Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘יצירה’

אני אוהבת לצלם ארכיטקטורה. אומנות שהיא בניינים נוגעת בי באופן שונה מהאמנות שאני פוגשת במוזיאונים. אני אוהבת ארכיטקטורה כי יש בה מפגש בין הפרקטי לאסטטי ליצירתי. מפגש והלוואי שיהיה בכל יצירה שאני אצור.
ליצור בניין שיעמוד מאות של שנים וישפיע מאות של שנים על האנשים שיעברו לידו, יחיו בתוכו, יצאו ויכנסו אליו. יגדלו ילדים מול החלונות שעוצבו. יביטו דרכם אל הרחוב, אל החיים. ליצור בניין שיוצר מציאות. מבנה שיש בו עוצמה שמזינה אנשים, שממנה אנשים יכולים להיבנות, עליה הם יכולים להישען. בעזרתה להבין את העולם.
גיאומטריה של זוויות, צללים, גומחות וצבעים שנושאת איתה מסר.
להיות חתום על טונות של בטון. מטרים של זכוכית. משטחי טיח אין סופיים. אבן. מתכת.
לסלול תוואי בתוך הרחוב. בקו האופק. לצייר את הנוף. להצחיק. לאהוב, למסגר.
להעיז.


את הצילום הזה צילמתי באחד הקניונים ברחוב Eteläesplanadi במרכז העיר הלסינקי. 


בריסל – "ארמון הצדק "


Rue Belliard, בריסל 

Read Full Post »

פנינה שפגשתי בפליקר.

סט של צלמת שקוראת לעצמה, "בפשטות צילום" ((Simply Photo. השם הולם אותה מאוד כי התמונות שלה אכן חוגגות את הפשוט. הפשוט, במובן היום-יומי – לא ארכיטקטורה גרנדיוזית, נופים מהממים, מסעות אקזוטיים, עיצובים מורכבים. בסט הזה היא מצלמת את כוסות הקפה, היוגורט, הפירות, הביצים, לחם עם ממרח. היא מצלמת לפני (שזה נאכל או נלגם) ואחרי. היא מצלמת קצב נינוח, קשוב לפרטים, חוגג את מה שאנחנו בדרך כלל מדלגים מעליו, היא מצלמת את ארוחות הבוקר שלה. הצילומים הזכירו לי את האמירה, שהבוקר מכתיב את האיכות של המשך היום; אני מאמינה שעבורה זה כך, שהיא לוקחת איתה גם הלאה אל תוך היום את הקשב הזה לדקויות, את השקט שנוצר בין הצורות, את מרחב הנשימה לחוש בצבעים, במרקם, בשילוב. מסיבה מתוזמנת היטב לחוש הטעם, הריח, המישוש, הראייה. איפוק מדוד, מצומצם, אך עשיר. מתחבר לי לכתבה שקראתי הבוקר על האופן שבו הצרפתיות שותות את האספרסו שלהן – דרך קוביית הסוכר שהן טובלות בקפה ומניחות על הלשון ואז לוגמות. מרשם בדוק להתקף בחילה על הבוקר מגודש מרוכז של מתוק וקפאין ובכל זאת טוב הטעם שבטקס היום-יומי.

מומלץ להביט בסט בפורמט של מצגת שקופיות על מסך מלא.

Read Full Post »

אני נוסעת אנשים יקרים, שוב. שלושה שבועות שלמים. תקראו לי פלצנית, תקראו לי כפוית טובה, תקראו לי לשבת בבית עם הבעל ולא לנסוע לשום מקום במשך שנה ואני אשמח. שלושה שבועות -בריטניה ובריסל.
כבר ביקרתי בבריסל ואהבתי. אחד הדברים המיוחדים בה זה הריח הזה של השוקולד שמערסל לך את האף. זה אמיתי. עיר שאפופה בריח מתוק כזה. בכל פינה מוכרים שם את הופל הבלגי וכמו שבגבעתיים כל חנות שנייה היא מספרה, אז להבדיל בבריסל כל חנות שנייה היא חנות של שוקולטייר – האלה שמתמחים בייצור אנין של שוקולד – בעיקר פרלינים. גודייבה, לאונידס שייכים למחלקה הזו.
בריטניה, זו עבודה קשה. בבלגיה הוא ועוד חבר טוב שאני אוהבת הולכים לקחת סדנא. כשהם ילמדו אני אטייל. בלילה נצא בשלישיה.
בבלגיה גם גרה חברה שלי מהיסודי. כף לפגוש אנשים שהזמן עושה להם טוב. בריג'יט, שכשמה כן היא. פריזאית לשעבר שנחתה אצלנו ביסודי חטפה הלם ואיך שסיימה תיכון ברחה חזרה, פגשה בפריז בלגי ועברה לבריסל. ביסודי היינו שלישיה: אני, פזית ובריג'יט. זאת אומרת הייתי שייכת לכל מיני מעגלים חברתיים. השלישייה הזאת הייתה רק אחד מהם. הייתה גם ג', שהיום היא חוקרת במשטרה [עד היום יש בינינו פתיחות. היא מספרת לי שהמדים שלה עושים את זה לגברים]. זאת הייתה הפאזה הטרום-אינטלקטואלית שלי: ספורט ובנים – וחוץ מזה כלום.
מכיתה ה' עד ח', או משהו כזה, בקירוב, לי ולפזית היה קראש היסטרי על אותו אחד, נקרא לו ה', שהיה לו חבר א'. החבר היה ברירת המחדל. מין רביעייה כזאת. מערכות יחסים כאלה שעוד אפשריות כשקיימת תמימות. כשאתה עוד לא המבוגר הזה שדפקו לו את הצורה סופית עם המקובל והלא מקובל, מה נכון ולא נכון – דרך העינית הצרה של האגו. למרות שעכשיו אני נזכרת שכשא' ניסה לנשק אותי צרפתית, אחרי שאמרתי לו 'לא' – נשכתי לו את הלשון. חוץ מזה שהוא דחף את הלשון למרות שאמרתי לו לא (פתאום פרשת רמון נראית לי באור שונה לחלוטין, למרות שבמקרה של רמון הוא תפס אותה בהפתעה) זה נעשה בעיקר בהשראת העניין הזה של "הנותנת" ו"הלא נותנת". 'אני לא מאלו שנותנות, הרי לך ביס'. תודה לאל שזכיתי ובשלב מוקדם יחסית ירד לי האסימון בעניין המי נותן למי ומתי.
ה' הפך להיות פקיד במע"צ והחבר שלו התגלגל למעצב אופנה.
את פזית פגשתי לפני שנתיים. סיפרתי לה שעברתי לכתוב תזה. 'אויש, תעזבי אותך מהשטויות האלה' – הייתה התגובה. אין ספק שכבר ביסודי ידעתי למי להתחבר.
בפעם הקודמת בבריסל, ישבנו אני ובריג'יט באיזה קפה, בשדרה שאת שמה לא אזכור ודיברנו על חיי הנישואים. נחמד לגלות עוד אחת שהבינה את נקודת המפתח לזוגיות מאושרת – אל תנסה לשנות את הצד השני. קבל אותו כמו שהוא, כבד אותו.
אז זהו מחרתיים אני אתפוס את ה"קואצ'" עם ה-800 מזוודות שלי. אם תשמעו על מטוס של בריטיש ארוויס שהתרסק על הכל-בו שלום, זה לא טרוריסטים אנשים יקרים, זאת אני, שמבלה את חיי הרוח שלה בללמוד אי-האחזות ואוחזת במינימום ההכרחי שלוש מזוודות, וזה עוד נקרא אצלי – טרוולניג לייט ובמילים אחרות טרוולינג טוריסט קלאס.
אני הולכת לחגוג יום הולדת באוקספורד. אני וסיר האמפרי. לא בדיוק האמפרי, אבל בהחלט סיר. תחזיקו לי אצבעות שזאת באמת תהיה חגיגה.

______________________

עדכון מאוחר: אלו המעונות שאני הולכת לבלות בהם שבועיים. שמיים בקשו רחמים עלי.

Read Full Post »

את הקומיקס המשובח הזה העתקתי מכאן תגובה שלה  

Read Full Post »

מטריקסים של משמעות נשזרים ונטווים כמו במפעלו של עכביש קטן וחרוץ. קורים קורים, להחזקה, למען לא יווצר הריק. כי אם לא תהינה מטרות, ולא יהיה ברור מה חשוב ומה לא, מאיפה נתחיל לשזור? שיתוק. פיזי ומנטלי. וגם כל הסערות בכוס מים למען לא להיפגש עם הואקום המתבונן על המחשבה בטרם נתהפנט.

לרשום, להקליט, למסגר, להסיק, לסדר. פועל קטן שחור ומושתן, שמתחנן על נפשו להיות מלך. ללמוד את עצמי, אמר לי האיש המת והאהוב, זה לא לפרש את עצמי. המחשבה, הוא אמר לי, מפרשת, לא חשה, היא בפיגור אחרי הקליטה. המחשבה מייחסת את הקליטה לעצמה.

כמו שאתם נוכחים יש לי חיכוך עם רבי נחמן מברסלב, או לפחות עם האופן שעוז מפרש אותו:
"שכל מה שאנחנו צריכים לעשות בחיים האלו הוא ליצור לנו דרך
תוכנית לגבי הרצונות שלנו ודרכים להשגתם
ברגע שנעשה את זה, החיים יחשפו לפנינו את הדרך האמיתית שלנו
את הדרך שבה אנחנו אמורים ללכת"

יש כאן בעיה: "הרצונות שלנו" – הוא משפט יפה בהנחה שאנחנו מצליחים להתחבר למשהו אותנטי שמדויק עבורנו. זאת אומרת הפרס הגדול המובטח (מציאת הדרך האמיתית שלנו) הוא בעצם התנאי ליציאה לדרך.
אני אומרת שבמצב רגיל, אני אוסף של רעיונות שבהם אני מאמינה, שרק לחלק מהם אני מודעת. החלק הלא מודע, או כזה שאני לא ממש מרשה לעצמי להיפגש איתו לאור היום, גם הוא קיים. האמונות שאני לא שווה, שלא מגיע לי, שאני לא אצליח, שתמיד אכשל – כל אלה גם יוצרים רצונות. הרצון לברוח, הרצון להגן על עצמי, הרצון לא לזוז.
וגם – "הרצונות שלי", מה מזין אותם? לצבור כוח? להיות חשובה? להיות מישהי? להיות מאושרת?
האם יש כאן עניין אמיתי? האם התמודדות שלפני היא אכן נדרשת?
לדעת לזהות את המקור של הרצון הוא לא עניין של מה בכך. האם השקעת אנרגיה ברדיפה אחר נתיב כוזב, תחשוף לפני את הדרך האמיתית? או להיפך? האם ה"תוכניות" האלה – הן לא חיזוק התלות שלי בתנאים החיצוניים, ככאלה שגורמים לי להרגיש טוב או רע? המשך אחזקת האמונה שלי – ששינוי התנאים החיצוניים יכול להוביל אותי אל האושר?

אם כבר רבנו נחמן, אז עדיפה על האתון הגרסא הזאת:

היה הולך ביער אחד, והיער היה גדול ואין לו סוף. ורצה לשוב על עקבותיו. ובא אליו אחד ואמר שבזה היער אי אפשר לבוא לסופו וקצו, כי היער הזה הוא בלי קץ וסוף, וכל הכלים שבעולם נעשו מזה היער. והראה לו דרך איך שיצא מזה היער.

איך יוצאים מהמטרקיס? מהיער הדימיוני שאני מדמיינת, שבתוכו הלכתי לאיבוד? זה הכיוון שמנצנץ אלי. איך לצאת מזה היער מבלי להגיע לסופו.
[אחת הדרכים שבהן אני נוגעת בסוגיה, היא השאלה שאני שואלת את עצמי ברגעים שונים במהלך היום: 'מה כאן אשליה?']

2058929509_06028cd80e.jpg
הצלם

and nothing else matters

בבקשה,בבקשה שימו ווליום כמו שצריך

Read Full Post »

איך בן-אדם נכנס אל שדה החיטה ומכוון אל עצמו רובה, היישר אל בית החזה ואחר כך גוסס יומיים, וכל זה קורה לו כשהוא בגיל שלושים ושבע. עשר שנים של יצירה, שבהן הוא יוצר את כל מה שהוא מוריש לנו. יצירה שבאותו הרגע אינה שווה עבורו, במובן של להמשיך לחיות. איך הוא נכנס אל שדה החיטה ומכוון רובה אל עצמו כי הוא בטוח שהוא כישלון, שאין לו עתיד ואין לו תקווה. שהוא לעולם לא יצליח למכור עבודות, שהוא מעמסה על תיאו ושהמצב רק ילך ויחמיר.
להיפגש איתו בנקודה הזו, כדי לזכור. לזכור את כוח ההרס של הדימוי העצמי, של הייאוש, של תחושת הדחייה והכישלון. מה זה עושה לך, גם כשיש לך יכולות וכישרונות אדירים.
אתה שר את השיר שלך, הכי יפה שאתה יודע לשיר וכל מה שאתה שומע זה קרקורים מקרטעים.
וגם – כשהוא כבר היה מוכן להכיר באיזו יכולת, זה היה כל כך מוקטן, כל כך מצומצם: "כל מה שיש לי לתרום זאת היכולת שלי לעבוד עם צבעים", הוא כתב לאחיו.

חמש שנים אחרי שהוא מחליט שהוא הופך להיות צייר ומסתער על הציור בדיוק באופן שבו הוא הסתער על עבודת האלוהים כשהוא חשב שהוא הולך להיות כומר, הוא מנסה לצייר יצירת מופת. הוא מצייר ראשים לומד לצייר פורטרטים. עכשיו חוקרים אותו חוקר באותה התקופה את העבודה עם הצבעים. [במוזיאון הציגו מחקר חדש שמתחקה אחר האופן שבו הוא חקר את הצבע ומצא דרכים חדשות לעבוד איתו].
הוא מצייר אותם אוכלים תפוחי אדמה. "אוכלי תפוחי האדמה" הוא קורא לחמשת הדמויות שיושבות ליד השולחן. עייפות מיום העבודה המפרך בשדה. "הידיים שחפרו להוציא את תפוחי האדמה הן אותן הידיים שאוכלות אותם עכשיו", הוא כותב לאחיו. זה מה שהיה חשוב לו להעביר בעניין הזה של האיכרים. את הפשטות, החיבור אל הטבע, האנשים שמרוויחים בזיעה, ביושר, את המזון שהם אוכלים.
שעשעה אותי המחשבה שכבר אז, אלו שחיו בסוף המאה ה-19, הרגישו צורך לחזור אל הטבע, לברוח מהעולם המתועש, מה"עולם העירוני המתורבת". האיכרים סימלו עבורו את העניין.
ממנו למדתי שהנושא גם הוא חשוב. שהנושא לעולם איננו מקרי. אתה לא סתם במקרה מציב איכר מול המכחול שלך, או חמניות, או שקד פורח. למשל השקד הפורח שהוא צייר בשנה שבה הוא ירה בעצמו. הכוח הזה שביקש לחיות, שרצה לחיות, שקיווה כל כך לפריחה. גם ציורים מלאי חיות בצבעים בוהקים, היו באוסף הציורים שהוא צייר בשנה האחרונה שלו כשהוא משתחרר מבית החולים לחולי הנפש. תשושי נפש קוראים להם היום.

ברור שתמיד הבנתי שהנושא הוא חשוב. אבל דרכו הבנתי עוד קצת איך הנושא הופך להיות שיח גם מול האחרים. את הפוליטיקה של הנושא. איך בתקופות שונות מותר לצייר את זה ואסור לצייר את זה. או שמותר לצייר את זה רק בצורה מסוימת או בזווית מסוימת, או בצבעים כאלה או באחרים. המוסכמות שלתוכן אנחנו נפלטים והן נכפות עלינו מבלי שנבחין. נקודת מוצא שהיא נקודה עיוורת.

הוא מצייר את יצירת המופת ובקושי זוכה לאיזה הד. מאוכזב מאוד הוא מפסיק לרצות ליצור יצירת מופת.
עמדתי שם מול הציור ושוב עלו לי המילים של איליה קאזן, המילים שאני ומרג' ליטפנו כאן. אני רוצה להביא כאן את הציטוט המלא יותר[1], שנראה לי כל כך רלבנטי לטרגדיה המיוסרת של וואן גוך:

"באדם יש גרעין חיוני שבו שוכן כבודו העצמי. כשגרעין זה נמחץ, קורה דבר נורא, אף שאדם לא יפגין זאת מחמת גאוותו, פחדו או בורותו: המגננות הטבעיות בגופו מאבדות את כוחן וחדלות לשמור על הגוף ולהתנגד למחלות. זו הדרך אל הקבר. הבשר והרוח תלויים זה בזה. כשאדם במודע או שלא במודע מתכחש לעצמו, מתרחש בו משהו מסתורי ונורא. הנפש מעבירה את המסר וכוחו המגונן של הגוף, המערכת החיסונית, קוראים לכך – מפקיר לאיטו את הגוף למחלות הממאירות, הממתינות לפרצה זו. האדם הוא מיקשה אחת, וגרעינו הוא מה שנהגו לפנים לקרוא הרוח, לעיתים רוח הקודש, משום שאכן היא מקודשת. רוח זו היא החייבת לשרוד, וכשאינה שורדת, איננו שורדים. כך הורג האדם את עצמו.

אף שבחיים יש שחיקה נוראית ובלתי נמנעת, ויש גם אויבים, הרי שמה שחשוב הוא לחזק ולאשש את תחושת הערך העצמי. החלטתי שאיש לא יפגע בי יותר, לא יכה בנקודות התורפה שלי; שאעמוד בכל ניסיון, בכל כאב, אתעלם מכל דחייה, ואעשה כמיטב יכולתי לחיות בהתאם לאמות המידה שלי – לא לתלות את חיי בהערכתם של אחרים…

למדתי להאמין שכל דבר הראוי שירצו להשיגו מצוי מעבר להישג ידינו – או נראה כך בתחילה. הפתרון הוא להתעקש, לא לסגת, להילחם את המלחמה שלך, לשלם את חובך ולהמשיך. המאמץ הוא הכל; המשיכו ואפשר שתגיעו – למרות הכל".

האם זה באמת אפשרי ליצור ולא לקרוס תחת תגובה עוינת? או אדישות? ברור שזה הופך להיות לבלתי אפשרי כשהתגובה העוינת או האדישה היא התגובה היחידה שאתה מכיר כילד ואז בכל פעם שאתה מגיש את היצירה שלך לעולם שנשאר אדיש אליה – זה בלתי נסבל. ברור לי שאצלו זה התחיל עם חוסר האמון של ההורים ביכולת שלו להצליח. כשהוא חותך לעצמו את האוזן, כותבת אמא וואן-גוך לאח: "הייתי מבקשת מאלוהים שייקח אותו, אבל אנחנו צריכים לקבל את מה שניתן לנו".

יחד עם זה גם ברור לי שלהפסיק ליצור זאת לעולם לא הברירה הנכונה, גם לא הייאוש.

אחרי שוינסנט יורה בעצמו, אחיו נפטר ממחלה חצי שנה אחריו. פרט מרתק נוסף בסיפור העמוס הזה שלדעתי מצביע על קירבה מאוד גדולה בין השניים.
לאחר מותו של בעלה גיסתו של וינסנט, Jo Van Gogh , הופכת ליחצנית, אשת יחסי הציבור של האמן המת. היא דואגת לזה שוואן גוך, שמעולם לא זכה בתערוכה ראויה בחייו יהיה מוצג בפריז, מוכרת ציורים שלו לגלריות ואספנים וגם מפרסמת ב-1914, את חליפת המכתבים בין וינסנט לתיאו. עוד נקודה להתעכב עליה – העולם לא במקרה מגלה את וינסנט ואן-גוך.
ואז נשאלת השאלה, איפה היא הייתה כשהוא חי? מדוע היא והאח לא פעלו באופן נמרץ יותר?
קניתי את הספר בהוצאת פינגווין. אני אקרא את המכתבים בניסיון למצוא תשובות.
אם תיאו ווינסטנט היו כל כך קרובים – איך זה שוינסנט הרגיש בודד כל כך? וגם- מה הניע אותו? מה הוא הבין על העולם, על האמנות? מה היה מערך האמונות שלו? התהליכים שהוא עבר.
כל זה על פני השטח. מה אני באמת מנסה להבין, לא ממש ברור לי. מה כל כך מושך אותי באיש שחי שנים על קפה ולחם? בפריז הוא הוסיף לקוקטייל הנזירי הזה גם כמויות לא מבוטלות של אלכוהול – תפריט שיצר אצלו בעיות שיניים וקיבה.
אחר כך הגיעה האפילפסיה ובשלב הבא הקולות וההזיות.

סיפור הנפילה מושך אותי. איך אדם שאומר דברים נפלאים כמו: "אני מרגיש שאין דבר באמת אמנותי יותר מאשר לאהוב אנשים" או "הדרך הטובה לדעת את אלוהים היא לאהוב הרבה דברים" או "אני חולם את הציור שלי ואז מצייר את החלום" – איך הוא קורס מדמם אל תוך השדה הצהוב.
"הלוואי שהם היו מקבלים אותי כמו שאני" הוא כותב לאחיו תיאו – שם אני חושבת נעוץ המפתח של האסון. הייתי רוצה לצרוח לו: 'עזוב אותך וינסנט, הם לעולם לא יקבלו אותך כמו שאתה, זאת המשימה שלך, לא שלהם'.
הנה מצאנו את מוקד המשיכה – הלקח העצום של הסיפור הזה.


[1] חיי, עמ' 671.

Read Full Post »

למוצרט.

ביקרנו אצלו. 18 יורו עלה לנו הביקור ותוסיפו לזה יורו לכל פריט לבוש שאתה משאיר במלתחה. במוזיאון ליאופולד, למשל, שמוקדש למודרניסטים האוסטרים (ציור), גם ביקשו מאיתנו 3 יורו עבור כל מכשיר הנחיה באנגלית. זה שוד לאור היום.

מוזיאון ליאופולד היה אכזבה גדולה. נכנסתי כי רציתי לראות יצירות של גוסטב קלימט וגיליתי שמוצגות שם מעט מאוד עבודות שלו. הם ממש מטעים בפרסום. גם התערוכה הזמנית על הרמן הסה, הייתה נפילה. חוץ מהביוגרפיה שלו באנגלית, כל התערוכה הייתה בגרמנית, בלי שום תרגום מלווה משום סוג שהוא. אופייני ומתסכל מאוד. לא ממש הצלחתי להבין איך האוסטרי הזה התגלגל לכתוב את סידהרתא.

במחשבה שנייה, בזכות המוזיאון הכרתי יותר מקרוב את החבורה האוסטרית שהייתה לה תרומה משמעותית בהתפתחות המודרניזם. מעניין היה להיווכח שוב איך תמיד תהליך היצירה נעשה בקבוצות וכמה העניין של הקבוצה חשוב ומשפיע על התהליכים.

הסתובבתי במוזיאון תוהה – איפה החיבור שלי לעבודות האלה שנוצרו לפני כמעט 100 שנה. מה הם בעצם ניסו לעשות ולמה זה מעניין אותי [מעבר למשיכה הטבעית שלי לצבעים, צורות, רגשות, ביטוי עצמי]. ראיתי את התהליך שהם עברו. אצלם חלקם זה היה ממש בולט: הפירוק של המציאות ליחידות הבסיסיות שהיא מורכבת מהן. מציור ריאליסטי הדמויות הלכו והתפרקו. אצלם זאת הייתה עבודה עם צורה וצבע, אצלי העבודה היא עם תחושות ומחשבות.
זה גם התחבר לדבר נוסף. כשמסתכלים על הציורים שהפכו להיות מופשטים לגמרי, תוצר של תהליכי חיפוש ומחקר, אפשר להסתכל עליהם כעל ציורים שגם ילד יכול לצייר.

חשבתי על התהליך שאני עוברת שבו אני מאבדת את הרצון להיות משהו, להשיג משהו.
אם מסתכלים על התוצאה הסופית של התהליך שאני עוברת – היא יכולה להיראות כמו אצל אחרים שאני מכירה: אנשים שויתרו לחיים. אנשים בלי אמביציה. אני הגעתי למקום הזה מהתובנה, העדיין לא מגובשת, שהאמביציה היא כלא. אני ארחיב על זה בהזדמנות, אין לי חשק להיכנס לזה עכשיו.

גם למוצרט הייתה קבוצה: היידן, סאליירי, דה-פונטה [שכתב לו את המילים לשלוש מהאופרות] וקזנובה. אפשר בקלות לראות את המכנה המשותף – לפחות בין השלושה: מוצרט, דה-פונטה, וקזנובה – הם כולם היו פרחחים לא קטנים. דה פונטה בכלל היה יהודי שהתנצר והיה מיועד להיות כומר, אבל זה לא כל כך הלך לו והוא גורש מונציה.

מוצרט התנהל על המסלול המהיר, גמע את החיים בלגימות גדולות. לדעתי זה גם מה ששרף אותו בגיל צעיר, הוא מת מתשישות. הופעות, מסיבות, עבודה אינטנסיבית בשעות הקטנות של הלילה. הוא הרוויח הון תועפות מההופעות שלו ומהמוזיקה שהוא חיבר לפי הזמנה ואת הכל הוא שרף על הימורים [משחקי קלפים וביליארד עם עדר האורחים שתמיד התארח אצלו בבית]. היה לו גם טעם יקר מאוד והוא היה בזבזן כפייתי. יש תיעוד שלם של התכתבות בינו ובין איזו דוכסית שמימנה אותו, על מעיל אדום שהוא מפנטז עליו, ומדהים לקרוא את מוצרט מקדיש שורות ארוכות ל-איזה סוג של כפתורים הוא חושב שיתאימו למעיל.

 

החבורה של מוצרט עסקה ביצירה מוזיקלית באינטנסיביות ובהרבה מובנים היא הניחה את התשתית שהפכה את וינה למֵכָּה של המוזיקה הקלאסית שהיא היום. צריך לראות את חנויות הענק לפסנתרים כדי להבין במה מדובר.

ולא רק – בכל העיר מסתובבים בחורים [עכשיו כשאני חושבת על זה לא ראיתי בחורות] לבושים בבגדים של המאה ה-18 ומציעים לתיירים כרטיסים לקונצרטים. זה הגיע למצב שכשהייתי רואה בחור שמחזיק ביד קלסר, הייתי בטוחה שהוא הולך להציע לי קונצרט. מעיק נהיה העסק הזה.

 

מוצרט הוא חלק מהעבר שוינה של היום נשענת עליו. התשתית התרבותית שעדיין מזינה את עצמה. אין ספק שוינה היא עיר מדהימה מבחינת המבנים שלה – אסתטיקה הוא הצד החזק של העיר: עושר של היצע ועיצוב, שממוקם בעיקר סביב העיר העתיקה, שמשתלב ומתאים לעושר הארכיטקטוני מסביב. במרכזי הקניות ברחבי העיר, העיצוב של החניות סטנדרטי מינוס.

 

* * *

 

המלון שלנו היה ממקום במרכז קניות מהסוג הזה וזה היה מדהים לראות את נחילי האנוש האלה, יוצאים ונכנסים לחנויות באקסטזה קדחתנית. מזריקים לוריד- עוד חולצה, עוד זוג נעליים, עוד תיק. כל החשק לקנות עבר לי.

 

נכנסנו ל H&M, לא זוכרת מה חיפשנו. התורים היו ענקיים, כאילו חילקו בהם ישועה לכאב. כל הקטע הצרכני המוטרף של העידן שלנו. עבדים. עבדים. נכון שביגוד זה ביטוי אישי וזה יצירה – ואני אוהבת אופנה וביטוי עצמי ואסתטיקה, אבל כחברה, זה יצא משליטה.

ישבנו בבית קפה ברחבה של המוזיאונים, כשמול העיניים שלנו התפתח מיצג. בהתחלה לא היה ברור, אבל מהר מאוד הסתבר שמדובר במיצג של גלידות מגנום. במרכז פסל ארטיק ענק חוּם, וסביבו כוסיות לבושות מינמלי, בחוּם כמובן, שהתחילו לרקוד "ריקודים הוואיים" סביב הפסל, משהו ביזארי כזה שנראה תלוש לגמרי – זה היה מבזה.

נורא בעיני האופן שבו חברות הענק רוכשות עוד ועוד שטחי פרסום ונכנסות לנו לתוך החיים.
בשלב הבא יקנו אצלנו שטחי פרסום בעור ויתקעו לנו שלטים בפי הטבעת. הציפ' באונה הימנית ישמיע פרסומת לקולה קולה בכל פעם שאני אכנס למעלית ויתן לי מכת חשמל אם אני אעיז לשתות פפסי – כל המירוץ חסר התכלית הזה שמוביל לשום מקום, מעבר לרווחים ההולכים וגדלים של חברות הענק, המונרכיה הנוכחית.

ברחוב החנויות מריה-הילפר-סטראסה, ישבנו בעוד בית קפה [עוד מלצרית מזוויעה]. מעבר לחלונות הזכוכית הגדולים התנהלה תנועה מכאנית של אנשים, אוחזים בשקיות ממותגות. לאן העולם הזה רץ? ומי יציל אותנו?

Read Full Post »

אילו הייתה לי תפילה, היא הייתה:

"אלוהים, חסוך ממני את הכמיהה לאהבה, לאישור או להערכה. אמן."

***

קייטי ביירון

ביקשתן תמונות:

eastermemories.jpg

 

Read Full Post »

אל תחשוש מטעויות אין כאלה

שני סרטים ראיתי ב -DVD במהלך הסופ"ש האחרון. שניהם סרטים שבצורה כזו או אחרת עוסקים בעניין הזה של ההצלחה שמעסיק אותי לאחרונה. זה מעניין, אגב, שכאשר אנחנו מחפשים תשובות לשאלות הן מגיעות בכל מיני צורות, שצריך לדעת להיות קשוב להן. יונג (קרל גוסטב), קרא לזה סינכרוניות.
האחד – Shattered Glass (שנת 2003) עוסק בעיתונאי סטיבן גלאס, בחור צעיר שזינק מטאורית היישר אל חיקו היוקרתי של אחד מהמגזינים היותר נחשבים בארה"ב – ניו רפבליק. הוא כתב כתבות מבריקות ומשעשעות על טיפוסים צבעוניים ואירועים ססגוניים, שבלטו בייחוד ובמקוריות שלהם. עד כדי כך בלטו, שבסופו של דבר הסתבר שאת מחציתם הוא המציא. גלאס כמובן פוטר ב"בושת פנים" והסקנדאל היה בשמיים. הוא אמנם סיים אחר כך משפטים וכתב ספר, אבל הקריירה המרהיבה נקטעה באבחה.
הסרט השני (2004) מתמקד בסיפור הצלחה אחר, טרגי לא פחות, סיפור החיים של פיטר סלרס, מי ששיחק את הפנתר הורוד, ואת צ'ונסי הגנן שהופך לנשיא. סלרס, נוירוטי כהלכה, היה מרוכז עמוק בתחת של עצמו. החיים שלו היו סוג של קרוסלה מוטרפת של כאוס ומערכות יחסים כושלות. הוא לא ראה את הנשים והילדים שלו ממטר, הוא לא היה מאושר מהסרטים שהוא עשה (להוציא את תפקיד צ'ונסי שמבוסס על הספר של קושינסקי, "להיות שם", שאותו הוא חלם לשחק). הוא מת בודד בגיל צעיר – 54.
הוא קיבל התקף לב בדרך לחתום על מסמך הגירושים מאשתו הרביעית. היא, דרך אגב הרוויחה בגדול, כי הוא התכוון להשיל אותה מהצוואה ובגלל שהוא לא הספיק לחתום היא ירשה הכל. לילדים שלו הוא הוריש 2,000 דולר כל אחד. אב השנה, אין מה לומר.

אז מה היה לנו כאן?
אני אקצר את זה לשורה התחתונה שמאוד התבהרה לי תוך כדי הצפייה בסרטים. זה עשוי להראות לכם אינפנטילי לגמרי, אבל זה מה שיש: התובנה ש- הצלחה היא לא מתכון לאושר. חמור מזה – הרצון להצליח הוא מתכון לאומללות כשהוא הופך להיות מוקד המאמץ, המטרה. אולי יש כאלה ביניכם שקוראים כאן עכשיו וזה ברור להם לגמרי. אבל אצלי, כמי שאמביציה היא שם משפחתה השני, להבין שהצלחה כמטרה היא לא מתכון לאושר, זאת הבנה שדורשת עבודה.
במקביל בו זמנית עם החידוד של התובנה שההצלחה כמטרה – היא מטרה בעייתית, מתחדדת התובנה שנתי כבר ניסח: המרכיב של "האמת" ביצירה – כדבר היחיד שצריך לשאוף אליו. מהאמירה הזאת נגזרות שאלות כמו: מה זה האמיתי הזה? או איך להצליח להיות אמיתי בעשייה שלך?

שני ציטוטים עולים אצלי:
"לציור יש חיים משלו, אני מנסה לתת לו לצאת" (ג'קסון פולק)
ו-
"לא משיגים שום דבר בכתיבת יצירה מוזיקלית
לא משיגים שום דבר בביצוע יצירה מוזיקלית
לא משיגים שום דבר בהאזנה ליצירה מוזיקלית"
(ג'וליאן בק וג'ודית מלינה)

ציטוטים המבטאים את המצב של היצירה שהוא מצב של להיות צינור או להיות אחד עם משהו שזורם דרכך, להיות כלי מוביל להכתבה. ללמוד להקשיב לאינטואיציה, לקול הפנימי שאומר עשה זאת, נסה את זה. קול שדורש סוג של התמסרות, שדורש ממך לפעמים לא לדעת. הסרט, הספר, הציור שכבר קיימים שכבר מחכים והתפקיד שלך הוא להגשים אותם.
וכדי לעשות את זה צריך לצלול לתוך באר, לפעמים למקומות לא פשוטים. אם כבר הזכרנו את יונג, אני נזכרת במסע האמיץ שהאיש הזה עשה. כשהוא התנתק מפרויד (צעד ראשון של אומץ וכנות עצמית) ומצא את עצמו במה שהוא מכנה "תקופה של ספקות פנימיים", "אובדן אוריינטציה". "חשתי עצמי תלוי באוויר, עדיין לא מצאתי את דרכי העצמאית". בתגובה לתחושות האלה מה עושה האיש? חוזר לשחק במשחקים שהוא שיחק בגיל עשר: בסופי השבוע הוא התחיל לבנות בתים, טירות, כפר שלם מכפיסי עץ. תחשבו הוא כבר רופא מכובד, חוקר בכיר והוא מבין שהוא צריך להתחבר מחדש אל הילד שהוא היה. "היה זה כאב מענה להכיר בעובדה שעלי לשוב למשחקי ילדותי", הוא כותב בספר המאוד מומלץ שלו: "זיכרונות, חלומות, מחשבות".
הסיפור הזה של יונג הולך איתי מאז שקראתי אותו – המקוריות, הסוג הזה של ההליכה אחרי האמת הפנימית שלך.
המשחקים כמובן עזרו לו להתחבר לחלקים היותר אינטואיטיביים שלו, ומשם נפתח הקשב הפתוח והמאפשר לחלומות שלו, לתת- מודע שלו, הקשב שהצמיח את התורה שלו.

ובשביל מה טובים כל ההגיגים האלה?
גם כדי באמת לשים איזה פוקוס על ההקשבה, להבין במה להתמקד וגם כדי ליצור מתרס מול הקול האחר שאני כל כך מכירה: 'לעשות את זה נכון', 'כמו שצריך', 'לשמור על רמה', 'לתקן את זה לפני שאני אתקדם'. הסירוס שבא מהשכל, מההיגיון, מהביקורת העצמית שאין לה סוף. במצב הזה של הסירוס אין טיוטות, אין גרסאות ראשונות, תרגילי חימום, ניסיונות, התנסות – זה צריך להיות "זה".
ישבתי מול המנחה שלי ופירטתי כל מה שאני רוצה להשיג בעבודת המחקר. "להעמיס על השתיל הרך את כל הציפיות האלה יחנוק אותו" הוא אמר לי.
מיילס דוויס, האהוב עלי, ביטא את זה הכי טוב: "אל תחשוש מטעויות, אין כאלה". אני מקווה להצליח לחיות את זה.

Read Full Post »

הכבוד העצמי שלי כאדם יוצר

את הפוסט הזה אני כותבת בהמשך או בתגובה לפוסטים שנתי כתב בזמן האחרון. השאלות שמעסיקות אותו מעסיקות גם אותי: מה אני רוצה ליצור? למה? האם מה שאני יוצרת שווה? איך מודדים את זה? האם ערך היצירה שלי נמדד על ידי תגובות של אחרים (הוקרה, פרסום, הכרה)? על ידי היכולת שלי להתפרנס מהיצירה, למכור אותה? ובעיקר – וזאת השאלה שאני אנסה לדגדג כאן: איך אני משלבת צרכים כמו רצון להכרה וכסף עם התחום של היצירה?

אני אתחיל מהחלק היחסית קל, קל במובן שברור לי שהוקרה וכסף הם חיצוניים לתהליך היצירה. זוהי מלכודת שמעבירה את הפוקוס אל האחר, במובן שהיא יוצרת מצב שבו השאלה: איך העבודה שלי בעיניהם? הופכת להיות קודמת לשאלה: איך העבודה שלי בעיני עצמי?
ההשקעה התמידית בניסיון "ללכת על בטוח", לנחש מה הקהל אוהב, לא רק פוגעת בקשב לקול הפנימי, אלא בסופו של יום התהליך מסתיים באילמות פנימית. הקול הייחודי משתתק, ואיתו הנטייה הטבעית והעניין. ההתחייבות לשים את עצמי ואת המטרה היצירתית שלי במרכז הולכת לאיבוד.
נראה לי שכדי להיות מסוגלת ליצור חשוב לי לשחרר את קביעת הערך העצמי וערך היצירה שלי מהמלכודת החיצונית הזו. יצירתיות אינה עסק, למרות שהיא יכולה להפוך לעסק מרוויח ואפילו מרוויח מאוד.

אז מצד אחד כסף והוקרה – לא אמורים להוות שיקול בתוך תהליך היצירה ומצד שני, אנחנו רוצים אותם. בדיוק בנקודה הזאת, זה מתחיל להסתבך –
האם זה שהעבודה שלי לא זוכה להכרה לא בעצם רומז לי משהו על איכות העבודה שלי?
אם אני מראש הולכת ליצור סרט ישראלי שספק גדול אם אני אצליח להרוויח ממנו, ואני רוצה כסף – איך זה מסתדר?

תוך כדי שאני מתחבטת בשאלות הרות גורל אלה עולה לנגד עיני דמות המופת של חברתי נון. אישה שמגיל אפס הקדישה את חייה לעניין שבער בה – פסיפסים בתקופה הרומית. בחיי. כולם סביבה דאגו, מה תעשה הילדה עם חקר פסיפסים בתקופה הרומית. היא עבדה כמדריכת תיירים, כתחקירנית בתערוכות, איכשהו פרנסה את עצמה בזמן הלימודים (למדה אוצרות ואמנות). אמא שלה הייתה האדם היחיד שתמך בה – תתמקדי במה שאת אוהבת.
עד לאותו יום שבו היא קיבלה מלגה לסורבון ואז השתנו חייה. היא מלמדת היום בסורבון, אוצרת באחד המוזיאונים הגדולים ובואו נגיד, שכסף זאת לא הבעיה שלה. עכשיו כשאני כותבת את זה אני מבינה שגם ביטחון עצמי ודימוי עצמי אף פעם לא היו הבעיה שלה – אולי כאן אחרי הכל קבור הכלב?
אני חושבת שכן. אני מסתכלת על מי שהצליח ונראה לי שהמבנה הפסיכולוגי הוא קריטי לעניין, זאת אומרת הוקרה וכסף לא קשורים אך ורק לאיכות העבודה ובוודאי שלא קשורים רק למאמצי שיווק, ויחסי ציבור.

אני מדברת על ביטחון עצמי מהסוג שמאפשר לך להתעסק עם העבודה שלך בלי לבדוק מעבר לכתף, איך זה יתקבל, שמאפשר לך ללכת עם מה שאתה עושה עד הסוף, גם מבחינת האופן שבו אתה מציג את עצמך ואת העבודה. זה סוג של אֵמון שלך בעצמך ובמה שאתה עושה, שלא רק מאפשר את הזרימה אלא תורם ליכולת שלך להתמיד, עד שאתה מצליח לפרוץ.

ומה עושה מי שביטחון עצמי וחוסן מהסוג הזה לא זורמים אצלו בורידים?

התשובה שלי: בונה אותו. בהתחלה אלו קביים מלאכותיות, אחר כך זה מוטמע במערכת.
השלב הראשון זה להבין שהחשיבות של העבודה שלי היא קודם כל בזה שהיא נעשית. זאת הדרך שלי להתמודד עם כל השדים. אין סוף לדבר הזה שנקרא: האם אחרים מעריכים את העבודה שלי? – זה בור בלי תחתית. כי גם אם הם מעריכים, אז תמיד רוצים יותר, ואם יש רגע שקט – אז זאת חרדה. הערכה של אחרים זה סוג של סם.
אני שווה כי אני עושה. אני שווה כי אני קיימת. אני תמיד טובה מספיק – אלה המנטרות שלי כשהחרדות מתחילות לטפס. חשוב מאוד לשחרר את התלות הזאת באחרים ובמה שהם אוהבים או עושים ובאיך הם מצליחים. כי הסוגיה הזאת של הפרסום וההוקרה, יש בה גם תמיד אלמנט תחרותי. אם אני רוצה לכתוב ראוי שאכתוב בין שאני חושבת שהכתיבה שלי טובה או גרועה, שאני אצלם סרטים גם אם אנשים אחרים ישנאו אותם, שאצייר ציורים אינפנטיליים. הכבוד העצמי שלי כאדם יוצר נובע בעצם מזה שאני יוצרת.

השלב השני – עבודה על החשיבה והאמונות שלי ביחס לעבודה שלי וליכולת שלי להצליח. לא משנה איך קוראים לזה: דמיון מודרך, חשיבה חיובית – זה עיקרון ישן ועתיק. מה שאתה שותל אצלך במוח, המחשבות שלך, זה מה שממגנט אליו את התת-מודע שלך. יש לזה המון הוכחות – ועשו על זה עבודה אנשים רציניים מאוד. אולי רק לזה אני אקדיש פוסט נפרד. נראה לי שחשוב להתמקד בעבודה, ביצירה. להתמקד באיכות שלה, בתחושת הסיפוק. ככל שאני מפתחת כאן את הנושא זה הולך ומתבהר.
אם אתה עושה עבודה טובה ואתה מתמיד ומאמין במה שאתה עושה ולא סוגר לעצמך את הדלת אל ההוקרה והפרסום (בזה שאתה מפחד ולא מאמין ביכולת שלך להצליח ועל כן אומר לעצמך שזה לא חשוב ולא אכפת לך), אלא גם מסכים לאחר שהיצירה גמורה לעבוד על כל ההיבטים החיצוניים של העבודה: השיווק, הפרסום, יחסי הציבור, יצירת הקשרים – בסוף זה יבוא. ההפרדה בשלבים השונים נראית לי סוג של פתרון.
ועוד הערה קטנה – מי לא מכיר את התחושה הזאת של הקבס בבטן, שסיימת משהו, ופתאום הכל נראה איום ונורא. אחרי הרגע שהרגשת שזהו- זה גמור, כשאתה משחרר את זה לעיניים חיצוניות – הכל אצלך מתכווץ. גם זה חלק מהעניין, ללמוד לספוג את זה ועל פי כן – נוע תנוע. אני אומרת לעצמי עכשיו לזכור את זה, להיות מוכנה להסתכן ולהבין שהסיכון הזה זהו סוג התנועה שמייצר עניין ותחושה של חיים שממצים את עצמם.

Read Full Post »