Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘כאב’

כאב

There is no suffering in my life, and when it is time for me to hurt, it is time, and it’s wonderful to understand that anyone can get through that kind of pain, since when you are in it you are getting through it, there is no choice. Also, the enlightened mind understands that all pain is on its way out and that pain never gets worse than it is in this moment now, and I invite you all to test this reality and to understand for yourselves that even physical pain is a projection of mind, as is all suffering. Everything comes or goes in its time, and everything is medicine, even a suffering sister, brother-in-law, or friend.

Katie Byron

Read Full Post »

היום נזכרתי בזה.

שיטת הקרטה שבה התאמנתי – שוטוקאן – כפי שהיא נלמדת כאן בארץ, כוללת עבור מתאמנים מתקדמים השתתפות במה שנקרא "אימונים מיוחדים". הקונספט יובא מיפן ורוכך עבור המתאמנים המערביים המפונקים. הסנסיי טסטומו אושימה[1] סיפר לנו, איך כילד בן 6 היו מביאים אותו עם סירה לאי מבודד, שבו התנהל אימון מיוחד במשך חודש.
ישנם אימוני חורף ואימוני קיץ. אימון הקיץ ארוך יותר ונמשך 5 ימים. יום טיפוסי באימון המיוחד מתחיל בריצת מספר קילומטרים, שרצים אותה יחפים (כמו האימון כולו שנערך ברגליים יחפות). ואחר כך פותחים את הבוקר בשרשרת של אימונים: אימון קאטות, אימון בעיטות, אימון אגרופים וכו'. כשבכל אימון כזה הספירה נעצרת באלף. אלף בעיטות, נחים, אלף אגרופים, נחים הפסקת צהריים ושוב אלף ככה ואלף ככה. יש אימון לילה, שזה כר שלם לחוויות בפני עצמו, יש קרבות (עומדים בשורות ארוכות זה מול זה ובשריקת המשרוקית, כל חצי דקה מחליפים יריב) ויש- שזה החלק הקשה ביותר של האימון – את עמידת הקיבאדצי. זה החלק שכולם משקשקים ממנו.

עמידת הקיבא-דאצי (רכיבת סוס)  כשלעצמה עמידת מוצא חביבה, יעילה מאוד כשאתה נלחם עם הגב לקיר,

 
זאת הקאטה שהכי אהבתי

אבל הפואנטה היא – שבאימון עומדים אותה שעה וחצי בלי לזוז. זאת אומרת שעה וחצי מבלי להתיישר. עומדים אותה (רצוי נמוך) ונפרדים לשלום מהעולם כפי שהכרנו אותו עד כאן.

תנסו לעמוד ככה לבד בבית ותראו שאתם לא מסוגלים לעמוד מבלי להתיישר חמש דקות (נסחפתי), בלי קשר לכושר החייתי שיש לכם. השרירים מתחילים מהר מאוד לרעוד. וזה בעצם האימון הגדול כאן – מפגש פנים מול פנים מול העובדה שהמיינד שולט. לעד אזכור את צמרת הברוש באופק שבה בחרתי להתמקד באימון הראשון.

לאימון הראשון הגעתי ממש לא מוכנה ולא ממש מבינה לאן אני מגיעה. הגעתי שתויה ואכולה מאיזו מסיבה של חברים שבישלו כבש ואת הכבש שטפנו בהרבה יין טוב וככה הגעתי מפוצצת לאימון. מזל שהיום הראשון, לפחות בעבר היה מתחיל במוצ"ש והוקדש בעיקר לרישומים והתארגנויות.

באימון השני, אני זוכרת את הפרחה שפגשתי בזמן ההרשמה. כזאת עם פלטפורמות ענקיות, לעיסת מסטיק היסטרית, משהו בעגילים, בלבוש, באיפור. נראתה לחלוטין לא שייכת. איזה לא שייכת, איזה נעליים. הפרחה הזו קרעה לכולם את הצורה והובילה מנטאלית בצורה חזקה מאוד. גם זה לימד אותי משהו על דימויים. על האופן שבו מנטאליות חזקה לא תמיד ניכרת במבט שטחי.

בקיבאדאצ'י הראשונים ליפול הם הגברים. מלחיץ ולא פשוט כשהז'לוב לידך צונח עם הפנים לתוך האדמה ואז מתחילים לנסות להעיר אותו בכל האמצעים המוכרים, כולל אגרופים לתוך כפות הרגליים. אחחח.

את עמידת הקיבאדאצ'י עומדים במעגל. ואת הכוח שיש למעגל הבנתי רק באימון השני. אז הבנתי דרך הבשר את הכוח שיש לקבוצה ואת הכוח שיש בלתת כוח. באימון השני באופן ספונטני התחילו לצאת ממני צרחות  שהמטרה שלהם הייתה להרים את כולם. אחרי האימון אנשים נגשו אלי ואמרו לי שנתתי להם כוח. כמו בכל כת של מאמינים גם כאן היו ויכוחים נוקבים ביחס לצעקות – יש כאלה שהם נגד, יש כאלה שהם בעד. אני חושבת שעכשיו אסרו על השמעת קולות. יכול להיות שאני טועה[2].

למה נזכרתי בזה? כי אני עומדת לפני עוד סיבוב והפעם בחדר ניתוח וזה יקרה מחר. במיידי החלטתי שאני לא נותנת לעובדה הזאת לפרק לי את האיזון. ואחר כך הבנתי שיש להחלטה הזו גם משמעות מבחינת הכוח שאני נותנת לסביבה שלי. זה החזיר אותי לאחריות הזאת שיש לנו תמיד ולאופן שבו כל בחירה שלנו משפיעה על הקרובים לנו.

אם אני אתחיל לילל, ולהתחרפן ולבעוט ברצפה (שהאמת היו רגעים שנורא התחשק לי) אני מחלישה גם אותו וגם אחרים שאוהבים אותי.

_________________________________

כתבתי את כל זה יפה מאוד ואז באמצע הלילה הערתי אותו. בפעם הראשונה מזה הרבה זמן גם מפלס החרדות היה גבוה באופן שאני לא מכירה אצל עצמי וגם לא יכולתי לחרדות. ראיתי תמונות זוועה מול העיניים. שהכירורג מפספס עם הסכין וקורע לי את הרחם, שאני מתעוררת באמצע הניתוח ומתחילה לצרוח. כאלה. הזוגי נתן לי הסבר שנראה לי הגיוני. הוא דיבר על סף סבל ועל זה שפיזית אני כבר סובלת חודשים, אם כוללים בחשבון את כל הטיפולים לפני, את הזריקות, את ההורמונים, בדיקות דם, אולטרא-סאונדים. מכניסים לך, מוציאים לך. הגעת כנראה לאיזו תחתית, סף הסבל הפך להיות נמוך, הוא אמר לי אתמול בלילה.

אה וחלק מהג'יפה זה שעוד לפני שהלכתי לישון, התחלתי לחפש אמצעי מילוט. ומה מצאתי? את הפרקים המלאים של האח הגדול. סוף כל סוף אמרתי לעצמי, אני אדע על מה כולם מדברים. אני מנסה להתגבש עם דעה על העניין ולא מצליחה. ניתן לזה זמן. 


[1] בתמונה הזאת הוא בן 60.

[2] כמו שיש סיכוי שאני לא מדייקת בפרטים אחרים. אם יש קוראים מתאמני שוטוקאן אני מראש מבקשת סליחה ואשמח לקבל תיקונים. יכול להיות שסופרים פחות קאטות, ושהדברים השתנו, שהאימון קוצר. עברו להן כמה שנים מאז האימון המיוחד האחרון שלי.  כשחיפשתי חומרים באתר של שוטוקאן כדי לרענן את הזכרון, הבנתי שישנם אנשים שהתאמנתי איתם שהם לא בחיים.

הכי כואב זה מאיר יהל. המורה שלי שכבר למעלה משנה לא בחיים ואני עדיין מתקשה להאמין בעובדה הזו. הייתה לי איתו מערכת יחסים קשה. הוא היה איש קשה. מצד אחד. מצד שני, רק מורה כזה יכול היה להחזיק אותי כל כך הרבה שנים בעניין בתוך הסיפור הזה.

איזו עוצמה הייתה למבט הזה. בתמונה מלמטה הוא עומד מול אלי כהן, גודאן, סיפור מדהים בפני עצמו. אני זוכרת קרב אחד שראיתי ביניהם. מאיר, כבר היה עם קרסוליים דפוקים ורגליים כבדות תנועה – עומד מול האיש הצעיר, הגמיש, עילוי הקרטה שהוא אלי כהן. אלי כהן תוקף ומאיר כמו דוב זקן מזיז את כפות הידיים, בלי כוח, בלי מאמץ, אבל כפות ידיים הכי כבדות והכי מדויקות בעולם. בתזמון מדהים.

תמיד אוהב אותך מורה יקר שלי, אהבה עמוקה.

"נשענתי אחורה על כסא הסיפון ועצמתי את עיני
וגורלי הופיע בנשמתי כמו תהום.
חיי שעברו התערבבו בחיי העתידיים
ובאמצע בקע רעש מאולם העישון,
שם, לאוזני, הסתיים משחק השחמט." (פסואה)

נוח בשלום על משכבך, איש יקר.

הפוסט הזה מוקדש לזכרו. שיהאן מאיר יהל ז"ל.

 

Read Full Post »

כשנחתנו באמצע הלילה בהלסינקי, בחוץ, בדרך אל המלון, רוח קרה הסיעה אלינו שלוש ארבע מעלות ולמרות שעטפתי את עצמי במעיל הצמר הפיני שלי –כנראה שהמעבר החד מההסתובבות בגופיות בארץ הקודש לסתיו הפיני הייתה גדולה על יכולת הסיבולת שלי וחטפתי את התקררות חיי. הרגל השמאלית (זאת שלא נפגעה אבל סבלה את כל העומס של השנה האחרונה בכלל ואוקספורד בפרט) קרסה. קרסה כמו בהתכווצות של כל השרירים כולל התחת ועד כף הרגל וגם חטפתי מייז'ור הצטננות – התוצאה: נסעתי לחו"ל כדי לבלות במיטה במלון, קודחת מחום ומכאבים.
זה לא תקף מיד.
ביום הראשון עוד הספקתי לצאת לאיזה סיבוב קטן בהלסינקי עם ה. אבל כבר בדרך למוזיאון הרגשתי כאבים והתקשיתי לטפס את המדרגות בכניסה. הלכנו לאתנאום. ה. הייתה קצרה מבחינת הסבלנות ואני לא יכולתי להתפנות בנחת לספוג בהנאה מהאומנות הבאמת שווה שמוצגת שם. בעיקר אמנים פיניים – מאות 19-20 וגם אוספים: ואן גוך, גוגן, רודן. הייתה גם תערוכת צילומים מצוינת של צלמים יפניים ידועים – קלאסיקה של צילומים החל מתחילת המאה ה-20, כולל צילומים מזוויעים של תוצאות פצצת האטום.

שוב באופן מאכזב נפגשתי עם אחת התכונות שאני הכי פחות מסוגלת להיות טולראנטית אליהן – קנאה. אני מבחינה בין שני סוגי קנאה – יש קנאה, כזו שגם אני יודעת לקנא, שאתה רואה משהו אצל האחר ואתה רוצה גם. לטעמי זאת קנאה בריאה – כי היא מצביעה על משהו שאתה רוצה, שמתאים שיהיה לך, שאתה יכול להשיג. זאת קנאה שיש בה פרגון ואתה גם מסוגל לשמוח בשמחתו של האחר, כי אתה לא פוסל את האפשרות שאכן תשיג את הדבר שאתה מקנא ביחס אליו ואתה רחב לב עבור ההישגים של הזולת. וישנה קנאה – שהיא הקנאה שאומרת: 'לי אין את מה שיש לך ואני לא רוצה שגם לך יהיה'. זאת לא קנאה מפרגנת. זאת קנאה שאין בה שמחה עבור האחר. הקנאה הזאת קשורה בדרך כלל לאמונה של זה שמקנא שהוא לעולם לא יוכל להשיג את הדבר שבו הוא מקנא. לקנאה הזאת יש טעם חמוץ.

כשאני מזהה את הקנאה הלא מפרגנת אני חותכת את הקשר במיידי. למדתי להיזהר מנוכחות של אנשים כאלה סביבי. סיפרתי לה. בתמימות גדולה כל מיני תוכניות והתפתחויות במסגרת עדכונים – כי לא דיברנו כמעט חודש ושמחתי לראות אותה ותוך כדי שאני מספרת אני מבינה שאני עושה טעות כי אני חושפת תוכניות במקום לא מתאים. אני מאמינה גדולה באמרה התלמודית: "אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין". כאן חרגתי ומיד הרגשתי את הטעות. זה הלך ונהיה גרוע מרגע לרגע ככל שה. קלטה עוד פרטים. אני שמחה שעצרתי בשלב מסוים.
זאת תחושה נוראית של אכזבה. אני מחבבת את ה. וזה הקשר הכי משמעותי שיצרתי בפינלנד. ויש לי בעיה, קשה לי עם קשרים שטחיים. או שאני בפנים או שאני בחוץ. אני לא מסוג הטיפוסים ששומרים קשרים למטרות מגוונות – כאלה ששותים איתם קפה וכאלה שהולכים איתם לים ואלה שנוסעים איתם לחו"ל. לא יודעת, היו תקופות שחשבתי שכדאי לי ללמוד את האומנות הזאת. היו לי חברים ועדיין יש לי כאלה שיש להם גדודים סביבם ובין היתר זה מתאפשר ככה נראה לי בגלל השטחיות של הקשר ואולי אני טועה. אני יכולה לזהות את השמחה הגדולה בתנועה התמידית הזאת של האנשים סביבך, לפעמים מתחשק לי גם. אני חושבת שיש בי גם את זה, אבל לפחות כרגע נראה לי שאני יותר בן אדם של קבוצות קאמריות קטנות. פחות גדודים.
בעניין הזה של הקנאה – אני אומרת לעצמי אל תהיי שיפוטית כל כך בעניין. אל תסחפי לתוך השליליות של זה שמולך. האם את עדיין יכולה לפרגן, עדיין לאהוב את הבן אדם? לראות את החיובי שבו? לגלות הבנה, אהדה לקשיים, לדימוי העצמי הנמוך, לאמונות השליליות, המגבילות? אני יכולה, אבל ברור לי שקרוב אלי הוא לא יכול להיות. זה לא נכון ולא בריא. בקשרים קרובים חייבת להיות הדדיות.

אחר כך אכלנו ברביעייה ואנחנו המשכנו לטורקו.
במלון בטורקו כבר בקושי הגעתי אל החדר וכשהגעתי לא יצאתי ממנו אלא לצורך הטיסה חזרה הביתה.
זה היה קטע מטורף לחלוטין. ביומיים הראשונים לא מצאתי לעצמי זווית שבה לא כאב לי. את הלילות ביליתי על הספה ולא על המיטה. בבוקר הייתי נשענת לו על הגב ובהליכת פינגווין איכשהו מגיעה לארוחת הבוקר, שהייתה פחות או יותר הארוחה היחידה שאכלתי במשך היום.
אחרי יומיים קשים השרירים ברגל נרגעו ואני גלשתי לאיזה סוג של טריפ. היה לי חום גבוה, שיעול נזלת. הזעתי כמו סוס וביליתי את היום בלישון, לקחת תרופה, לאכול משהו קטן ולחזור לישון ובין לבין לראות טלוויזיה, לקרוא עיתון, מאמר, ספר ולישון.
אחרי שהסבל הנוראי של היומיים הראשונים הסתיים, הטריפ הזה שנכנסתי אליו, הרגיש דווקא נעים. בועה כזו, מנותקת לגמרי מכל העולם. אני והחלון הגדול של המלון, שפונה אל החצר האחורית של המלון. שמיים אפורים. להקות ציפורים שחורות, עננים. בלילה המוזיאון על הגבעה מואר למרחקים. ושקט. שקט טוטאלי. שקט כזה כמו שיש רק בפינלנד. שקט. דממה. גשם. מנוחה טוטאלית.
ומשום מה אין לי מושג למה – אבל ממש טסתי. טיסות טובות. כאילו לקחתי פטריה של סם שעושה לך טוב. הרגשתי ריחוף, אושר. בתוך הסצנה הזאת הייתי מאושרת ולא רציתי שזה יגמר.
באחד הלילות היה גם את הקטע שכל הלילה הדבר הזה התנגן לי בראש. חזק.
אף פעם לא הקשבתי למילים. עכשיו חיפשתי אותן, מעניין. השיר מתחבר לי לתחושה שמחה כזו, אופטימית, תחושה של שבת בבוקר.
כאילו מישהו הקרין לי לתוך המוח את כל הדברים שעושים לי טוב, תחושות טובות מהילדות, מהתיכון, כאלה ששכחתי כבר איך הן מרגישות.
לא רציתי לצאת מהחדר, לא רציתי לחזור.
ברור לי שזה קשור לפינלנד. למקום הזה יש השפעה מיוחדת עלי. החלומות שלי בפינלנד תמיד חזקים יותר וברורים יותר, אני חוזרת עם תובנות. בסאלו פגשתי אינדיאני (אצטקי) מפרו, שאמר לי שלטבע הנקי של פינלנד יש השפעה כזו, קראתי גם משהו על המגנטיות השונה של המקום שיש לה השפעה על אנשים. לא יודעת, רק יודעת שאני ופינלנד זה סיפור אהבה היסטרי שרק הולך ומעמיק.
בעקבות החוויה אני והזוגי, באחד הלילות האחרונים, נסחפנו לניסוח קמפיין תיירותי לפינלנד: "למה לך לשכב חולה בבית? בו אלינו לפינלנד", או "כף להיות חולה בפינלנד", או "אין כמו לשכב במלון עם חום בפינלנד" וכהנה סלוגנים לא ממש מוצלחים.

נסעתי לפינלנד ומבלי לצאת מהפתח של החדר במלון ביליתי נסיעה מוצלחת. במכונית בדרך משדה התעופה הביתה, תהיתי: ההיה או חלמתי חלום?- האם בכלל נסעתי? הייתי בחו"ל?

Read Full Post »

את הקומיקס המשובח הזה העתקתי מכאן תגובה שלה  

Read Full Post »

אני עושה סדר בניירת הישנה. בתיק "הרפואי" הישן שלי.
מסתבר לי שסיפור הפציעה המוזרה האחרונה שלי הוא המשך מכובד לשרשרת שאיכשהו מעולם לא הבטתי בה כרצף.

מאיפה נתחיל?

* גרתי בקריית יובל בירושלים. בבית דו- משפחתי, דו קומתי (רביעייה כזו). גרתי אז בקומה השנייה עם השותף הדרוזי, שלמד פנטומימה. זה היה ערב והיה לי דייט. מהבית צריך היה לחצות איזה שביל כדי להגיע אל הכביש שבו חיכה לי הבחור במכונית. מעולם לא הגעתי אל הכביש, כי בדרך אל המכונית, מישהו חבט בי מאחורה ואיבדתי את ההכרה. זה היה שוד. לקחו לי את הארנק וקילפו ממני את העגילים.
התמונה הבאה שזכורה לי היא אותי רצה במדרגות המובילות אל הבית, עדיין לא בדיוק מאופסת.
משטרת ישראל הגיעה. משהו כמו ארבעה שוטרים. השוד הרבה פחות עניין אותם מאשר העובדה שיהודיה ודרוזי גרים בדירה אחת. התחילו כל מיני שאלות מעצבנות, שעיקרן היה הניסיון לברר אם אנחנו מזדיינים או לא.
נדרשו כמה ימים עד שהזיכרון חזר אלי באופן מלא. התחושה הייתה מוזרה.
הרופא אמר שהיה לי מזל, כי זה יכול היה להיגמר פחות טוב.
המורה לקרטה (אז רק התחלתי ללמוד) היה מאוכזב ממני.

* בביקור בקיבוץ שמגדל טווסים, התחשקה לי נוצת טווס. התחלתי לרדוף אחרי הטווס ובדרך ענף חד נכנס לי לתוך העין ושרט לי את הקרנית. מיון, כאבי תופת והחלמה לא קצרה.

* בחתונה, רקדתי עם נעלי עקב כאלה עבות ובאחת הרקיעות – הצלחתי לשבור לעצמי עצם בעקב.

* בפינלנד קניתי בשוק דג מומלח. אכלתי סנדוויץ עם הדג. בערב התחילה פריחה קטנה. ביום למחרת צמחו לי גולות ענק בראש, הפכתי להיות אדומה לגמרי ונפוחה בכל המפרקים. לא יכולתי להניע את הידיים ובקושי את הרגליים. התעקשתי לצאת לארוחת ערב שהוזמנו אליה. יכולתי לנעול רק את מגפי הגומי (כאלה של רפתנים שקניתי לי, אבל בצבע כחול עם כוכבי כסף). ככה הלכתי לארוחה. שלא לדבר על איך שהלכתי.
זה לא עבר. זה היה סיוט. התגרדתי בטירוף. כאב לי. ניסינו למרוח כל מיני משחות, כלום לא עזר. טסנו לארץ. בארץ התחילו להירדם לי הגפיים ( נמלים כאלה).
במרכז הרעלים ברמב"ם אמרו לי שהדגים בים הצפוני אוכלים מדי פעם אצה רעילה, או שיתכן וזאת הרעלת כספית – גם משהו מזוהם שהדג שאכלתי אכל. הפחידו אותי בכל מיני הפחדות ולא ממש יכלו לעזור לי.
שנתיים לא יכולתי להסתכל על דג סלמון.

* בקפיטריה באוניברסיטה קניתי לי פיתה עם חביתה. התיישבתי לי עם החברה ליד אחד השולחנות בחוץ נגסתי ביס בפיתה ואז כולם ראו אותי נעמדת ומתחילה לצעוק. בפיתה הייתה דבורה. הדבורה עקצה אותי מתחת ללשון. לא די בכך שזה מה שעשתה מסתבר שהיא גם העבירה לי וירוס. קדחתי מחום שבוע ונדרשו עוד שבועיים כדי לחזור למצב מתפקד.

וכמובן הפציעה האחרונה.

איי רסט מי קייס. שימשיך רק ככה, אני אומרת. בקטנות.

* תוספת מאוחרת: לא הוספתי את זה בפוסט, כי במקרה הזה לא נפגעתי פיזית. אבל במחשבה שנייה – זה כל כך יוצא דופן: הלכתי להוציא כסף מהבנקומט והשלט של הבנק נפל לי על הראש. קרסתי מתחת לשלט, אבל לא קרה לי כלום. בטיפשותי אפילו לא תבעתי את הבנק. 

Read Full Post »

הייתי בטוחה שאני אכנס לקישורים של הפרויקט ואמצא אין ספור גרסאות של מרק עוף. ולא היא. קפצתי מיד לספק את ה-מתכון שאני כבר שנים מבצעת.

רציתי גם לנצל את ההזדמנות ולכתוב שזאת ממש הוצאת דיבה, הסיפור הזה של מרק העוף הפולני המכובס. כל מרקי העוף שגמעתי אי-פעם אצל פולנים ובני עדות הפולנים ובני נכדים של פולנים היו מצוינים בלי יוצא מהכלל ובכלל רציתי לומר שכל הסיפור עם הבישול הפולני הטפל וחסר הטעם אין לו בסיס וקשר למציאות. בדיוק כמו העניין הזה שהפולניות הן פריג'ידיות.

רציתי לכתוב שכמו כולם, גם אני האמנתי לבלוף הזה, בעיקר על רקע העובדה שכבר התייחסתי אליה כאן, שהייתי החיוורת היחידה ברדיוס של קילומטרים בשכונה. אחת התוצאות של העניין הייתה, שמתוך הזדהות עם הקבוצה פיתחתי יחס של דחייה ל"אוכל של הווזווזים", שבישלו אצלנו בבית. לא הצלחתי להבין, מה לא בסדר איתנו, למה אמא שלי לא יכולה להיות כמו כולם ולהכין לי "פילפלה צ'ומה". העולה הישנה מוורשה, לא הבינה למה זה מגיע לה.

נדרשו ממני שנים כדי לגלות מחדש את המטבח הפולני. ההארה הראשונית התרחשה במסעדת "ב'בלה", אז בימי תהילתה בבן-יהודה. האסימון נפל כשנוכחתי לראות שאני לא היחידה שמתענגת על קרפלעך במרק עוף. אחר כך הגיעו הנסיעות לפולין, שעם יד על הלב אני אומרת שלא ספגנו שם ולו נפילה אחת בכל המסעדות שבהן ביקרנו. שם נסגר המעגל.

תרדו מזה, האוכל הפולני – מ-צו-י-ן.

מתכון למרק עוף (גילוי נאות מחייב שאספר שאת המתכון הזה גיליתי אצל נירה רוסו וקצת שיניתי).
כשאני מבשלת אני לא ממש נכנסת לקטע של כמויות מדויקות.
אלתרו אנשים יקרים.

עוף – אני אוהבת להשתמש בירכי-עוף (כרעיים בעממית) ולנקות מהם את העור גם פחות שמן צף במרק). וכדאי לשטוף אותם גם היטב. על סיר של נניח 6 ליטר, מספיקים שלוש(ה?) כרעיים.
בצל, שום (2 שיניים)
כרישה -2-3 – לחתוך גס את כל הכרישה כולל העלים הירוקים.
2-3 קלחי גזר קלופים, 2-3 קישוא מקולף וחתוך, 1 פלפל ירוק בהיר, מגולען וחתוך, 1 קלח תירס פרוס ( מכירים את זה? – מעמידים את התירס ופשוט עם הסכין מקלפים בחיתוך ישר את השיניים) , 2 חופני פטרוזיליה קצוצה, חצי אגד שומר קצוץ, 3-6 ( לפי הטעם) גבעולי סלרי עם העלים אפשר חתוכים, אפשר גם לא.
והכי חשוב – 2 כפות שורש זנגביל מגורר.

תבלינים: מלח, פלפל שחור, אני מוסיפה קארי, לא חייבים.
אני מוסיפה גם רוטב סויה וגם אבקת מרק. אני משתמשת ברוטב סויה אורגני – bio shoyu של MANNA, זה לא חייב להיות הרוטב הזה , אבל
אבל חשוב שזה יהיה רוטב איכותי, שנעשה באמת בתהליך תסיסה ולא הג'אנק המלוח והבלתי אפשרי שמוכרים בסופר.
וגם אבקת המרק היא אורגנית של VETARA – כאן זה פחות קריטי, אבל עדיין הטעם הוא אחר. אפשר להסתפק בהחלט רק באבקת מרק עוף רגילה בלי הרוטב סויה – לפי הטעם כמובן.

אם כבר התחלנו להתייחס לנושא האורגני אז גם העוף, אני מעדיפה אחד כזה שראה חיים יפים ולא עוף אומלל שגדל בתעשיית הבשר המזוויעה עם כל החולרות שדוחסים להם.

חשוב שזה יהיה הפלפל הירוק הבהיר, וגם התירס חשוב, כי הם מוסיפים מתיקות שמעדנת את המרק.

את כל הירקות שמים במים, מתבלים ומרתיחים. כשהמים רותחים, מחליקים פנימה את ירכי העוף. הנוזל הרותח ישמור על העסיסיות של הבשר ו"יאטום" אותו.
אני מבשלת את כל זה שעה ורבע, על אש קטנה.


זה ספר הבישול הפולני שקיבלתי במתנה בביקור האחרון שלי בפולין. באותו ביקור גם קיבלתי מתנה מרגשת במיוחד, מבחורה מדהימה שהכרתי, מישהי שהיא כנראה בדרך להיות שופטת ובין היתר מכורה לספורט אתגרי ובישול. את פסקי הדין שהיא כותבת עבור השופטים (ככה מתלמדים בפולין להיות שופט) היא כותבת במיטה, כמו פרוסט.
כמחווה, שרק פולני אמיתי יכול להבין את גודלה, היא נתנה לי, לא פחות ולא יותר, את המכשיר שעבר אצלם במשפחה לחיתוך הבצק ל"פירוגי", שזה השם הפולני לקרפעלך. למרות שחלפו שנתיים מאז קבלת המתנה, השארתי את הסרט כהומז'.
חייבת להזכיר גם שהפולנים פיתחו את העניין של מילוי ה"פירוגי" לאמנות-על. אני גדלתי על פירוגי ממולאים בדובדבנים טבולים בשמנת. כדאי שאפסיק כאן.

זאת עטיפת התנ"ך של הבישול הפולני.

_____________________________

אל יקל בעיניכם סיפור האוכל. הוא הוביל אותי ישירות לטקסט שאני מצטטת ממנו כאן בהמשך. טקסט שכתבתי במסגרת פרויקט שכדרכם של מרבית הפרויקטים, לא הצליח להיווולד. השמטתי כל מיני מילים ומשפטים שאין לי עניין שיופיעו כאן. [קוראי היעד של הטקסט המקורי לא היו ישראלים, אני מסבירה רק למקרה שתעלנה כאן תהיות]

נושאם של הדפים המונחים לפניכם, ראשיתו בכאב. אימי ואבי נולדו בפולין ו"היגרו" לישראל. אני מניחה את המילה היגרו בגרשיים, כי התהליך לא היה תהליך של בחירה. באופן מסובך ולא ברור גם להם, הם נשארו קשורים אל המקום, שבמובנים רבים "הקיא" אותם מתוכו. הם נשאו איתם עבר, שעליו לא יכלו לדבר ואותו לא יכלו לחיות. ..
אנחנו הילדים שנולדנו בישראל, קיבלנו מורשת מוזרה.

חיינו תרבות שבמובנים רבים הייתה עבורנו שקופה. שפת האם שלי הייתה פולנית. ידעתי לדבר פולנית עוד לפני שידעתי עברית, כי בבית דיברו פולנית…היו געגועים, היה נתק קשה, היו רגשי נחיתות, והייתה תחושת תלישות בלתי נסבלת.

… זה היה תוצר של אידיאולוגיה שהתרכזה בניסיון ליצור יהודי חדש – ישראלי. הישראלי, היה תוצר יש מאין. תרבות שנוצרה כאן ועכשיו, "קיבוץ גלויות" קראו לזה. הנתק המתנכר לעבר – זאת הייתה החוויה הקולקטיבית של בני דורי, ישראלים שהוריהם הגיעו מכל קצוות העולם והתבקשו להשאיר מאחור את "הגלותיות" שלהם. הניכור התבטא בבדיחות (הבדיחות על הפולניות בישראל הן ז'אנר שיכול למלא ספרים), בסוג של זלזול ובטריקת דלת – שבהקשר הפולני, התבטא בהסכמה גורפת על האנטישמיות של הפולנים שונאי היהודים…

התוצר של הנסיבות היה שלא ידעתי שהתרבות שאותה אני חיה היא גם התרבות הפולנית. גדלנו אל תוך התרבות הפולנית מבלי לתת לתרבות הזו שם…

"את אשר לך הורישו אבותייך, הרווח ביושר, כדי שיהיה שלך", כתב גתה בפאוסט את הרציונל שמאחורי מסע החיפוש שלנו…יצאנו להבין את העבר שעיצב אותנו, בידיעה ברורה, שאת העבר שאנחנו מנסים להבין ניתן לפגוש רק בהווה.
במפגש עם הפולנים, כמו עיוורים מגששים מצאנו זה את זה משני צידי המנהרה שחפרנו אל העבר: בצד השני של החפירה מצאנו פולנים שגם הם במובנים רבים נותקו מעברם. פולנים שבניסיון שלהם להבין את עצמם, את זהותם, בדרך פגשו את היהודי.

***

בשלב יחסית מאוחר הבנתי שלא רק מהמזרחיים נגזל העבר.
הקריעה הזאת מהעבר, הנתק, יש להם לטעמי קשר לאטימות, ולחוסר הרגישות אל האחר, שמקשים עלי עד מאוד את החיים כאן.
כשאתה קורע מעצמך חלקים, אוטם את עצמך אליהם, חייב להיות לזה ביטוי.

***

מקווה שלא הרסתי לכם לנצח את החשק למרק עוף

 

 

 

Read Full Post »

לא כל פוסט חייב להיות קומוניקטיבי. בעיקר לא כל פוסט.

איך שאני מתחילה לטוס.
שבוע במלון. בעיר זרה ומושלגת. אני והוא.
לא רוצה לנחות. גם לא להדק חגורה.
עכשיו עם הרגל השבורה, הכי רחוק שאני יכולה להגיע זה לשירותים.
המלכה ויקטוריה נחה על משכבה בשלום.
הלוואי ויכולתי להגיד כמה מילים.
משהו על האופן שבו הוא רוכב.
גבר ושליטה הן לא מילים נרדפות.
זאת אגדה עירונית.
להתמסר מבלי ללכת לאיבוד
זה כשהוא במיטבו.

אני מתעקשת לעשות את כל מה שהוא לא נכון.
כמו סוג של נקר שנדפקה לו התוכנה
והוא דופק את הראש שלו שוב ושוב
על אותה נקודה בדיוק.

אולי הגיע הזמן
להבין
שזאת התוכנה.
ולא לקחת את זה כל כך אישי.

משהו, איזו נקודת אחיזה,
שתאפשר לי לשנות זווית.

אין לי מושג למה, אבל נזכרתי בקטע ההוא שיצאתי בלילה לטייל במדבר על עקבים ואז רציתי לעשות קיצור דרך וקפצתי ישר אל תוך התהום. הבנתי שזאת תהום כי הרגלים התחילו לרצוץ מהר מדי תחתי ומכיוון שהייתי אז בכושר יישרתי את הרגליים, נשענתי על ההר, תקעתי את העקבים לתוך האדמה ונסעתי עליהם עד שנעצרתי. באו לחלץ אותי והאיש שחילץ אותי רעד. עדיין לא ממש הבנתי את הסצינה שאני שותפה בה. הוא היה חכם מספיק לא לעדכן אותי. הוא עזר לי לטפס למעלה חזרה. בבוקר הוא הראה לי את הצלע והיכן נתקעתי.

הוא לא חייב להיות קומוניקטיבי, אבל אז נשאלת השאלה למה הוא חייב להיות פוסט


 

Read Full Post »

Older Posts »