Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘זרות’

אני כבר כמה ימים רוצה להתפנות לרגע שבו אני אוכל להביט על הצילומים שצילמתי בבלגיה בדיוק לפני שנה.
בא לי להתחיל מהקל אל הכבד. אולי באיזה סדר כרונולוגי.

תחילת המסע בבית מלון, שתהרגו אותי לא זוכרת איך קוראים לו.

ארוחת הבוקר שאכלתי שם.

יש בהתחלה תמיד משהו מבטיח. פתיחה שמחכה לבאות. הכל טרי, מעורר, ממלא אנרגיה. יש ציפייה.

אחר כך עברנו להילטון.

את הילטון בריסל אני אוהבת. אולי בגלל שאנחנו חוזרים אליו. אני אוהבת את מה שאני מכירה, נראה לי. עיצוב שנתקע בשנות ה-50. ואולי זה מה שיפה.

מכאן אני מדלגת ישירות לברוז' שאליה נסענו למחרת, שהיא בעצם הסיבה שלכבודה התכנסו. כבר שבועות אני מסתובבת עם איזה זיכרון שרציתי לחזור ולגעת בו. נזכרתי באיזה יום ראשון שאני והזוגי טיילנו בברוז'. אני חושבת שאני זוכרת את ברוז' כי כשהיינו בדרך לאחת מהכיכרות המרכזיות, הנייד של הזוגי ניגן ועל הקו הייתה המתווכת שהודיעה לנו שאלו שבדירה שלהם התעניינו אז, הסכימו למחיר שנתנו ואני זוכר את תחושת האושר שהציפה אותנו לשמע הבשורה. משהו בתחושה הזאת כנראה יצר סוג אחר של נוכחות בשיטוט ההוא בברוז'. שיטוט שנחקק, למרות שבמובנים רבים, השיטוטים האלה כל כך חוזרים על עצמם. כל הערים האירופאיות האלו שהפכו אצלי לאיזו בלילה יצוקה. התחושות ההזויות האלה שאתה מטייל במקום שאף פעם לא היית בו, המקומיים נחים את יום הראשון ואתה הולך בתוך השקט הזה שלהם ומרגיש לא שייך, בן בלי בית. להם יש בית, שבו הם נחים כרגע, קוראים עיתון, עושים אהבה, כועסים על הילדה, מגרדים באף. ואתה צועד ברחובות הריקים.

אתה זר. להם יש יום ראשון. אתה תלוש. יש בשיטוטים האלה געגוע לבית – הבית שהשארת מאחור –ואולי גם געגוע לבית שאף לא היה לי. הגעגועים האלה לפעמים כל כך חזקים שזה כמעט כואב. ואולי זה בדיוק מה שנוגע בי בטיולים האלה. מה שמשתחזר. הלא להיות שייך. להיות ולא להיות. הכיכרות הריקות האלה, תחושת חוסר השייכות, סוג המדבר שהרגשתי שהקיף. כילדה הרגשתי שאני ניצבת באמצעיתו של ריק גדול. הייתי במרכזו של ריק גדול. ואקום. הייתי בו לבד ואולי במובנים מסוימים לא באמת הייתי. ואולי, אני אומרת לעצמי, כבר אז הבנתי משהו. אבל זה היה גדול עלי. אולי כבר אז הלכתי בתוך איזו אמת אבל היא הייתה גדולה עלי. הייתי באמצעיתו של מדבר דומם. זה היה עולם ריק ודומם. אין סוף של ריק.

הרגש הזה שניעור מחבר אותי עמוק יותר לגירויים הויזואליים מסביב. מפגשים עם אנשים. בתי קפה, אוכל.

***

בסוף כלום לא יצא מהדירה ההיא. גילינו שהיא יושבת על איזו צומת שכל הילדים מגיל 11 ועד גיל 25 נוהגים להיפגש בה בלילות וגם שהבניין היה מלא ליקויי בנייה, כמו למשל שלחדר השינה יש קיר משותף עם המעלית ושאלו שניסו למכור לנו את הדירה תבעו את הקבלן ומעשיות מפה ועד להודעה חדשה. זאת אגב, הייתה הדירה השלישית שכמעט קנינו במסע הארוך שלנו לרכישת הדירה.

***

ועוד איזה עניין קטן. לפני למעלה מחודש דה-מרקר הקדיש חמישה עמודים על האופן שבו העולם הווירטואלי מאיים על פרטיות הגולשים– חמישה עמודים שעשו לי הרבה נחת.  לא נכנסתי בזמנו לפייס בוק וגם לא אכנס, כי הבנתי כבר אז בתחילת הדרך שהגדרות הפרטיות שלהם בעיתיות. מי שנתן חיזוק להבנות שלי היה אפי פוקס התותח.

ואתמול קיבלתי המחשה בגוף הסרט לעידן הווירטואלי המוטרף שאנחנו חיים בו, דוגמית קטנה. אתמול הכלב של השכנים נבח כל היום בהיסטריה. זה התחיל בבוקר בבוקר כשהתעוררתי מהנביחות שלו – הבעלים קשרו את הכלב בגינה, הכלב רצה להיכנס הביתה וכל היום התחרפן. בעשר וחצי בלילה כבר לא יכולתי. ניגשתי אליהם צלצלתי בדלת, לא חשוב ענו מה שענו, הרגיעו את הכלב. אני רשמתי לעצמי את שם המשפחה כי זה מה שדורשים ממך בשירות הווטרינרי כשאתה פונה אליהם עם בעיה.

אז היו לי שם וכתובת – והלכתי לגלגל – כי רציתי למצוא את הטלפון – להתקשר במקום להתחיל לסחוב את עצמי אליו, כשהכלב מתחיל שסן של יללות. למות. כמובן שהגעתי אל כל הבלוגים שלו, זה המקצועי וזה האישי – ובחמש דקות נפרס לפני כל עולמו הפנימי. זה פשוט לא יאומן. מעבר לזה שאני יודעת שהוא לא התגבר על האקסית שלו למרות שהוא נשוי+2, אני גם יודעת למשל שהוא מתוסכל מבחינה מקצועית. עכשיו תהרגו אותי מה גורם לבן אדם לכתוב בשמו המלא + תמונה על כל הדחיות והסירובים שהוא מקבל בראיונות עבודה. כאילו דה? אם אני בגלגול של שנייה וחצי עולה על זה – הוא לא חושב שמעבידים עתידיים יכנסו לקרוא ויחליטו שאם אחרים לא רצו, אולי גם להם לא כדאי? ושאולי יש קשר בין הבלוג הזה לזה שהוא לא מצליח למצוא עבודה בתחום שהוא רוצה? ואיך הוא מעודד את עצמו?- אני טיפלה מסלפת כי אני לא רוצה שחיפוש יחבר בין הפוסט הזה לפוסט שלו, וזה ממש צורב לי שאני לא יכולה להעתיק כאן את הניסוחים המדויקים –  בגדול זה משהו בנוסח: מי כוכב, מי תותח, מי שלא רוצה אותי מפסיד וטקסטים מהסוג הזה. היום בבוקר כשראיתי אותו השפלתי עיניים מהמבוכה.
ובמחשבה שנייה, אולי זה בדיוק הסיפור של העידן הזה שלנו. הרי גם אותי יש מי שמזהה וגם אני חושפת כאן לא מעט. אולי זה העניין – מות הבושה והפרטיות. אתה לא יכול לחשוב שום דבר שמישהו אחר כבר לא חשב עליו. הבלוף של הפסאדה חשוף.

מודעות פרסומת

Read Full Post »