Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘יום עצמאות’

בהמשך לפוסט הקודם.
אחרי שהבנתי משהו ביחס לעניין הזה שהמחשבה יוצרת "אני" ושסביב ה"אני" הזה מתקיים הרבה סבל. זאת אומרת המחשבה יוצרת "אני" ואחר כך ישנה התחזוקה הזו שאני רוצה שאחרים יחשבו שה"אני" הזה מוצלח, החיפוש אחרי האישור, האהבה הקבלה וההערכה של ה"אני" הזה מאחרים ומעצמי והכיווץ שמתקיים כשה"אני" הזה מסתבר לא להיות כזה מוצלח בעיני עצמו או בעיני אחרים, וכל האנרגיה שמושקעת בעניין הזה. קיום שלם שמושקע בעניין הזה. זאת העבדות שעליה אני מדברת.

אחרי שראיתי את זה, קמה לנו פרובלמקה חדשה.

הפרובלמקה התעוררה מהנקודה שבה אמרתי לעצמי – שכל החלטה, היא החלטה ש"אני" מקבלת. מיד כמובן אני נזכרת בשיחה עם קייטי ביירון, כשאמרתי לה בדיוק את זה.

סיפרתי לה על מסע הל.ס.ד שהיה לי שבו ישבתי בביתי דאז וניסיתי להבין מה מכל מה שאני חווה הוא אמת. [מסתבר שהעסק הזה של חיפוש אחר האמת הוא מוטיב קבוע ב"חיים שלי" – הייתי אז ילדה בת 19] ואז אני זוכרת את עצמי תוך כדי הטריפ האינטנסיבי עם הצבעים ואיך שהכל משנה צורה סביבך והתפיסה החושית זה לא מה שאתה מכיר, ואז אני זוכרת את עצמי אומרת לעצמי: אם אני אגיד ליד שלי לזוז והיא תזוז – זאת אמת. אמרתי ליד שלי לזוז – והיא אכן זזה. אין לכם מושג איזו תחושת ביטחון העסק הזה נסך בי. ואחר כך קראתי לכלבה שהייתה לי אז והיא הגיעה – ואלו היו פיסות של עולם מוכר, בתוך הכאוס שבו ריחפתי.

[ואם כבר מדברים על הכלבה – היא זהרה בכל מיני אורות, ראיתי את ה"אאורה" שלה. את ההילה שלה (הטריפ היה המצב היחיד שבו זכיתי לראות את ההילות של אנשים וחיות) וכמות האהבה שאני הרגשתי כלפי הכלבה הזאת ברגע ההוא, הלוואי עלי עשירית מזה ביום יום שלי עכשיו.]
" "אני" אמרתי ליד שלי לזוז", חיקתה אותי ביירון וסימנה על עצמה עם האצבע: " "אני" אמרתי ליד לזוז". הבנתי את מה שהיא אומרת לי : הייתה מחשבה שאמרה ליד לזוז ואני מנכסת אותה לאני הבידיוני הזה.

ועכשיו אני גם מבינה תוך כדי כתיבה את האופן שבו העוגן הזה נתן לי ביטחון אז בטריפ והאופן שבו העוגן הזה שנקרא "אני" נותן לנו ביטחון ביום יום, והאופן שבו אנחנו מבינים את זה שיש לנו שליטה על ההתנהגות שלנו – איך זה נותן ביטחון.

קייטי ביירון אומרת על החלטה (עוד עמוד אצלי כאן בבלוג):

We never make a decision

When the time is right, the decision makes itself

אני מתבוננת בחיים שלי ורואה שזה נכון. היום בבוקר היה לי קר, היד הושטה אל השמיכה וכיסתה את הישבן החשוף שלי, קמתי לשירותים כי רציתי להשתין, כל ההתנהלויות האלו – לא עברו דרך "החלטה" מודעת, דרך תהליך מחשבתי. לא, עד כמה שאני יכולה להיות מודעת, הייתה שם מחשבה, עכשיו אתון תכסי לעצמך את התחת. זה היה תהליך אינסטקטיבי לגמרי.
אבל – ישנם לא מעט מקרים שבהם המחשבה מניעה לפעולה והתחושה היא שבלי ההנעה הזאת של המחשבה לא תהיה פעולה. קומי עכשיו לשטוף כלים, או קומי עכשיו ולכי להתאמן כשמה שנורא בא לי זה להמשיך לשבת על הכסא ולא לקום ממנו לנצח כי אני עייפה. ושלמחשבה הזאת יש כוח להניע תהליך שאולי לא היה מתרחש בלעדיה.
היא לא שלי המחשבה ועדיין היא לא פועלת לבד , היא חלק מהענן הזה שמורכב מגוף, זכרונות, הרגלים, תחושות. והעניין הזה שהמחשבה מניעה הוא הפתח היחיד שיש לנו אל השינוי. שינוי שהוא אפשרי. אני יודעת, אני עברתי כמה כאלה משמעותיים.
איך שביירון מתארת את זה – החלטה נשמעת כמשהו פסיבי לחלוטין. תהליך שאין "לי" עליו שליטה. בשלב הזאת זאת אמירה שאני עדיין לא מבינה/לא מקבלת [מה שאני מסכימה איתו הוא שהמחשבה מושפעת מאוסף שלם של התרחשויות ותחושות, שהיא לא עומדת לבד באופן עצמאי, היא תוצר של סך הכל התרחשויות] ומכיוון שכך – כל העניין הזה שאני קוראת ל"ענן", הזה אני, הוא עדיין במובן מסוים עניין של סמנתיקה. בסדר הענן הזה הוא אוסף של תופעות שאני במחשבה נותנת לו שם קולקטיבי.

נראה לי שמוקד החקירה שלי עכשיו יתמקד בנושא הזה של ההחלטה. מי לעזאזל מקבל אותה? ואיך היא מתקבלת?

המשך יבוא (אני מקווה).

_________________________________

הבלוג מרכין ראש בשל מותו בטרם עת, בתאונה אווירית של נשיא פולין לך קצ'ינסקי. למרות שאם כבר אקטואליה, יש לבלוג הזה לפחות שתי סיבות לא פחות טובות להרכין ראש. האחת היא ארץ הקודש (הולילנד) והשנייה זאת שקמה והטמטום שהתרחש סביב הסיפור. הכי גרוע בכל הסיפור הזה זאת השורה התחתונה, שהצבא עושה מה בראש שלו ולא סופר אף אחד ממטר.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

בלילה חלמתי חלום שהאווירה והצבעים שלו דומים להתחלה של הקליפ הזה – קצת יותר נוטים  לצבע חום, מין אווירה כזו של אחרית הימים, אווירה כהה.

 

בחלום שלי ככבו אנשים צעירים, שחלקם הוחזקו בכלובים וחלקם היו קבורים במין מחילות כאלה מתחת לפני האדמה. מין מחנה כזה מוזר, שממנו האנשים האלה, גם מהכלובים וגם מהמחילות, ניסו כל הזמן לברוח ונתפסו. לילה שלם (או ככה לפחות זה הרגיש) ביליתי בלהביט בהם מנסים לברוח ונתפסים על ידי מין אמבולנסים לבנים שדומים למכוניות של לוכדי כלבים בארצות הברית.

בבוקר התעוררתי ומיד הבנתי שהאנשים האלה הם המחשבות שלי, המחשבות שאני קוברת, המחשבות שאני כולאת ושבתמורה כולאות וקוברות אותי. הסבל היחיד שקיים היא מחשבה שלא נחקרה.

Read Full Post »

יום עצמאות שמח

טוב אנשים יקרים, הפעם זה רשמי, הוזמנו על ידי השגרירות הפינית לחגיגות יום העצמאות הפיני. סוף כל סוף זכינו להכרה שמגיעה לנו. הזוגי שנמצא עכשיו בפינלנד מדווח לי שיום העצמאות הפיני זאת המקבילה ליום כיפור אצלנו. אף אחד לא נמצא ברחובות [אתם צודקים, אצלנו ביום כיפור יש יותר תנועה].
אם נעצור לרקע לרגע, יום העצמאות ה-90 של פינלנד, נחגג אתמול והפינים לקחו סוף שבוע ארוך. מה עושים הפינים ביום העצמאות? נתחיל בזה שיום העצמאות נופל בעיתוי לא מדהים מבחינת מזג האוויר. בתקופה הזו של דצמבר, מזג האוויר הוא הכי גרוע. יורד לא מעט גשם, הקור הוא עוד לא הקור של השלג הגבוה – שזה החורף שהפינים מעדיפים – שעות "האור" [זרזיף לחלוחי ואפרפר] מצומצמות ביום מוצלח ולא קיימות ביום פחות מוצלח [הזרזיף האפרורי נעלם בשל תנאי מזג האוויר] והדיכאון בשיאו.
בשילוב תואם עם מזג האוויר, חוגגים הפינים את יום העצמאות בבתי הקברות ומקיימים טקסי זיכרון ותהלוכות של קשישים שהיו פעם קרביים. גם הם כמונו מחברים את העצמאות אל המתים, אלא שמישהו צריך להסביר להם, שלא עושים את זה ככה – קודם מציינים את יום הזיכרון ורק אחר כך, מגיעות חגיגות יום העצמאות. הם גם מדליקים נר בחלון, משהו בסגנון חג החנוכה אצלנו. וה-אירוע של יום העצמאות, מעין מקבילה לטקס הדלקת המשואות שלנו, רק הרבה יותר פופולארי, זהו הנשף שמתקיים במעונה של נשיאת המדינה, שמארחת מדי יום עצמאות כ-2000 אורחים. הטלוויזיה מעבירה בשידור ישיר את הנשף שנמשך כשעתיים וכל הפינים יושבים מרותקים לטלוויזיה ובודקים מי הוזמן והאם הם מכירים מישהו מהמוזמנים, וגם חשוב לא פחות – מה המוזמנים לובשים. טקס האוסקר בגרסא הפינית. הנשיאה, אגב, נראית מבואסת לאללה. תארו לעצמכם לעמוד ככה וללחוץ ל-2000 איש את היד ומילא ללחוץ, זה אמור להעשות תוך כדי חיוך ואמירת משפט מלווה.

ועכשיו לווידוי, ההזמנה לחגיגות העצמאות הגיעה אלינו לא בגלל ששגריר פינלנד בישראל החליט שזה הזמן לטפח אותנו, אלא בשל השכנה הפינית המקושרת שגרה קומה מלמטה. לא מדהים שדווקא לנו יש שכנה פינית? היא אישה מבוגרת בת 65, שהגיעה לישראל במלחמת השחרור [או שזה היה במלחמת סיני?] כאחות, התאהבה בפצוע מלחמה והתחתנה איתו. שניהם מטורללים משו משו. באיזה שבת אחת, בשעה שבע לפנות שחר [כן, כן שבע בבוקר] העירו אותנו צלצולים היסטריים באינטרקום. הזוגי זינק לענות ומהרמקול של האינטרקום בוקע קולה ההיסטרי של שכנתנו הפינית שצועקת שהמים של המזגן שלנו מטפטפים על העץ בגינה. אני לא מגזימה כאן בכלום אנשים יקרים, בכלום. מה את רוצה שנעשה? הוא שאל בסרקסטיות עצבנית, שנספק לעץ מטריה? היא החליטה שהמים של המזגן פוגעים בעץ. בכל אופן הצלחנו להרגיע אותה, רק אחרי שהסטנו את הצינור של המזגן. בעלה הלוחם שנשאר נכה בעקבות הפציעה, הוא טיפוס עצבני שמשחרר את התסכול שלו על הסביבה בהתקפי עצבים וצרחות. כשהוא מדוכא הוא מקשיב למקהלת הצבא האדום בקולי קולות. כשאני שומעת את שירת האוצ'ה צורנייה בוקעת מלמטה, אני יודעת שגם הצרחות בדרך. הם גרים, אגב בדיוק קומה מתחת לההיא שהבעל באופן קבוע מיישר משטחים בבית עם הראש שלה. בניין שכזה. אני תוהה אם הם יחסרו לי בדירה החדשה שלנו.

עכשיו כשאני מביטה בהזמנה לחגיגות העצמאות, אני רואה שבמרכז התוכנית האמנותית הקרנת סרט פיני שראיתי: "Mother of Mine". הסרט, שהוא סרט מעולה, היה מועמד לפרס האוסקר ב-2005 והבמאי שלו הוא קלאוס הרו. הסרט עוסק בתקופה של מלחמת העולם השנייה, כשהשבדים לקחו אליהם ילדים פיניים, כדי להגן עליהם בזמן המלחמה. הסרט מבוסס על סיפור אמיתי של ילד שנסע לשבדיה ונקרע בין שתי האמהות שפתאום נהיו לו, הפינית והשבדית שאימצה אותו. זה כמובן דפק לו היטב את החיים. אני לא בוכה בדרך כלל בסרטים. בסרט הזה שפכתי נהרות. חתיכת מסיבה זאת הולכת להיות…[אולי נציע להם את "מציצים" או את "גבעת חלפון אינה עונה" בתרגום לפינית למסיבה?]

והנה דוגמית מהנשף מהשנה שעברה. הגברת תריה תורונן שמופיעה כאן היא זמרת שהייתה סולנית של להקת מטאל פינית (סימפוניק מטאל) מצליחה. וחברי הלהקה העיפו אותה מהלהקה בטענה שהיא חמדנית מדי.  תודו, תודו שהפינים זה עם שאין אחר כמוהו. בינתיים חברי הלהקה מצאו סולנית אחרת והיא פצחה בקריירה עצמאית.

Read Full Post »