Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘חוק שימור האנרגיה’

בהמשך לפוסט הקודם.
אחרי שהבנתי משהו ביחס לעניין הזה שהמחשבה יוצרת "אני" ושסביב ה"אני" הזה מתקיים הרבה סבל. זאת אומרת המחשבה יוצרת "אני" ואחר כך ישנה התחזוקה הזו שאני רוצה שאחרים יחשבו שה"אני" הזה מוצלח, החיפוש אחרי האישור, האהבה הקבלה וההערכה של ה"אני" הזה מאחרים ומעצמי והכיווץ שמתקיים כשה"אני" הזה מסתבר לא להיות כזה מוצלח בעיני עצמו או בעיני אחרים, וכל האנרגיה שמושקעת בעניין הזה. קיום שלם שמושקע בעניין הזה. זאת העבדות שעליה אני מדברת.

אחרי שראיתי את זה, קמה לנו פרובלמקה חדשה.

הפרובלמקה התעוררה מהנקודה שבה אמרתי לעצמי – שכל החלטה, היא החלטה ש"אני" מקבלת. מיד כמובן אני נזכרת בשיחה עם קייטי ביירון, כשאמרתי לה בדיוק את זה.

סיפרתי לה על מסע הל.ס.ד שהיה לי שבו ישבתי בביתי דאז וניסיתי להבין מה מכל מה שאני חווה הוא אמת. [מסתבר שהעסק הזה של חיפוש אחר האמת הוא מוטיב קבוע ב"חיים שלי" – הייתי אז ילדה בת 19] ואז אני זוכרת את עצמי תוך כדי הטריפ האינטנסיבי עם הצבעים ואיך שהכל משנה צורה סביבך והתפיסה החושית זה לא מה שאתה מכיר, ואז אני זוכרת את עצמי אומרת לעצמי: אם אני אגיד ליד שלי לזוז והיא תזוז – זאת אמת. אמרתי ליד שלי לזוז – והיא אכן זזה. אין לכם מושג איזו תחושת ביטחון העסק הזה נסך בי. ואחר כך קראתי לכלבה שהייתה לי אז והיא הגיעה – ואלו היו פיסות של עולם מוכר, בתוך הכאוס שבו ריחפתי.

[ואם כבר מדברים על הכלבה – היא זהרה בכל מיני אורות, ראיתי את ה"אאורה" שלה. את ההילה שלה (הטריפ היה המצב היחיד שבו זכיתי לראות את ההילות של אנשים וחיות) וכמות האהבה שאני הרגשתי כלפי הכלבה הזאת ברגע ההוא, הלוואי עלי עשירית מזה ביום יום שלי עכשיו.]
" "אני" אמרתי ליד שלי לזוז", חיקתה אותי ביירון וסימנה על עצמה עם האצבע: " "אני" אמרתי ליד לזוז". הבנתי את מה שהיא אומרת לי : הייתה מחשבה שאמרה ליד לזוז ואני מנכסת אותה לאני הבידיוני הזה.

ועכשיו אני גם מבינה תוך כדי כתיבה את האופן שבו העוגן הזה נתן לי ביטחון אז בטריפ והאופן שבו העוגן הזה שנקרא "אני" נותן לנו ביטחון ביום יום, והאופן שבו אנחנו מבינים את זה שיש לנו שליטה על ההתנהגות שלנו – איך זה נותן ביטחון.

קייטי ביירון אומרת על החלטה (עוד עמוד אצלי כאן בבלוג):

We never make a decision

When the time is right, the decision makes itself

אני מתבוננת בחיים שלי ורואה שזה נכון. היום בבוקר היה לי קר, היד הושטה אל השמיכה וכיסתה את הישבן החשוף שלי, קמתי לשירותים כי רציתי להשתין, כל ההתנהלויות האלו – לא עברו דרך "החלטה" מודעת, דרך תהליך מחשבתי. לא, עד כמה שאני יכולה להיות מודעת, הייתה שם מחשבה, עכשיו אתון תכסי לעצמך את התחת. זה היה תהליך אינסטקטיבי לגמרי.
אבל – ישנם לא מעט מקרים שבהם המחשבה מניעה לפעולה והתחושה היא שבלי ההנעה הזאת של המחשבה לא תהיה פעולה. קומי עכשיו לשטוף כלים, או קומי עכשיו ולכי להתאמן כשמה שנורא בא לי זה להמשיך לשבת על הכסא ולא לקום ממנו לנצח כי אני עייפה. ושלמחשבה הזאת יש כוח להניע תהליך שאולי לא היה מתרחש בלעדיה.
היא לא שלי המחשבה ועדיין היא לא פועלת לבד , היא חלק מהענן הזה שמורכב מגוף, זכרונות, הרגלים, תחושות. והעניין הזה שהמחשבה מניעה הוא הפתח היחיד שיש לנו אל השינוי. שינוי שהוא אפשרי. אני יודעת, אני עברתי כמה כאלה משמעותיים.
איך שביירון מתארת את זה – החלטה נשמעת כמשהו פסיבי לחלוטין. תהליך שאין "לי" עליו שליטה. בשלב הזאת זאת אמירה שאני עדיין לא מבינה/לא מקבלת [מה שאני מסכימה איתו הוא שהמחשבה מושפעת מאוסף שלם של התרחשויות ותחושות, שהיא לא עומדת לבד באופן עצמאי, היא תוצר של סך הכל התרחשויות] ומכיוון שכך – כל העניין הזה שאני קוראת ל"ענן", הזה אני, הוא עדיין במובן מסוים עניין של סמנתיקה. בסדר הענן הזה הוא אוסף של תופעות שאני במחשבה נותנת לו שם קולקטיבי.

נראה לי שמוקד החקירה שלי עכשיו יתמקד בנושא הזה של ההחלטה. מי לעזאזל מקבל אותה? ואיך היא מתקבלת?

המשך יבוא (אני מקווה).

_________________________________

הבלוג מרכין ראש בשל מותו בטרם עת, בתאונה אווירית של נשיא פולין לך קצ'ינסקי. למרות שאם כבר אקטואליה, יש לבלוג הזה לפחות שתי סיבות לא פחות טובות להרכין ראש. האחת היא ארץ הקודש (הולילנד) והשנייה זאת שקמה והטמטום שהתרחש סביב הסיפור. הכי גרוע בכל הסיפור הזה זאת השורה התחתונה, שהצבא עושה מה בראש שלו ולא סופר אף אחד ממטר.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

לפעמים אני מרגישה שמתחת לכל השכבות המתוחכמות שרכשתי לעצמי – ממש עמוק, קבור אצלי איכר פולני, שלא מבין דקויות ולא מבין רגישות ולא מבין המתנה ולא מבין את החשיבות של לפעול באופן מדויק. מתחת לכל השכבות האלה שוכן לו איזה ואניה, סוג של בהמה, אלים, רחוק מתחכום כרחוק שמש הצהריים משמי הלילה, שמגיב בגסות על כל פיפס שמצטייר אצלו כאיום קיומי. אני מנסה להבין את ואניה ואני מבינה שמה שמניע אותו זאת חרדה שיש לה שורשים עמוקים – כל איום הכי קטן על האגו ועל ההרחבות שלו (טריטוריה, מה ששייך לו) מתורגם אצלו במיידי לאיום קיומי כולל. אפילו זוטות כמו – כשמרעישים לו מתחת לחלון בלילה. נהפוך הוא בדיוק זוטות כאלה – מין איומים כאלה על ההתנהלות הבסיסית (שינה/עייפות), זה הטריגר שמפעיל את ואניה.
וגם שמנעד יכולות התגובה שלו מאוד מצומצם. כוחני. או להיכנס פרונטאלית בכל הכוח או לברוח.
אני מנסה לא לתעב את ואניה. אבל בשלב הזה כל מה שאני יכולה להרגיש אליו – זה תיעוב. ואניה כל כך פרמיטיבי ולא מתוחכם שזה מגוחך. הוא מרגיש לי כל כך חלש וחשוף ומגושם ופועל באופן שלעולם אינו מביא תוצאות נכונות.
ואניה לא יכול להביא תוצאות נכונות גם אם הוא נורא ישתדל, הוא עיוור טוטאלית לסביבה וגם בנוי על אוטומט – פיוז קצר מאוד. ואניה טיפש – ואניה הוא כפתורים שנלחצים. אין אצלו מנגנוני השהייה.

הגיע הזמן לשחרר את ואניה מהמרתף, להרים איתו כוסית וודקה.
פשוט לא יאומן איך אין לי חשק לעשות את זה. לשבת מול הטיפוס הזה ולנהל איתו שיחה. אני מבינה שכל מה שנדרש זה להרגיע קצת את ואניה, לגרום לו להרגיש בטוח, לתת לו קצת אהבה, תחושה של ביטחון. אבל משום מה לא בא לי. בא לי להשאיר אותו לנצח בודד בערבות האדמה הקשה.

אולי אני עוד לא בשלה לעדן את ואניה. אולי אני עדיין חושבת שאני זקוקה לבריון הזה. לבריון האימבציל הזה. הנה, כשאני מדברת עליו ככה, אני מתחברת לאהבה שיש לי אליו. לרגע אני מבינה שיש הרבה אור במצב שבו ואניה מפסיק לפחד.


 ___________________________________________________

את הפוסט על ואניה החלטתי לשחרר, כי אני מתמודדת כרגע בעבודה עם הואניה של מישהי אחרת. אצלה הוואניה הרבה פחות מאולף מאשר אצלי וזה לא יאומן איזה נזקים ואניה כזה מסוגל לעולל. כשקראתי את הפוסט הזה חשבתי לרגע, שאולי נכון לתת לואניה שלה את מה שכתבתי כאן: "אני מבינה שכל מה שנדרש זה להרגיע קצת את ואניה, לגרום לו להרגיש בטוח, לתת לו קצת אהבה, תחושה של ביטחון".

אחר כך הבנתי שזה לא נכון. היא כמעט כולה ואניה ולתת לה אהבה ולהרגיש בטוח יתפרש בעיני הואניה שלה כניצחון, כחולשה, כאות לזה שאפשר להמשיך ולהשתולל. היא שתלטנית, פרנואידית, לא רואה אף אחד ממטר, עוג גס רוח אלים ותוקפני.  מול הואניה שלה, אני צריכה להציב גבולות ברורים, להראות לו שלא מפחדים ממנו ולהמשיך בענייני. כך גם גורס הזוגי. אני מודה לאלוהים, שאני יכולה להתנהל בתוך כל הבלגן הזה, בתנאי VIP. שזה אומר, אני לא תלויה ללחם בקטע הזה ומבחינתי אני בכל רגע נתון יכולה לקום ולהגיד בי בי. זה יהיה חבל חיפשתי תקופה משהו מעניין ורווחי לעשות, חשבתי שמצאתי. הידיעה שאני יכולה בכל רגע לקום וללכת (כן יש לי חוזה, אבל אף אחד לא יוכל לצייץ – כי הזובורים שהיא מעבירה אותי כל כך בוטים וגסים שכולם בהלם מסביב) נותנת לי אוויר ואת היכולת לחזור למקום שאני קוראת לו בית ספר.

העניין שהקטע הזה מופיע בתקופה שהיא כל כך דחוסה אצלי ויש לי כל כך מעט רזרבות אנרגיותיות. אני מוצאת את עצמי במצב המגוחך של להתעורר לפנות בוקר, ולנסח בראש מכתבים אליה. הפיתוי לקום וללכת הוא כל כך חזק. אבל מצד שני, החיכוך איתה מוגבל בזמן – עד תחילת השנה הבאה (אפריל 2010). היא פשוט יו"ר מתנדב לפרויקט שאני מבצעת במסגרת תפקיד שכולל עוד דברים אחרים, אבל יש לה כוח גדול בארגון, כי היא יושבת בדירקטוריון והיא דירקטורית חזקה. מצד שלישי ברור לכולם שהם צריכים אותי. נראה.

____________________________

היום היא התקשרה אלי בערב בקטע של : "נו בואי נעבוד יחד" ועם איזו חצי התנצלות. אמרתי לה שיותר אני לא אסבול התפרצויות שלה – לא נראה לי שזה נרשם. אני קצת מרגישה כמו בחיזור גורלי. מצד אחד רווח לי כי חשבתי שנפטרתי מהסיפור הזה, מצד שני הייתי מבואסת כי לא התאים לי לאבד את העבודה הזו. מחול שדים מטורף. המטורללת השתלטנית הזאת – רוצה לנהל אותי. לא מוותרים לי על הבית ספר. אני מוטשת.

Read Full Post »

המכנסיים מתחילות ללחוץ כי אני שבוע שלם גרה בקומה ה-23 של הילטון ויחד עם הקומה מגיע לאונץ' של מאפים צרפתיים והזוגי אומר שמזל שסוגרים אותו בלילה. אנחנו מנשנשים את עצמנו למוות וחוזרים בלילה אל החדר לישון בכרסים תפוחים. אלוהים רחום כי השבוע הזה הולך להסתיים.

אין לי מושג מה קרה, אבל השבוע כאן בבריסל הוריד אותי מהפסים. איבדתי קשר ביני לביני.

אולי זאת כמות הסוכר שרצה לי בדם ובמוח. אין לי מושג.

אנשים יקרים בחיים שלי לא צרכתי כאלה כמויות של סוכר.

אני לא עומדת בזה – כל העוגות והעוגיות והמקרונים והפטיפורים והפרלינים – וכל זה חינם 12 שעות ביממה ואת רק צריכה ללחוץ על הכפתור של המעלית, לעלות קומה, לקרוס על הספות המפוארות שלהם ולבקש, קפה או תה סיר וו פלה, ובדרך אל הספה, על מגש קטן לגרוף את כל יצירות הפאר הקולינריות האלה. כל אחת אמנם קטנה בפני עצמה, אבל כמו שהמוסכניק שלי אומר: אגורה לאגורה – בסוף נהייה חשבון. אני-לא-עומדת-בזה.

בריסל מדהימה. עיר יפה, מתוחכמת. לא ממש נגעתי. כאילו לא הייתי כאן.

אני והזוגי נרדמנו כל לילה בשמונה.

אין לי מושג מה עובר עלינו.

באמת לא פוסט ברומו של עולם, אבל מותר לי. רומו של עולם נמצא כרגע בקצה הקיבה שלי, בשארית האחרונה בהחלט של המקום שנשאר לי לפרלין נוסף. נראה לי שבארץ אני אצטרך לעבור גמילה. אני לא צוחקת.

אני עולה למעלה – לצלם לכם דוגמית – אלא מה.

ומשרדי האיחוד האירופי שביליתי בהם הבוקר בפגישה עם אירי חמוד? – זה לפוסט אחר.

אולי רק להגיד שהגיהנום הקפקאי נשאר אותו גיהנום, אותן טירות של פקידים רק בעיצוב שונה של זכוכית ופלדה.

Read Full Post »

היכולת הזו להחזיר את עצמי שוב ושוב להווה. להווה הבלתי מתהפנט לתכנים של המחשבה. ההווה שמניח לה להיות אבל לא נגנב אליה. וגם ההבנה שיש לי עניין אחד בחיים והוא המסע לשינוי התודעה שלי, תקראו לזה שחרור התודעה, תקראו לזה השחרור המלא והסופי מכל פחד, תקראו לזה אי היות אני, אי היותי אני אחוזה ונאחזת, תקראו לזה איך שתרצו. לא אכפת לי. לא אכפת לי כי למסע הזה נולדתי מהרגע שהגחתי מבטן. וכל הייסורים שלי וכל תחושת אי ההספק ואי הסיפוק וחוסר השלמות נובעת מחוסר המיקוד הברור והרצון להיות ברווז שונה מהברווז שנולדתי להיות. אני התעקשתי והכוחות סביבי התעקשו יותר ממני. בחיים הקצרים יחסית שלי הספקתי להיות מה שלאחרים נדרש מספר של גלגולים. לא מעט קורה לי שכשאני מתחילה לספר מה עשיתי אני נתקלת בחוסר אמון. אני נתקלת בחוסר אמון גם כי יש בי משהו שמזלזל בכל העיסוקים האלה. לא רושם אותם, לא נבנה מהם. וזה ברור לי שזה נכון. אני לא נבנית מזה, כי זאת הסחת דעת, הכפפה שלי אל מה שמוסכם להיות הישג. למקובל. זה חשוב במובן שזה עזר לבנות איכויות ויכולות וחיכך אותי עם המציאות, חיכך אותי עם המקומות החלשים הכואבים, חיכך אותי עם היכולת לעמוד ולא להישבר, להישאר ולא לברוח, להרגיש ולא לפחד.

זה היה שם כל הזמן אבל אני התעקשתי לחפש – מהו זה שאני עושה ב"חיי היום יום". הרגשתי את העוצמה שלצערי הולכת ונחלשת ככל שאני מתבגרת (יכול להיות שגם העניין הזה של החולשה הוא פנטזיה ויכול להיות שלא) וחיפשתי לה אמצעי להתבטא. עכשיו ברור לי שזה יתבטא כשזה יהיה מוכן להתבטא ואולי לא יתבטא בכלל וגם אם לא המסע שלי יהיה שלם. כי אני לא אחפש שום דבר מחוץ למסלול הזה. כל מה שייעשה מסביב יהיה תחזוקה. תחזוקה של הגוף והמיינד ותחזוקה של האישיות שמחפשת עיסוקים. וכל אלה המחפשים תחזוקה ואחזקה יוכפפו לשרות הוד מעלתה התודעה המחפשת מוצא לעצמה.

Read Full Post »

אני עושה סדר בניירת הישנה. בתיק "הרפואי" הישן שלי.
מסתבר לי שסיפור הפציעה המוזרה האחרונה שלי הוא המשך מכובד לשרשרת שאיכשהו מעולם לא הבטתי בה כרצף.

מאיפה נתחיל?

* גרתי בקריית יובל בירושלים. בבית דו- משפחתי, דו קומתי (רביעייה כזו). גרתי אז בקומה השנייה עם השותף הדרוזי, שלמד פנטומימה. זה היה ערב והיה לי דייט. מהבית צריך היה לחצות איזה שביל כדי להגיע אל הכביש שבו חיכה לי הבחור במכונית. מעולם לא הגעתי אל הכביש, כי בדרך אל המכונית, מישהו חבט בי מאחורה ואיבדתי את ההכרה. זה היה שוד. לקחו לי את הארנק וקילפו ממני את העגילים.
התמונה הבאה שזכורה לי היא אותי רצה במדרגות המובילות אל הבית, עדיין לא בדיוק מאופסת.
משטרת ישראל הגיעה. משהו כמו ארבעה שוטרים. השוד הרבה פחות עניין אותם מאשר העובדה שיהודיה ודרוזי גרים בדירה אחת. התחילו כל מיני שאלות מעצבנות, שעיקרן היה הניסיון לברר אם אנחנו מזדיינים או לא.
נדרשו כמה ימים עד שהזיכרון חזר אלי באופן מלא. התחושה הייתה מוזרה.
הרופא אמר שהיה לי מזל, כי זה יכול היה להיגמר פחות טוב.
המורה לקרטה (אז רק התחלתי ללמוד) היה מאוכזב ממני.

* בביקור בקיבוץ שמגדל טווסים, התחשקה לי נוצת טווס. התחלתי לרדוף אחרי הטווס ובדרך ענף חד נכנס לי לתוך העין ושרט לי את הקרנית. מיון, כאבי תופת והחלמה לא קצרה.

* בחתונה, רקדתי עם נעלי עקב כאלה עבות ובאחת הרקיעות – הצלחתי לשבור לעצמי עצם בעקב.

* בפינלנד קניתי בשוק דג מומלח. אכלתי סנדוויץ עם הדג. בערב התחילה פריחה קטנה. ביום למחרת צמחו לי גולות ענק בראש, הפכתי להיות אדומה לגמרי ונפוחה בכל המפרקים. לא יכולתי להניע את הידיים ובקושי את הרגליים. התעקשתי לצאת לארוחת ערב שהוזמנו אליה. יכולתי לנעול רק את מגפי הגומי (כאלה של רפתנים שקניתי לי, אבל בצבע כחול עם כוכבי כסף). ככה הלכתי לארוחה. שלא לדבר על איך שהלכתי.
זה לא עבר. זה היה סיוט. התגרדתי בטירוף. כאב לי. ניסינו למרוח כל מיני משחות, כלום לא עזר. טסנו לארץ. בארץ התחילו להירדם לי הגפיים ( נמלים כאלה).
במרכז הרעלים ברמב"ם אמרו לי שהדגים בים הצפוני אוכלים מדי פעם אצה רעילה, או שיתכן וזאת הרעלת כספית – גם משהו מזוהם שהדג שאכלתי אכל. הפחידו אותי בכל מיני הפחדות ולא ממש יכלו לעזור לי.
שנתיים לא יכולתי להסתכל על דג סלמון.

* בקפיטריה באוניברסיטה קניתי לי פיתה עם חביתה. התיישבתי לי עם החברה ליד אחד השולחנות בחוץ נגסתי ביס בפיתה ואז כולם ראו אותי נעמדת ומתחילה לצעוק. בפיתה הייתה דבורה. הדבורה עקצה אותי מתחת ללשון. לא די בכך שזה מה שעשתה מסתבר שהיא גם העבירה לי וירוס. קדחתי מחום שבוע ונדרשו עוד שבועיים כדי לחזור למצב מתפקד.

וכמובן הפציעה האחרונה.

איי רסט מי קייס. שימשיך רק ככה, אני אומרת. בקטנות.

* תוספת מאוחרת: לא הוספתי את זה בפוסט, כי במקרה הזה לא נפגעתי פיזית. אבל במחשבה שנייה – זה כל כך יוצא דופן: הלכתי להוציא כסף מהבנקומט והשלט של הבנק נפל לי על הראש. קרסתי מתחת לשלט, אבל לא קרה לי כלום. בטיפשותי אפילו לא תבעתי את הבנק. 

Read Full Post »

אני מקווה להצליח לכתוב יותר מאשר את הפוסט הזה בתקופה הזו שהזמן כה לחוץ אצלי. השאיפה היא לכתוב סדרה של פוסטים שתתמקד בניסיון להבין מה זאת אנרגיה – המושג כפי שהמדע המערבי מבין אותו והמושג כפי שתורות עתיקות מבינות אותו, או כפי שאנשים שעוסקים בריפוי ב"אנרגיה" מבינים אותו. את ההשראה לכתוב על הנושא קיבלתי מהפוסט שכתב תומר פרסיקו בבלוג שלו לולאת האל. בפוסט שלו תומר מספר שהוא מחפש הוכחות לקיומה של ה"אנרגיה" [הוא גם מתייחס לזילות השימוש במושג בעידן הניו-אייג'] בגופנפש האנושיים.

הפוסט שלו מאוד נגע בי. החל מהתיאור של החיבוק המעלף שהוא קיבל וכלה בסוגיית האנרגיה, שגם אותי מעסיקה, אם כי באופן שונה.

לי אין ספק שיש "אנרגיה" שמשמשת כמו תבנית לקיום הפיזי והמנטלי שלנו. אני אנסה כאן במרחב הציבורי הזה לעסוק בסוגיה הזו.
אולם לפני כן חשוב לי לעשות הבחנה לגבי מושג האנרגיה כפי שהוא מוכר מהפיסיקה; תחום שהידיעות שלי בו מוגבלות למדי – בעיקר בתפיסת העומק של הדברים. אני אנסה כאן לסכם את ההתגלגלות של המושג המערבי.

הגלגול של המושג מתחיל מלייבניץ – בטענה שלו שהתייחסה לנוסחאות המכאניקה של ניוטון – נוסחאות שתיארו תנועה. לייבניץ טען שישנם גדלים קבועים שלא משתנים בעת התנועה. בגדלים קבועים הכוונה היא לקבועים מתמטיים בנוסחאות שבאות לתאר תנועה של גופים. לייבניץ דיבר על שימור גודל שנקרא לו "כוח" [שימו לב שזה כוח אחר מהכוח שעליו דיבר ניוטון. הכוח של ניוטון זה הכוח שמופעל על גוף] שיש לו שתי צורות "כוח חי", שכיום מגדירים אותו כמחצית המכפלה של המסה בריבוע המהירות (אנרגיה קינטית), ו"כוח מת" שמוגדר היום, כמכפלת המסה, הגובה שבו היא נמצאת ותאוצת הנפילה החופשית (פוטנציאלית). שני המרכיבים, האלה טען לייבניץ נותנים את הכוח הכללי שכמותו נשארת קבועה תמיד (אנרגיה מכאנית). הסבר: תחשבו על מטוטלת. כשהמטולטלת נמצאת במקום הגבוה שלה והיא לא נעה – אין לה מהירות ולכן אין לה אנרגיה קינטית, אבל יש לה אנרגיה פוטנציאלית. כאשר המטולטלת מגיעה למקום הנמוך ביותר, היא איבדה את האנרגיה פוטנציאלית שלה משום שהיא איבדה את הגובה ההתחלתי שהיה לה, אבל יש לה אנרגיה קינטית הקשורה בתנועה שלה. כאשר המטוטלת מתנדנדת הלוך ושוב, גם האנרגיה המכאנית שלה הופכת מפוטנציאלית למכאנית וחזרה.

[רק בהערה מוסגרת אני אגיד, שבכל פעם שאני מתחילה לחפור בנפלאות הפיסיקה, אני נזכרת במורה המשמים שלימד אותנו פיסיקה. ואני תוהה, איך בשם כל העולמות, אפשר להרוס דבר כל כך נפלא? את תיאור מסע החקירה המרתק הזה?

פיסיקה הייתה השיעור הראשון של היום, ואני באופן קבוע הייתי נרדמת בשעה הזאת. הוא היה כל כך משעמם עם הנוסחאות היבשות שהוא היה מניח על הלוח. נוסחאות שהוא חייב אותנו לשנן בלי שממש הבנו את החשיבות ואת ההקשרים העמוקים שיש למדע הזה לתפיסת העולם המערבית המשתנה. לזכותו יאמר שהוא היה כן: הוא היה מספר לנו שהוא ממש מחכה שייגמר השיעור כדי לרוץ ולאכול את ה"פישקדוס" (דגים) שמכינה אשתו – זאת פחות או יותר מה שנשאר לי מהפיסיקה שלמדתי בתיכון.

כל מה שכתבתי כאן על הפיסיקה נכון כמעט לגבי כל דבר שלימדו אותי בתיכון – למשל מתמטיקה. מתמטיקה לימדה אותנו עולה חדשה מרומניה שפספסה את יעודה כדומינו –מלכה סדיסטית- מוצלחת במיוחד. היא הייתה סופרת את מספר המשבצות שבהן העברנו את קו השוליים במחברת המשבצות שמלכתחילה אסור היה לקנות אותן עם קו שוליים מוכן… מוזיקה לימד אותנו אחיה המופרע וכימיה – זאת הייתה המורה שהעמידה אותי מול הכיתה ובגלל השיער והביגוד הפרוע שלי (מרד הנעורים) שאלה אותי מאיזו קומה נפלתי – לא הבנתי את חוש ההומור הדק שלה; איזה אוסף של פסיכופטים משועממים/אובססיביים/סדיסטים היו המורים שלי. היחידה שקרנה באפלה הזאת הייתה חנה נווה, היום פרופ' חנה נווה – המורה לספרות שפתחה בפני את הנפלאות של ביאליק וטשרניחובסקי. אלוהים, איזה בזבוז היה התיכון הזה – אלמלא – האנשים הנפלאים שאיתם למדתי שתרומתם להתפתחות שלי הייתה מכרעת ושעם חלקם אני בקשר קרוב עד היום].

נחזור לאנרגיה בפיסיקה המערבית:

לאנרגיה יש צורות ביטוי נוספות על זו המכאנית – היא, למשל, יכולה להפוך לחום באמצעות חיכוך. כאן אנחנו מגיעים לג'אול, שהקים את המעבדה שלו במבשלת השיכר שירש מאביו. ג'אול גילה שיש יחס ישר בין כמות האנרגיה הפוטנציאלית שמשתחררת לבין הטמפרטורה שמשתחררת. הוא עשה ניסוי (הוא עשה את זה בשנת 1843 – תמיד מדהים אותי עד כמה קצרה ההיסטוריה של המדע המודרני במובנים מסוימים). הוא הניח למשקולות ליפול מגובה מסוים , תוך שהן מניעות גלגל חתירה שהסתובב לאט בתוך גליל מלא נוזל צמיג. לאנרגיה הפוטנציאלית שהעבירה המשקולת לנושא אפשר לקרוא "עבודה מכאנית". שווה הערך המכאני של החום (קבוע ג'אול?) מתאר יחס קבוע בין כמויות של עבודה מכאנית לבין כמויות החום שהיא מייצרת. שווה הערך המכאני של החום הוא בעצם סוג של תרגום מיחידות של אנרגיה פוטנציאלית ליחידות של חום. זאת אומרת החום וה"כח החי" המכאני (אנרגיה פוטנציאלית) הם בעצם אותו גודל פיסקאלי והקבוע הוא רק היחס בין היחידות שבהן אנחנו מודדים את הגודל הזה.

שלוש שנים לפני כן, ב-1840, הראה ג'אול שקצב החום שנוצר במעגל חשמלי שווה לריבוע עוצמת הזרם כפול התנגדות המעגל (התנגדות המוליכים במעגל) – ושגם התופעות החשמליות הן ביטוי לאותו "כוח חי".

מג'אול אני עושה קפיצה לרוברט מאייר, רופא באוניית מסחר הולנדית שהפליגה לאיי האוקיינוס השקט, שבאותה שנה, הבחין שצבע הדם בורידים של המלחים האיר פאיים על הספינה אדום מהרגיל – אני לא אפתח כאן איך מההבחנה הפשוטה הזאת הוא פיתח את התובנות שלו , אלא אסתפק בסיכום: מאייר סבר שקיומם של שווי ערך מכאניים, כימיים וחשמליים לחום מעדי על מציאותה של ישות פיסיקלית, שבהשפעת של ליבניץ קרא לה "כוח" (Kraft ). על פי מאייר השימוש שעשה ניוטון במושג הזה אינו נכון, ומוטב להשתמש בו כדי לתאר את המהות הפיסיקלית היסודית של העולם, שמופיעה לנגד עינינו בצורות שונות: חום, תנועה, עבודה מכאנית, קשרים כימיים, חשמל, אור וכו'.

כיום מעדיפים לשמור על המינוח הניוטוני ולקרוא לכוח של מאייר בשם "אנרגיה". ביוונית המשמעות המקורית של המילה אנרגיה היא "פעולה". בהקשר הזה מעניינת אותי נקודת הממשק בין המערב לבודהיזם, לפיו הרצון האנושי, שהוא הפעולה של המיינד – הוא הכוח המניע את העולם. האם הרצון האנושי הוא "כוח חי", אנרגיה? אנרגיה כפי שאנחנו במערב מבינים מהי אנרגיה?

מי שטבע את המונח הזה במשמעות המודרנית היה הרמן פון הלמהולץ, שניסח במפורש את חוק שימור האנרגיה. על פי העיקרון הזה, אנרגיה אינה נוצרת או מתכלה, אלא רק מתגלגלת מהופעה אחת לאחרת. צורות ההופעה השונות של האנרגיה מקיפות את כל תחומי התופעות הפיסיקליות – אנרגיה של חום ושל אור, אנרגיה של מיקום בשדה כוח (מגנטי או חשמלי) ואנרגיה גרעינית (האנרגיה שמשתחררת מביקוע של גרעין של אטום). בכל מערכת פיסיקלית – מכל סוג שהוא ניתן לערוך מאזן של אנרגיה – כמות האנרגיה שנכנסת לתוך המערכת מבחוץ, פחות האנרגיה שיצאה ממנה.

ברור לי שהתיאור כאן הוא מאוד לקוני ולא ניכנס לפיקנטריה שעושה את זה עסיסי והופכת את הסיפור שלפנינו לסיפור אמיתי: כמו למשל, מה כל אחד מהם ניסה להבין ובאיזה הקשר.
מה שמעניין לטעמי שכאשר מנסים להיכנס לעובי המושג הזה, "המדעי", מגלים שהמושג הזה הוא מושג שמתאר תופעות בעולם ויחסים ביניהן. זהו תיאור של התבוננות בעולם,שנעשה באמצעים מתמטיים. המתמטיקה כביטוי לתפיסת האובייקטיביות במערב.
אבל אם תחשבו רגע, יש בתיאור הזה משהו מעגלי, שאותו ניתן לסכם בשורה שמאייר ניסח: אי אפשר ליצור אנרגיה או להשמידה.

הנה לכם שאלה – אם אי אפשר ליצור אנרגיה ואי אפשר להשמידה, איך היא קיימת???

Read Full Post »