Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘חברים’

החרמנות התחילה כשקראתי את "כשניטשה בכה" של יאלום. אחד מכוחות המשיכה החזקים של הספר לפחות מבחינתי, היו התיאורים של הארוחות והמאכלים שברוייר, גיבור הספר [מי שהיה מעין "מנחה", אב רוחני וחומרי של פרויד בתחילת דרכו] זכה להזין עצמו בהם, תוך התפתחות העלילה. אלו לא היו רק המאכלים – משהו בתיאור עצמו, הצליח להעביר באופן מוצלח במיוחד, את החיים הבורגניים והנוחים שמהם נהנו גברים מהמעמד הבינוני הגבוה בוינה של סוף המאה ה-19, תחילת המאה ה-20. האופן שבו הנשים של ברוייר ופרויד ניהלו את הבתים ושחררו את הגברים האלה להתעמק בחקירה שלהם, הכבוד שלו הם זכו מהסביבה הבורגנית המאורגנת והמתוקתקת – עם השניצל והכופתאות והעוגיות והעוגות והאוכמניות והדובדבנים והקרמים והצלי. כוסות התה והיין והשמפניה והתופינים והלחמניות החמות. הוא גמר אותי יאלום.

אין להתפלא איפה שכאשר נחה לי העין על הספרון הזה "לסעוד עם פרויד" ישר אימצתי אותו בחום אל חיקי. מעבר לזה שבשל הריבוי המיותר בעיסוקים אינטלקטואליים התחלתי להעדיף ספרים עם תמונות, הרי שהתמונות בספר דנן היו כולן של מאכלים בדיוק מהתקופה ההיא, המאכלים שפרויד נהג לאכול ולא רק תמונות אלא גם מתכונים! אחד מכאבי הלב הקשים תוך כדי הקריאה ב"כשניטשה בכה" היה שאין לי שום דרך להגיע (לייצר) אל המאכלים המתוארים; גם כי אני לא חיה (תודה לאל) בווינה, לא במאה ה-19 וגם כי אין לי מושג איך מבשלים/צולים/אופים אותם.

הספר לא איכזב: פרפה וניל, כופתאות שזיפים, סלמון בציר ירקות, אנזאטים, תפריט סעודת החתונה של זיגמונד ומרתה כולל כל המתכונים, תפריט חג המולד של משפחת פרויד (מתכונים: צלי אווז, פירות מסוכרים, פונץ) וגם קרם קרמל, סורבה אננס ובאמת רשימה מדליקה. מתכונים קצת בעיתיים – אבל נפתח הפתח אל הממלכה.

אבל בנקודה הזו רק התחילה ההנאה שלי מהספר.

פרויד הוא דמות מופת בשבילי. הוא היה כזה מאז שאני זוכרת את עצמי מכירה אותו [לא הצלחתי לשחזר ממתי, סביר שמהתיכון] התרומה העצומה שהוא תרם וממשיך לתרום בכל יום למיליוני בני אדם וכל זאת בזכות האומץ שלו לחקור, לחשוב, לנתח. אופן החקירה שלו, ההליכה הזו עקב בצד אגודל, יכולת ההתבוננות, המקוריות והיצירתיות של המחשבה. התעוזה לעמוד מול האחרים ולטעון את מה שבעיניהם נתפס כמגוחך, שערורייתי. האומץ להיות שונה.

איזה תענוג אדיר זה היה להיכנס אל החיים הפרטיים שלו, דרך החלון שהסופרת קטיה בהלינג-פישר פתחה (דובי לנץ תרגם מגרמנית). גב' פישר היא פסיכואנליטיקאית בעצמה שפיתחה התעניינות בפן הפרטי של זיגמונד פרויד. היא מתארת בספר מה פרויד אהב לאכול, איך הוא ומרתה אשתו אירחו ואת מי, איך נחגגו החגים, לאן נסעו בחופשות, מי היו החברים, סדר היום וכו'.

איפה הספר נגע בי? [חוץ מהעניין של האוכל כמובן]

קודם כל – הפירוט המדוקדק של סדר היום של זיגמונד. האיש היה סוס עבודה. הוא התחיל את יום העבודה ב-8 (בדרך כלל קיבל פציינטים בבוקר) [היה קם בשבע בקושי רב, לפרויד מסתבר לא היה קל לקום בבוקר. תמיד טענתי שהזוגי גאון – הנה מה שמחבר בין גאונים] הפסקה לארוחת צהריים מאחת עד שלוש. משלוש עד תשע ולפעמים הרבה יותר מאוחר – ממשיכים לעבוד. שעות הערב היו שעות המחקר והכתיבה. בצהריים הוא היה יוצא לטיולים בשכונה. מרטין הבן, מספר שאבא היה מסוגל לעבוד 16 ו-18 שעות ביום. זה נכון שהוא היה מפצה את עצמו בחופשות שנמשכו חודשיים-שלושה באתרי נופש בהרים, אבל גם שם הוא כתב.

המחויבות הזאת לעבודה, השילוב הזה שמעורר בי קנאה, של מצד אחד מפגש עם החולים ומצד שני מחקר. לא רק הישיבה מול הספרים אלא משהו שקשור ומפרה את המחקר אבל שייך למפגש עם העולם. איזון שנראה לי נכון.
מצד שני גם איזו כפייתיות אובססיבית נוקשה כזו – סדר יום שלא משתנה ולא זז. כשהוא עובד ללונדון הוא מעתיק את החדר שלו מוינה בדיוק כפי שהיה בבית החדש בלונדון. תחשבו על זה לרגע.

עם כל הענקיות שבו – גם אחרי שמוצאים אצלו סרטן בלוע, הוא לא מסוגל למרות תחנוני רופאיו, להפסיק לעשן את הסיגרים. זאת אומרת פרויד לא מסוגל להתמודד עם התמכרות. וגם משהו באופן שהוא מת. מחוסר הכרה. הוא היה ענק מבחינת הניתוח, המחקר, אבל משהו בחיבור שלו אל ה"עין השלישית" שלו, אין לי מינוח טוב יותר לעניין, נראה (ואני כמובן מזכירה שנדרשת זהירות כאן בהסקת המסקנות) לא היה מאוד מפותח. מדהים להסתכל עליו ככה.

עוד מעניין היה לקרוא על הרשת החברתית המסועפת שלו ועל זה שהוא כל הזמן טיפח אותה והתכתב ונפגש והזמין אנשים אליו. את הזמן שאחרי שעות העבודה הוא הקדיש להתכתבויות. הבית היה בית פתוח וביקרו בו אורחים מרשימים במיוחד, האורחים גם התלוו לחופשות. הקשרים המסונפים שלו אין לי ספק תרמו לפרסום שלו והם שהצילו אותו מאוחר יותר מציפורני הנאצים. הנסיכה מארי בונפרטה שיחדה את הנאצים והפעילה קשרים. מעניין שבמקביל לחברים שלו היו לפרויד גם חברות (לא קשרים מיניים) שהפכו לפסיכואנליטיקאיות שעמדו אחר כך בזכות עצמן. שילוב מעניין בתקופה שמדהים להבין עד כמה הנשים היו מוגבלות. פרויד בחר עבור אחותו הצעירה את הספרים שהתאימו לה לקרוא! -איזו פטרונות. וגם שארקוט – הנוירולוג הפריזאי זה שהחזיר את ההיפנוזה אל סדר היום, מצוטט כמי שאומר על הנשים שעליהן הדגים, כי יש להתייחס אליהן כמו אל חיות מעבדה (במובן הזה ברפואה המודרנית שום דבר לא השתנה – עיינו ערך טיפולי פוריות). מעניין גם האופן שבו פרויד תמיד מצא לעצמו דמות גברית, אב מנחה כזה. קלאסיקה עבור מי שרוצה להצליח: למצוא לעצמך מנחה, אב מודל לחיקוי, מישהו שייתן לכם את העצה הנכונה, שינחה, שיפתח דלתות.

וגם ציטוט של משהו שפרויד כתב על התקופה שבה נרשם ללימודי הרפואה בווינה והיה מתהלך בשבילי האוניברסיטה ומביט בפסלי הפרופסורים הגדולים. הוא פנטז על היום שבו גם הפסל שלו יוצב שם, מביט אל הנצח ומתחת הכיתוב: "הוא ניחש את פתרון החידה המפורסמת והיה אדם עצום" (מתוך "אדיפוס המלך"). בתקופה שהוא פנטז הוא עדיין לא ידע איזו חידה הוא הולך לפתור.
אני מבקשת שתהיו עדינים איתי – אבל אני כל כך מזדהה (לא בעניין הפסלים, אלא בעניין חיפוש החידה). למרות שדקה אחרי אני חוזרת אל הנקודה שהחידה שלי לצערי איננה אינטלקטואלית. (באסה – מרגישה שהחיים שלי היו כל כך הרבה יותר קלים, אם יכולתי לנסח את חידת חיי כהצעת מחקר).

מתוך הספר: כופתאות שזיפים
מתוך הספר: כופתאות מתוקות ממולאות בשזיפים

מודעות פרסומת

Read Full Post »

* תודה לאיש שלי שלקח אותי לשדה התעופה, עזר לי לסחוב את המזוודות, עמד איתי בתור ונפרד ממני בנשיקות ובכלל על כל המסע הזה שהתאפשר לא מעט בזכותו.

* תודה לזוג הקנדי בהיתרו. לגבר שעזר לי להעלות את המזוודה לאוטובוס.

* לנהג של האוטובוס שטרח ורשם לי על פתקה את מספר הרציף ומספר האוטובוס שיסיע אותי לאוקספורד.

* לזוג הילדים בני ה-16 ששאלו אותי מבלי שביקשתי, אם לעזור לי עם המזוודה ועזרו לי להוריד אותה מהאוטובוס.

* תודה לאישה הפורטגזית, לבושה בלבן שהופיעה כמו מלאך גואל כשעמדתי נטועה באמצע הרחוב מחכה למונית שלא התכוונה להגיע, בשדרות הדיגנטון, אוקספורד. [אחר כך, כשמונית שוב הבריזה לי, בבוקר האחרון ללימודים קיבלתי הסבר מה-Sir שמדובר בעניין של שיגרה, הקטע הזה של המוניות ב-Oxford- לפעמים מונית שהוזמנה מגיעה ולפעמים לא. "אתה צריך להזמין מונית באוּרדוּ או בהינדי אם אתה רוצה להיות בטוח שמונית תגיע. מרוב שהוא נשבר מהסיפור הזה הוא עשה סידור עם השכן שלו, שבקטעים קריטיים, כמו נסיעה לשדה התעופה, השכן מסיע אותו תמורת תשלום]. זה גם היה הרגע שבו לא הצלחתי לחבר את המפה שהייתה לי בראש מגוגל הגיאוגרפית לרחוב שבו עמדתי, הכיוונים התבלבלו לי לחלוטין. הפורטוגזית הייתה חלק מחבורה, היא עזבה אותם במיוחד כדי להנחות אותי בדרך אל המעונות. "אין סיכוי שתצליחי להגיע לבד. אני אראה לך גם דרך קיצור". כוונתה הייתה טובה, אלא שהיא הלכה מהר מאוד ואני עם רגל שבשלב הזה עוד הייתה במצב משוקם וטוב נגררתי אחריה עם מזוודה ותרמיל כבדים במיוחד בקצב של צעידה זריזה. לא היה לי נעים להאט אותה. חצינו כל מיני שבילים נסתרים כולל סיבוב של המזוודה בתוך בוץ. ואחרי מסע של כ-20 דקות הגענו בשעה טובה בפתח המשרד של המעונות שרק אלוהים יודע איך הייתי מגיעה אליו לבד. היא מגיעה בכל שנה לאוקספורד, היא הסבירה, עם קבוצה ילדים שמגיעים לשם ללמוד אנגלית. "גם אני כמוך הגעתי ולא הצלחתי למצוא את הדרך, אני יודעת איך זה" היא הסבירה לי בעליצות את הנכונות שלה לסטות מהדרך שלה, מסדר היום שלה, כדי לעזור ולהוביל אישה זרה שהיא לא מכירה. הילדים הפורטוגזים היו יחסית שקטים. אחר כך הגיעה קבוצה איטלקית מתוקה שעשתה רעש היסטרי בלילות, תוספת למיטה הבלתי אפשרית ש"ישנתי" עליה.

* תודה לבחור, אחד העובדים במעונות שבעקבות תגובת הזעזוע האותנטית שלי מהתנאים, נתן לי את הטיפ לדלת הסתרים שנפתחת לגוש החדרים הסמוך למקלחת ולשירותים נוספים ולזה שלא יהיה שם אף אחד בתקופה הקרובה. זה היה משמעותי.

* תודה לנזיר פוסנו המתוק, מעבר לשיחות המעניינות הוא גם נתן את שם המשתמש והסיסמה שלו (פוסנו גם כותב תזה) וכך הצלחנו כולנו כעבור כמה ימים להתחבר לרשת הווי-פי של האוניברסיטה ולדבר סקייפ.

* כמובן תודה לבוסנה, הפרופסור התאילנדי, שהגיע במשך שלושה בקרים לאסוף אותי מהמעונות. הוא עשה את זה בשמחה. הוא גם נתן לי את המידע בעניין קניית הנייד הזול. מה שהסתבר להיות קריטי מאוחר יותר כשאיבדתי את הנייד.

* תודה לג'ייסון המורמוני, שבדרך כלל השתדלתי לא להיכנס לקו תחום הראייה שלו. התחושה הייתה שאצור בו כל כך הרבה כעס שהוא יכול בכל רגע להתפוצץ. הוא נתן לי אבקה למכונת הכביסה. בחדר הכביסה פגשתי את ג'ני שעומדת לכתוב דוקטורט על שמורת דייגים במדגסקר. גם בעלה כותב על שמורות. היא עזרה לו לאסוף מידע על השמורה שלו -לא זוכרת איפה זה היה, אבל זוכרת את הסיפורים על האוהל שבו הם התגוררו במשך שנה וחצי, רחוק מכל יישוב, שלא כלל שירותים ומקלחת והאנרגיה הסולארית שבה הם עשו שימוש. הוא עכשיו כותב את הדוקטורט. הם גרים בחלק הנחמד של המעונות. דירת שני חדרים לזוגות נשואים. כשהוא יסיים הם ייסעו למדגסקר. ג'ני הסכימה להמיר מטבעות קטנים במטבע של 20 פני [אל יקל הדבר בעינכם, היא הכינה את המטבעות האלה לכביסה שלה וכדי להשיג מטבע נוסף כזה צריך להסתובב ולחפש, זה היה יום ראשון והמעונות רחוקים מרחק של נסיעה מכל מרכז מסחרי] – כדי לאפשר לי את ויש הייבוש האחרון של הכביסה.

* תודה לקלייר שסחבה לי את התרמיל ואת הספרים.

* לאמנדה שהביאה לנו כל מיני מרכיבים כדי שניתן יהיה לבשל משהו סביר. שהראתה לי את אוקספורד, לקחה אותי למסעדות חמודות, הזמינה אותי למסעדה ביום האחרון, הלכה איתי לקנות נייד, תמכה בי, גילתה לי את פינות החמד של high street, של Headington stores, שלחה sms – ים דואגים שבודקים את מצבי כשקרסתי לנוח במלון הקטן.

* ל-sir, שהלוואי ויכולתי לבלות במחיצתו זמן ארוך בהרבה מזה שביליתי. מעבר לזה שהוא הפניק אותנו כל הזמן ודאג לסנדוויצ'ים, קרואסונים, הביא קומקום וחלב וקפה ותה. בנוסף לזה שהוא נסע והביא לי עד הפתח של הדלת במעונות את התנור שהציל אותי.

נוסף על כל אלה –

מורה כשהוא טוב, הוא כל כך הרבה מעבר לתכנים שהוא מעביר. מורה טוב הוא דוגמא. דוגמא ל"איך" ללמוד/לחקור. דוגמא מבחינת האישיות, ההתנהלות. ה-sir הוא אוטודידקט, את הידע המופלג שלו הוא הרוויח בזכות לימוד עצמאי. הוא קיבל בסיס שעליו הוא בנה. בשבועיים שביליתי איתו למדתי כל כך הרבה. השילוב הנדיר של קפדנות בלתי מתפשרת, התעכבות על פרטים, נחישות, התמדה עם רוחב לב, סבלנות, עם החדרת ההכרה והידיעה שידע הוא דבר שנרכש במאמצים שנבנים כנדבך, אוסף של פרטים קטנים, הישגים קטנים.

כל יום בנוסף לשעות הלימוד האינטנסיביות קיבלנו שיעורי בית. באחד מהימים הקראנו את התשובות והביצוע של כולם היה חלש ביותר.

כל אחד מאיתנו הקריא את מה שהוא כתב וזה רק הלך והתדרדר מאחד לאחד. אחרי שהאחרון סיים, ה-Sir ישב שם חייך ואמר: Well, Rome was not built in one day , מעולם לא היה המשפט הזה חי יותר עבורי מהרגע ההוא.
הוא ישב שם בראש השולחן ולימד אותי לגשת ללא פחד אל מה שנראה בלתי נגיש ולנסות לפרק אותו בסבלנות, לא לוותר לעצמי. הפוך על הפוך, דווקא בגלל שהייתי מהנחשלים בכיתה למדתי לראות את מנגנוני ההגנה שלי, להתעמת עם הרצון שלי לברוח מקושי, מתסכול. נפגשתי עם כמה קשה לי להרגיש "לא יכולה" וקיבלתי שוב הזדמנות להוכיח לעצמי שקורצתי מהחומר המתעמת, המתמודד, זה שיכול. הוא חזר והזכיר לי שלאינטנסיביות יש ערך עצום. עיסוק אינטנסיבי מביא איכות אחרת איתו.

גם העובדה שבאיזה אופן איבדתי את עשיית החשבון מולו, חשבון במובן של לרצות להרשים, שיעריך אותי וכהנה – זה שיחרר אותי בהמון מובנים. כי הוא מבחינתי היה הכי הכי. ואם לו הפסקתי לחשבן, הרבה יותר קל מול אחרים. כמובן, עד העונג הבא. עד האישיות הבאה שיהיה לה משקל והשפעה גדולים על הדרך שלי.

ה-Sir מעביר את הקורס הזה על חשבון הזמן הפרטי שלו, עם המאמץ האינטנסיבי שזה דורש ממנו, רק משום שהוא רוצה להנחיל את הידע שלו לאחרים.

* לאיש המחשבים הפולני-אנגלי מהמלון הקטן באוקספורד שבא לעזור לי להתחבר לאינטרנט. שהתעקש זמן ארוך עד שהוא הצליח לאתר את הבעיה וגם על זה שהוא היה מוכן לתת לי את הנייד שלו לשלוח sms לאיש שחיכה בפינלנד לחיבור שלי לאינטרנט. בסוף לא השתמשתי בנייד, אבל זה היה מאוד נדיב מצידו. כתבתי עליו המלצה חמה להנהלת המלון. עכשיו מסתבר שאנג'יי (זהו שמו) שינה כל מיני הגדרות במחשב שהזוגי שלי לא מצליח למצוא את הידיים והרגליים וגם לא לחבר את הנייד לרשת הביתית שלנו.

* תודה לנהג המונית הסיני שסחב לי את המזוודה עד פתח האוטובוס ללונדון.

* לנהג המונית הבריטי, שיצא מהמונית שלו ועזר לי לתפוס מונית אחרת ברחוב בייקר בלונדון.

* לטורקי בביקורת הבטיחות ברכבת היורוסטאר שעזר לי להרים את המזוודה ונעלב עד קצות שורשי הציפורניים כשאמרתי לו שיזהר שזה כבד. הוא אמנם נראה כמו מוחמד עלי ובכל זאת. "אני עוזר לך ואת מעליבה אותי", הוא ממש ממש כעס עלי. לא עזר לי שניסיתי להסביר לו שאמרתי את מה שאמרתי מתוך דאגה לגב שלו.

* לשתי הכושיות הצרפתיות החמודות שישבו לידי בתחנת הרכבת של ה"יורוסטאר", שרו ביחד שירים, ושמרו לי על המזוודה כשהלכתי להשתין.

* לנשמה שישבה בגוף של בחורה בריטית צנומה בת 20, עם צמות כמו של היידי שהצילה אותי ואותה. בגלל הכובד הבלתי אפשרי של המשא שסחבתי לקחתי עגלה שאיתה עליתי למסוע (לא מדרגות) שהוביל אותנו בעליה לפלטפורמה של הרכבת. אה מה מה – העגלה בגלל הכובד של המזוודה והתרמיל התחילה לסחוב לכיוון הנגדי של התנועה של המסוע. עמדתי כמו שימשון אוחזת בשתי הידיים במסילות של המסוע מחזיקה בגופי את העגלה שסוחבת לכיוון הנגדי ובשלב מסוים לא יכולתי להחזיק יותר וקרסתי אחורה על היידי והעגלה חלקית עלי ועליה. אין לי מושג מה היידי אוכלת לארוחת בוקר – אבל היא הצליחה איך שהוא להחזיק גם אותי וגם את העגלה מבלי שהמצב יתדרדר וייווצר אפקט דומינו, שזה אומר שהעגלה הייתה סוחפת את כולנו אחורה. הייתה מישהי שניסתה לעזור ולסחוב את המזוודה דרך הידית – אבל הזהרתי אותה שלא תעשה את זה, פחדתי שהיא תפרוק את היד. כשעמדנו לרדת מהמסוע העגלה התהפכה פעם נוספת ולכיוון הלא נכון. היידי ביד אחת הצליחה לסדר אותה, ושוב מנעה אסון – לפחות מנעה מחיצה שלי אל העגלה. באמת לא ברור מאיפה היה לה כוח. הודיתי לה נרגשות. אחר כך היא מצאה למפלצת שלי מקום בקרון. בדרך היה עוד בחור צעיר שעזר לי להעמיס את המזוודה לרכבת.

* עוד איש שעזר לי להוריד את המזוודה מהרכבת.

* בחזרה מבריסל הייתי צריכה לעבור מתחנת הרכבת הבינלאומית לרציף ספציפי באנדרגראונד (טיוּבּ) הלונדוני. אוסף של אנשים עזר לי. החל ממוכרת הכרטיסים בטיוב שפניתי ללב שלה שתאפשר לי להמשיך ולהוביל את המזוודה אל האנדרגראונד עם העגלה – מה שאסור לפי החוקים. וכך מצאתי את עצמי מסיעה עגלה אל נגד נחשול צונאמי של בני אדם, בשעת שיא, באחת מהתחנות הגדולות של הטיוב הלונדוני. זה היה הזוי לחלוטין. אחר כך עליתי וירדתי עליתי וירדתי מהטיוב ובכל פעם זינוק עם המזוודה פנימה והחוצה – בקו שנוסע לכיוון מסוים אבל מתפצל למעשה לשלושה קווים ולך תזהה ביניהם. עזרו לי לאורך כל הדרך – לזהות שאני לא על הרכבת הנכונה ובסוף לעלות על הקו הנכון. בשלב הסופי שהרגשתי שהרגל שלי, אם אני לא מתיישבת, עכשיו הולכת לעולמה -איש חביב פינה לי מקום.

מה רוצה אני לומר בפוסט המתארך הזה?

ישנם הרבה מאוד אנשים טובים שם בחוץ. החסד הוא תמידי. אנחנו נתמכים כל הזמן בדרכים ובאופן שלרוב שקוף עבורנו. ללא התמיכה הזאת לא היינו מצליחים לחיות רגע אחד נוסף.

Read Full Post »

אני נוסעת אנשים יקרים, שוב. שלושה שבועות שלמים. תקראו לי פלצנית, תקראו לי כפוית טובה, תקראו לי לשבת בבית עם הבעל ולא לנסוע לשום מקום במשך שנה ואני אשמח. שלושה שבועות -בריטניה ובריסל.
כבר ביקרתי בבריסל ואהבתי. אחד הדברים המיוחדים בה זה הריח הזה של השוקולד שמערסל לך את האף. זה אמיתי. עיר שאפופה בריח מתוק כזה. בכל פינה מוכרים שם את הופל הבלגי וכמו שבגבעתיים כל חנות שנייה היא מספרה, אז להבדיל בבריסל כל חנות שנייה היא חנות של שוקולטייר – האלה שמתמחים בייצור אנין של שוקולד – בעיקר פרלינים. גודייבה, לאונידס שייכים למחלקה הזו.
בריטניה, זו עבודה קשה. בבלגיה הוא ועוד חבר טוב שאני אוהבת הולכים לקחת סדנא. כשהם ילמדו אני אטייל. בלילה נצא בשלישיה.
בבלגיה גם גרה חברה שלי מהיסודי. כף לפגוש אנשים שהזמן עושה להם טוב. בריג'יט, שכשמה כן היא. פריזאית לשעבר שנחתה אצלנו ביסודי חטפה הלם ואיך שסיימה תיכון ברחה חזרה, פגשה בפריז בלגי ועברה לבריסל. ביסודי היינו שלישיה: אני, פזית ובריג'יט. זאת אומרת הייתי שייכת לכל מיני מעגלים חברתיים. השלישייה הזאת הייתה רק אחד מהם. הייתה גם ג', שהיום היא חוקרת במשטרה [עד היום יש בינינו פתיחות. היא מספרת לי שהמדים שלה עושים את זה לגברים]. זאת הייתה הפאזה הטרום-אינטלקטואלית שלי: ספורט ובנים – וחוץ מזה כלום.
מכיתה ה' עד ח', או משהו כזה, בקירוב, לי ולפזית היה קראש היסטרי על אותו אחד, נקרא לו ה', שהיה לו חבר א'. החבר היה ברירת המחדל. מין רביעייה כזאת. מערכות יחסים כאלה שעוד אפשריות כשקיימת תמימות. כשאתה עוד לא המבוגר הזה שדפקו לו את הצורה סופית עם המקובל והלא מקובל, מה נכון ולא נכון – דרך העינית הצרה של האגו. למרות שעכשיו אני נזכרת שכשא' ניסה לנשק אותי צרפתית, אחרי שאמרתי לו 'לא' – נשכתי לו את הלשון. חוץ מזה שהוא דחף את הלשון למרות שאמרתי לו לא (פתאום פרשת רמון נראית לי באור שונה לחלוטין, למרות שבמקרה של רמון הוא תפס אותה בהפתעה) זה נעשה בעיקר בהשראת העניין הזה של "הנותנת" ו"הלא נותנת". 'אני לא מאלו שנותנות, הרי לך ביס'. תודה לאל שזכיתי ובשלב מוקדם יחסית ירד לי האסימון בעניין המי נותן למי ומתי.
ה' הפך להיות פקיד במע"צ והחבר שלו התגלגל למעצב אופנה.
את פזית פגשתי לפני שנתיים. סיפרתי לה שעברתי לכתוב תזה. 'אויש, תעזבי אותך מהשטויות האלה' – הייתה התגובה. אין ספק שכבר ביסודי ידעתי למי להתחבר.
בפעם הקודמת בבריסל, ישבנו אני ובריג'יט באיזה קפה, בשדרה שאת שמה לא אזכור ודיברנו על חיי הנישואים. נחמד לגלות עוד אחת שהבינה את נקודת המפתח לזוגיות מאושרת – אל תנסה לשנות את הצד השני. קבל אותו כמו שהוא, כבד אותו.
אז זהו מחרתיים אני אתפוס את ה"קואצ'" עם ה-800 מזוודות שלי. אם תשמעו על מטוס של בריטיש ארוויס שהתרסק על הכל-בו שלום, זה לא טרוריסטים אנשים יקרים, זאת אני, שמבלה את חיי הרוח שלה בללמוד אי-האחזות ואוחזת במינימום ההכרחי שלוש מזוודות, וזה עוד נקרא אצלי – טרוולניג לייט ובמילים אחרות טרוולינג טוריסט קלאס.
אני הולכת לחגוג יום הולדת באוקספורד. אני וסיר האמפרי. לא בדיוק האמפרי, אבל בהחלט סיר. תחזיקו לי אצבעות שזאת באמת תהיה חגיגה.

______________________

עדכון מאוחר: אלו המעונות שאני הולכת לבלות בהם שבועיים. שמיים בקשו רחמים עלי.

Read Full Post »

אני והבת-דודה בפייסבוק

את הפוסט הזה כבר פרסמתי ואף מחקתי, כי חשבתי שלא יאה לאישה רצינית כמוני להטריד את קוראי המשובחים בזוטות מסוג הזה. אלא מאי, הבוקר, היה לזה המשך שבמובנים מסוימים אף מתעלה ובגדול על הקטע הקודם.

הנה הקטע שכתבתי לפני יומיים..

 

כן, אני יודעת שעוד פוסט על פייסבוק, זה מה שחסר לכם. אבל זה חזק ממני. אחרי הגל של החברים, מגיע עכשיו גל של בני דודים נידחים. היום קיבלתי מסר מבת דודה ביוסטון טקסס, שבחיים אני חושבת דיברתי איתה פעם אחת [באיזו בת מצווה], וגם זה לא בטוח, שהיא רוצה לשים אותי כחברה אצלה בפייס בוק. הבת דודה הזו רק שתבינו, היא הבת של הבת של הבת דודה של אבא שלי. זאת אומרת האבא של הסבא שלי והאמא של הסבתא שלה היו אחים. אתם קולטים? אנשים התחרפנו. לקח לי איזה עשר דקות להבין במי מדובר, היא פנתה אלי כאילו כל יום אני אוכלת איתה פנקייק לארוחת בוקר, שם ביוסטון טקסס. עכשיו איך אני אסביר לה בעדינות שפייסבוק לא מרשה לי להירשם כאתון עיוורת? או שמאז שניסיתי להירשם כאתון עיוורת הפכתי לפרסונה נון-גראטה בפייסבוק (תמיד ידעתי שההשגחה העליונה שומרת עלי). כל פעם שאני כמעט מתפתה להירשם בעקבות הזמנה – אני מקבלת את ההודעה : יו אר נוט אליג'בל טו רגיסטר, משו כזה. מי אני שאתווכח עם פייסבוק?

מצד שני כל הקסם הזה – הנה נפתח הפתח להסתחבקות עם כל היהודיות הטחונות של טקסס. נתי מחפש משקיעים, אז אולי איזו פרינסס תשקיע במיזם יהודי כשר? אולי בכל זאת אני אשבר ואכנע לאלוהי הרשת, לדרישות של האח הגדול וארשם בשמי האמיתי עם תמונה? אין כמו קשרים, לא? – בחיים לא!

 

ועכשיו לחדשות הטריות:

הבוקר אני מקבלת עוד הזמנה. הפעם ממישהי שהשמיצה אותי והוציאה דיבתי רעה בקטע המקצועי. הלכה ולכלכה די בציבור (פרסמה משהו) על העבודה שאני עושה, אבל ממש קטע מסריח במיוחד. אחרי שהוכחתי באותות ובמופתים שהיא מדברת שטויות (בפרסום תשובה) גם אז כשהיא לא ידעה לאיזה חור באדמה להכניס את עצמה, היא עדיין המשיכה להיטפל לכל מיני זוטות – למרות שהיה ברור שהיא טעתה. להתנצלות כמובן, מעולם לא זכיתי. לא במעמד ההוא היותר ציבורי ולא אחר כך, ברמה האישית. כלום, נאדה.

היום אני מקבלת ממנה אי-מייל שהיא רוצה לשים אותי כחברה בפייסבוק.

תגידו, אני מפספסת משהו?

___________________________

ובנימה יותר רצינית והרבה הרבה יותר מבאסת.

הצעתי עכשיו את עזרתי ההתנדבותית למאבק המורים.  מה אתכם?

Read Full Post »