Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘כוס’

ראו הוזהרתם!!!
פוסט זה אינו מיועד לקריאה על ידי אנשים רגישים – אני מתכוונת לזה.

מלון קראון פלזה חיפה. אנחנו משחקים בלהיות תיירים דמילקו. זה המלון שבו במקום לעלות אל הקומות הגבוהות יורדים אליהן. כמה סימבולי. [המלון בנוי על צלע ההר והלובי ממוקם בקומה העליונה]. מלון מעפן למדי. נניח שאנחנו מדלגים מעל לחדר הקלסטרופובי שאין בו שולחן עבודה, שצריך לשלם על כל דקת שימוש באינטרנט, על המיטה שלא מחוברת ללוח שלה ומתרחקת מהקיר עם כל מתיחה, נניח שאנחנו מסתפקים בחוויית הנוף שקיבלנו – המפרץ, הנמל, הר החרמון וכו'. נניח. מה שבלתי נסלח בעיני זאת כמות השערות הזרות שמצאתי בין הסדינים כשהשלתי את השמיכה. מה שגרם לי לתהות: האם בכלל החליפו מצעים בחדר? או שמא פקיד/ת הקבלה חגגו כאן עם יותר מפרטנר אחר? השמיכות שקיבלנו הסריחו ואת הבונבון, את הדובדבן שמצאתי בשירותים אני שומרת לסוף:


במשואה זו אני גאה לא להדליק אף אחד לשהות בקראון פלזה חיפה. לתפארת מדינת ישראל.

את הזמן שהיה לנו לבלות כאן, החלטנו להקדיש לתערוכת עולמות הגוף המפורסמת. הביג-גליק של הסיפור זה שלקחו אנשים אמיתיים שמתו ותרמו את גופם למטרה זו, חנטו אותם, קילפו אותם, חתכו אותם בכל מיני חתכי אורך ורוחב, שלפו מהם את הקרביים ועשו מזה תערוכה. בגדול – אכזבה. בקטן – נו, בסדר. 185 ₪ טבין ותקילין עלתה לנו החוויה הזו שעומדת בסימן המומנטו מורי. כל העצמות האלה עשו לזוגי חשק למרק עצמות וגם היה אצלו איזה רגע של תהייה אקסיסטנציאליסטית:  בשביל מה כל החרטא הזו? כל התנועה הזו, שמהצד נראית כמו איזה מסע סיזיפי חסר תכלית, של כל הגופות האלו שנוצרים על מנת להיכחד. בשביל מה זה טוב?

גם עבורי היו שם כמה הי-לייטס – אני אנסה לסכם:

* בעקבות החוויות האחרונות שלי, מדהים עד מאכזב היה הגודל המצוקמק והקטן שיש לאיבר הזה -הרחם. לפי רמת הבלגן שנהייתה ועודנה יש לי ממנו – בחוויה שלי זה משהו גדול לפחות כמו במידה של ראש. והנה אני עומדת ומביטה והוא קטן יותר משלפוחית השתן, שהיא, אם נדבר אקטואלית, בגודל של סופגניית ביס. הרחם הוא משהו כמו חמישית מהגודל הזה.
הכבד זה האיבר הכי גדול בגוף, אחריו במצעד הגודל צועדים הלב והקיבה ואחריהם הטחול והכליות. אה, הריאות ענקיות והמעיים אם מדברים עליהם בשם קיבוצי כולל – אז גם כאן מדובר בגוש לא קטן שיושב בתוך הבטן. בעצם רק אחרי הריאות והמעיים אפשר להציב את הכבד.
יש משהו נפלא ומשחרר בהתייחסות הזו אל הגוף. התייחסות שמאיידת את כל ההבל של גוף יפה ולא יפה ושאר הסיפורים שאנחנו משליכים על הגוף, שמהזווית הזאת נראים מגוחכים להפליא.

* אה, והיו שם עוברים משומרים ואנחנו שיחקנו בלהצביע על השלב המדויק במוקדמות ששלנו הצליח להגיע אליו. היה עובר וראו איננו עוד.

* ועוד תענוג שזימנה לי התערוכה הייתה הגשמת פנטזיה עתיקה שלי והיא לראות חתכי רוחב של זין ואשכים. כמי שבילתה לא מעט עם מיקרוסקופים וגם צפתה בחתכי רוחב של מיקרוסקופ אלקטרוני, וגם כמי שבילתה לא מעט…לא פעם תהיתי איך נראים איבר הרבייה הזכריים בחתך רוחב.  וסוף כל סוף זכיתי לראות חתך רוחב והחוויה הייתה הרבה הרבה פחות מרגשת ממה שציפיתי. בזין, תסלחו לי על השפה ישירה – רואים את הסחוס במרכז ואת הרקמה מסביב ובאשכים – בעיקר מין רקמה כזו ורודה. שום דבר מרתק. התעלומה נשארה תעלומה ושום חתך רוחב לא יפצח אותה.

* מה שמחבר אותי לעניין שבכל התערוכה הזו לא היה חתך רוחב של כוס. היה חתך רוחב של אברי הרבייה הנשיים – אבל אחרי שקיבלת הסברים מפורטים על כל שריר ברגל, מין הראוי היה לקבל הסבר דומה על השרירים הוגינאליים ששותפים לחוויות היותר נעימות שלי. חתך רוחב של דגדגן? כלום. הקטע הזה מצליח להרגיז אותי. לא מספיק שדורות של גברים גדלו על בורות מזוויעה בכל הנוגע לאנטומיה הנשית ומהו זה שעושה טוב לנשים, אז הנה, יש לכם הזדמנות מופלאה לחנך קצת את ההמונים – וכלום. הכוס עדיין נמצא מחוץ לגדר.
להומואים כבר מותר להתחתן, יש טרנסית בבית האח הגדול, אבל חתך רוחב של ה"נרתיק" (שם כל כך דוחה) – לא תקבלו. מעצבן.

ואפרופו האח הגדול, האמת היא שמתחיל לשעמם לי. עד עכשיו, חייבת להתוודות, נהניתי מהנסיעה. המציאות עולה על כל דמיון ויש לנו כאן תסריט שנוצר בלייב. [למביני עניין: " סוזי התאבדה" זה לא היה רגע ענק? או "אני גיליתי את המנהיג שבי"? – לא למות?] וזה מדליק לא בגלל שאני יושבת מול המסך ותופסת תחת על האנשים האלה, אלא בגלל שכל מה שאני רואה על המסך מספר לי עלי.
נכון שיש מסביב פלסטיקה מעצבנת של המשימות המפגרות והקונטקסט התחרותי שבנוי על הזדהות באופן עקום במיוחד, אבל דורון צברי הבמאי של "מחוברות" [עוד תוכנית ריאליטי] הגדיר את זה נכון: "אין בן אדם משעמם" [האתון גורסת שיש, אבל הכל תלוי בחתך הרוחב שעושים לו].


Read Full Post »