Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘טיסה’

בהמשך לפוסט הקודם.
אחרי שהבנתי משהו ביחס לעניין הזה שהמחשבה יוצרת "אני" ושסביב ה"אני" הזה מתקיים הרבה סבל. זאת אומרת המחשבה יוצרת "אני" ואחר כך ישנה התחזוקה הזו שאני רוצה שאחרים יחשבו שה"אני" הזה מוצלח, החיפוש אחרי האישור, האהבה הקבלה וההערכה של ה"אני" הזה מאחרים ומעצמי והכיווץ שמתקיים כשה"אני" הזה מסתבר לא להיות כזה מוצלח בעיני עצמו או בעיני אחרים, וכל האנרגיה שמושקעת בעניין הזה. קיום שלם שמושקע בעניין הזה. זאת העבדות שעליה אני מדברת.

אחרי שראיתי את זה, קמה לנו פרובלמקה חדשה.

הפרובלמקה התעוררה מהנקודה שבה אמרתי לעצמי – שכל החלטה, היא החלטה ש"אני" מקבלת. מיד כמובן אני נזכרת בשיחה עם קייטי ביירון, כשאמרתי לה בדיוק את זה.

סיפרתי לה על מסע הל.ס.ד שהיה לי שבו ישבתי בביתי דאז וניסיתי להבין מה מכל מה שאני חווה הוא אמת. [מסתבר שהעסק הזה של חיפוש אחר האמת הוא מוטיב קבוע ב"חיים שלי" – הייתי אז ילדה בת 19] ואז אני זוכרת את עצמי תוך כדי הטריפ האינטנסיבי עם הצבעים ואיך שהכל משנה צורה סביבך והתפיסה החושית זה לא מה שאתה מכיר, ואז אני זוכרת את עצמי אומרת לעצמי: אם אני אגיד ליד שלי לזוז והיא תזוז – זאת אמת. אמרתי ליד שלי לזוז – והיא אכן זזה. אין לכם מושג איזו תחושת ביטחון העסק הזה נסך בי. ואחר כך קראתי לכלבה שהייתה לי אז והיא הגיעה – ואלו היו פיסות של עולם מוכר, בתוך הכאוס שבו ריחפתי.

[ואם כבר מדברים על הכלבה – היא זהרה בכל מיני אורות, ראיתי את ה"אאורה" שלה. את ההילה שלה (הטריפ היה המצב היחיד שבו זכיתי לראות את ההילות של אנשים וחיות) וכמות האהבה שאני הרגשתי כלפי הכלבה הזאת ברגע ההוא, הלוואי עלי עשירית מזה ביום יום שלי עכשיו.]
" "אני" אמרתי ליד שלי לזוז", חיקתה אותי ביירון וסימנה על עצמה עם האצבע: " "אני" אמרתי ליד לזוז". הבנתי את מה שהיא אומרת לי : הייתה מחשבה שאמרה ליד לזוז ואני מנכסת אותה לאני הבידיוני הזה.

ועכשיו אני גם מבינה תוך כדי כתיבה את האופן שבו העוגן הזה נתן לי ביטחון אז בטריפ והאופן שבו העוגן הזה שנקרא "אני" נותן לנו ביטחון ביום יום, והאופן שבו אנחנו מבינים את זה שיש לנו שליטה על ההתנהגות שלנו – איך זה נותן ביטחון.

קייטי ביירון אומרת על החלטה (עוד עמוד אצלי כאן בבלוג):

We never make a decision

When the time is right, the decision makes itself

אני מתבוננת בחיים שלי ורואה שזה נכון. היום בבוקר היה לי קר, היד הושטה אל השמיכה וכיסתה את הישבן החשוף שלי, קמתי לשירותים כי רציתי להשתין, כל ההתנהלויות האלו – לא עברו דרך "החלטה" מודעת, דרך תהליך מחשבתי. לא, עד כמה שאני יכולה להיות מודעת, הייתה שם מחשבה, עכשיו אתון תכסי לעצמך את התחת. זה היה תהליך אינסטקטיבי לגמרי.
אבל – ישנם לא מעט מקרים שבהם המחשבה מניעה לפעולה והתחושה היא שבלי ההנעה הזאת של המחשבה לא תהיה פעולה. קומי עכשיו לשטוף כלים, או קומי עכשיו ולכי להתאמן כשמה שנורא בא לי זה להמשיך לשבת על הכסא ולא לקום ממנו לנצח כי אני עייפה. ושלמחשבה הזאת יש כוח להניע תהליך שאולי לא היה מתרחש בלעדיה.
היא לא שלי המחשבה ועדיין היא לא פועלת לבד , היא חלק מהענן הזה שמורכב מגוף, זכרונות, הרגלים, תחושות. והעניין הזה שהמחשבה מניעה הוא הפתח היחיד שיש לנו אל השינוי. שינוי שהוא אפשרי. אני יודעת, אני עברתי כמה כאלה משמעותיים.
איך שביירון מתארת את זה – החלטה נשמעת כמשהו פסיבי לחלוטין. תהליך שאין "לי" עליו שליטה. בשלב הזאת זאת אמירה שאני עדיין לא מבינה/לא מקבלת [מה שאני מסכימה איתו הוא שהמחשבה מושפעת מאוסף שלם של התרחשויות ותחושות, שהיא לא עומדת לבד באופן עצמאי, היא תוצר של סך הכל התרחשויות] ומכיוון שכך – כל העניין הזה שאני קוראת ל"ענן", הזה אני, הוא עדיין במובן מסוים עניין של סמנתיקה. בסדר הענן הזה הוא אוסף של תופעות שאני במחשבה נותנת לו שם קולקטיבי.

נראה לי שמוקד החקירה שלי עכשיו יתמקד בנושא הזה של ההחלטה. מי לעזאזל מקבל אותה? ואיך היא מתקבלת?

המשך יבוא (אני מקווה).

_________________________________

הבלוג מרכין ראש בשל מותו בטרם עת, בתאונה אווירית של נשיא פולין לך קצ'ינסקי. למרות שאם כבר אקטואליה, יש לבלוג הזה לפחות שתי סיבות לא פחות טובות להרכין ראש. האחת היא ארץ הקודש (הולילנד) והשנייה זאת שקמה והטמטום שהתרחש סביב הסיפור. הכי גרוע בכל הסיפור הזה זאת השורה התחתונה, שהצבא עושה מה בראש שלו ולא סופר אף אחד ממטר.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

תמו ונשלמו ייסורי. חזרתי ארצה מאחת הנסיעות היותר ביזאריות שהיו לי בחיי. בימים הראשונים בבריסל עוד יצאתי החוצה לתור את הסביבה אחר כך התכנסתי אל החדר במלון והגחתי החוצה רק לארוחות ולסיבובים קטנים ברחוב ה- כה הו מתוחכם שהתגוררנו בו. שדרת מותגים מהוללה. הייתי מותשת נפשית ופיזית. הרגל שלי השמיעה קול נהי והתייפחויות בכי.

הטיסה האחרונה שאיתה חזרתי היוותה סיום נאות למסע הזה. ישבה לידי אמריקאית שהגישה כוס שבורה לדייל כדי שהוא ימלא אותה מים. כל זה נעשה כמובן מעלי והמים נשפכו עלי והרטיבו אותי ואת המושב – זה היה בתחילת הטיסה – הצפי – חמש שעות לשבת רטובה במיזוג המקפיא שלהם. וואלה יופי. התחלתי לריב עם הדייל, שהואיל בטובו להחליף לי את המושב ואחר כך מערכת התאורה האישית והבידור בכל המטוס הפסיקה לעבוד. ישבנו בחושך וכדי להרוג את הזמן התחלנו לדבר. האמריקאית מסתבר סיממה את עצמה בשלושה כדורי שינה [מה שהסביר את עניין הגשת הכוס השבורה] וצ'ארלי הגיי מדרום אפריקה זו לו הפעם הראשונה לנחות בארץ הקודש. מאחורינו ישבו שני ילדים שצרחו בתורות. היינו כחולמים.

בפעם הראשונה מזה הרבה זמן אני חוזרת עם איזה געגוע לכאן, עם הערכה למה שיש לארץ הזאת להציע, בעיקר במובן האנושי, אבל לא רק.[כתבתי את זה בבוקר. בינתיים זה עבר לי. יום אחד עם הטירוף בכבישים, הגסות וכל געגוע לכאן עבר לי. נשארה ההנאה מהחום, מהקיץ שעדיין כאן].

מעניין לחזור בשנית [לבריסל] לאותו המקום ולחוות אותו שונה כל כך מהביקור הקודם. בגלל המיקום ובגלל הסביבה – הפעם יותר התחככתי עם הבלגים ה"לבושים היטב". אנינות והקפדה בלבוש, באוכל, בכלי האוכל – כניסה לפרטי פרטים. יש משהו קוסם עבורי בטוב טעם המוקפד הזה, באסתטיקה של נשים שמופיעות לארוחת בוקר במלון על סטילטו וחליפות שלושה חלקים + צעיף ותיק תואם. מצד שני קיימת ההכרה בעיוות שיש במשחק הזה ששמו – צריכת מותגים המפרידה בין אלו שיש להם לאלו שאין להם. שזאת סוגיה שונה מהסוגיה של להתלבש בטעם. אוקספורד, למשל, הרחוב המרכזי – high street, שופע חנויות של מעצבים מוכשרים וייבוא מחוץ לאנגליה, אבל זה לא "מותגי" – מותגי במובן של מסריח מכסף. ישנה גם הסוגיה של הנוחות – לא ממש נוח להגיע עם עקב דקיק של 12 ס"מ לאכול ארוחת בוקר.

על אוכל בכלל אין מה לדבר, אין מי שיכול להתחרות במטבח הצרפתי – לא בגלל שאין מטבחים אחרים שמציעים אוכל טוב, אני מדברת על ה"פיין- שמקריות" של העניין. ההגשה, העידון של הטעמים, ההבחנה בין המנות והיינות והכלים. בעודנו יושבים [במסעדה באוקספורד מהותיקות שם, שהתפריט שלה הוא קלאסיקה בריטית מסורתית]  ו"אוכלים" (אני לא נגעתי בזה) פיש אנד צ'יפס דוחים בדיוק כמו שהאנגלים יודעים לעשות, אמנדה הבריטית, שישבה מולי, קיטרה על הסנוביות של הצרפתים ועל האופן שבו הם יורדים על המטבח האנגלי. "אמא שלי בישלה נפלא. כל ה- Pies המדהימים שהיא ידעה להכין. האוכל הבריטי המסורתי מאוד טעים". שתקתי. מה יכולתי להגיד? אין לי ספק שהאוכל המסורתי הבריטי יכול להיות טעים, כמו האוכל הפולני או הגרמני – אבל הצרפתי זאת פלנטה אחרת, בלתי ניתנת להשוואה. זן נפרד בפני עצמו. בסדר, עדיין לא צריך לשפשף בזה את האף של השכנים כמו שעשה ז’אק שיראק שאמר על הבריטים:

“We can’t trust people who have such bad food. The food in that country (Britain) is the worst there is after Finland”.

כן , נכון גם האוכל הפיני זאת פלנטה בפני עצמה בלתי ניתנת להשוואה פדיחה

עוד קצת תמונות:

חנות הרשת של החברה הגרמנית "Villeroy-Boch", שחוגגת יום הולדת יחד עם מדינת ישראל, בהפרש של מאתיים שנה (קיימת מאז 1748). הילטון ברחבי אירופה עובדים איתם. כל כלי האוכל של המלון הם שלהם. צילמתי את זה בחנות ב-Avenue .Louise

ועוד קצת בריסל.

מסעדה מומלצת Al Picolo Mundo שממוקמת ברחוב הירדן 19 (rue Jordan)

אזור הסבלון – החנויות מוקדשות לסחר בעתיקות.

הנוף מהחלון שלנו

ומזג האוויר שליווה אותנו בימים האחרונים שם.

 

 

Read Full Post »

אני נוסעת אנשים יקרים, שוב. שלושה שבועות שלמים. תקראו לי פלצנית, תקראו לי כפוית טובה, תקראו לי לשבת בבית עם הבעל ולא לנסוע לשום מקום במשך שנה ואני אשמח. שלושה שבועות -בריטניה ובריסל.
כבר ביקרתי בבריסל ואהבתי. אחד הדברים המיוחדים בה זה הריח הזה של השוקולד שמערסל לך את האף. זה אמיתי. עיר שאפופה בריח מתוק כזה. בכל פינה מוכרים שם את הופל הבלגי וכמו שבגבעתיים כל חנות שנייה היא מספרה, אז להבדיל בבריסל כל חנות שנייה היא חנות של שוקולטייר – האלה שמתמחים בייצור אנין של שוקולד – בעיקר פרלינים. גודייבה, לאונידס שייכים למחלקה הזו.
בריטניה, זו עבודה קשה. בבלגיה הוא ועוד חבר טוב שאני אוהבת הולכים לקחת סדנא. כשהם ילמדו אני אטייל. בלילה נצא בשלישיה.
בבלגיה גם גרה חברה שלי מהיסודי. כף לפגוש אנשים שהזמן עושה להם טוב. בריג'יט, שכשמה כן היא. פריזאית לשעבר שנחתה אצלנו ביסודי חטפה הלם ואיך שסיימה תיכון ברחה חזרה, פגשה בפריז בלגי ועברה לבריסל. ביסודי היינו שלישיה: אני, פזית ובריג'יט. זאת אומרת הייתי שייכת לכל מיני מעגלים חברתיים. השלישייה הזאת הייתה רק אחד מהם. הייתה גם ג', שהיום היא חוקרת במשטרה [עד היום יש בינינו פתיחות. היא מספרת לי שהמדים שלה עושים את זה לגברים]. זאת הייתה הפאזה הטרום-אינטלקטואלית שלי: ספורט ובנים – וחוץ מזה כלום.
מכיתה ה' עד ח', או משהו כזה, בקירוב, לי ולפזית היה קראש היסטרי על אותו אחד, נקרא לו ה', שהיה לו חבר א'. החבר היה ברירת המחדל. מין רביעייה כזאת. מערכות יחסים כאלה שעוד אפשריות כשקיימת תמימות. כשאתה עוד לא המבוגר הזה שדפקו לו את הצורה סופית עם המקובל והלא מקובל, מה נכון ולא נכון – דרך העינית הצרה של האגו. למרות שעכשיו אני נזכרת שכשא' ניסה לנשק אותי צרפתית, אחרי שאמרתי לו 'לא' – נשכתי לו את הלשון. חוץ מזה שהוא דחף את הלשון למרות שאמרתי לו לא (פתאום פרשת רמון נראית לי באור שונה לחלוטין, למרות שבמקרה של רמון הוא תפס אותה בהפתעה) זה נעשה בעיקר בהשראת העניין הזה של "הנותנת" ו"הלא נותנת". 'אני לא מאלו שנותנות, הרי לך ביס'. תודה לאל שזכיתי ובשלב מוקדם יחסית ירד לי האסימון בעניין המי נותן למי ומתי.
ה' הפך להיות פקיד במע"צ והחבר שלו התגלגל למעצב אופנה.
את פזית פגשתי לפני שנתיים. סיפרתי לה שעברתי לכתוב תזה. 'אויש, תעזבי אותך מהשטויות האלה' – הייתה התגובה. אין ספק שכבר ביסודי ידעתי למי להתחבר.
בפעם הקודמת בבריסל, ישבנו אני ובריג'יט באיזה קפה, בשדרה שאת שמה לא אזכור ודיברנו על חיי הנישואים. נחמד לגלות עוד אחת שהבינה את נקודת המפתח לזוגיות מאושרת – אל תנסה לשנות את הצד השני. קבל אותו כמו שהוא, כבד אותו.
אז זהו מחרתיים אני אתפוס את ה"קואצ'" עם ה-800 מזוודות שלי. אם תשמעו על מטוס של בריטיש ארוויס שהתרסק על הכל-בו שלום, זה לא טרוריסטים אנשים יקרים, זאת אני, שמבלה את חיי הרוח שלה בללמוד אי-האחזות ואוחזת במינימום ההכרחי שלוש מזוודות, וזה עוד נקרא אצלי – טרוולניג לייט ובמילים אחרות טרוולינג טוריסט קלאס.
אני הולכת לחגוג יום הולדת באוקספורד. אני וסיר האמפרי. לא בדיוק האמפרי, אבל בהחלט סיר. תחזיקו לי אצבעות שזאת באמת תהיה חגיגה.

______________________

עדכון מאוחר: אלו המעונות שאני הולכת לבלות בהם שבועיים. שמיים בקשו רחמים עלי.

Read Full Post »

בטיסה חזרה ראיתי סרט ביוגרפי על ביל גייטס. לא באיכות מדהימה ולא סרט שמספק איזה עומק של ניתוח ובכל זאת היו שם כמה נקודות חדשות ו/או מעניינות מבחינתי:

* העובדה שביל גייטס נולד למשפחה עשירה ומבוססת. שהוא למד בבית ספר פרטי ואיכותי.

* שהמשפחה שלו טיפחה תחרותיות. בחופשות הקיץ המשפחתיות – היו מתקיימות תחרויות בין הילדים. החינוך הזה של ביל גרם לזה שלא רק שהוא לא פחד מתחרות (כפי שהרוב פוחד) אלא הוא למד להנות מהאתגר שהיא מספקת. החינוך הזה גם העביר מסר לילד ביל – שזה בסדר שאנשים קרובים זה לזה (משפחה) מתחרים. זה לגיטמי. אחת החברות הטובות של ביל – מהסיליקון ואלי, אמרה שהוא אמר לה: "אנחנו חברים מתחרים. אל תספרי לי משהו שאני יכול להשתמש בו מאוחר יותר בתחרות מולך". מה שאולי מאיר אור על האופן שבו לא הייתה לו בעיה לעשות שימוש בעיצוב האינטר פייס של אפל לתוכנת הווינדוס שלו. ביל הסביר שהוא אמר לסטיבן שכדאי שהם ירשמו פטנט על האינטר פייס. סטיבן לא עשה. מבחינת ביל – טעות של סטיבן. אז מה אם הם עבדו בעבר יחד?

* אמא שלו הייתה דמות מאוד משפיעה בחייו. מעבר לזה שהיא הצטרפה למסעות השיווק והמכירה שלו, בתחילת הדרך כשהוא יצא לשכנע אנשים באפשרויות שגלומות במחשב האישי – היא גם סיפקה עבורו את הקשרים. כבת למשפחה עשירה ומקושרת היא הייתה חברה בכל מיני ועדות ציבוריות. באחת מהן היה חבר גם המנכ"ל של IBM. הקשר שבעצם נתן לביל את הפוש הגדול.

* ביל מגיל 16 ידע מה מעניין אותו ומה הוא אוהב. הוא עובד בריכוז מדהים. הוא עובד בריכוז, נרדם עם הבגדים על המיטה לכמה שעות ומיד מתעורר וממשיך.

* כסף פחות מעניין אותו מלנצח בתחרות . הוא הודיע ש-90% מההון שלו ילך לצדקה ולא כירושה לדור הבא. הילדים צריכים לבנות בעצמם את ההון האישי שלהם. הוא חסכן. מעולם לא טס בטיסת עסקים.

* הוא החתים את אחותו הקטנה על חוזה כשהיא מכרה לו את המסטיק שלה. זאת אומרת הוא ידע להעריך את ערכו של חוזה טוב כבר מגיל צעיר.

מה אני רוצה להגיד? – שענקים כאלה לא צומחים משום מקום. יש להם את הרקע והאמצעים המתאימים. יש להם את הקשרים. יש להם הורים שנתנו להם גב נכון, חינוך טוב שעזרו להם להתפתח. שהאישיות שהובילה את ההישג הייתה שם תמיד. האישיות הנכונה והידע.

זה לא אומר שילדים ממשפחות עניות ודפוקות לא יכולים להגיע רחוק. לא, זה לא אומר.

והמלצה על בית קפה בסחיפול. יש להם עוגת תפוחים מגניבה וקפה טוב רק שהם מלווים אותו בחלב מרוכז. בקשו חלב אמיתי.

Read Full Post »