Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘וינה’

החרמנות התחילה כשקראתי את "כשניטשה בכה" של יאלום. אחד מכוחות המשיכה החזקים של הספר לפחות מבחינתי, היו התיאורים של הארוחות והמאכלים שברוייר, גיבור הספר [מי שהיה מעין "מנחה", אב רוחני וחומרי של פרויד בתחילת דרכו] זכה להזין עצמו בהם, תוך התפתחות העלילה. אלו לא היו רק המאכלים – משהו בתיאור עצמו, הצליח להעביר באופן מוצלח במיוחד, את החיים הבורגניים והנוחים שמהם נהנו גברים מהמעמד הבינוני הגבוה בוינה של סוף המאה ה-19, תחילת המאה ה-20. האופן שבו הנשים של ברוייר ופרויד ניהלו את הבתים ושחררו את הגברים האלה להתעמק בחקירה שלהם, הכבוד שלו הם זכו מהסביבה הבורגנית המאורגנת והמתוקתקת – עם השניצל והכופתאות והעוגיות והעוגות והאוכמניות והדובדבנים והקרמים והצלי. כוסות התה והיין והשמפניה והתופינים והלחמניות החמות. הוא גמר אותי יאלום.

אין להתפלא איפה שכאשר נחה לי העין על הספרון הזה "לסעוד עם פרויד" ישר אימצתי אותו בחום אל חיקי. מעבר לזה שבשל הריבוי המיותר בעיסוקים אינטלקטואליים התחלתי להעדיף ספרים עם תמונות, הרי שהתמונות בספר דנן היו כולן של מאכלים בדיוק מהתקופה ההיא, המאכלים שפרויד נהג לאכול ולא רק תמונות אלא גם מתכונים! אחד מכאבי הלב הקשים תוך כדי הקריאה ב"כשניטשה בכה" היה שאין לי שום דרך להגיע (לייצר) אל המאכלים המתוארים; גם כי אני לא חיה (תודה לאל) בווינה, לא במאה ה-19 וגם כי אין לי מושג איך מבשלים/צולים/אופים אותם.

הספר לא איכזב: פרפה וניל, כופתאות שזיפים, סלמון בציר ירקות, אנזאטים, תפריט סעודת החתונה של זיגמונד ומרתה כולל כל המתכונים, תפריט חג המולד של משפחת פרויד (מתכונים: צלי אווז, פירות מסוכרים, פונץ) וגם קרם קרמל, סורבה אננס ובאמת רשימה מדליקה. מתכונים קצת בעיתיים – אבל נפתח הפתח אל הממלכה.

אבל בנקודה הזו רק התחילה ההנאה שלי מהספר.

פרויד הוא דמות מופת בשבילי. הוא היה כזה מאז שאני זוכרת את עצמי מכירה אותו [לא הצלחתי לשחזר ממתי, סביר שמהתיכון] התרומה העצומה שהוא תרם וממשיך לתרום בכל יום למיליוני בני אדם וכל זאת בזכות האומץ שלו לחקור, לחשוב, לנתח. אופן החקירה שלו, ההליכה הזו עקב בצד אגודל, יכולת ההתבוננות, המקוריות והיצירתיות של המחשבה. התעוזה לעמוד מול האחרים ולטעון את מה שבעיניהם נתפס כמגוחך, שערורייתי. האומץ להיות שונה.

איזה תענוג אדיר זה היה להיכנס אל החיים הפרטיים שלו, דרך החלון שהסופרת קטיה בהלינג-פישר פתחה (דובי לנץ תרגם מגרמנית). גב' פישר היא פסיכואנליטיקאית בעצמה שפיתחה התעניינות בפן הפרטי של זיגמונד פרויד. היא מתארת בספר מה פרויד אהב לאכול, איך הוא ומרתה אשתו אירחו ואת מי, איך נחגגו החגים, לאן נסעו בחופשות, מי היו החברים, סדר היום וכו'.

איפה הספר נגע בי? [חוץ מהעניין של האוכל כמובן]

קודם כל – הפירוט המדוקדק של סדר היום של זיגמונד. האיש היה סוס עבודה. הוא התחיל את יום העבודה ב-8 (בדרך כלל קיבל פציינטים בבוקר) [היה קם בשבע בקושי רב, לפרויד מסתבר לא היה קל לקום בבוקר. תמיד טענתי שהזוגי גאון – הנה מה שמחבר בין גאונים] הפסקה לארוחת צהריים מאחת עד שלוש. משלוש עד תשע ולפעמים הרבה יותר מאוחר – ממשיכים לעבוד. שעות הערב היו שעות המחקר והכתיבה. בצהריים הוא היה יוצא לטיולים בשכונה. מרטין הבן, מספר שאבא היה מסוגל לעבוד 16 ו-18 שעות ביום. זה נכון שהוא היה מפצה את עצמו בחופשות שנמשכו חודשיים-שלושה באתרי נופש בהרים, אבל גם שם הוא כתב.

המחויבות הזאת לעבודה, השילוב הזה שמעורר בי קנאה, של מצד אחד מפגש עם החולים ומצד שני מחקר. לא רק הישיבה מול הספרים אלא משהו שקשור ומפרה את המחקר אבל שייך למפגש עם העולם. איזון שנראה לי נכון.
מצד שני גם איזו כפייתיות אובססיבית נוקשה כזו – סדר יום שלא משתנה ולא זז. כשהוא עובד ללונדון הוא מעתיק את החדר שלו מוינה בדיוק כפי שהיה בבית החדש בלונדון. תחשבו על זה לרגע.

עם כל הענקיות שבו – גם אחרי שמוצאים אצלו סרטן בלוע, הוא לא מסוגל למרות תחנוני רופאיו, להפסיק לעשן את הסיגרים. זאת אומרת פרויד לא מסוגל להתמודד עם התמכרות. וגם משהו באופן שהוא מת. מחוסר הכרה. הוא היה ענק מבחינת הניתוח, המחקר, אבל משהו בחיבור שלו אל ה"עין השלישית" שלו, אין לי מינוח טוב יותר לעניין, נראה (ואני כמובן מזכירה שנדרשת זהירות כאן בהסקת המסקנות) לא היה מאוד מפותח. מדהים להסתכל עליו ככה.

עוד מעניין היה לקרוא על הרשת החברתית המסועפת שלו ועל זה שהוא כל הזמן טיפח אותה והתכתב ונפגש והזמין אנשים אליו. את הזמן שאחרי שעות העבודה הוא הקדיש להתכתבויות. הבית היה בית פתוח וביקרו בו אורחים מרשימים במיוחד, האורחים גם התלוו לחופשות. הקשרים המסונפים שלו אין לי ספק תרמו לפרסום שלו והם שהצילו אותו מאוחר יותר מציפורני הנאצים. הנסיכה מארי בונפרטה שיחדה את הנאצים והפעילה קשרים. מעניין שבמקביל לחברים שלו היו לפרויד גם חברות (לא קשרים מיניים) שהפכו לפסיכואנליטיקאיות שעמדו אחר כך בזכות עצמן. שילוב מעניין בתקופה שמדהים להבין עד כמה הנשים היו מוגבלות. פרויד בחר עבור אחותו הצעירה את הספרים שהתאימו לה לקרוא! -איזו פטרונות. וגם שארקוט – הנוירולוג הפריזאי זה שהחזיר את ההיפנוזה אל סדר היום, מצוטט כמי שאומר על הנשים שעליהן הדגים, כי יש להתייחס אליהן כמו אל חיות מעבדה (במובן הזה ברפואה המודרנית שום דבר לא השתנה – עיינו ערך טיפולי פוריות). מעניין גם האופן שבו פרויד תמיד מצא לעצמו דמות גברית, אב מנחה כזה. קלאסיקה עבור מי שרוצה להצליח: למצוא לעצמך מנחה, אב מודל לחיקוי, מישהו שייתן לכם את העצה הנכונה, שינחה, שיפתח דלתות.

וגם ציטוט של משהו שפרויד כתב על התקופה שבה נרשם ללימודי הרפואה בווינה והיה מתהלך בשבילי האוניברסיטה ומביט בפסלי הפרופסורים הגדולים. הוא פנטז על היום שבו גם הפסל שלו יוצב שם, מביט אל הנצח ומתחת הכיתוב: "הוא ניחש את פתרון החידה המפורסמת והיה אדם עצום" (מתוך "אדיפוס המלך"). בתקופה שהוא פנטז הוא עדיין לא ידע איזו חידה הוא הולך לפתור.
אני מבקשת שתהיו עדינים איתי – אבל אני כל כך מזדהה (לא בעניין הפסלים, אלא בעניין חיפוש החידה). למרות שדקה אחרי אני חוזרת אל הנקודה שהחידה שלי לצערי איננה אינטלקטואלית. (באסה – מרגישה שהחיים שלי היו כל כך הרבה יותר קלים, אם יכולתי לנסח את חידת חיי כהצעת מחקר).

מתוך הספר: כופתאות שזיפים
מתוך הספר: כופתאות מתוקות ממולאות בשזיפים

Read Full Post »

למוצרט.

ביקרנו אצלו. 18 יורו עלה לנו הביקור ותוסיפו לזה יורו לכל פריט לבוש שאתה משאיר במלתחה. במוזיאון ליאופולד, למשל, שמוקדש למודרניסטים האוסטרים (ציור), גם ביקשו מאיתנו 3 יורו עבור כל מכשיר הנחיה באנגלית. זה שוד לאור היום.

מוזיאון ליאופולד היה אכזבה גדולה. נכנסתי כי רציתי לראות יצירות של גוסטב קלימט וגיליתי שמוצגות שם מעט מאוד עבודות שלו. הם ממש מטעים בפרסום. גם התערוכה הזמנית על הרמן הסה, הייתה נפילה. חוץ מהביוגרפיה שלו באנגלית, כל התערוכה הייתה בגרמנית, בלי שום תרגום מלווה משום סוג שהוא. אופייני ומתסכל מאוד. לא ממש הצלחתי להבין איך האוסטרי הזה התגלגל לכתוב את סידהרתא.

במחשבה שנייה, בזכות המוזיאון הכרתי יותר מקרוב את החבורה האוסטרית שהייתה לה תרומה משמעותית בהתפתחות המודרניזם. מעניין היה להיווכח שוב איך תמיד תהליך היצירה נעשה בקבוצות וכמה העניין של הקבוצה חשוב ומשפיע על התהליכים.

הסתובבתי במוזיאון תוהה – איפה החיבור שלי לעבודות האלה שנוצרו לפני כמעט 100 שנה. מה הם בעצם ניסו לעשות ולמה זה מעניין אותי [מעבר למשיכה הטבעית שלי לצבעים, צורות, רגשות, ביטוי עצמי]. ראיתי את התהליך שהם עברו. אצלם חלקם זה היה ממש בולט: הפירוק של המציאות ליחידות הבסיסיות שהיא מורכבת מהן. מציור ריאליסטי הדמויות הלכו והתפרקו. אצלם זאת הייתה עבודה עם צורה וצבע, אצלי העבודה היא עם תחושות ומחשבות.
זה גם התחבר לדבר נוסף. כשמסתכלים על הציורים שהפכו להיות מופשטים לגמרי, תוצר של תהליכי חיפוש ומחקר, אפשר להסתכל עליהם כעל ציורים שגם ילד יכול לצייר.

חשבתי על התהליך שאני עוברת שבו אני מאבדת את הרצון להיות משהו, להשיג משהו.
אם מסתכלים על התוצאה הסופית של התהליך שאני עוברת – היא יכולה להיראות כמו אצל אחרים שאני מכירה: אנשים שויתרו לחיים. אנשים בלי אמביציה. אני הגעתי למקום הזה מהתובנה, העדיין לא מגובשת, שהאמביציה היא כלא. אני ארחיב על זה בהזדמנות, אין לי חשק להיכנס לזה עכשיו.

גם למוצרט הייתה קבוצה: היידן, סאליירי, דה-פונטה [שכתב לו את המילים לשלוש מהאופרות] וקזנובה. אפשר בקלות לראות את המכנה המשותף – לפחות בין השלושה: מוצרט, דה-פונטה, וקזנובה – הם כולם היו פרחחים לא קטנים. דה פונטה בכלל היה יהודי שהתנצר והיה מיועד להיות כומר, אבל זה לא כל כך הלך לו והוא גורש מונציה.

מוצרט התנהל על המסלול המהיר, גמע את החיים בלגימות גדולות. לדעתי זה גם מה ששרף אותו בגיל צעיר, הוא מת מתשישות. הופעות, מסיבות, עבודה אינטנסיבית בשעות הקטנות של הלילה. הוא הרוויח הון תועפות מההופעות שלו ומהמוזיקה שהוא חיבר לפי הזמנה ואת הכל הוא שרף על הימורים [משחקי קלפים וביליארד עם עדר האורחים שתמיד התארח אצלו בבית]. היה לו גם טעם יקר מאוד והוא היה בזבזן כפייתי. יש תיעוד שלם של התכתבות בינו ובין איזו דוכסית שמימנה אותו, על מעיל אדום שהוא מפנטז עליו, ומדהים לקרוא את מוצרט מקדיש שורות ארוכות ל-איזה סוג של כפתורים הוא חושב שיתאימו למעיל.

 

החבורה של מוצרט עסקה ביצירה מוזיקלית באינטנסיביות ובהרבה מובנים היא הניחה את התשתית שהפכה את וינה למֵכָּה של המוזיקה הקלאסית שהיא היום. צריך לראות את חנויות הענק לפסנתרים כדי להבין במה מדובר.

ולא רק – בכל העיר מסתובבים בחורים [עכשיו כשאני חושבת על זה לא ראיתי בחורות] לבושים בבגדים של המאה ה-18 ומציעים לתיירים כרטיסים לקונצרטים. זה הגיע למצב שכשהייתי רואה בחור שמחזיק ביד קלסר, הייתי בטוחה שהוא הולך להציע לי קונצרט. מעיק נהיה העסק הזה.

 

מוצרט הוא חלק מהעבר שוינה של היום נשענת עליו. התשתית התרבותית שעדיין מזינה את עצמה. אין ספק שוינה היא עיר מדהימה מבחינת המבנים שלה – אסתטיקה הוא הצד החזק של העיר: עושר של היצע ועיצוב, שממוקם בעיקר סביב העיר העתיקה, שמשתלב ומתאים לעושר הארכיטקטוני מסביב. במרכזי הקניות ברחבי העיר, העיצוב של החניות סטנדרטי מינוס.

 

* * *

 

המלון שלנו היה ממקום במרכז קניות מהסוג הזה וזה היה מדהים לראות את נחילי האנוש האלה, יוצאים ונכנסים לחנויות באקסטזה קדחתנית. מזריקים לוריד- עוד חולצה, עוד זוג נעליים, עוד תיק. כל החשק לקנות עבר לי.

 

נכנסנו ל H&M, לא זוכרת מה חיפשנו. התורים היו ענקיים, כאילו חילקו בהם ישועה לכאב. כל הקטע הצרכני המוטרף של העידן שלנו. עבדים. עבדים. נכון שביגוד זה ביטוי אישי וזה יצירה – ואני אוהבת אופנה וביטוי עצמי ואסתטיקה, אבל כחברה, זה יצא משליטה.

ישבנו בבית קפה ברחבה של המוזיאונים, כשמול העיניים שלנו התפתח מיצג. בהתחלה לא היה ברור, אבל מהר מאוד הסתבר שמדובר במיצג של גלידות מגנום. במרכז פסל ארטיק ענק חוּם, וסביבו כוסיות לבושות מינמלי, בחוּם כמובן, שהתחילו לרקוד "ריקודים הוואיים" סביב הפסל, משהו ביזארי כזה שנראה תלוש לגמרי – זה היה מבזה.

נורא בעיני האופן שבו חברות הענק רוכשות עוד ועוד שטחי פרסום ונכנסות לנו לתוך החיים.
בשלב הבא יקנו אצלנו שטחי פרסום בעור ויתקעו לנו שלטים בפי הטבעת. הציפ' באונה הימנית ישמיע פרסומת לקולה קולה בכל פעם שאני אכנס למעלית ויתן לי מכת חשמל אם אני אעיז לשתות פפסי – כל המירוץ חסר התכלית הזה שמוביל לשום מקום, מעבר לרווחים ההולכים וגדלים של חברות הענק, המונרכיה הנוכחית.

ברחוב החנויות מריה-הילפר-סטראסה, ישבנו בעוד בית קפה [עוד מלצרית מזוויעה]. מעבר לחלונות הזכוכית הגדולים התנהלה תנועה מכאנית של אנשים, אוחזים בשקיות ממותגות. לאן העולם הזה רץ? ומי יציל אותנו?

Read Full Post »

נהג המונית הטורקי הביא אותנו אל המלון. 170 פאקן יורו ללילה לחור עלוב למדי, שגם אותו היינו מאושרים להשיג. זה מה שקורה כשמחליטים בהתראה קצרה מדי לנסוע.

אחרי התבאסות והתארגנות קצרה יצאנו החוצה. הרחובות היו שוממים. הגענו במוצאי יום אוסטריה או משהו כזה. זרזיפי גשם ומלנכוליה מבאסת קידמו אותנו. חיפשנו בית קפה ומצאנו את קפה ריטר. בינתיים הצטרפו אלינו מ. וא. שהצילו אותנו מהעגמומיות הנוראה שוינה השרתה עלינו. ישבנו בקפה הזה שנבנה ב-1800 ומשהו. הוא הסתכל עלי ולחש לי באוזן: 'אני רוצה הביתה'. גם אני רציתי הביתה.
קפה ריטר, שידע ימים מפוארים יותר, שימר את העיצוב: תקרות גבוהות, מנורות קריסטל, קירות עץ, חלל ענק. 'את חושבת שהיטלר ישב כאן?' הוא המשיך ללחוש לי באוזן.

אחר כך היה לנו מופע יחיד של מלצר – מפגש הבתולים שלנו עם האנטיפטיות הוינאית. אין ספק מכל המקומות שבהם היינו עד עכשיו – האוסטרים לוקחים ראשונים במצעד הגועל. הם מובילים בפער ניכר לפני הצרפתים, תארו לעצמכם.

ישבנו עם מ.וא. צוחקים וטובי לבב כשהמלצר ניגש אלינו, הצביע על בקבוק המים שהבאתי איתי ובטעות העמדתי על השולחן והתחיל לצרוח עלי בגרמנית שככה לא עושים וזה לא מקובל כאן. ממש נביחות היסטריות עם פרצוף אדום מכעס. צרח והלך.

נותרנו המומים, אבל לא חייבים. הוא הלך ואני קמתי אחריו ונתתי בו – עלי אף חרא לא יצרח בגרמנית. זה התפתח לריב. תארו לעצמכם 2 – אני עומדת ומרימה את קולי הענוג אל מרחבי האנליות המכווצת הזו של התקרות הגבוהות והקריסטלים. 'אפשר היה להעיר לנו בעדינות', התחלתי את סדרת החינוך בטונים יחסית נמוכים. הוא צועק ענה לי בגרמנית (החרא הבין אנגלית ובכל זאת דיבר אלי גרמנית, חוויה שחזרה על עצמה. כולל תערוכה על הרמן הסה, במוזיאון ליאופולד – שהייתה רק בגרמנית) שהוא 'דיבר אלי נורמל'. אמר והתרחק. או אז הרמתי קולי אל הגב שבינתיים התרחק מאוד : 'אם זה נורמל אז הנורמל שלך איז וורי בד' וכהנה. כל יושבי בית הקפה על מרחביו העצומים שמעו אותי.

אחר כך גירשו אותנו מהקפה.
אני הייתי מאוד קרובה למצב של להכניס לו אגרוף. מ. א. והאיש עבדו חזק בלהרגיע אותי ולהוביל אותי החוצה.

ככה זה כשדור שני מגיע לביקור.

 

Read Full Post »