Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘כללי’

This Is All That's There

  U.G. Krishnamurti שהספיק לעבור מהעולם, הוא דוגמא מצוינת לחרא של מואר. הוא צועק הוא מקלל, הוא לא נחמד והוא עוד דוגמא לזה ש"הארה" באה בכל מיני צורות. הוא אומר דברים בצורה כל כך מדויקת. הוא למשל אומר שאני רוצה הארה כי אני רוצה שכל הצרות שלי ייגמרו – והוא צודק. והוא גם אומר שאני זאת שממציאה לעצמי את כל הצרות וגם בזה הוא צודק.

 

The one who wants to get free of fear is the fear.

 

Because of your demand for meaning – all that there is become meaningless

If you are not caught between right and wrong, you cannot do wrong.

 

 מה שאני אוהבת בדיון שמופיע בסרטון הראשון, זה שכבוד המואר מתנהג כאחרון הבסטיונרים. במרכז הליכוד אנשים עדינים בהרבה. בתחילת הדרך היה לי מורה, שכבוד קרישמורטי ב', מזכיר לי אותו. שנים אחר כך וגם עכשיו תקתקנו בלשון, שהוא לא באמת היה מואר. כי איך הוא יכול היה להיות מואר ולאמלל כל כך הרבה אנשים סביבו. עכשיו אני מתחילה להבין הרבה יותר בבהירות שקודם כל זאת הייתה האחריות של האנשים סביבו וגם, תודה לאל, שאין לי פאקן מושג מה זאת הארה וגם שכל מה שאני רוצה זה שהצרות שלי ייגמרו [והרצון הזה מתחיל צרה חדשה חחחחחח].

וגם איך שברגע שמתחילים לדבר על זה שאנחנו לא יודעים כלום – איך כולם (כולל אני בעבר הלא רחוק) ישר מתבהלים שהם יהפכו להיות צמח. וכאן בוידאו הוא קצת מדבר על כמה שהעסק הזה הולך לכיוון אחר לגמרי. במקום להיות צמח – אתה רוצה, אתה עושה. בלי כל הסלסולים הפסיכלוגיים הרגילים – שבמרכז שלהם עומד כמו פאלוס נצחי – הפחד.

ורק הערה קטנה – כשיו ג'י צורח עליו שה- the sorrow is not there – הוא מנסה לכוון את ההוא שיראה שאין שם באמת sorrow , שהוא ממציא את זה, הוא היוצר של ה-Sorrow וההוא צורח עליו חזרה שה-sorrow there כי הוא חווה אותו והוא מאוד אמיתי בשבילו. קרקס.

 

 

וגם זה שלו.

  

 

 

מודעות פרסומת

Read Full Post »

האמת היא שאני לא מבינה, ממש לא מבינה ולכן אני כותבת את הפוסט כי אף אחד בסביבה הקרובה שלי גם לא מצליח להסביר לי ואני מתרשמת שאני לא היחידה שלא מבינה.

בנק ישראל מבקש הדחה של יו"ר בנק הפועלים. הוא עושה את זה בלי לתת את פירוט הנימוקים, אלא תחת טענה כללית שיש מספר רב מאוד של מקרים שבהם הבנק תחת דנקנר פעל שלא כשורה ושלא בהתאם לכללים. המקרים האלה מפורטים במכתב דיווח רשמי שמחכה בבנק ישראל במידה ודני דנקנר לא יפרוש מרצונו או לא יופרש על ידי דירקטוריון הבנק.  בבנק ישראל לא מפרטים את הטענות, כך הם טוענים, כי פרסום כזה יפגע מאוד במוניטין של הבנק. זה מה שיקרה, אם תהליך ההדחה יהפוך להיות פורמלי.

בנק ישראל גם לא הכניסו את הבעלים, שרי אריסון בסוד העניין – הם לא פירטו בפניה או בפני הנציגים שלה את הטענות. פרופ ידידיה שטרן טוען שזאת לא זכותה  של אריסון להתערב, מי שצריך לנהל את כל הפרשה הזאת זה הדירקטוריון של הבנק ולא היא. כדאי לקרוא את העמדה שלו.

נשים בצד את עצם שאלת ההתערבות שלה, ונתייחס לטענה של אריסון: "אם לא אומרים לך מה העובדות, איך אתה יכול להתגונן בפניהן ולהתמודד איתן". הגברת גם טוענת שחזקיהו ופישר תופרים לדנקנר תיק – הם מבקשים את ההדחה שלו ואחר כך מבקשים עליו חומר.

מה שלי לא ברור: מה זה "הפעל הזה שלא כשורה" – אם אכן כך, האם הוא לא צריך לעמוד בעניין בפני ערכאה משפטית? ואם אין להם מספיק הוכחות – אז למה הוא מודח? ועם כל הכבוד שזה יפגע במוניטין של הבנק – האם אין ערכים שעומדים מעל העניין הזה של "המוניטין של הבנק", כמו התנהלות ישרה וראויה של יו"ר דירקטוריון בנק בישראל?

מה שבטוח שכל הדיבורים האלה – של תפירת תיקים על ידי בנק ישראל, זה  בטוח פוגע במוניטין של כל המערכת הבנקאית, שגם ככה לטעמי מדיפה כבר מזמן ניחוחות.
למשל, מה נסגר עם ה-290 מיליון ₪ שהחברה האלה צריכים לשלם על תיאום עמלות והם מזילים דמעות של תנין שזה הרבה כסף?

 ואם כבר אקטואליה – אז עוד משהו:

טוויטר – אנקדוטה היסטרית לא? איך כמה חברה מקימים אתר שמצליח להם ככה ועכשיו הם מחפשים לו מודל עסקי (חחחח). אם לא הייתי יודעת אחרת הייתי בטוחה שביז סטון (אחד הממייסדים) – הוא ישראלי. זה מתאים לישראלים קטע כזה. קודם מפתחים פתרונות ואחר כך מחפשים את הבעיה שהפתרון נותן לה תשובה. וגם לטעמי הוא עשו את שטות חייהם כשבשנה הקודמת הם דחו את הצעת הרכישה של פייסבוק – על סך חמש-מאות-מיליון דולר! גם גוגל רוצה אותם. זה ברור שקצב הגידול הזה שלהם לא יכול להמשך לנצח.
יש משהו יפה בעניין הזה של חדוות היצירה שקודמת לכל.

  ____________________________

בינתיים בזכות הצבת השאלה בפוסט הזה הצלחתי להבין קצת יותר. מדובר בהתנהגות "זחוחה", לא נכונה,לא מספיק אחראית – זאת אומרת לא מדובר במשהו שהוא פלילי, אלא לא שקול, לא אחראי, לא זהיר מספיק. היו לזה פרסומים בעיתונים ואם עושים את החיבור בין פרטי המידע השונים נראה שהדירקטוריון של הבנק ישן בעמידה ומיושב באומרי הן לאריסון ושות

וההתנהלות של פישר – יכול להיות שזה הפער בין האמריקאיות שלו לישראליות שלנו.

__________________________

המשך 2:

טידה שמיר, היועצת המשפטית של בנק ישראל וזאת שמנהלת את המשא ומתן מול בנק הפועלים,  יוצאת אל העיתונים בהצהרה שמסרו לאריסון את הסיבות לדרישה של המפקח. הכותרות של העיתונים כרגיל מקצינות. מהכותרות נראה שזה עניין של שחור ולבן – אריסון טוענת שלא פירטו בפניה טענות. כשקוראים מתחת לכותרות הטענה של אריסון היא שמה שמסרו לה לא נראה לה הסבר ראוי. וגם המבקר מודיע שהוא עדיין לא קיבל כלום מאריסון , זאת אומרת כל הדיבורים של אריסון על פנייה למבקר לא הייתה בהם כוונה אמיתית, או שיתכן שהיא נסוגה (?) בינתיים מחפשים מועמדים ליו"ר הדירקטוריון של הבנק, כרגע שני המועמדים היחידים הם של אריסון. בבנק ישראל רוצים יו"ר חזק ועצמאי שיוכל לעמוד מול ההשפעה של אריסון בבנק. במקביל מחפשים לבנק מנכ"ל, ציון קינן הוא המועמד שאריסון באמת רוצה ביקרו. חזקיהו ופישר חוששים ממשחק מכור של ועדת האיתור למינוי המנכ"ל, כזה שיוביל בסופו של דבר לקינן.
בשלב הזה טידה שמיר מנהלת מו"מ מול יורם ראב"ד. קודם זה היה רם כספי. סוללה של טובי עורכי הדין עוסקת כרגע בסוגיה איך להעביר את דנקנר מתפקידו תוך שמירה על כבודו…בגלובס סטלה קורין ליבק ועירן פאר מסבירים שהאופציה שנשקלת היא לאפשר לדנקנר להתמנות לתפקיד פיננסי כך שעצם המינוי יבהיר שהוא כשיר וראוי לכל תפקיד ושאין כתם על שמו.

מי צריך טלנובלות תגידו לי? אני פותחת את גלובס – ועולם מרתק נפרש לפני.

 

Read Full Post »

זה כל כך מוזר אנשים יקרים. זה אך אתמול, תבינו, נסענו מטורקו להלסינקי בעיצומה של סערת שלג. מאוד אהבתי את הנסיעה, מחזות קסומים לאורך כל הדרך.
מסע שאת סופו ביליתי בחדר הכושר החבל"זי של המלון ואחר כך כמובן בסאונה.
ועכשיו אני כאן בארץ שטופת השמש הזאת, שבאיזה אופן מוזר, קר לי כאן יותר.  ביום הראשון לאחר החזרה, היה לי פה כל כך קר שהדלקתי את המזגן בפול ווליום ואת החימום בחדר השינה ושמתי שמיכות כפולות על עצמי בלילה (פוך וצמר גם יחד) מזל שהזוגי לא היה בבית, הוא היה מתאייד. לא ברור הקטע הזה. בחוץ היו פאקן עשרים ואחת מעלות ואני קפאתי מקור כמו שבפינלנד המתחת לאפס לא ממש ריגש אותי.
הזוגי הסביר את התופעה המשונה הזו בהבדלי הטמפרטורות בין הפנים לחוץ. שבפילנד חם בתוך המבנים ובחוץ קר ואילו כאן – זאת אותה הטמפרטורה פחות או יותר ו/או שבבית קר יותר. לא יודעת, לי נראה שזה היה קריז לסאונה. התרגלתי לסיים את היום בטמפרטורות של בין 80 ל 100 מעלות [אצל הפינים אם זה לא מאה מעלות זאת סאונה מחורבנת]  נראה לי שאני בונה עמידות לחמסינים. איך לא חשבו על זה? במקום לקטר על החום הנוראי כאן צריך להושיב את כולם בסאונות כל יום בערב – ואז להסתובב בחוץ, באוגוסט בצהרי היום, זאת תהיה קרירות מרעננת. 42 מעלות? קטן עלינו. מה שמסביר לי את העניין הזה. איך לא חשבתי על זה אז.

 ***

החזרה לכאן לא ממש עשתה לי טוב. אחרי כל ההתכתבויות שלי עם זו ש. הסתבר לי שאני לא באמת האמנתי עד הסוף שהסביבה משנה ועכשיו בחזרה הזו, אני רואה עד כמה היא אכן משנה.

נכנסתי כמו שחקן תיאטרון לדמות הזו שלי כאן. לבשתי את התחפושת, או מדויק יותר התחפושת התלבשה עלי. הרגשתי את זה נעטף סביבי, מהדק אחיזה.

בדרך מהטרמינל לחנייה לטווח ארוך, ניסיתי להיזכר בקוד של המכונית 1582 או 1852? ניסיתי להיזכר בכל הטריקים שעשיתי כדי לעזור לי לזכור והבור רק הלך והתרחב. הפסקתי את כל התנועה הזו במכה, כי הבנתי שאם אני אמשיך, זה ישתק אותי ברגע האמת. תני לעצמך להיכנס לאוטומט אמרתי לעצמי.

באזור של החנייה לבושה 4 שכבות: גופיה +חולצה דקה + הסוודר הכי עבה שיש לי + מעיל צמר + צעיף צמר, גוררת מזוודה בגודל בית ועוד תיק צד כבד ועוד ניילונים עם שמונצ'ס, חיפשתי את המכונית שהזוגי החנה, כשאני רצתי לקאונטר לסדר את הצ'ק –אין. הזוגי בגרמניה ואני לבדי בחום השמש הארץ ישראלית מזדחלת.

מצאתי את האוטו יחסית מהר וזאת הייתה שמחת מפגש אמיתית. פיסה של בית עמדה שם על הכביש, שאפשר היה להשליך לתוכה את המעיל והסוודר והצעיף והמזוודה והתיק ולחזור להיות אדם קל, לבוש בהתאם לתנאי השטח.

ברגע הבא שהתעוררתי, האוטו כבר היה מותנע ואני נהגתי לכיוון היציאה מהחנייה. האוטומטיות הזאת שמתבצעת מתוך שינה, הדהימה אותי שוב בעוצמה שלה.

וזהו משל קטן לאופן ש"זה" מתנהל, ש"זה" בונה את החיים שלי. הרגשיים, החווייתיים. אם הכניסה לאוטו הייתה כזו, אתם יכולים לתאר לעצמכם את הכניסה לבית? את הטלפונים לחברים? את ארגון המשימות?

 ***

מה יש שם בפינלנד שאין פה? מה יש שם שמאפשר לי ערות גדולה יותר?

נתחיל מזה שהממלכה שלי היא חדר אנונימי שלסדר אותו זה עניין של 10 דקות. הכל מסודר תמיד וגם יש הרבה אסתטיקה ופינוק מסביב בחדרי המלון שאנחנו שוהים בהם. אין טלפונים (מעט) אין שיחות (מעט),  אין רעש של שכנים, אין מכונות גיזום, ניקוי, קדיחה, רעש תחבורה, ילדים צורחים, כלבים נובחים, אף אחד לא משפץ שום דבר, לא בונה מרפסת, לא סוגר תריסים, שקט מופלא!
אבל כל זה מחוויר מול הקונספט – שלדעתי הוא ההבדל המרכזי; וזה שהיום יום נתפס כמשהו שיש ליהנות ממנו. זאת אומרת אני דואגת להכניס אלמנטים חווייתיים לכל יום. ההסתובבויות האלה, שעות של שיטוטים, על גדות הנהר, בחנויות, במוזיאונים. שהן כולן שעות של נוכחות, של התבוננות, שאני קוראת להן "להיות תיירת". זה והעבודה שלי שנעשית שם והפינים החרוצים מסביב והאווירה שהחריצות והיעילות הזאת יוצרות. ואלוהים יודע עוד מה. אני לא נוהגת שם [הכל במרחק הליכה], אף אחד לא חותך אותי, עוקף אותי, נוסע על אופניים מולי. בתור אף אחד לא נדחף. הכל מתבצע בשקט וביעילות. וגם – הסדר יום שלי, מאוד ברור, מאוד מאורגן.

פה מתרסקות על ראשי הקטן כל משימות העל הכבדות של חיי. למה, פאקן-שיט, למה זה לא יכול להתבצע גם כאן מהמקום השקט הזה, הנינוח, המסודר? למה כאן, הכל הופך להיות משימות כבדות משקל, שכוח הכובד שלהן דוחס אותי לאדמה והופך את הצעד לחסר שמחה אמיתי. חובה, חובה, חובה. עומס, עומס, עומס. אני קמה בבוקר עם המחשבה של מהו זה שצריך להספיק היום. ההתלהבות הפנימית, האמיתית, התשוקה לעשייה, שאני פוגשת בפינלנד, מתאיידות ברגע המפגש עם השמש תוצרת כחול-לבן.
וכמובן שהכבדות הזאת מביאה איתה את אחותה התקיעות ואלה גוררות איתן את האחות הבלתי אטרקטיבית בעליל – הבאסה.

והקשה מכל היא הידיעה הברורה, שעכשיו ברורה מתמיד – שזה מעשה ידי להתפאר. או מדויק יותר מעשה הרגלי המפוארים [כן גם צורת החשיבה והגישה זה הרגל], שקופצים עלי ברגע שאני חוזרת, כמו מנדבושקס ממזרון צה"לי על גוף טרי שנשכב עליו.

***

בצד המתוק של לחזור לארץ הזאת, זה קול ההמיה של היונים כאן. אני לא מתפייטת, באמת. בשבילי זה הצליל של הנשמה שלי.

Read Full Post »

צהלה ושמחה, ככה התעוררתי הבוקר. כשבראש מנגן לי בעוצמה הסיום: באאאארוך מורדדדדכי היהודיייייייייי והפה שלי פתוח כאילו שרתי את השיר. עם ההתעוררות שטף אותי איזה מבט ביחס לשטיפת המוח שעברתי כאן, עם השירים האלה שחרטו לי אותם על הקורטקס בלי שביקשתי ושאף פעם לא הרגשתי באמת שייכת אליהם, או לא באמת התעכבתי על המילים, על המשמעות.

שושנת יעקב/ צהלה ושמחה/ בראותם יחד/ תכלת מרדכי.
תשועתם/היתה לנצח/ותקוותם/בכל דור ודור.
ברוך מרדכי היהודי.

יקום זה שלא חי בבני ברק שמצליח להבין מי נגד מי בשיר הזה. [כאן ילדים מסתתר פתרון כתב החידה].

מוזרות ההתעוררויות שלי לאחרונה, לא פחות מהשינה שלי ועוד פחות מפחות מהחלומות שלי.
עכשיו אתם יודעים איך זה בבוקר – יש איזה רגע כזה לפני שהמוח מתחיל לטחון וגם כשהוא מתחיל לטחון, זה משהו כזה לא מוגדר כזה, שזה לא כמו שום דבר מההתעוררויות האלה שיש לי בזמן האחרון – שזה להתעורר ישר לתוך פול ווליום של תובנות כאילו כזה.

ואם זה לא מספיק אז הנה תיאור קטן של חלום מהעת האחרונה שהייתה עת מופלאה קצרה (נגיד שבועיים- שלוש) עם תובנות ענק, שנגמרה בדיוק היום, עת חזר אלי הדבר הזה שאני קוראת לו "דיכאון" באין מילה טובה יותר לתאר את הגוש הזה שמתיישב לי בפתח הלב ומאיים למשוך אותי אל מרכז האדמה של כדור הארץ וזה בלי שום חיבור לשום דבר שקורה בחיים שלי, שהם תודה לאל, תודה לאל, טפי טפו טפי, השבח לאל.

ובחלומי אני רואה גבעת שלג שמפסגתה הצחורה בקול צהלות אדירים מתגלגלים וגולשים להם צעצועים בכל מיני צבעים וצורות (אני בעיקר זוכרת קטר רכבת קטן אדום). חלום אנימציה. הם מתגלגלים תוך כדי שירה וצחוק ואז בהליכה אופקית על צלע הגבעה הם מגיעים למין פתח בתוך השלג של מערה-מנהרה שממנה בוקע האור הכי קסום שאתם יכולים לתאר לעצמכם והם כולם אחד אחד מזנקים אל תוך המנהרה/תעלה הזו ואז אני מבינה שהם בעצם בורחים. ובפריים הבא אני רואה ממי הם בורחים. זהו מחסל הצעצועים: דה טויס אקסטרמינייטר, מין מלבורו-מן כזה עם כובע בוקרים ומזוודה ביד. אני (בחלום אני מתפקדת כמי שמהעיניים שלו רואים את הכל, כמו בחיים) עוזרת לו לחפש על גב ההר המושלג את הצעצועים (שכמובן מתחבאים), עם פנסי זרחן כאלה, שאני מודאגת מהקטע שהם רעילים.

התעוררתי וחשבתי לעצמי שהלוואי עלי יצירתיות כזו ביום יום.
החלום, היה די ברור. הצעצועים – זאת היכולת לקחת את העניינים בקלילות וביצירתיות, להתייחס אל הדברים כמו אל משחק. לא לפחד מהתוצאות. המחסל הוא הצד שבי שמחסל את היכולת הזו שלי לשחק. מדהים היה ההבדל בין האורות: בין האור של המנהרה שאליה נעלמים הצעצועים לאור הרעיל של פנסי החיפוש בשירות המחסל – האור הזרחני-ירקרק.  וכל זה על הרקע מופלא של השלג הלבן שאיך לא, מסמל טוהר, ניקיון, אמת.

פורים שמח, יקרים.
האתון לא הולכת למסיבות היום, ולא מתחפשת. האתון, הפכה להיות קציצה. ולא שלא הציעו לי מסיבה – הציעו. לא בא לי. אני ישר חושבת על העשן האוכל האלכוהול הרעש העומס והזיעה ויוצא לי החשק. מה נהיה ממני? זה לא התרגיל, זה הגיל.

 ולסיום סיפור אמיתי, בחיי, טרי מהיום.
אנחנו שוב מחפשים דירה. עברנו עם זה תהפוכות , פעמיים היינו כפסע מחתימת חוזה ( פעם אחת חתימת החוזה הייתה אמורה להתבצע למחרת, לא פחות), לא נכנס לעניין. הסיפור הוא שאני מתקשרת בנוגע למודעה למכירת דירה ועונה לי אחד שנקרא לו אלי, שמציע למכירה שתי דירות. כבר בטלפון אלי נשמע מפחיד וקלטתי משהו אפל במיוחד. יעיד עלי דרז'יק שאני טובה בלזהות תכונות של אנשים מצילומים, אז גם בקטע של הקול זה עובד. עד כדי כך הוא נשמע לי לא טוב שביקשתי מהזוגי שיהיה בהיכון ליד הנייד, למקרה שמשו, מעולם לא ביקשתי לפני כן דבר כזה. אני נכנסת לדירתו של אלי וחוטפת צמרמורת. משהו כל כך לא נעים. אלי עצמו נראה, מה אגיד לכם? עבריין צמרת, מהכבדים ששומרים על פסון. איך שאני נכנסת הוא נועל את הדלת מאחורי. אני לא מגיבה כי הוא לא נראה אחד שאונס. סוג אחר של אפלה. אני עושה סיבוב עם אלי בדירה אחת והוא מראה לי את הדירה השנייה ותוך כדי אני מצליחה לגרום לו קצת להפשיר. בסוף אני כבר לא יכולה ואני שואלת: אלי, ככה אני סקרנית, ממה אתה מתפרנס? – מעבודה עונה לי אלי. עובדים. כן בסדר, אני לא מוותרת, מה העבודה? יש לנו, עונה לי אלי, מפעל למחזור פלסטיק.

Read Full Post »

magritte.jpg

הצהוּבוּת של הציור. ערפל צהוב. מרחוק אם מסתכלים בקירוב רואים את העיר, בניינים. ערפל מואר. הטשטוש חסר הפרטים שיש בו אור. הוא עומד לבדו על הגשר ומביט אל תוך הערפל הזוהר. מה הוא רואה? האם הוא רוצה לקפוץ? לעוף? זהו מבט חסר אופק אל נוף חסר צורות.

היותו לבד במובן העמוק, האמיתי, המדויק. חליפה, השיער המסורק בקפידה.  שייך, נורמטיבי, לכאורה. הניגוד בין החליפה השחורה לערפל הצהוב. כנפיים תואמות חליפה. כנפיים שחורות, כמעט משרדיות. השלמה לכובע ולמטריה השחורים של האנגלים[1], של הבנאליה העדרית. כמעט שייך ובעצם לא. הסטייה שכמעט אינה מורגשת. כמו צבע הסוואה. אם יסיר את החליפה, האם יאבד את היכולת לעוף?
עומד נשען על גשר. גשר בצבע ניטראלי, בין חלקים שאינם קשורים, גשר מעל. כשעומדים עליו מתאפשר מבט מלמעלה. היות בין לבין.
לא באמת לבד. האריה רובץ תחתיו כמו כלב. הארי המבוית? הכפיר השומר? הביטוי האחר לכנפיים? חייב להיות. סטייה מסוגננת אחרת. כאילו הלך לרגע להתבונן מעל הגשר ובעצם שייך לעולם אחר. כנפיים, אריות, ערפל לא מוכר. האם האריה הוא השלמה של עוצמה למיומנות לעוף? השלמה שמאפשרת קפיצות שאינן הורגות? מאפשרת יכולת להעיז? לעמוד לבד על הגשר מבלי לראות את האופק?

עכשיו תורכם: האם הציור הזה מדבר אליכם בכלל? נוגע בכם? ואם כן, באיזה אופן?

 


  [1]  כובעים ומטריות כאלה אפשר לפגוש אצל מגריט בשפע. פקידים שנופלים כמו גשם משמיים.

Read Full Post »

מתה השכנה שלי

לא , לא זאת. זאת הצליחה להרחיק אותו מהבית ובדיעבד הסתבר לי שהגבר המבוגר שגר בקומה הראשונה הוא בעלה הראשון. עכשיו היא ובעלה הראשון חזרו לגור יחד כ"שותפים". יש לחיים כזאת דינמיות, שאם מישהו ינסה להמציא אותה הוא לא יצליח.
ודווקא על הרקע הזה, המוות תמיד כל כך מוזר. כל כך מוזר ובלתי נתפס ולא נגיש לעזאזל. הנה האישה החביבה הזאת שהייתי מחליפה איתה דיבורים, שהסדינים הארוכים שהייתי תולה בחוץ הקפיצו לה את הסעיף, שהייתה בה עוקצנות כזאת ומצד שני חוכמה, הנה היא אי-נ-נה.

פופס. אין בן אדם.

בעלה נפטר לפני פחות משנה ואני חושבת ששם נעוצה הסיבה למוות שלה. אחרי שהוא נפטר היא הייתה מסתובבת ולוחשת: הוא היה הגיבור שלי, הוא היה אומר לי רחל, מה אני יכול לעשות עבורך, הוא נשא אותי על כפיים. איש טוב. הוא היה איש טוב. הוא היה הגיבור שלי ועיניה היו מתמלאות דמעות.  הסיבה הפרוזאית היא נפילה במדרגות. אתם קולטים? רחל הייתה אישה לא קטנה ומסורבלת והיא פשוט צנחה על השפיץ של המעקה מברזל וחבטה את הראש פעם במעקה ופעם במדרגה. לא מתה במקום. המון שטפי דם והסתבכויות.
הספקתי עוד לדבר איתה כשהיא חזרה מבית החולים ( רק כדי כעבור יומיים לחזור לשם שוב והפעם לתמיד) והתיישבה רועדת על שרפרף במדרגות. הבן שלה התרוצץ סביבה כל הזמן.
רחל שחררה מהר יאמר לזכותה.  אתמול ליד הדלת שלה לחשתי דברים, מי יודע אולי היא שומעת. אמרתי לה שהיא הייתה שכנה טובה.

היום הייתה ההלוויה, לא הלכתי. 

Read Full Post »

השביעייה שמתה

שירבטו אותי לשרשור האחרון של שבעה דברים שלא ידעתם עלי. בהתחלה ממש לא התחשק לי, אבל אני אוהבת משחקי שרשרת. אז חשבתי איך להשתתף והכנסתי איזה פוסט שכתבתי דרך הדלת האחורית.

זאת הייתה טעות מלכתחילה להיכנס לסיפור הזה. אני מתנצלת בפני כל מי שהטרחתי ובעוונותיי שרבטתי אותו, בחירתו בידו להשתרבט או לא. את כל הפרטים על הפרויקט תמצאו כאן, כאן וכאן.

ואני מתגעגעת לכאן.

Read Full Post »

Older Posts »