זה שיש לנו שליטה על ההתנהגות שלנו – איך זה נותן ביטחון.

קייטי ביירון אומרת על החלטה (עוד עמוד אצלי כאן בבלוג):

We never make a decision

When the time is right, the decision makes itself

אני מתבוננת בחיים שלי ורואה שזה נכון. היום בבוקר היה לי קר, היד הושטה אל השמיכה וכיסתה את הישבן החשוף שלי, קמתי לשירותים כי רציתי להשתין, כל ההתנהלויות האלו – לא עברו דרך "החלטה" מודעת, דרך תהליך מחשבתי. לא, עד כמה שאני יכולה להיות מודעת, הייתה שם מחשבה, עכשיו אתון תכסי לעצמך את התחת. זה היה תהליך אינסטקטיבי לגמרי.
אבל – ישנם לא מעט מקרים שבהם המחשבה מניעה לפעולה והתחושה היא שבלי ההנעה הזאת של המחשבה לא תהיה פעולה. קומי עכשיו לשטוף כלים, או קומי עכשיו ולכי להתאמן כשמה שנורא בא לי זה להמשיך לשבת על הכסא ולא לקום ממנו לנצח כי אני עייפה. ושלמחשבה הזאת יש כוח להניע תהליך שאולי לא היה מתרחש בלעדיה.
היא לא שלי המחשבה ועדיין היא לא פועלת לבד , היא חלק מהענן הזה שמורכב מגוף, זכרונות, הרגלים, תחושות. והעניין הזה שהמחשבה מניעה הוא הפתח היחיד שיש לנו אל השינוי. שינוי שהוא אפשרי. אני יודעת, אני עברתי כמה כאלה משמעותיים.
איך שביירון מתארת את זה – החלטה נשמעת כמשהו פסיבי לחלוטין. תהליך שאין "לי" עליו שליטה. בשלב הזאת זאת אמירה שאני עדיין לא מבינה/לא מקבלת [מה שאני מסכימה איתו הוא שהמחשבה מושפעת מאוסף שלם של התרחשויות ותחושות, שהיא לא עומדת לבד באופן עצמאי, היא תוצר של סך הכל התרחשויות] ומכיוון שכך – כל העניין הזה שאני קוראת ל"ענן", הזה אני, הוא עדיין במובן מסוים עניין של סמנתיקה. בסדר הענן הזה הוא אוסף של תופעות שאני במחשבה נותנת לו שם קולקטיבי.

נראה לי שמוקד החקירה שלי עכשיו יתמקד בנושא הזה של ההחלטה. מי לעזאזל מקבל אותה? ואיך היא מתקבלת?

המשך יבוא (אני מקווה).

_________________________________

הבלוג מרכין ראש בשל מותו בטרם עת, בתאונה אווירית של נשיא פולין לך קצ'ינסקי. למרות שאם כבר אקטואליה, יש לבלוג הזה לפחות שתי סיבות לא פחות טובות להרכין ראש. האחת היא ארץ הקודש (הולילנד) והשנייה זאת שקמה והטמטום שהתרחש סביב הסיפור. הכי גרוע בכל הסיפור הזה זאת השורה התחתונה, שהצבא עושה מה בראש שלו ולא סופר אף אחד ממטר.

Read Full Post »

בלילה חלמתי חלום שהאווירה והצבעים שלו דומים להתחלה של הקליפ הזה – קצת יותר נוטים  לצבע חום, מין אווירה כזו של אחרית הימים, אווירה כהה.

 

בחלום שלי ככבו אנשים צעירים, שחלקם הוחזקו בכלובים וחלקם היו קבורים במין מחילות כאלה מתחת לפני האדמה. מין מחנה כזה מוזר, שממנו האנשים האלה, גם מהכלובים וגם מהמחילות, ניסו כל הזמן לברוח ונתפסו. לילה שלם (או ככה לפחות זה הרגיש) ביליתי בלהביט בהם מנסים לברוח ונתפסים על ידי מין אמבולנסים לבנים שדומים למכוניות של לוכדי כלבים בארצות הברית.

בבוקר התעוררתי ומיד הבנתי שהאנשים האלה הם המחשבות שלי, המחשבות שאני קוברת, המחשבות שאני כולאת ושבתמורה כולאות וקוברות אותי. הסבל היחיד שקיים היא מחשבה שלא נחקרה.

Read Full Post »

לפעמים אני מרגישה שמתחת לכל השכבות המתוחכמות שרכשתי לעצמי – ממש עמוק, קבור אצלי איכר פולני, שלא מבין דקויות ולא מבין רגישות ולא מבין המתנה ולא מבין את החשיבות של לפעול באופן מדויק. מתחת לכל השכבות האלה שוכן לו איזה ואניה, סוג של בהמה, אלים, רחוק מתחכום כרחוק שמש הצהריים משמי הלילה, שמגיב בגסות על כל פיפס שמצטייר אצלו כאיום קיומי. אני מנסה להבין את ואניה ואני מבינה שמה שמניע אותו זאת חרדה שיש לה שורשים עמוקים – כל איום הכי קטן על האגו ועל ההרחבות שלו (טריטוריה, מה ששייך לו) מתורגם אצלו במיידי לאיום קיומי כולל. אפילו זוטות כמו – כשמרעישים לו מתחת לחלון בלילה. נהפוך הוא בדיוק זוטות כאלה – מין איומים כאלה על ההתנהלות הבסיסית (שינה/עייפות), זה הטריגר שמפעיל את ואניה.
וגם שמנעד יכולות התגובה שלו מאוד מצומצם. כוחני. או להיכנס פרונטאלית בכל הכוח או לברוח.
אני מנסה לא לתעב את ואניה. אבל בשלב הזה כל מה שאני יכולה להרגיש אליו – זה תיעוב. ואניה כל כך פרמיטיבי ולא מתוחכם שזה מגוחך. הוא מרגיש לי כל כך חלש וחשוף ומגושם ופועל באופן שלעולם אינו מביא תוצאות נכונות.
ואניה לא יכול להביא תוצאות נכונות גם אם הוא נורא ישתדל, הוא עיוור טוטאלית לסביבה וגם בנוי על אוטומט – פיוז קצר מאוד. ואניה טיפש – ואניה הוא כפתורים שנלחצים. אין אצלו מנגנוני השהייה.

הגיע הזמן לשחרר את ואניה מהמרתף, להרים איתו כוסית וודקה.
פשוט לא יאומן איך אין לי חשק לעשות את זה. לשבת מול הטיפוס הזה ולנהל איתו שיחה. אני מבינה שכל מה שנדרש זה להרגיע קצת את ואניה, לגרום לו להרגיש בטוח, לתת לו קצת אהבה, תחושה של ביטחון. אבל משום מה לא בא לי. בא לי להשאיר אותו לנצח בודד בערבות האדמה הקשה.

אולי אני עוד לא בשלה לעדן את ואניה. אולי אני עדיין חושבת שאני זקוקה לבריון הזה. לבריון האימבציל הזה. הנה, כשאני מדברת עליו ככה, אני מתחברת לאהבה שיש לי אליו. לרגע אני מבינה שיש הרבה אור במצב שבו ואניה מפסיק לפחד.


 ___________________________________________________

את הפוסט על ואניה החלטתי לשחרר, כי אני מתמודדת כרגע בעבודה עם הואניה של מישהי אחרת. אצלה הוואניה הרבה פחות מאולף מאשר אצלי וזה לא יאומן איזה נזקים ואניה כזה מסוגל לעולל. כשקראתי את הפוסט הזה חשבתי לרגע, שאולי נכון לתת לואניה שלה את מה שכתבתי כאן: "אני מבינה שכל מה שנדרש זה להרגיע קצת את ואניה, לגרום לו להרגיש בטוח, לתת לו קצת אהבה, תחושה של ביטחון".

אחר כך הבנתי שזה לא נכון. היא כמעט כולה ואניה ולתת לה אהבה ולהרגיש בטוח יתפרש בעיני הואניה שלה כניצחון, כחולשה, כאות לזה שאפשר להמשיך ולהשתולל. היא שתלטנית, פרנואידית, לא רואה אף אחד ממטר, עוג גס רוח אלים ותוקפני.  מול הואניה שלה, אני צריכה להציב גבולות ברורים, להראות לו שלא מפחדים ממנו ולהמשיך בענייני. כך גם גורס הזוגי. אני מודה לאלוהים, שאני יכולה להתנהל בתוך כל הבלגן הזה, בתנאי VIP. שזה אומר, אני לא תלויה ללחם בקטע הזה ומבחינתי אני בכל רגע נתון יכולה לקום ולהגיד בי בי. זה יהיה חבל חיפשתי תקופה משהו מעניין ורווחי לעשות, חשבתי שמצאתי. הידיעה שאני יכולה בכל רגע לקום וללכת (כן יש לי חוזה, אבל אף אחד לא יוכל לצייץ – כי הזובורים שהיא מעבירה אותי כל כך בוטים וגסים שכולם בהלם מסביב) נותנת לי אוויר ואת היכולת לחזור למקום שאני קוראת לו בית ספר.

העניין שהקטע הזה מופיע בתקופה שהיא כל כך דחוסה אצלי ויש לי כל כך מעט רזרבות אנרגיותיות. אני מוצאת את עצמי במצב המגוחך של להתעורר לפנות בוקר, ולנסח בראש מכתבים אליה. הפיתוי לקום וללכת הוא כל כך חזק. אבל מצד שני, החיכוך איתה מוגבל בזמן – עד תחילת השנה הבאה (אפריל 2010). היא פשוט יו"ר מתנדב לפרויקט שאני מבצעת במסגרת תפקיד שכולל עוד דברים אחרים, אבל יש לה כוח גדול בארגון, כי היא יושבת בדירקטוריון והיא דירקטורית חזקה. מצד שלישי ברור לכולם שהם צריכים אותי. נראה.

____________________________

היום היא התקשרה אלי בערב בקטע של : "נו בואי נעבוד יחד" ועם איזו חצי התנצלות. אמרתי לה שיותר אני לא אסבול התפרצויות שלה – לא נראה לי שזה נרשם. אני קצת מרגישה כמו בחיזור גורלי. מצד אחד רווח לי כי חשבתי שנפטרתי מהסיפור הזה, מצד שני הייתי מבואסת כי לא התאים לי לאבד את העבודה הזו. מחול שדים מטורף. המטורללת השתלטנית הזאת – רוצה לנהל אותי. לא מוותרים לי על הבית ספר. אני מוטשת.

Read Full Post »

באחת בצהריים, כחום היום, צעדנו ערב רב בעקבות העגלה המתגלגלת. אתמול בלילה הוא נפטר. סרטן לבלב. תהליך מזורז ודחוס של סבל – לפני חודש וחצי הוא הלך לרופא כי כאבה לו הבטן. בדמי ימיו.
תהליך ההתמרה. לרגע אתה מדבר וחושב וכואב ופוחד וברגע הבא ישנה הגופה הזאת שמשלשלים אל הקבר ומניחים עליה את הבלטות. לאן נעלמת? לאן מה שהיה חי התאייד? איך זה שלא מחניק לך שם למטה בתוך האדמה? הרעיון הזה שהמוח והלב הם האחראים על החיים, הם מהות החיות – נראה לי מגוחך. זאת התודעה שהלב משמש לה בסיס. האם הלב והתודעה הם שני דברים נפרדים?

זה מה שאני אוהבת אצל היהודים, הכל ישר לפנים. הגויה שאינה מונחת בארון ורואים את הראש שמשתלשל כלפי מטה כשמחליקים את הגופה פנימה והכסף שדוחפים לרב לתוך היד, רגע אחרי האל מלא רחמים. רב, שנראה כאילו בטעות החליק אל תוך החליפה במקום להיות איזה סֶרְפֵר בקליפורניה. משקפי שמש כאלה עם זגוגיות כחולות ומשהו במבט, בשיער הבלונדיני, בשיזוף, בלסת הגברית. לרגע חשבתי שהוא יקרע מעליו את המעיל השחור, יפעיל טיפרקורד, ובסליפ שחור קטן יתחיל לרקד בין הקברים: יו קן אה אה אה, רינג מיי בל, שו בי דו בי דו.

הכל היה הזוי. החל ממסע הלוויה שמי שהוביל אותו מבית הנפטר אל בית הקברות טעה בדרך וכך שיירת המכוניות מצאה את עצמה טועה בכל מיני סמטאות ורחובות, והחל במסע הלוויה עצמו, זה שהתנהל ברגל. כאמור בחום היום, האלמנה, נתמכת בבת הבכורה ומסביב הילדות הקטנות, אני מאחורה בהשגחה ותמיכה של מים וטישו ושאף אחת לא תתמוטט, הזוגי שגדל עם האיש מאז שהוא היה ילד, צועד לידי והדמעות זולגות לו על הלחיים ומסביב ישנה ההליכה השקטה הזאת, פה ושם קול בכי, מישהו מקנח את האף. הרב- סרפר מסלסל ונתמך בעגלה שאותה דוחף הקברן. נראה שלרב- סרפר יש חיבה אל המתים שלו, מין קירבה כזאת, פמיליארית. ואני הולכת, תוהה ומתבאסת מהאופן שבו הרוחניות נגזלה מהחילונים שסביבי שברגעים האלה נצמדים אל הפורמט היחיד של איזה טקס שיש לו משמעות שאותו מציעים לובשי השחורים שצועדים לפנינו. אבל בה במידה ברגעים האלה אני מודה להם בלב, כי הם היחידים שמכניסים איזו לחלוחית של משמעות רוחנית לכל הטקס הזה. "עקביא  בן  מהללאל  אומר  הסתכל  בשלושה  דברים  ואין  אתה  בא  לידי  עבירה. דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת?- מטיפה סרוחה, ולאן אתה הולך? – למקום עפר,רימה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון?  לפני מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא". הרב של האיש שקברנו היום נשא דברים. האיש שקברנו היום, החל איזה תהליך של חזרה בתשובה בעקבות מות אביו. כשאני חושבת על זה, אני חושבת שהוא רצה להתחבר מחדש אל האבא. אני חושבת שהוא כל כך התגעגע אל האבא שהוא מת אליו.

 א  יושב, בסתר עליון;    בצל שדיי, יתלונן.
ב
  אומר–ליהוה, מחסי ומצודתי;    אלוהיי, אבטח-בו.
ג
  כי הוא יצילך, מפח יקוש;    מדבר הוות.
ד
  באברתו, יסך לך–ותחת-כנפיו תחסה;    צינה וסוחרה אמיתו.
ה
  לא-תירא, מפחד לילה;    מחץ, יעוף יומם.
ו
  מדבר, באופל יהלוך;    מקטב, ישוד צוהריים.
ז
  ייפול מצידך, אלף–ורבבה מימינך:    אליך, לא ייגש.
ח
  רק, בעיניך תביט;    ושילומת רשעים תראה.
ט
  כי-אתה יהוה מחסי;    עליון, שמת מעונך.
י
  לא-תאונה אליך רעה;    ונגע, לא-יקרב באוהלך.
יא
  כי מלאכיו, יצווה-לך;    לשמורך, בכל-דרכיך.
יב
  על-כפיים יישאונך:    פן-תיגוף באבן רגלך.
יג
  על-שחל ופתן, תדרוך;    תרמוס כפיר ותנין.
יד
  כי בי חשק, ואפלטהו;    אשגבהו, כי-ידע שמי.
טו
  יקראני, ואענהו–עימו-אנוכי בצרה;    אחלצהו, ואכבדהו.
טז
  אורך ימים, אשביעהו;    ואראהו, בישועתי.

הייתה שם נציגות נכבדה מבית חב"ד והם היו היחידים שנשאו דברים ואני התבאסתי שאף אחד מאיתנו לא אמר כלום.

וצעדנו בדרך ואז הגענו אל החלקה. שם נעצרנו. מסתבר שלא עדכנו את הרב-סרפר שקוברים היום יהודי שומר שבת. הידעתם יהודים יקרים שבבתי הקברות של החברא-קדישא ישנן חלקות לצאן קדושים שומרי שבת וחלקות לחארות מהסוג שלנו? התחושות היו מעורבות. האלמנה התבקשה להחליט האם היא מעדיפה לחכות רבע שעה כדי שיחפרו חלקה בחלקת שומרי השבת. זה טוב לנשמה שלו, אמר לה הרב. האלמנה כדי לכבד את בן זוגה המאמין ז"ל, בחרה בחלקת שומרי השבת, וכך מצאנו את עצמנו צועדים אל צידו השני של בית הקברות עד שהגענו קרוב לחלקה ואז מתחת לצילו של עץ עמדנו. המת היה מונח על העגלה ומסביבו אנשי חב"ד. הם עמדו ודיברו ליד הגופה ואני לא יכולתי לסבול את זה. ביקשתי להגיד תהילים וכמו באיזה מגע קסם הם התיישרו כולם וככה הם ואני במרחק, כשהמת שוכב בינינו, התחלנו להתפלל בשקט עד שהחלקה נחפרה. זה היה רגע מלא עוצמה.

ואז קברנו אותו. ונסענו אליו הביתה, אל הדירה החדשה שהוא קנה והוא לא גר שם יותר.

 

 

And who by fire, who by water,
who in the sunshine, who in the night time,
who by high ordeal, who by common trial,
who in your merry merry month of may,
who by very slow decay,
and who shall I say is calling?

And who in her lonely slip, who by barbiturate,
who in these realms of love, who by something blunt,
and who by avalanche, who by powder,
who for his greed, who for his hunger,
and who shall I say is calling?

And who by brave assent, who by accident,
who in solitude, who in this mirror,
who by his lady's command, who by his own hand,
who in mortal chains, who in power,
and who shall I say is calling?

Read Full Post »