Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘יחסים’

* תודה לאיש שלי שלקח אותי לשדה התעופה, עזר לי לסחוב את המזוודות, עמד איתי בתור ונפרד ממני בנשיקות ובכלל על כל המסע הזה שהתאפשר לא מעט בזכותו.

* תודה לזוג הקנדי בהיתרו. לגבר שעזר לי להעלות את המזוודה לאוטובוס.

* לנהג של האוטובוס שטרח ורשם לי על פתקה את מספר הרציף ומספר האוטובוס שיסיע אותי לאוקספורד.

* לזוג הילדים בני ה-16 ששאלו אותי מבלי שביקשתי, אם לעזור לי עם המזוודה ועזרו לי להוריד אותה מהאוטובוס.

* תודה לאישה הפורטגזית, לבושה בלבן שהופיעה כמו מלאך גואל כשעמדתי נטועה באמצע הרחוב מחכה למונית שלא התכוונה להגיע, בשדרות הדיגנטון, אוקספורד. [אחר כך, כשמונית שוב הבריזה לי, בבוקר האחרון ללימודים קיבלתי הסבר מה-Sir שמדובר בעניין של שיגרה, הקטע הזה של המוניות ב-Oxford- לפעמים מונית שהוזמנה מגיעה ולפעמים לא. "אתה צריך להזמין מונית באוּרדוּ או בהינדי אם אתה רוצה להיות בטוח שמונית תגיע. מרוב שהוא נשבר מהסיפור הזה הוא עשה סידור עם השכן שלו, שבקטעים קריטיים, כמו נסיעה לשדה התעופה, השכן מסיע אותו תמורת תשלום]. זה גם היה הרגע שבו לא הצלחתי לחבר את המפה שהייתה לי בראש מגוגל הגיאוגרפית לרחוב שבו עמדתי, הכיוונים התבלבלו לי לחלוטין. הפורטוגזית הייתה חלק מחבורה, היא עזבה אותם במיוחד כדי להנחות אותי בדרך אל המעונות. "אין סיכוי שתצליחי להגיע לבד. אני אראה לך גם דרך קיצור". כוונתה הייתה טובה, אלא שהיא הלכה מהר מאוד ואני עם רגל שבשלב הזה עוד הייתה במצב משוקם וטוב נגררתי אחריה עם מזוודה ותרמיל כבדים במיוחד בקצב של צעידה זריזה. לא היה לי נעים להאט אותה. חצינו כל מיני שבילים נסתרים כולל סיבוב של המזוודה בתוך בוץ. ואחרי מסע של כ-20 דקות הגענו בשעה טובה בפתח המשרד של המעונות שרק אלוהים יודע איך הייתי מגיעה אליו לבד. היא מגיעה בכל שנה לאוקספורד, היא הסבירה, עם קבוצה ילדים שמגיעים לשם ללמוד אנגלית. "גם אני כמוך הגעתי ולא הצלחתי למצוא את הדרך, אני יודעת איך זה" היא הסבירה לי בעליצות את הנכונות שלה לסטות מהדרך שלה, מסדר היום שלה, כדי לעזור ולהוביל אישה זרה שהיא לא מכירה. הילדים הפורטוגזים היו יחסית שקטים. אחר כך הגיעה קבוצה איטלקית מתוקה שעשתה רעש היסטרי בלילות, תוספת למיטה הבלתי אפשרית ש"ישנתי" עליה.

* תודה לבחור, אחד העובדים במעונות שבעקבות תגובת הזעזוע האותנטית שלי מהתנאים, נתן לי את הטיפ לדלת הסתרים שנפתחת לגוש החדרים הסמוך למקלחת ולשירותים נוספים ולזה שלא יהיה שם אף אחד בתקופה הקרובה. זה היה משמעותי.

* תודה לנזיר פוסנו המתוק, מעבר לשיחות המעניינות הוא גם נתן את שם המשתמש והסיסמה שלו (פוסנו גם כותב תזה) וכך הצלחנו כולנו כעבור כמה ימים להתחבר לרשת הווי-פי של האוניברסיטה ולדבר סקייפ.

* כמובן תודה לבוסנה, הפרופסור התאילנדי, שהגיע במשך שלושה בקרים לאסוף אותי מהמעונות. הוא עשה את זה בשמחה. הוא גם נתן לי את המידע בעניין קניית הנייד הזול. מה שהסתבר להיות קריטי מאוחר יותר כשאיבדתי את הנייד.

* תודה לג'ייסון המורמוני, שבדרך כלל השתדלתי לא להיכנס לקו תחום הראייה שלו. התחושה הייתה שאצור בו כל כך הרבה כעס שהוא יכול בכל רגע להתפוצץ. הוא נתן לי אבקה למכונת הכביסה. בחדר הכביסה פגשתי את ג'ני שעומדת לכתוב דוקטורט על שמורת דייגים במדגסקר. גם בעלה כותב על שמורות. היא עזרה לו לאסוף מידע על השמורה שלו -לא זוכרת איפה זה היה, אבל זוכרת את הסיפורים על האוהל שבו הם התגוררו במשך שנה וחצי, רחוק מכל יישוב, שלא כלל שירותים ומקלחת והאנרגיה הסולארית שבה הם עשו שימוש. הוא עכשיו כותב את הדוקטורט. הם גרים בחלק הנחמד של המעונות. דירת שני חדרים לזוגות נשואים. כשהוא יסיים הם ייסעו למדגסקר. ג'ני הסכימה להמיר מטבעות קטנים במטבע של 20 פני [אל יקל הדבר בעינכם, היא הכינה את המטבעות האלה לכביסה שלה וכדי להשיג מטבע נוסף כזה צריך להסתובב ולחפש, זה היה יום ראשון והמעונות רחוקים מרחק של נסיעה מכל מרכז מסחרי] – כדי לאפשר לי את ויש הייבוש האחרון של הכביסה.

* תודה לקלייר שסחבה לי את התרמיל ואת הספרים.

* לאמנדה שהביאה לנו כל מיני מרכיבים כדי שניתן יהיה לבשל משהו סביר. שהראתה לי את אוקספורד, לקחה אותי למסעדות חמודות, הזמינה אותי למסעדה ביום האחרון, הלכה איתי לקנות נייד, תמכה בי, גילתה לי את פינות החמד של high street, של Headington stores, שלחה sms – ים דואגים שבודקים את מצבי כשקרסתי לנוח במלון הקטן.

* ל-sir, שהלוואי ויכולתי לבלות במחיצתו זמן ארוך בהרבה מזה שביליתי. מעבר לזה שהוא הפניק אותנו כל הזמן ודאג לסנדוויצ'ים, קרואסונים, הביא קומקום וחלב וקפה ותה. בנוסף לזה שהוא נסע והביא לי עד הפתח של הדלת במעונות את התנור שהציל אותי.

נוסף על כל אלה –

מורה כשהוא טוב, הוא כל כך הרבה מעבר לתכנים שהוא מעביר. מורה טוב הוא דוגמא. דוגמא ל"איך" ללמוד/לחקור. דוגמא מבחינת האישיות, ההתנהלות. ה-sir הוא אוטודידקט, את הידע המופלג שלו הוא הרוויח בזכות לימוד עצמאי. הוא קיבל בסיס שעליו הוא בנה. בשבועיים שביליתי איתו למדתי כל כך הרבה. השילוב הנדיר של קפדנות בלתי מתפשרת, התעכבות על פרטים, נחישות, התמדה עם רוחב לב, סבלנות, עם החדרת ההכרה והידיעה שידע הוא דבר שנרכש במאמצים שנבנים כנדבך, אוסף של פרטים קטנים, הישגים קטנים.

כל יום בנוסף לשעות הלימוד האינטנסיביות קיבלנו שיעורי בית. באחד מהימים הקראנו את התשובות והביצוע של כולם היה חלש ביותר.

כל אחד מאיתנו הקריא את מה שהוא כתב וזה רק הלך והתדרדר מאחד לאחד. אחרי שהאחרון סיים, ה-Sir ישב שם חייך ואמר: Well, Rome was not built in one day , מעולם לא היה המשפט הזה חי יותר עבורי מהרגע ההוא.
הוא ישב שם בראש השולחן ולימד אותי לגשת ללא פחד אל מה שנראה בלתי נגיש ולנסות לפרק אותו בסבלנות, לא לוותר לעצמי. הפוך על הפוך, דווקא בגלל שהייתי מהנחשלים בכיתה למדתי לראות את מנגנוני ההגנה שלי, להתעמת עם הרצון שלי לברוח מקושי, מתסכול. נפגשתי עם כמה קשה לי להרגיש "לא יכולה" וקיבלתי שוב הזדמנות להוכיח לעצמי שקורצתי מהחומר המתעמת, המתמודד, זה שיכול. הוא חזר והזכיר לי שלאינטנסיביות יש ערך עצום. עיסוק אינטנסיבי מביא איכות אחרת איתו.

גם העובדה שבאיזה אופן איבדתי את עשיית החשבון מולו, חשבון במובן של לרצות להרשים, שיעריך אותי וכהנה – זה שיחרר אותי בהמון מובנים. כי הוא מבחינתי היה הכי הכי. ואם לו הפסקתי לחשבן, הרבה יותר קל מול אחרים. כמובן, עד העונג הבא. עד האישיות הבאה שיהיה לה משקל והשפעה גדולים על הדרך שלי.

ה-Sir מעביר את הקורס הזה על חשבון הזמן הפרטי שלו, עם המאמץ האינטנסיבי שזה דורש ממנו, רק משום שהוא רוצה להנחיל את הידע שלו לאחרים.

* לאיש המחשבים הפולני-אנגלי מהמלון הקטן באוקספורד שבא לעזור לי להתחבר לאינטרנט. שהתעקש זמן ארוך עד שהוא הצליח לאתר את הבעיה וגם על זה שהוא היה מוכן לתת לי את הנייד שלו לשלוח sms לאיש שחיכה בפינלנד לחיבור שלי לאינטרנט. בסוף לא השתמשתי בנייד, אבל זה היה מאוד נדיב מצידו. כתבתי עליו המלצה חמה להנהלת המלון. עכשיו מסתבר שאנג'יי (זהו שמו) שינה כל מיני הגדרות במחשב שהזוגי שלי לא מצליח למצוא את הידיים והרגליים וגם לא לחבר את הנייד לרשת הביתית שלנו.

* תודה לנהג המונית הסיני שסחב לי את המזוודה עד פתח האוטובוס ללונדון.

* לנהג המונית הבריטי, שיצא מהמונית שלו ועזר לי לתפוס מונית אחרת ברחוב בייקר בלונדון.

* לטורקי בביקורת הבטיחות ברכבת היורוסטאר שעזר לי להרים את המזוודה ונעלב עד קצות שורשי הציפורניים כשאמרתי לו שיזהר שזה כבד. הוא אמנם נראה כמו מוחמד עלי ובכל זאת. "אני עוזר לך ואת מעליבה אותי", הוא ממש ממש כעס עלי. לא עזר לי שניסיתי להסביר לו שאמרתי את מה שאמרתי מתוך דאגה לגב שלו.

* לשתי הכושיות הצרפתיות החמודות שישבו לידי בתחנת הרכבת של ה"יורוסטאר", שרו ביחד שירים, ושמרו לי על המזוודה כשהלכתי להשתין.

* לנשמה שישבה בגוף של בחורה בריטית צנומה בת 20, עם צמות כמו של היידי שהצילה אותי ואותה. בגלל הכובד הבלתי אפשרי של המשא שסחבתי לקחתי עגלה שאיתה עליתי למסוע (לא מדרגות) שהוביל אותנו בעליה לפלטפורמה של הרכבת. אה מה מה – העגלה בגלל הכובד של המזוודה והתרמיל התחילה לסחוב לכיוון הנגדי של התנועה של המסוע. עמדתי כמו שימשון אוחזת בשתי הידיים במסילות של המסוע מחזיקה בגופי את העגלה שסוחבת לכיוון הנגדי ובשלב מסוים לא יכולתי להחזיק יותר וקרסתי אחורה על היידי והעגלה חלקית עלי ועליה. אין לי מושג מה היידי אוכלת לארוחת בוקר – אבל היא הצליחה איך שהוא להחזיק גם אותי וגם את העגלה מבלי שהמצב יתדרדר וייווצר אפקט דומינו, שזה אומר שהעגלה הייתה סוחפת את כולנו אחורה. הייתה מישהי שניסתה לעזור ולסחוב את המזוודה דרך הידית – אבל הזהרתי אותה שלא תעשה את זה, פחדתי שהיא תפרוק את היד. כשעמדנו לרדת מהמסוע העגלה התהפכה פעם נוספת ולכיוון הלא נכון. היידי ביד אחת הצליחה לסדר אותה, ושוב מנעה אסון – לפחות מנעה מחיצה שלי אל העגלה. באמת לא ברור מאיפה היה לה כוח. הודיתי לה נרגשות. אחר כך היא מצאה למפלצת שלי מקום בקרון. בדרך היה עוד בחור צעיר שעזר לי להעמיס את המזוודה לרכבת.

* עוד איש שעזר לי להוריד את המזוודה מהרכבת.

* בחזרה מבריסל הייתי צריכה לעבור מתחנת הרכבת הבינלאומית לרציף ספציפי באנדרגראונד (טיוּבּ) הלונדוני. אוסף של אנשים עזר לי. החל ממוכרת הכרטיסים בטיוב שפניתי ללב שלה שתאפשר לי להמשיך ולהוביל את המזוודה אל האנדרגראונד עם העגלה – מה שאסור לפי החוקים. וכך מצאתי את עצמי מסיעה עגלה אל נגד נחשול צונאמי של בני אדם, בשעת שיא, באחת מהתחנות הגדולות של הטיוב הלונדוני. זה היה הזוי לחלוטין. אחר כך עליתי וירדתי עליתי וירדתי מהטיוב ובכל פעם זינוק עם המזוודה פנימה והחוצה – בקו שנוסע לכיוון מסוים אבל מתפצל למעשה לשלושה קווים ולך תזהה ביניהם. עזרו לי לאורך כל הדרך – לזהות שאני לא על הרכבת הנכונה ובסוף לעלות על הקו הנכון. בשלב הסופי שהרגשתי שהרגל שלי, אם אני לא מתיישבת, עכשיו הולכת לעולמה -איש חביב פינה לי מקום.

מה רוצה אני לומר בפוסט המתארך הזה?

ישנם הרבה מאוד אנשים טובים שם בחוץ. החסד הוא תמידי. אנחנו נתמכים כל הזמן בדרכים ובאופן שלרוב שקוף עבורנו. ללא התמיכה הזאת לא היינו מצליחים לחיות רגע אחד נוסף.

Read Full Post »

אני נוסעת אנשים יקרים, שוב. שלושה שבועות שלמים. תקראו לי פלצנית, תקראו לי כפוית טובה, תקראו לי לשבת בבית עם הבעל ולא לנסוע לשום מקום במשך שנה ואני אשמח. שלושה שבועות -בריטניה ובריסל.
כבר ביקרתי בבריסל ואהבתי. אחד הדברים המיוחדים בה זה הריח הזה של השוקולד שמערסל לך את האף. זה אמיתי. עיר שאפופה בריח מתוק כזה. בכל פינה מוכרים שם את הופל הבלגי וכמו שבגבעתיים כל חנות שנייה היא מספרה, אז להבדיל בבריסל כל חנות שנייה היא חנות של שוקולטייר – האלה שמתמחים בייצור אנין של שוקולד – בעיקר פרלינים. גודייבה, לאונידס שייכים למחלקה הזו.
בריטניה, זו עבודה קשה. בבלגיה הוא ועוד חבר טוב שאני אוהבת הולכים לקחת סדנא. כשהם ילמדו אני אטייל. בלילה נצא בשלישיה.
בבלגיה גם גרה חברה שלי מהיסודי. כף לפגוש אנשים שהזמן עושה להם טוב. בריג'יט, שכשמה כן היא. פריזאית לשעבר שנחתה אצלנו ביסודי חטפה הלם ואיך שסיימה תיכון ברחה חזרה, פגשה בפריז בלגי ועברה לבריסל. ביסודי היינו שלישיה: אני, פזית ובריג'יט. זאת אומרת הייתי שייכת לכל מיני מעגלים חברתיים. השלישייה הזאת הייתה רק אחד מהם. הייתה גם ג', שהיום היא חוקרת במשטרה [עד היום יש בינינו פתיחות. היא מספרת לי שהמדים שלה עושים את זה לגברים]. זאת הייתה הפאזה הטרום-אינטלקטואלית שלי: ספורט ובנים – וחוץ מזה כלום.
מכיתה ה' עד ח', או משהו כזה, בקירוב, לי ולפזית היה קראש היסטרי על אותו אחד, נקרא לו ה', שהיה לו חבר א'. החבר היה ברירת המחדל. מין רביעייה כזאת. מערכות יחסים כאלה שעוד אפשריות כשקיימת תמימות. כשאתה עוד לא המבוגר הזה שדפקו לו את הצורה סופית עם המקובל והלא מקובל, מה נכון ולא נכון – דרך העינית הצרה של האגו. למרות שעכשיו אני נזכרת שכשא' ניסה לנשק אותי צרפתית, אחרי שאמרתי לו 'לא' – נשכתי לו את הלשון. חוץ מזה שהוא דחף את הלשון למרות שאמרתי לו לא (פתאום פרשת רמון נראית לי באור שונה לחלוטין, למרות שבמקרה של רמון הוא תפס אותה בהפתעה) זה נעשה בעיקר בהשראת העניין הזה של "הנותנת" ו"הלא נותנת". 'אני לא מאלו שנותנות, הרי לך ביס'. תודה לאל שזכיתי ובשלב מוקדם יחסית ירד לי האסימון בעניין המי נותן למי ומתי.
ה' הפך להיות פקיד במע"צ והחבר שלו התגלגל למעצב אופנה.
את פזית פגשתי לפני שנתיים. סיפרתי לה שעברתי לכתוב תזה. 'אויש, תעזבי אותך מהשטויות האלה' – הייתה התגובה. אין ספק שכבר ביסודי ידעתי למי להתחבר.
בפעם הקודמת בבריסל, ישבנו אני ובריג'יט באיזה קפה, בשדרה שאת שמה לא אזכור ודיברנו על חיי הנישואים. נחמד לגלות עוד אחת שהבינה את נקודת המפתח לזוגיות מאושרת – אל תנסה לשנות את הצד השני. קבל אותו כמו שהוא, כבד אותו.
אז זהו מחרתיים אני אתפוס את ה"קואצ'" עם ה-800 מזוודות שלי. אם תשמעו על מטוס של בריטיש ארוויס שהתרסק על הכל-בו שלום, זה לא טרוריסטים אנשים יקרים, זאת אני, שמבלה את חיי הרוח שלה בללמוד אי-האחזות ואוחזת במינימום ההכרחי שלוש מזוודות, וזה עוד נקרא אצלי – טרוולניג לייט ובמילים אחרות טרוולינג טוריסט קלאס.
אני הולכת לחגוג יום הולדת באוקספורד. אני וסיר האמפרי. לא בדיוק האמפרי, אבל בהחלט סיר. תחזיקו לי אצבעות שזאת באמת תהיה חגיגה.

______________________

עדכון מאוחר: אלו המעונות שאני הולכת לבלות בהם שבועיים. שמיים בקשו רחמים עלי.

Read Full Post »

לא כל פוסט חייב להיות קומוניקטיבי. בעיקר לא כל פוסט.

איך שאני מתחילה לטוס.
שבוע במלון. בעיר זרה ומושלגת. אני והוא.
לא רוצה לנחות. גם לא להדק חגורה.
עכשיו עם הרגל השבורה, הכי רחוק שאני יכולה להגיע זה לשירותים.
המלכה ויקטוריה נחה על משכבה בשלום.
הלוואי ויכולתי להגיד כמה מילים.
משהו על האופן שבו הוא רוכב.
גבר ושליטה הן לא מילים נרדפות.
זאת אגדה עירונית.
להתמסר מבלי ללכת לאיבוד
זה כשהוא במיטבו.

אני מתעקשת לעשות את כל מה שהוא לא נכון.
כמו סוג של נקר שנדפקה לו התוכנה
והוא דופק את הראש שלו שוב ושוב
על אותה נקודה בדיוק.

אולי הגיע הזמן
להבין
שזאת התוכנה.
ולא לקחת את זה כל כך אישי.

משהו, איזו נקודת אחיזה,
שתאפשר לי לשנות זווית.

אין לי מושג למה, אבל נזכרתי בקטע ההוא שיצאתי בלילה לטייל במדבר על עקבים ואז רציתי לעשות קיצור דרך וקפצתי ישר אל תוך התהום. הבנתי שזאת תהום כי הרגלים התחילו לרצוץ מהר מדי תחתי ומכיוון שהייתי אז בכושר יישרתי את הרגליים, נשענתי על ההר, תקעתי את העקבים לתוך האדמה ונסעתי עליהם עד שנעצרתי. באו לחלץ אותי והאיש שחילץ אותי רעד. עדיין לא ממש הבנתי את הסצינה שאני שותפה בה. הוא היה חכם מספיק לא לעדכן אותי. הוא עזר לי לטפס למעלה חזרה. בבוקר הוא הראה לי את הצלע והיכן נתקעתי.

הוא לא חייב להיות קומוניקטיבי, אבל אז נשאלת השאלה למה הוא חייב להיות פוסט


 

Read Full Post »

תמונות

  בדרך מהלסינקי לטורקו

 

קודם לכן על המזח בהלסינקי. על רקע התפאורה האדירה הזו

 

הם עמדו כך,

  

כשהשחף החום (מימין) מדדה וצווח מרוב כאב נראה כמו סובל ממחלה או פגיעה. הלבן (שמאל) עומד לידו לא מגיב. אפשר לראות בתמונה את העמידה השפופה של החום מול זו של הלבן. החום ניסה להתקרב אל הלבן, התחכך ללבן בצוואר, כאילו ביקש אהבה או התחנן על נפשו הלבן לא נעטר.  שוב ניסיונות התקרבות של החום. הלבן מתעופף למרחק של כשני מטרים, שומר על קשר עין עם החום. השחף החום צורח וצורח. לא ברור מה קרה שם. זה היה מחזה לא קל.

Read Full Post »

אפילו כאן כבר הספקתי לכתוב איזו שורה מסיפורי התלאות שאני עוברת בעניין הזה שנקרא "העוזרת".
עם ההיא זה נגמר כשהיא הבריזה לי ערב פסח. כשהצלחתי סוף סוף להשיג אותה, השיחה הייתה משהו בנוסח:
מרי: כן, חה, חה, חה, [צחוק עליז] לא התקשרתי, חה, חה, חה.
אתון [מוצאת שהיא לא מסוגלת לכעוס מול התגובה המשונה] : למה לא הגעת? למה לא התקשרת להגיד שאת לא מגיעה?
מרי: חה, חה, חה, האנשים שאני עובדת אצלם היו צריכים אותי. חה, חה, חה. אם את רוצה יש לי חברה שיכולה לעבוד אצלך.
אתון: [קצת בהלם] בסדר.
מרי: אבל אני ואת נלך לדיסקוטק ביחד, חה, חה, חה.
אתון: כן [נזכרת שמרי סיפרה לה שהיא אוהבת לרקוד בדיסקוטקים], בטח, דיסקוטק [חושבת על הדיסקוטק של הרומנים בתחנה המרכזית הישנה] חה, חה, חה.

הטראומה עם הסיפור האחרון הייתה כה גדולה עד שהחלטתי שתם עידן העוזרות. אני והוא מנקים במו ידינו הענוגות. ארבעה חודשים זה החזיק מעמד, זאת הייתה ק-ט-ס-ט-רופה.
חזרתי לחפש עוזרת והפור נפל על תרזה. הפעם הראשונה והאחרונה שתרזה ביקרה אצלנו התקיימה השבוע:

אתון: סיימת לנקות את חדר העבודה שלו?
תרזה: [במבטא ספרדי כבד] נכון שהוא אובססיבי?
-מה??????[הדבר האחרון שאפשר להגיד על האיש הרגוע והשליו שלי זה שהוא אובססיבי]
אתון [באי אמון]: אובססיבי? לא ממש לא.
תרזה: כל הצעצועים הקטנים האלה שיש לו על השולחן. הוא בטוח אובססיבי.
אתון: אלה מתנות אהבה קטנות שנתתי לו, את יודעת אהבה…
תרזה [טון כועס] אתם יכולים לעשות מה שאתם רוצים, אבל אני לא צריכה לסבול
אתון: ?????
תרזה: [רצינית להחריד] את יודעת מה זה להוריד אבק מכל הצעצועים האלה?

***
אז הנה מדגם צנוע מהצעצועים שתרזה התלוננה עליהם

הכל התחיל מSMS משדה תעופה שקיבלתי באמצע הלילה אחרי שביקשתי שהוא יודיע שהוא נחת:
הוא שלח לי the duck had landed
ומאז אנחנו חזק בקטע של ברווזים. במחשבה שנייה, מאז ומתמיד הייתי בקטע של ברווזים

הציור שתלוי אצלו במשרד

וגם את זה קניתי לו.

וזה הברווז שיושן איתנו במיטה

————————————
שיחת סיכום עם תרזה.
אני כבר יודעת שלא מדובר ביחסים לטווח ארוך ועדיין שוקלת לשמור על אופציות מולה.

תרזה: אז את צריכה כל שבוע?
אתון: אפשר גם כל שבוע. תמיד יש מה לעשות.
תרזה: כי אם זה יהיה פעם בשבועיים ואני אמצא מישהו שצריך אותי לפעם בשבוע, אני יעזוב אותכם.

Read Full Post »

לגוגל יש שירות חדש, לא רק מפות משורטטות, אלא גם מפות שמאפשרות שיטוט וירטואלי ברחובות מצולמים. קראתי על זה אצלו.
אין לי מושג למה, אבל הדבר הראשון שעשיתי היה לרוץ לחפש את הרחוב שגרתי בו בסן-פרנסיסקו. את הקטע שבו גרתי לא צילמו, אבל אפשר 'לראות' את הרחוב [מרחוב אחר שמוביל אליו] וגם אפשר "לטייל" ברחובות מסביב.
אני לא זוכרת הרבה מהתקופה ההיא בארצות הברית. מתוכה, שנתיים וחצי חייתי בסן פרנסיסקו. בסך הכל היה נדמה לי שנשאר לי זיכרון חיובי מאז: ממעוף של ציפור, זה היה סיפור יפה, הילדה מהצ'כונה שנסעה לגלות את העולם הגדול והצליחה להגיע לאן שהיא רצתה [תחום יוקרתי עם אפשרות להשתלב באוניברסיטה יוקרתית בגיל צעיר מאוד וכל זה 'במו ידיה'] ואז החליטה לשנות כיוון. כן האמביציה הייתה שם. בעיקר האמביציה. זה תויק במגרות כסיפור גבורה חלוצי, בסגנון "אם תרצו" וגו'. עם חרטות עונתיות של – אולי לא הייתי צריכה לעזוב, או מה היה קורה לו.

כשהתחלתי לעשות את הסיבוב הווירטואלי בשכונה, קיבלתי הלם קטן. משהו בתמונות הדהד אלי ובמיידי עלתה בי התחושה מאז: וואחד דיכאון צבוע בגוונים ייחודיים שנחנט בקפסולה מהזמנים ההם [כמו ששומעים שיר ומשהו מהתקופה שהקשבנו לו חוזר]. החדות של התחושה והרעננות שבה היא נשמרה הפתיעו אותי. הפתיע אותי גם כיצד יחד עם התחושה צפו הזיכרונות, דברים ששכחתי לחלוטין: בעיקר תחושת שיממון מעיקה שהשליכה כנראה על הרחובות, שתמיד נראו לי ככאלו שאינם מובילים לשום מקום. חייתי עם האדם הלא נכון, למדתי את התחום הלא נכון. לא היו לנו חברים, ואלו שהכרתי חשתי אליהם ניכור ובעיקר הייתי נוכחת נפקדת בעולמי. כל זה נפתח במכה אחת.
הצילומים של הרחובות דיברו אל התת-מודע שלי שהציף את התחושה. במודע היה לי קשה לשחזר משהו מוכר. אתם קולטים? שנתיים וחצי צעדתי יום-יום הלוך ושוב ברחובות האלה – ושום דבר מוכר הם לא החזירו אלי, חוץ מהצבע הפנימי של התקופה. לפני השיטוט הייתה מאופסנת אצלי במודעות היום-יומית כמות קטנה מאוד של זיכרון "חי" מאז, זאת אומרת זיכרון שמתלוות אליו תמונות, רגשות. מה שזכרתי היה את עצמי, הולכת בדרך הביתה, רואה את השקיעה מעל הבתים של סן-סט [מכאן שם השכונה] ומרגישה שהימים הולכים לי לאיבוד [אבל לא משהו כבד במיוחד]. זכרתי את זוג השותפים שלנו [הם גרו בקומה העליונה אנחנו בתחתונה. הוא היה יוצר קולנוע טורקי גולה, שהספיק לעבוד עם איל-מז-גונה, היה לו שפם כזה כמו של טורקים ואני זוכרת איך השפם היה רוקד כשהוא היה עצבני וצועק. אני והוא כל הזמן התכסחנו, הוא היה שוביניסט הארד קור מהסוג המוסווה] וגם את השעות האינסופיות שביליתי כבר אז מול המחשב מנסה להרכיב תוכנה שתחשב את המרחק שעושה חיידק ביחידת זמן נתונה, או משהו מופרך מהסוג הזה.
[כשאני חושבת על איזה שטויות בזבזתי את חיי ועודני מבזבזת – נהייה לי רע, וזה במאמר מוסגר].
הייתי ולא הייתי, מסתבר. וזה כואב להיווכח.

***

עד כאן חלק א', בגרסה הלא מקוצרת עוד המשכתי לתאר את התקופה בסנטה כרוז וחתמתי באיזו אמירה על עצמי, משהו בסגנון: "חללית ושמה אתון".

היום כשעשיתי סדר נתקלתי במכתב שכתבתי אליה משם. עזבו את המקריות. איך שנים אני לא מתעסקת עם התקופה באמריקה ופתאום זה ככה צף. המכתב היכה בי כמו ברק. אנתי-תזה גמורה לסיפור החללית שלא הייתה מחוברת לצרכים שלה או לא הבינה את מצבה. מהמכתב עולה קול בהיר וחד, ראייה מפוקחת לחלוטין של המצב. לא יכולתי לתאר טוב יותר את מצבי אז אם הייתי כותבת את זה היום. כתבתי לה: " י. ואני עדיין ילדים, אני מרגישה את זה מאוד…אין ביני ובינו הרבה משותף, האיש הזה מאוד רחוק ממני, אני לא אוהבת אותו. איך מתנתקים מהמצב הנוכחי? אני מתארת לעצמי שיבוא הרגע המתאים. כרגע אני מחכה וקצת לא ברור לי למה…".
אבל זה עוד כלום מול ההלם שחטפתי כשקראתי את הפרשנות הזאת:
"היום אני בת 21.
מעניין אותי, אם עדיין אני חושבת שיש אפשרות להיכנס לנירוונה, זאת אומרת להתנקות לחלוטין [ידעתי תמיד שהעניין הזה העסיק אותי מאז ומתמיד, אבל לא זכרתי שככה]…פשוט כל כך הרבה זמן עובר ואף אחד מהדברים שציפינו שיקרה לא קורה.
רצינו דברים גדולים מאוד כשהיינו קטנים יותר [אין לי מושג על מה אני מדברת כאן] ואף אחד מהם לא התממש וגרוע מזה, נראה עכשיו יותר מאשר בכל זמן אחר שבעצם לעולם לא נגיע למקומות ששאפנו להגיע [פור גוד סייק אני בת 21 פה]. נראה לי שלסוג כזה של תבוסתנות מצפים ממך החיים.
אין לשום גורם בעולם הזה אינטרס בהתפתחות הרוחנית שלך. להיפך. [כמה טעיתי כאן ועדיין הניתוח מדהים אותי] הטבע מעוניין- בפרו ורבו ובמוות שלנו – ושם זה נגמר.
המלחמה של האדם בזמניות שלו, נוגדת את חוקי הטבע ולכן היא דורשת כוח ואומץ גדולים כל כך.
אסור להתייאש.
אסור לתת לזמן לנצח. אסור לתת לימים לקבור אותנו תחתיהם.
מתחת לערימת השעות המתות, שאת ואני והוא משאירים מאחורינו.
הייאוש נובע מחוסר המעשה.
אסור להפסיק לעשות.
זאת מין כניסה למעגל, שאם אתה נכנס אליו, אתה הולך ומתייאש וככל שהזמן עובר- גובר הייאוש. החשבון מוגש. בסוף בא המוות".

תגידו זאת נראית לכם "חללית"?

מעבר לזה שהמכתב הניח אצלי מפתח למפגש עם הפחד שרודף אותי כל חיי "שלעולם לא נגיע למקומות ששאפנו להגיע" [מפתח במובן של לראות כמה לפחד הזה אין קשר למציאות. הייתי אז בתחילת הדרך, עם קלפים מצוינים ביד] הוא גם הבהיר לי סופית שאין לי מושג מי באמת הייתי.

אחרי שקראתי את המכתב הבנתי שאני גם לעולם לא אדע, שהזיכרון או הסיפור שיש לי בראש על העבר, אין לו שום חיבור לסיפור של מה שבאמת היה שם. שלעולם גם לא יהיה לו חיבור, אני לא באמת אצליח לפענח משהו.
מצד אחד אמריקה נראית לי כמו שבר גדול. ואולי פחות אמריקה ויותר היחסים איתו ששברו בי משהו. נראה לי ששם התרחשה איזו סטייה מהמסלול. מצד שני, משם התחיל איזשהו תהליך של חיפוש אחרי עשייה אותנטית. ושוב אותה תחושה שאני לא מסוגלת להבין דבר ביחס לעבר.

ומכאן עלתה התהייה – וביחס להווה?
רק ההווה שעדיין לא הפך לעבר – יש בו אמת, חשבתי. הרגע הזה על מורכבות התחושות, התפיסות והחיות שלו. השאר זה הבל ובדיה. ממש סיפורים שאנחנו ממציאים על עצמנו, על אחרים, על העולם ועוד מאמינים להם.
ואם ניקח את זה עוד צעד, אם אנחנו כבר חייבים להמציא – מה אכפת לנו להמציא סיפורים יפים? להתמקד במה שהוא יפה וטוב בנו ובאחרים?

***

סיפא – דיברתי עם האיש שלי על הפוסט הזה והוא הוסיף הערה חשובה. אנחנו עושים את זה גם בהווה. כל הזמן ממציאים סיפור. הוא צודק. זאת אומרת, הרגע הזה שחשבתי שהוא רגע חסד, אנחנו בעצם מכסים אותו כהרף עין בפרוזה מעוותת. בעצם אנחנו דמויות בדיוניות בסיפור בדיוני, שרק הכאב שלהן אמיתי.



Read Full Post »

אם נעצור רגע לחשוב

(כן אני מודעת לזה שהבקשה לא קלה)

נבין שמעולם לא באמת נפגשנו עם אף-אחד. זאת תמיד אותה פגישה חוזרת עם עצמנו, לעולם במעגל סגור.
כשאנחנו פוגשים במישהו, אנחנו לא פוגשים "אותו", אנחנו בעצם תמיד פוגשים את עולם הדימויים שיש לנו עליו. כל אדם (ולמעשה כל תופעה, אבל כרגע אני מתמקדת ביחסים) שנקרה בדרכנו אנחנו מספרים לעצמנו עליו סיפור. הסיפור מתייג אותו, באמצעות תיוגים שונים, כמו היינו ספרנים מקטלגים.
כל מה שהוא או היא יעשו יכנס לתוך המערכת הקיימת של הקיטלוג הכללית וגם לתיקיה הפרטית שיש לנו עליו.
אנחנו בעצם לעולם לא פוגשים את האדם ממול במפגש בלתי אמצעי ללא התיווך הזה. גם לא את עצמנו (אבל הסוגיה של המפגש עם עצמנו היא יותר מורכבת ואני מעדיפה לא להיכנס אליה).

יש לזה בוודאי כל מיני תועלות אבולוציוניות, או לפחות משם זה התחיל, ככה זה נראה. אם האיש ממול מסוגל להזיק לי, הוא מתויג ככזה והגישה אליו זהירה וחשדנית. התיוגים, חוסכים באנרגיה, אני לא כל פעם צריך ללמוד את המסלול מחדש.

אבל כמו חלק מההרגלים שלנו, גם ההרגל הזה, אני מוצאת שהוא יותר מזיק מתורם. הוא מזיק כי המורכבות במציאות היא גדולה וישנה תנועה שהיא תנועה חיה ,שבה הכל משתנה, תמיד. ההצמדות לסיפור יוצרת עיוורון; עיוורון לפרטים, עיוורון למידע סותר, מקובעות, נוקשות ומתחזקת את האשלייה שאני יכול להקיף בן אדם במילים, במחשבות, בתיאור ליניארי. וגם שיש מולי משהו שהוא קבוע ויציב – כשהדבר היחיד שהוא קבוע ויציב זה הסיפור שלי אודות המציאות. זה להיצמד לתיאור של המחשבות שמסתובבות אצלי בראש במקום לממשות המתהווה מולי.
אנחנו גם חשים וחווים כמובן את הממשות וגם זה חלק מהאינפוט ולתיקיות שלנו יש חיבור מסוים אל הוויה החיה הזאת. אבל זה חיבור מסורס שלעולם לא חווה במלאות את הדבר החי.
לאנשים גם יש אפיונים ונטיות קבועות [שנבנים על אותו בסיס של למידה והתקבעות] – שאותם אני מזהה. זאת אומרת גם זה בסיס שמחובר לממשות.

ועדיין.
האם יש לי אפשרות להרפות מהאחזקה של הדימויים האלה? זאת שאלה שמעניינת אותי.
מה זאת אומרת להרפות מהאחזקה של הדימויים? – זה פשוט לא לפתוח את התיקייה של זה שמולי. לתת לתחושות לדבר, לחוויה. להאזין למה שמתרחש אצל במפגש מבלי לסתום את זה עם הבטון של הסיפור המוכר. האם זה אפשרי?

[כל זה כמובן מתחבר לשאלה הגדולה באמת האם אני יכול "לדעת" משהו על המציאות, ואם כן מה ההבדל בין הידיעה הזאת לסיפורים שאני מספר לעצמי]

Read Full Post »

בלאדי סנדיי

* העוזרת החדשה, שהגיעה אלי היום בפעם הראשונה, מצאה לנכון לחלוק עימי את פיסת המידע הבאה: החבר שלה חושב שהיא רזה מדי, לכן הוא שוכב עם נשים אחרות – שמנות. היצירתיות של בני האדם לא חדלה להפתיע אותי כל פעם מחדש.

* אחרי שסיימנו לראות בית הובילה אותי המתווכת באופן שגוי היישר אל בית הקברות בגבעת שמואל. אין לי מושג איך הגענו לשם, אבל מצאנו את עצמנו בשיירה עומדת של כל מי שיצא מההלוויה האחרונה או ליתר דיוק שתי הלוויות אחרונות. כי היו שם חרדים וגם חילונים בטור אין סופי של מכוניות. וכך מצאנו את עצמנו שתי נשים זרות לחלוטין תקועות באותה מכונית בפקק שלא מוביל לשום מקום. נשבעת לכם שזה היה דקה אחרי שניסיתי לפתוח איתה שיחה על המוות שאורב לנו בפינה. היא הצליחה להדוף אותי באמירה שהיא צעירה ויש לה עוד זמן לחשוב על זה. שעתיים היינו תקועות באוטו ואני חייבת להגיד שעברנו את זה בחן. בתמורה זכיתי לשמוע על כל הרפתקאות הנדל"ן של האישה. אני מנסה לסכם את מוסר ההשכל הנדל"ני שזכיתי לו ביזע:
* תקראו את מוספי הנדל"ן של גלובס והארץ, לפעמים מופיעות שם ידיעות חשובות על עמותות ועל מכרזים.
* קחו סיכונים ואז אל תשנו בלילות, תפסיקו לאכול במסעדות ולנסוע לחו"ל כי לא יהיה לכם כסף לכסות את הסיכונים הנדל"ניים שלקחתם על עצמכם, אבל בסוף זה משתלם. מאוד משתלם – יש לה וילה ענקית ברמת השרון מערב.
* טוב לקנות דירות על הנייר באזורים יוקרתיים כי אחר כך מרוויחים לא מעט כשמוכרים אותן אחרי שהן כבר בנויות והסביבה מתפתחת. משהו בסגנון של – לא כדאי לקנות מכונית חדשה מיצרן [אלא שנה אחרי שהמכונית נוסעת], רק הפוך.
* עמותות זה שם המשחק.

כל מי שיכול להוסיף על חוכמתי הנדל"נית המתפתחת, ו/או יכול להוביל אותי לעמותה שקנתה קרקע באזור טוב סביב תל-אביב או בתוך תל-אביב, מוזמן גם מוזמן.

Read Full Post »

הפרלמנט של טורקו

מנורות הבדולח של חדר האוכל. בנסיעה הנוכחית אני רואה את מה שלא ראיתי בנסיעות הקודמות: את השמרנות הפינית. העיצוב של חדר האוכל תערובת משונה של מזווה משנות ה-50, מנורות תקרה מתחילת המאה הקודמת, ויחד עם זה יש משהו נעים, בשילובים. סידורי הפרחים המשונים. הכל בסדר מופתי.

על הקירות ציורים עתיקים של ציירים מקומיים, מסגרות כבדות. הנשים הפיניות מגיעות לארוחת הבוקר, בנעלי עקב, 10 ס"מ. אנשי עסקים, חליפות, עניבות.
כולם נראים עסוקים. התחלה של יום עבודה.
בנסיעות הקודמות עוד רציתי להיות כמו כולם. זה עבר לי. התנועה הזאת בין האחרוּת ובין הרצון להיצמד למקובל. התחושה של התלישות חלפה. להרגיש נוח במקום שאין לו מקום.

האיש שחטף לנו אתמול את המעלית יושב מולנו. איש עסקים אמריקאי. הם יושבים ברביעייה. 2 גרמנים ו2 אמריקאים.

אתמול שידרו בטלוויזיה, תוכנית על גינטר גראס ועל ניסיון לשדך מעל לפצעים שנפערו בין הפולנים לגרמנים. פספסתי את התוכנית. הלכנו לעשות קניות. 2 קערות, 2 צלחות, מפיות לאוכל, יוגורט, מים.

היום אני נפגשת עם אָנוּ. שנה לא התראינו. אנו היקרה. כל כך חכמה, כל כך מוכשרת. בת 26 וכבר מסיימת תואר בפסיכולוגיה, עסוקה בפרוייקט מחקרי בהלסינקי, עטופה בחברים, בבן- זוג. גבוהה, נאה, בלונדינית. עוברת טיפול. יחסים קשים עם האמא. אָנוּ שמחה לפגוש אותי ואני שמחה לפגוש את אנו.
______________________

את אָנוּ פגשתי, כשבמסגרת השיטוטים האין-סופיים שלי בטורקו, הגעתי למוזיאון שהוא בעצם בית של מי שהיה אחד מ"פרנסי הקהילה" בסוף המאה ה-19, תחילת המאה ה-20. סוחר עצים, במובן הכבד של המילה.
הפינים מדהימים אותי כל פעם מחדש ביכולת שלהם לעשות משהו משום דבר. הם שימרו את הבית לפרטי פרטיו, כולל אלבומי הצילום של המשפחה וכולל התפריטים שהם אספו מהמלונות שבהם הם ביקרו. כך בעצם נוצרה פנינה, שמשחזרת במדויק תקופה – שאליה חזרתי פעמים נוספות, כל פעם שמחה לגלות עוד תגלית.
האלבומים, למשל, פותחים פתח מרתק לאופן שבו נראתה התיירות הבינלאומית בתקופה שבה מעטים יחסית יכלו להרשות לעצמם להסתובב בעולם. כך באחד האלבומים מודבקים צילומי המשפחה, מצולמת כשהיא רכובה על חמורים ביוון – עולם שלם נוסף נפתח: צילומים של יוון הכפרית בתחילת המאה הקודמת, היוונים כמו שכבר לעולם לא נראה אותם, בתלבושות כפריות שהיום תלויות במוזיאונים אתנוגראפיים.
זהו בית שמגולל סיפור – לא היו להם ילדים והם אימצו ילדה שאחר כך עשתה להם צרות איומות. היה להם רופא פרטי בפריז שאליו נסעו בשעת הצורך ואחד האורחים שהיה מתארח אצלם לעיתים היה קרישנמורטי. האישה הייתה בקשר קרוב איתו, וריכזה חוג של מתעניינים בטורקו. זה היה מרגש לגלות תמונה שלו על השידה, לזהות אותו ואז לשמוע מאחת המדריכות את הסיפור המלא ולהציץ במכתבים שנותרו מההתכתבות ביניהם.
כשנכנסים לבית נדרשים לגרוב גרבי ניילון כמו בחדרי ניתוח, וההדרכה היא אישית. הפינים לא רק שהם עושים משום דבר משהו, הם גם לוקחים ברצינות מאוד גדולה את מה שהם עושים. מאוד יסודיים, אנטי-תזה לחפיפניקיות הישראלית.

את אנו פגשתי שם. היא הייתה מדריכה, חמודה כזו. תוך כדי שהסתובבנו בבית קלטתי תליון צלב ותליון מגן דוד גם יחד, משתלשלים מצווארה הלבן. הסתקרנתי. כשהיא שמעה שאני מישראל היא כמעט התעלפה. הסתבר שהיא נוצרייה אדוקה, אוהדת מושבעת של ישראל- ארץ הקודש [זה ההסבר לתליונים, אגב]. אותי עניינה האמונה שלה, אותה עניינה ישראל וכך קבענו פגישה בקפה כשהיא מביאה איתה חברה, נוצרייה אדוקה כמוה.
זה היה מעניין, הן היו נשים יחסית בוגרות -22? 23? בתולות [שמרו את הבתולים לחתונה] וחצי מהשיחה התמקדה בכמה סקסיים נראים החיילים הישראלים במדים. החברה ששהתה בארץ כתלמידת חוץ, סיפרה איך התקשתה להתרכז בלימודי העברית, בשל החיילים שהסתובבו מול חלונות מעונות הר הצופים.
לאנו היה אז חבר – חייל בצי הפיני. הם "שמרו על עצמם" עד שיתחתנו. ישבנו שם שעות צוחקות, היה כף.

ככה פתחתי לי פרלמנט קטן בטורקו. שם זה התחיל ומאז אני והיא עברנו כל מיני יחד – מצד אחד טיולים ותפילות בכנסיות ומשצד שני סיורי פאבים ושיחות נפש בבתי קפה. אָנוּ התפתחה והשתנתה לנגד עיני. כתלמידת החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטה השבדית בטורקו, היא התחילה לעבור פסיכואנליזה אינטנסיבית. בכל ביקור ראיתי שינוי. ככל שהעמיקו לימודי הפסיכולוגיה והפסיכואנליזה האחיזה של הבית, של הנצרות, הלכה ונחלשה [היא מעיירה שמרנית מאוד בצפון פינלנד, הקו האחרון לפני לפלנד, ארץ הלָאפִּים].
בשלב מסוים החייל הלך לדרכו ואנו איבדה את בתוליה לאחר. זה לא היה קל עבורה. אלוהים, זה שהמציאו בני אדם, ישב לה על הכתף והטיף לה מוסר, לפחות בהתחלה. אחר כך זה השתחרר לה. 'זה כזה כיף' היא חזרה אלי נרגשת, 'איך עד עכשיו לא עשיתי את זה'. שמחתי עבורה.

Read Full Post »

היום היא התקשרה

היום היא התקשרה. אין לי מושג מה הקונסטלציה בכוכבים, אבל השבוע כל מי שהיה איתי באיזה קשר בעבר, התקשר. מה זה הסיפור הזה? – שבוע "הזכר את עצמך לאתון", כאילו מה?
הקול שלה רעד ואני בחלקיק שנייה הבנתי שאני לא סובלת אותה ושלנצח לא אסבול אותה ושמה שהיה לעולם לא יחזור.
לכולם יש X – מיתולוגי, או X – מיתולוגית, תלוי במגדר ובהעדפה המינית. אני סטרייטית עם X – מיתולוגית. וגרוע מזה – אני המיתולוגית שלה. אם תשאלו אותי, החברה הכי טובה שלי הייתה גבר. סטרייט, שעכשיו מבלה את ימיו בקנדה. אשתו עזבה אותו ובמקום להתאבד הוא נסע לקנדה.
אני מתגעגעת לסוג הזה של הקשר, לסוג הזה של הקסם.
גם איתה זה היה שעות של שיחות, לפעמים אל תוך הלילה, ימים של בילויים משותפים שאף פעם לא נגמרים, ושתמיד קורים בהם דברים מעניינים, טעמים חדשים שמתגלים, מקומות חדשים.

גדלנו יחד, מהתיכון. ביליתי אצלה בבית לפחות כמו אצלי. חצי אחות כזאת הייתי.

לאבא שלה הייתה אישה שנייה (להלן, הפילגש) שגם נולדו לו ממנה ילדים, ואז יום אחד אמא שלה גילתה את זה והתחרפנה. התחרפנה כמו בליפול על הרצפה, לבטוש ברגליים, יצא לה ריר מהפה (לא, זה לא היה התקף אפילפסיה, אבל זה נראה כמו). הגיעה עזרה ראשונה והיא הזעיקה אותי להיות שם בשבילה, לצפות יחד איתה באֵימָה מקרוב.
כשאת מכירה חברים חדשים בגיל מבוגר יותר, יש לזה טעם שונה. טעם שונה כי לא גדלת איתם את השנים המעצבות שבהן הרגש חי אחרת, שיש בהן איזה כוח אחר, יכולת אחרת להתרגש.

התפקחות איטית הייתה לי לגביה במשך השנים.
ככל שאני גדלתי וצמחתי מתוך הפצעים שלי, ככה הלכה והתבהרה לי המהות העקומה של הקשר בינינו. כל שלב כזה בהתפתחות שלי הוליד משבר, ואז לאחר תקופה היינו "חוזרות".
זאת לא הייתה רק הצמיחה שלי שהלכה והפרידה בינינו. הלך והרחיק בינינו גם מי שהיא הפכה להיות. תמיד אהבתי את האופן שבו המוח שלה עובד, אבל אצלה ההתפעמות מהיכולת הפכה לאהבה נרקיסיסטית. כזאת שמאפיינת את אלו, ויסלח לי אלוהים על ההכללות, שכותבים קטלוגים לתערוכות של אמנות מודרנית. המשפטים המפלצתיים, הפתלתלים, האין סופיים, המלאים מילים נפוחות מחשיבות עצמית. אתה יודע איך המשפט מתחיל אבל רק אלוהים לבדו יודע איך הוא נגמר ומה הוא מנסה להביע.
אני אקדים כאן קצת את המאוחר, כדי לספר שהמיתולוגית נשאה דברים אצלי בחתונה, לשמח לב כלה וחתן. אף אחד, אבל באמת אף אחד באולם לא הבין מה היא ניסתה להגיד. אני להבדיל מאחרים, ידעתי שהבעיה לא אצלי ונדרשו ממני מאמצי על לא לפרוץ בצחוק פרוע. אלו לא היו רק המילים, זאת גם הייתה האינטונציה של הקול מול הפרצופים ההמומים של האורחים. בתמונות רואים אותי בחיוך מאוזן לאוזן עומדת לידה כשהיא מדברת.

נחזור לגוף הסרט.

היא התחתנה בגיל מאוד צעיר. אל החופה שלה הגעתי מחו"ל ואת ליל החופה בילינו בשלושה – היא, הוא ואני. לא היה בזה שום דבר שהרגיש לא נוח, או לא טבעי, גם כשהיא נעלמה באותו ערב מהבית ואני והוא יצאנו לחפש אחריה – חלק מהמניפולציות המזוויעות, ובמבט אחורה האומללות כל כך שלה. הוא ספג את זה ממנה בכפיות ענק, אבל לא חסך את חלקו במערכת היחסים. מערכת יחסים שהיא בעצם ריב אחד ארוך שנמשך שנים. לא פעם ולא פעמיים הייתי נוכחת באיזה ריב קולני שלהם באמצע הרחוב. פעם היא זרקה את החומוס שהוא הכין אל המדרכה, קופסת הפלסטיק התפרקה והחומוס נשפך לו על הרגליים. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי מהבושה על ההצגה שהם עושים. ביקשתי מהם שינסו לחסוך לי את זה. הם מאוד השתדלו, אבל זה היה מתפרץ להם בכל זאת. היא הפכה לאם מהר מאוד. כשנולד לה הבכור, זאת הייתה התרחקות הקשה הראשונה, כשהם נסעו לניו יורק עוד קצת התרחקנו. עדיין כתבנו מכתבים ארוכים וכשנפגשנו היו מרתונים אל תוך הלילה. תמיד היו מרתונים אל תוך הלילה.

עד שפגשתי אותו.

ממש בהתחלה כמחווה של פרגון היא הזמינה אותנו אליה לארוחת ערב. את ארוחת הערב הזו אני לא אשכח. היא ירדה על האיש שלה והוא ירד עליה, כל הזמן רצו שם עקיצות הדדיות, השפלות וזה נגמר בצעקות. אנחנו תקענו את המבט עמוק בצלחת והאוכל נתקע לנו עוד יותר עמוק בגרון.
למחרת, הייתי בטוחה שהיא בטראומה קשה, התקשרתי כולי מודאגת רק כדי להבין שהיא לא הבינה על מה אני מדברת. ערב שיגרתי עבר על כוחותינו. היום ברור לי שהיא משחזרת את דפוס היחסים בין ההורים שלה, אם אין דרמה וריגושים, אין חיים.
הזוגיות שלי פרחה, קרנתי מאושר והיא לא יכלה לסלוח לי על זה.
זה היה נורא, האופן שבו היא נטשה אותי עם השמחה שלי לבד, כל כך הייתי צריכה אותה שם והיא לא הייתה. אני לעולם לא אשכח איך היא התכווצה מקנאה – כשהודענו להם חגיגית שהחלטנו להתחתן. אני לא אומרת שלא היה בה חלק שגם שמח – אבל הייתה שם גם קנאה שחורה ואפלה, שכמו נוזל סמיך וחונק עטפה אותנו לאט, עד שנחנקנו למוות.

בחתונה כבר ידעתי שהעניין בינינו גמור. עוד רקדנו יחד, אבל אני כבר ידעתי שזה הריקוד האחרון. כבר הייתי במקום אחר, הרבה יותר חזק ומבין ורואה ומסוגל להחזיק את המראה מבלי לטשטש, מסוגל לכאוב מבלי להגיב.
עוד התקשרתי אליה מפריז לאחל לה שנה טובה. היא שתקה. אנשים לכודים במניירות שכבר מזמן לא משרתות אותם. לכודים כמו עכבר מעבדה במה שפעם הצליח ועכשיו הוא הרסני.
אמרתי לה שנה טובה ואחר כך עוד נאבקתי בזה, עוד כאב לי, עוד עיכלתי, אבל כשזה נגמר זה נגמר בלי להותיר שארית. אני זוכרת את עצמי יושבת בבית הקפה, שם על המדרכה, ביום אפרורי ליד הנהר, נותנת לה ללכת.
היום היא מתקשרת בקול רועד. תמיד אותו הסיפור. היא מתנהגת כמו חזיר, שמרוכז רק בתחת של עצמו ואחר כך טלפונים בקול רועד.
קול רועד כי היא לא מספרת לעצמה את האמת. כי היא לא נותנת לעצמה דין וחשבון על מה שקורה. היא נשארת עם געגוע כי היא לא מתחברת למציאות של מי שאני, של מי שהיא, של מה שהפכנו להיות.
בעצם כשאני חושבת על זה היא לא מתגעגעת אלי, היא מתגעגעת לתקופה, למי שהיא הייתה, למה שאז היה לה.
אני שונאת אותה. שונאת אותה על הסבל שהיא גרמה, על זה שבמקום להיות החברה שהיא יכלה להיות, היא לא. אני כועסת שהיא תפסה את המקום החשוב הזה בחיים שלי ובסוף יצאה פארש.
היו לה חלומות נוראיים עלי, היא מספרת. היא הייתה חייבת לראות שהכל בסדר.
אני נחמדה אליה. אני יכולה להרשות לעצמי להיות נחמדה, הלב שלי סגור.
שכחתי ממנה, באמת שכחתי ממנה ומקיומה, נתתי לה ללכת, עם כל מה שהיא לקחה איתה. שכחתי, מחקתי ורק הטלפון המזוין הזה הציף הכל פתאום.

Read Full Post »

Older Posts »