Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘חברי הוירטואלים’

בהמשך לפוסט הקודם.
אחרי שהבנתי משהו ביחס לעניין הזה שהמחשבה יוצרת "אני" ושסביב ה"אני" הזה מתקיים הרבה סבל. זאת אומרת המחשבה יוצרת "אני" ואחר כך ישנה התחזוקה הזו שאני רוצה שאחרים יחשבו שה"אני" הזה מוצלח, החיפוש אחרי האישור, האהבה הקבלה וההערכה של ה"אני" הזה מאחרים ומעצמי והכיווץ שמתקיים כשה"אני" הזה מסתבר לא להיות כזה מוצלח בעיני עצמו או בעיני אחרים, וכל האנרגיה שמושקעת בעניין הזה. קיום שלם שמושקע בעניין הזה. זאת העבדות שעליה אני מדברת.

אחרי שראיתי את זה, קמה לנו פרובלמקה חדשה.

הפרובלמקה התעוררה מהנקודה שבה אמרתי לעצמי – שכל החלטה, היא החלטה ש"אני" מקבלת. מיד כמובן אני נזכרת בשיחה עם קייטי ביירון, כשאמרתי לה בדיוק את זה.

סיפרתי לה על מסע הל.ס.ד שהיה לי שבו ישבתי בביתי דאז וניסיתי להבין מה מכל מה שאני חווה הוא אמת. [מסתבר שהעסק הזה של חיפוש אחר האמת הוא מוטיב קבוע ב"חיים שלי" – הייתי אז ילדה בת 19] ואז אני זוכרת את עצמי תוך כדי הטריפ האינטנסיבי עם הצבעים ואיך שהכל משנה צורה סביבך והתפיסה החושית זה לא מה שאתה מכיר, ואז אני זוכרת את עצמי אומרת לעצמי: אם אני אגיד ליד שלי לזוז והיא תזוז – זאת אמת. אמרתי ליד שלי לזוז – והיא אכן זזה. אין לכם מושג איזו תחושת ביטחון העסק הזה נסך בי. ואחר כך קראתי לכלבה שהייתה לי אז והיא הגיעה – ואלו היו פיסות של עולם מוכר, בתוך הכאוס שבו ריחפתי.

[ואם כבר מדברים על הכלבה – היא זהרה בכל מיני אורות, ראיתי את ה"אאורה" שלה. את ההילה שלה (הטריפ היה המצב היחיד שבו זכיתי לראות את ההילות של אנשים וחיות) וכמות האהבה שאני הרגשתי כלפי הכלבה הזאת ברגע ההוא, הלוואי עלי עשירית מזה ביום יום שלי עכשיו.]
" "אני" אמרתי ליד שלי לזוז", חיקתה אותי ביירון וסימנה על עצמה עם האצבע: " "אני" אמרתי ליד לזוז". הבנתי את מה שהיא אומרת לי : הייתה מחשבה שאמרה ליד לזוז ואני מנכסת אותה לאני הבידיוני הזה.

ועכשיו אני גם מבינה תוך כדי כתיבה את האופן שבו העוגן הזה נתן לי ביטחון אז בטריפ והאופן שבו העוגן הזה שנקרא "אני" נותן לנו ביטחון ביום יום, והאופן שבו אנחנו מבינים את זה שיש לנו שליטה על ההתנהגות שלנו – איך זה נותן ביטחון.

קייטי ביירון אומרת על החלטה (עוד עמוד אצלי כאן בבלוג):

We never make a decision

When the time is right, the decision makes itself

אני מתבוננת בחיים שלי ורואה שזה נכון. היום בבוקר היה לי קר, היד הושטה אל השמיכה וכיסתה את הישבן החשוף שלי, קמתי לשירותים כי רציתי להשתין, כל ההתנהלויות האלו – לא עברו דרך "החלטה" מודעת, דרך תהליך מחשבתי. לא, עד כמה שאני יכולה להיות מודעת, הייתה שם מחשבה, עכשיו אתון תכסי לעצמך את התחת. זה היה תהליך אינסטקטיבי לגמרי.
אבל – ישנם לא מעט מקרים שבהם המחשבה מניעה לפעולה והתחושה היא שבלי ההנעה הזאת של המחשבה לא תהיה פעולה. קומי עכשיו לשטוף כלים, או קומי עכשיו ולכי להתאמן כשמה שנורא בא לי זה להמשיך לשבת על הכסא ולא לקום ממנו לנצח כי אני עייפה. ושלמחשבה הזאת יש כוח להניע תהליך שאולי לא היה מתרחש בלעדיה.
היא לא שלי המחשבה ועדיין היא לא פועלת לבד , היא חלק מהענן הזה שמורכב מגוף, זכרונות, הרגלים, תחושות. והעניין הזה שהמחשבה מניעה הוא הפתח היחיד שיש לנו אל השינוי. שינוי שהוא אפשרי. אני יודעת, אני עברתי כמה כאלה משמעותיים.
איך שביירון מתארת את זה – החלטה נשמעת כמשהו פסיבי לחלוטין. תהליך שאין "לי" עליו שליטה. בשלב הזאת זאת אמירה שאני עדיין לא מבינה/לא מקבלת [מה שאני מסכימה איתו הוא שהמחשבה מושפעת מאוסף שלם של התרחשויות ותחושות, שהיא לא עומדת לבד באופן עצמאי, היא תוצר של סך הכל התרחשויות] ומכיוון שכך – כל העניין הזה שאני קוראת ל"ענן", הזה אני, הוא עדיין במובן מסוים עניין של סמנתיקה. בסדר הענן הזה הוא אוסף של תופעות שאני במחשבה נותנת לו שם קולקטיבי.

נראה לי שמוקד החקירה שלי עכשיו יתמקד בנושא הזה של ההחלטה. מי לעזאזל מקבל אותה? ואיך היא מתקבלת?

המשך יבוא (אני מקווה).

_________________________________

הבלוג מרכין ראש בשל מותו בטרם עת, בתאונה אווירית של נשיא פולין לך קצ'ינסקי. למרות שאם כבר אקטואליה, יש לבלוג הזה לפחות שתי סיבות לא פחות טובות להרכין ראש. האחת היא ארץ הקודש (הולילנד) והשנייה זאת שקמה והטמטום שהתרחש סביב הסיפור. הכי גרוע בכל הסיפור הזה זאת השורה התחתונה, שהצבא עושה מה בראש שלו ולא סופר אף אחד ממטר.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

לטרנטינו יש ביצים בגודל של גורד שחקים ואני מקנאה בו על כך. אני אוהבת את האופן שבו הוא עושה סרט, סרט שהוא סרט – עם סיפור שיש בו מתח וקצב ועניין ואת השטחיות הנחוצה כדי לעשות קולנוע טוב ומצד שני יש בו איזה עומק, איזו נגיעה.

ואם במאים, אז אני מתגעגעת לנתי, במאי הסרטים שהיה מבקר פה פעם והיה מהמגיבים הראשיים של הבלוג הזה. גם למרג' המלכה אני מתגעגעת קשות. ולשין  ולעוז. הוירטאולי הזה לפעמים נוגס בי. אני מנסה לחשוב איך זה היה, איך זה היה טרום עידן האינטנט. איך גלשתי לתוך העולם הזה שבמובן מסוים כבש נתח משמעותי אצלי. בעיקר הבלוג הזה. הנה עכשיו הייתי אמורה לארוז את כמות הניירות הפנומנאלית שאני סוחבת איתי ובמקום זה אני מחברת את פרוזת הדיווח הזאת.

קשה לי. קשה לי נורא. אין לי מושג אם זה אֲבֲל. לא פוסלת את האפשרות שזה מה שזה אבל זה בדיוק כמו שבוב דילן שר על הענן הכבד שרובץ. אנחנו עוברים דירה, עוברים לדירה שקנינו ובמובן מסוים זה מרגיש לי קצת דומה לתקופה שבה התחלתי לגור עם הזוגי. כל כך פחדתי. כל כך פחדתי מהאינטימיות הזאת. גרתי לפני כן במסגרת זוגיות, פה שלוש שנים, שם שנתיים ולא פחדתי כי מבחינתי לא הייתה התחייבות. לא חשבתי על חתונה, לא רציתי חתונה ואהבתי את כולם יפי הבלורית והתואר. אבל כשזה הגיע, הנקודה הזו בזמן, הייתי מוכנה לרדת איתו אל חור מחילת הארנב, אבל פחדתי כמו שבחיים לא פחדתי. היו לי כל מיני תנאים שעכשיו כשהוא רוצה להצחיק אותי הוא מזכיר לי אותם, רציתי שתהיה לנו נוסף לדירה שאנחנו נחייה בה דירת חדר, שאליה כל אחד מאיתנו יוכל לפרוש כשיתחשק לו. וגם – אני זוכרת את קניית הרהיטים הראשונה המשותפת שלנו, כל דבר שקנינו סימנתי – את זה אתה תיקח שניפרד, את זה אני אקח. זה בעיקר היה הפחד ממצב שאין ממנו דרך חזרה או דרך מוצא. היום אני יודעת שתמיד מוצאים את הדרך. תמיד. קייטי ביירון המתוקה הזו – אמרה לי את זה בקול רך, כשבאתי אליה עם איזה פחד ענק במסגרת תרגיל שהיא נתנה לנו. "will it be possible for me to find a way to go back" ,שאלתי אותה, בדיוק מהפחד שממנו אני מדברת כרגע. אבל מתוקה, היא אמרה לי, "There is always a way", וזה הדהד בי כל כך עמוק.

ועכשיו זה שוב קורה. קשה לי עם העניין הזה של קניית מיטה וגז. שוב זה לא שבעבר לא קניתי מיטה וגז וגם דירה כבר קניתי בעבר. אלא שאז קניתי להשקעה וזה סיפור אחר לגמרי. הרעיון הזה שהייתי מאוהבת בו שאתה מעמיס את הבית על משאית ונע (אצל הזוגי זה אפילו לא משאית – הוא תמיד דאג שהכל יתאים לארגז גדול). התקופה הזו הסתיימה. אני מתרגלת בורגנות זהירה והפחד חונק אותי.

מה גם שלא פשוט. בדירה הנוכחית העברנו כמעט עשור. נכנסתי לכאן, כשרק התחלנו לצאת אני והוא. אני עוד זוכרת איך הוא הגיע עם כרית ואמר שהכריות שלי ממש לא נוחות. אחר כך הגיע ארגז, כי אין לו מקום בדירה והוא חייב לשים אצלי משהו. לאט לאט הוא סימן טרטוריה ועשה את זה בשכל ובטאקט רב. הוא לא העיק אבל גם לא הרפה. המינון היה מדויק.

ועכשיו לשנות בית – שזה תמיד טראומתי עבורי. בהיותי חסרת בית. הקירות שבתוכן אני גרה, המיטה הן המפלט שלי מהעולם, המקום הבטוח. זה נכון שבאיזה אופן כשאני במצב נפשי טוב יותר, הכל הופך לבית. לא עכשיו. אם אתם רוצים לדעת מהי החוויה הבסיסית שלי בחיים, אז החוויה היא היותי לבד במובן של היותי תלויה לחלוטין רק בעצמי.  אין לי מושג למה, אבל מעברים מרכזיים כאלה תמיד מגרדים לי את הצלקת הזו. זאת צלקת של מצוקה, כי הייתי לבד הרבה לפני שהייתי מסוגלת לדאוג לעצמי פיזית.

אל הדירה אני מרגישה שנכנסתי צעירה ויצאתי מבוגרת. חתיכת חיים עברתי כאן בדירה הזו. לא בא לי לזוז לשום מקום. לא רוצה אחריות. לא רוצה לריב עם האיש של התריסים. זאת הילדה הקטנה מדברת. זאת שבלילה חלמה שהיא מנסה לרדת מדרגות צרות עם ג'יפ. מנסה לרדת אל המרתף הלא מודע עם הרכב הלא נכון.
אין לי מושג למה אני צריכה לעבור דרך כל זה. אני רק יודעת שאני צריכה. כמו שידעתי שנכון לי להתחתן (וצדקתי), כמו שאני יודעת שנכון לי ילד, כמו שאני יודעת שנכון לי לקנות דירה. אני יודעת בוודאות שאלו ההתמודדויות שאני נדרשת להן. מה שעבור אנשים אחרים, "נורמאליים", זאת איזה רשימה של מובנים מאליהם,  עבורי כל שלב כזה הוא קריעת ים סוף. זה נשמע עבורי בדיוק כמו אז, כשהלכתי לראיין אסירים בכלא איילון ועד היום חקוק בי הקול של דלת המתכת שבכבדות נטרקת מאחורי. אפילו הצלם שהיה איתי הגיב: "אי אפשר לשים איזה גומי שהרעש לא יהיה כזה נורא". לא, אי אפשר לשים גומי.

 

Read Full Post »

בין יתר מעשי הפרו-בונו שלי נתתי קואוצ'ינג דרך הסקייפ לצלם בלגי חביב. הוא עשה סוויץ' מקצועי מ- DJ לצלם ואני עזרתי לו בעצות, במיקוד וכו'. הכרנו דרך פליקר, מעולם לא נפגשנו ומעולם גם לא ראיתי אותו, דיברנו בלי וידאו. בהתחלה חשבנו שזה יהיה בארטר כי הייתה תקופה שרציתי להיות די.ג'יי והוא נתן לי עצות מהכיוון שלו. זאת הייתה חוויה ביזארית בפני עצמה. אם כי מעניינת, כי הצלחתי לעזור לו.
היינו אמורים להיפגש בבריסל. לא היה לי כוח לכלום. הפגישה לא התקיימה.
לאחרונה הוא פרסם סט צילומים של עצמו, תחת הכותרת : "אהוב את עצמך".
אני יודעת שהאמא החורגת שלו ישראלית, ויש מצב שהפוסט הזה יתורגם עבורו. אי לכך נסתפק באחד הצילומים ובפרשנות דוממת. אני שוקלת להפוך את הצילום לברכת שנה טובה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

Steve Duteuil

מה שמזכיר לי באלף אלפי הבדלות את צילום העירום של עופר שכטר לתמונת שער – תהרגו אותי לא זוכרת באיזה מגזין זה היה. עשר דקות דקות תמימות הדבר הזה (הישבן הלבן שלו) היה תקוע לי מול העיניים. זה קרה אתמול כשחיכיתי בתור בסופר, בסך הכל רציתי לקנות חלה לשבת.

וזה מזכיר לי את הברכה היפה שקיבלתי השבוע מחסידי בעלז .[אני אסמן את המילים שאהבתי]

אני מעבירה הלאה – לכולכם יקרים ואהובים שלי:

שלום שלווה ומנוחה יהיו מנת חלקנו בארץ ישראל ובעולם כולו, שנת גאולה וישועה, שנת הרווחה והרחבה, שנה שבה נבשר ונתבשר בשורות טובות ישועות ונחמות.

סימן ברכה בכל משלח ידינו, פרנסה טובה בשפע רב ובנחת קדושה,
שנה שבה יברך בורא עולם את ביתכם ונחלתכם בברכות לרוב.

טוב וחסד ישמע בביתכם תמיד, סגולה לברכה, בשמחה וטוב לבב
בברכת בריאות איתנה, באריכות ימים ושנים טובות – לכל המשפחה.

לשנה טובה תכתבו ותחתמו לאלתר לחיים טובים, לשלום, לזכות לברכה ולשמחת עולם עד עולם.

בברכת כתיבה וחתימה טובה, תחל שנה וברכותיה

אתון עיוורת

___________________________________

הרווחה והרחבה – החיבור בין רווח (הרוויח) רווח (בין הדלת למשקוף), רווחה, התרווחות – וכל זה כשזה בא כפעולה אקטיבית, שכן להרחבה.
הרחבה – שהיא ההרחבה של הצמצום. הקשר בין רווח להרחבה, הקשר בין החומר לרוח. הרחבה שהיא ההיפך מצמצום שזה כיווץ פנימי, שזאת חסימה.

ישועות ונחמות – מילים שנאבדו לנו מתוך היום יום הלא דתי. האם אנחנו מאמינים באפשרות של ישועה? של נחמה?

הברכה היא לא רק לפרנסה טובה – אלא שהיא תהיה בשפע רב ותגיע בנחת ולא סתם נחת אלא נחת קדושה. קדושה עבורי זאת עשייה שיש בה חיבור לאותנטי.

Read Full Post »