Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘זקנות מסוכנות’

לפעמים אני מרגישה שמתחת לכל השכבות המתוחכמות שרכשתי לעצמי – ממש עמוק, קבור אצלי איכר פולני, שלא מבין דקויות ולא מבין רגישות ולא מבין המתנה ולא מבין את החשיבות של לפעול באופן מדויק. מתחת לכל השכבות האלה שוכן לו איזה ואניה, סוג של בהמה, אלים, רחוק מתחכום כרחוק שמש הצהריים משמי הלילה, שמגיב בגסות על כל פיפס שמצטייר אצלו כאיום קיומי. אני מנסה להבין את ואניה ואני מבינה שמה שמניע אותו זאת חרדה שיש לה שורשים עמוקים – כל איום הכי קטן על האגו ועל ההרחבות שלו (טריטוריה, מה ששייך לו) מתורגם אצלו במיידי לאיום קיומי כולל. אפילו זוטות כמו – כשמרעישים לו מתחת לחלון בלילה. נהפוך הוא בדיוק זוטות כאלה – מין איומים כאלה על ההתנהלות הבסיסית (שינה/עייפות), זה הטריגר שמפעיל את ואניה.
וגם שמנעד יכולות התגובה שלו מאוד מצומצם. כוחני. או להיכנס פרונטאלית בכל הכוח או לברוח.
אני מנסה לא לתעב את ואניה. אבל בשלב הזה כל מה שאני יכולה להרגיש אליו – זה תיעוב. ואניה כל כך פרמיטיבי ולא מתוחכם שזה מגוחך. הוא מרגיש לי כל כך חלש וחשוף ומגושם ופועל באופן שלעולם אינו מביא תוצאות נכונות.
ואניה לא יכול להביא תוצאות נכונות גם אם הוא נורא ישתדל, הוא עיוור טוטאלית לסביבה וגם בנוי על אוטומט – פיוז קצר מאוד. ואניה טיפש – ואניה הוא כפתורים שנלחצים. אין אצלו מנגנוני השהייה.

הגיע הזמן לשחרר את ואניה מהמרתף, להרים איתו כוסית וודקה.
פשוט לא יאומן איך אין לי חשק לעשות את זה. לשבת מול הטיפוס הזה ולנהל איתו שיחה. אני מבינה שכל מה שנדרש זה להרגיע קצת את ואניה, לגרום לו להרגיש בטוח, לתת לו קצת אהבה, תחושה של ביטחון. אבל משום מה לא בא לי. בא לי להשאיר אותו לנצח בודד בערבות האדמה הקשה.

אולי אני עוד לא בשלה לעדן את ואניה. אולי אני עדיין חושבת שאני זקוקה לבריון הזה. לבריון האימבציל הזה. הנה, כשאני מדברת עליו ככה, אני מתחברת לאהבה שיש לי אליו. לרגע אני מבינה שיש הרבה אור במצב שבו ואניה מפסיק לפחד.


 ___________________________________________________

את הפוסט על ואניה החלטתי לשחרר, כי אני מתמודדת כרגע בעבודה עם הואניה של מישהי אחרת. אצלה הוואניה הרבה פחות מאולף מאשר אצלי וזה לא יאומן איזה נזקים ואניה כזה מסוגל לעולל. כשקראתי את הפוסט הזה חשבתי לרגע, שאולי נכון לתת לואניה שלה את מה שכתבתי כאן: "אני מבינה שכל מה שנדרש זה להרגיע קצת את ואניה, לגרום לו להרגיש בטוח, לתת לו קצת אהבה, תחושה של ביטחון".

אחר כך הבנתי שזה לא נכון. היא כמעט כולה ואניה ולתת לה אהבה ולהרגיש בטוח יתפרש בעיני הואניה שלה כניצחון, כחולשה, כאות לזה שאפשר להמשיך ולהשתולל. היא שתלטנית, פרנואידית, לא רואה אף אחד ממטר, עוג גס רוח אלים ותוקפני.  מול הואניה שלה, אני צריכה להציב גבולות ברורים, להראות לו שלא מפחדים ממנו ולהמשיך בענייני. כך גם גורס הזוגי. אני מודה לאלוהים, שאני יכולה להתנהל בתוך כל הבלגן הזה, בתנאי VIP. שזה אומר, אני לא תלויה ללחם בקטע הזה ומבחינתי אני בכל רגע נתון יכולה לקום ולהגיד בי בי. זה יהיה חבל חיפשתי תקופה משהו מעניין ורווחי לעשות, חשבתי שמצאתי. הידיעה שאני יכולה בכל רגע לקום וללכת (כן יש לי חוזה, אבל אף אחד לא יוכל לצייץ – כי הזובורים שהיא מעבירה אותי כל כך בוטים וגסים שכולם בהלם מסביב) נותנת לי אוויר ואת היכולת לחזור למקום שאני קוראת לו בית ספר.

העניין שהקטע הזה מופיע בתקופה שהיא כל כך דחוסה אצלי ויש לי כל כך מעט רזרבות אנרגיותיות. אני מוצאת את עצמי במצב המגוחך של להתעורר לפנות בוקר, ולנסח בראש מכתבים אליה. הפיתוי לקום וללכת הוא כל כך חזק. אבל מצד שני, החיכוך איתה מוגבל בזמן – עד תחילת השנה הבאה (אפריל 2010). היא פשוט יו"ר מתנדב לפרויקט שאני מבצעת במסגרת תפקיד שכולל עוד דברים אחרים, אבל יש לה כוח גדול בארגון, כי היא יושבת בדירקטוריון והיא דירקטורית חזקה. מצד שלישי ברור לכולם שהם צריכים אותי. נראה.

____________________________

היום היא התקשרה אלי בערב בקטע של : "נו בואי נעבוד יחד" ועם איזו חצי התנצלות. אמרתי לה שיותר אני לא אסבול התפרצויות שלה – לא נראה לי שזה נרשם. אני קצת מרגישה כמו בחיזור גורלי. מצד אחד רווח לי כי חשבתי שנפטרתי מהסיפור הזה, מצד שני הייתי מבואסת כי לא התאים לי לאבד את העבודה הזו. מחול שדים מטורף. המטורללת השתלטנית הזאת – רוצה לנהל אותי. לא מוותרים לי על הבית ספר. אני מוטשת.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

השבוע שבו כתבתי את הפוסט הקודם לא היה שבוע פשוט. אני משחררת פה פוסטים בדיליי, כי אין לי זמן להתיישב לכתוב אותם. הם כתובים אצלי בראש וצריך להעביר אותם פאזה, אבל אין לי מתי. לא רק לכתוב פוסטים אין לי זמן, גם לבשל לא. התוצאה היא זו העכשווית, חצות – זה עתה סיימתי להכין מרק גריסים קטלני ואני רוצה לתת לעוף קצת להתבשל לפני שאני מכבה את הסיר ופורשת לעולם שכולו טוב. אז אני מנצלת את שתיים וחצי הדקות בזמן שהבשר מתרכך בסיר.
אז השבוע ההוא היה שבוע לא פשוט. כאב כשהוא מרוכז, או בעוצמה גדולה יש לו השפעה פיזית. הסתובבתי כמו אחת שלקחה כמה שאכטות טובות, כולל כל האפקטים של זה. נראה לי שזאת הסיבה שיוצרים שיודעים ליצור מתוך המצב הזה, מתמכרים אליו. מה שיוצר את הבסיס לעניין הזה של דמות האמן המיוסר.
מי ששאף לריאות אי פעם מכיר את האפקט שיש לזה על היכולת לשמוע מוזיקה.
הקיצר – הלכתי לאוניברסיטה להחליף ספרים ואיך שאני יוצאת מהספרייה אני שומעת מוזיקה ערבית, אבל קלאסית כזאת, מ-ד-ה-י-מ-ה. המוזיקה בקעה מאולם בר-שירה, שזה מין אולם כנסים/הופעות באוניברסיטת תל-אביב. היכל התרבות האוניברסיטאי, נניח בהגזמה.
הדלת שמובילה אל הבמה הייתה פתוחה ואני הרגשתי שאני חייבת לדחוף את הראש ולראות מאיפה יוצאים הצלילים המדהימים האלה.
אני אכן דוחפת את הראש ומגלה שהגוש המרכזי מבין שלושת גושי הכיסאות של האולם מאוכלס בסטודנטים וסטודנטיות ערביים, ומולם על הבמה מנגנת תזמורת.
אחד הבחורים שישבו בשורות הראשונות קלט את הראש המציץ שלי. סימנתי לו עם האגודל כלפי מעלה את המבסוטיות ההיסטרית שלי מהמוזיקה והוא סימן לי באגודל מונף משלו. איכשהו האינטראקציה הקטנה הזו נתנה לי אומץ והבנתי שממש לא מעניין אותי מה שמחכה לי בהמשך היום, אני נשארת כאן. ככה בקטנה התגנבתי לגוש השמאלי הריק והתיישבתי לשמוע את הקונצרט.
עכשיו זאת הסיטואציה. הגוש המרכזי מלא באנשים ובגוש השמאלי – רק אנוכי הלבנבנה הפרידמנית שנחתה להם משום מקום.
התיישבתי והתחלתי לטוס. תעופה ישירה, אכסטטית, אלוהית. הסלסולים של הזמר, פתחו עבורי שער אחר שער. ראיתי את האור. התחלתי לבקש שלום כולל, שלום עם הפלסטינאים. כמעט לבכות מבפנים למה זה לא יכול להיות ככה, למה אי אפשר לתקשר דרך מוזיקה ויצירה. משהו בסצנה היה הזוי לחלוטין.
מהבמה גם קלטו אותי וגם עם הזמר הצלחתי להעביר תקשורת אגודלים.
מוזיקה ערבית קלאסית, כמו זו של אום כול-תום ועבד אל ווהב, השירים נמתחים עד אין סוף. זאת תרבות בפני עצמה, במובן שיש כללים של התנהגות בתוך הקונצרט שהם שונים מהתנהגות של קונצרט מוזיקה קלאסית מערבית שונים מקונצרט רוק/היפהופ/מטאל. עכשיו כשאני כותבת אני חושבת שבכל קטגוריה בעצם יש כללי התנהגות שונים ונפרדים.
את ההתנהלות בקונצרטים של השירים הארוכים, שמתבכיינים אל השמיים, למדתי מצפייה בקונצרטים של אום-כול תום בטלוויזיה המצרית, כשעוד הייתי צופה בטלוויזיה. קודם כל זה בסדר לדבר תוך כדי זה שעל הבמה מנגנים ויש איזו אווירה משוחררת כזאת , לא פורמאלית. (מה שמזכיר לי את אווירת הכיווץ האנאלי בקונצרט מקהלת נערי וינה שהצלחתי לאחרונה לגרור אליו את הזוגי ונראה לי שאני אצטרך לשלם ביוקר רב על הטראומה שגרמתי לו כשהוא מצא את עצמו צופה בנערים בשלייקס מזמרים יודלים – אבל אני סוטה מהנושא). אז בקונצרטים של מוזיקה ערבית קלאסית אפשר לדבר ויש גם איזה ליווי כזה חי, משתתף עם הנגינה על הבמה, מחיאות הכפיים, שריקות וקריאות מ-א-ש-ללה מתלהבות.
היחצן של הלהקה עם אישונים מורחבים ועיניים אדומות ניגש אלי. אני אומרת לכם, הדברים כל כך מדויקים שמרוב שיש איזה תיאום מלא עד הפרט הכי קטן ביקום הזה, זה מדהים אותי כל פעם מחדש. נורא רציתי לדעת איך קוראים ללהקה ורציתי דרך ליצור איתם קשר. המחשבה המקורית הייתה, שאיכשהו אולי אם שוב נערוך איזו חגיגה אפשר יהיה להזמין אותם, משהו, לא ממש ידעתי מה. הוא ניגש אלי וסיפר לי שללהקה קוראים מקאם (סולם במוזיקה ערבית) ונתן לי טלפון של מנהל הלהקה. בינתיים באיזו אופן מוזר נפתחה איזו אפשרות שאולי אולי אני אוכל לעזור להם להופיע בחו"ל. הכל היה כזה נחמד ופתוח וכשהתחלתי ממש להיכנס לזה עם הראש ומחיאות כפיים זכיתי ממנו (מהיחצן) לבוק צילומים שלם. זה היה מצחיק בטירוף. אני מתנענעת באכסטזה, ברקע הסלסולים ומחיאות הכפיים והוא מצלם אותי מכל זווית אפשרית. אני אומרת לכם מדיטציה שולטתתת!!!

זה היה השבוע ההוא. שבוע לפני כן היה גם כן מין שבוע כזה מיוחד, שכלל בין היתר השתתפות בערב אגודת ידידי פינלנד-ישראל. אם חשבתי שאגודת ידידי פולין-ישראל מארגנת ערבים שהם חלטורה מזעזעת, הסתבר לי אצל אוהדי פינלנד, שאפשר לרדת עוד הרבה יותר נמוך. זה התחיל עם זה שנסעתי עם השכנה הפינית המטורללת שלי. הזוגי הודיע לי שאני אישה אמיצה והוא לא ידע כמה שהוא צדק. כשהתיישבנו אצלה באוטו היא לא הניעה מיד. ישבנו בשקט ולא ממש הבנתי מה קורה. אחרי שתי דקות בערך היא מודיעה שהיא סיימה להתפלל ושהיא עושה את זה תמיד לפני יציאה לדרך. זה לא נשמע לי טוב ושנייה ורבע אחרי כן גם אני התחלתי להתפלל כשהיא יצאה מהחנייה ברברס וכמעט דרסה במכה אחת אישה, ילד וכלב. היא גם לא הבינה למה הבחורה כועסת עליה. אחר כך זה המשיך במעברים מנתיב לנתיב בלי קשר לעובדה שנוסעת בנתיב מכונית או לא, המשיך ברברס לא צפוי באמצע אבן גבירול, כשבנס לא גרמנו לתאונת שרשרת ענקית ואני ברכתי הגומל כשהישישה הזאת בת ה-70 עצרה בחארקה במקום שכמובן אסור לחנות בו.
תוך כדי החוויה המרטיטה הזאת, הצלחתי לעשות את השטות ולספר לה שבודהיזם מעניין אותי. שום דבר לא הכין אותי לתגובה הקשה שלה. זה התחיל בקריאת: או לא, והמשיך בהסבר שבודהה הוא השטן ומי שעובד אותו בעצם עובד את השטן. בודהיזם זאת דת מסוכנת, דת של עובדי אלילים. כל אלה שחוזרים מהודו, חוזרים עם הפסלון של בודהה שאותו הם עובדים ואליו הם מתפללים. התמונה התחילה להתבהר. השכנה היקרה שלי היא נוצרייה פונדמנטליסטית חשוכה כמו לילה ללא כוכב. "יש לכם תנ"ך כזה יפה, בשביל מה זה טוב בודהה". את לא יכולה להתעניין בדברים אחרים? הצלחתי איכשהו להרגיע אותה עד שהגענו לאולם. איך שהגענו היא סיפרה לחברות שלה שאני עובדת את השטן וככה הצלחתי למצוא את עצמי מכותרת ומותקפת על ידי קבוצת ישישות פיניות, דוברות עברית, חמושות בפריזורות מתוחזקות בספריי, שהסבירו לי נמרצות מדוע כדאי לי להשתחרר מהמצב המסוכן שאני נמצאת בו. וגם רשמו לי על פתק ספרים שכדאי שאני אקרא – משהו בנוסח "איך להשתחרר מהגורו". אני התאפקתי לא לצחוק להן בפרצוף וזאת לא הייתה ההתאפקות היחידה שלי באותו הערב.
בתוכנית היו כמובן ברכות ויו"ר סניף האגודה בירושלים הוא פרופ' עיראקי שנשוי לפינית. מה אומר לכם אנשים יקרים, מי שלא שמע פינית במבטא עיראקי כבד לא ידע שמחת בית השואבה מימיו.
בין לבין הצלחתי להעביר סמול-טוק עם השגריר, שהוא איש מתוק במיוחד. כשעמדנו מקשקשים הוא טרח לשאול את המלצר אם אין איזה משהו חזק יותר מהיין האדום שחילקו שם וניסה להשקות אותי ביין. אני עשיתי את השטות הנוראית ואמרתי שאני מעדיפה מים ובזאת תמה שיחתנו, עוד לפני שהספקתי להשחיל מילה על מלגה.
אחר כך הקרינו שם סרט פיני בלי תרגום ועם כל אהבתי הגדולה לפינלנד – בכל זאת יש גבול. עזבתי והשארתי לנביאת הזעם את כרטיס הבינגו שלי. ידעתי שפינאייר היא הספונסר של הבינגו וחשבתי שמגרילים כרטיסים. היא חוזרת בחצות ומצלצלת לי כמו תמיד בהיסטריה בדלת. אני פותחת והיא כולה התרגשות – זכית. אני כבר מפנטזת על טיסה חינם וחושבת שבכל זאת יצא משהו מהערב ההזוי הזה ואז היא מושיטה לי בלון בצורת מטוס.

Read Full Post »