Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘כללי’

Protected: יומנה של מיזנטרופית

אני שונאת את זה. את הרעיון שכל מיני כאלה שלא הייתי רוצה להכניס אל תוך עולמי הפרטי, יבואו לכאן וידחפו לי ידיים גסות לתוך המעיים שאני חושפת כאן מדי פעם. זה המתח הזה בין הרצון שלי לשתף תוך כדי שהדברים מתרחשים ובין הרצון לטשטש את הזהות. כך או כך, לאחרונה נראה לי הגיעו אלי כאלה שאין לי עניין שיגיעו אלי, כאלה שמזהים אותי, כאלה שאני אישית לא סובלת. לא סובלת זה קצת קיצוני, הייתי אומרת לא סומכת עליהם, לא רוצה להיפתח אליהם.

כמו חלקים שלעולם לא נפגשים, ישנם חלקים שונים אצלי. זה שמבין שעל הזין שלי כל מה שאחרים חושבים עלי, שכולנו בני אדם, שכולם בנויים מאותן קוביות ושבושה, או הרצון להסתיר, או החשש להיפגע, זה הכי פאטת. והחלק שנזהר, הסגור שלא רוצה לתת דריסת רגל לחצרות הפנימיים. שמרגיש שזה מסוכן לתת מפתחות. איזה מפתחות כבר אפשר לתת? שידעו שאני סובלת מרגשי נחיתות? שיש לי דימוי עצמי נמוך? – כן בדיוק מפתחות כאלה. אני מדברת על אנשים שיש להם יכולת לקחת את המידע הזה ולרכב עליו. אני מדברת על אנשים שאין להם כוונות טובות. הם מחפשים לנצח בתחרות. אני מדברת על אנשים שמתחרים איתי על עבודה בתחום האקדמי. בשורות האלה כבר החלטתי שהפוסט הזה יהיה מוגן ושאני אפתח אותו רק לכאלה שאני אבחר. נראה לי שמעכשיו ככה יראו הפוסטים שלי. מרביתם לפחות.

אני יושבת עכשיו באיזו וילה בצרפת וסופרת את הימים לחזרה הבייתה. הוילה מפונדרקת. חברה הציעה לי להצטרף אליה ואל קבוצת חברים שלה – ואין לי מושג איזה שד לחש לי באוזן להגיד לה כן. הייתה מין רומנטיזציה, שבאיזה אופן דילגה בקלילות על העובדה שזה חברים שלה ולא שלי. בסך הכל חבורה נחמדה של אנשים, אבל אין לי סבלנות לכלום ולאף אחד בימים אלה.

אני בעיצומו של מסע חריף וכבד של תהיות – מה אני עושה עם עצמי.

אני נוסעת לאוקספורד לשבועיים ללמוד עם פרופסור שנחשב תותח על בתחום שאותו אני לומדת. אחד כזה שקוראים לו גם סיר, יאני משפחת אצולה בריטית, ושאבא שלו הסתחבק עם פרויד ועם קרל פופר. זאת הזדמנות אדירה. מעבר לזה שאני הולכת ללמוד שפה, אני הולכת ליצור קשר מאוד חשוב. בדיוק בנקודה הזו, הכל מתחיל להסתבך. אני מוקפת במין חבורה של אנשים שלהיות באקדמיה זה כל עולמם. זאת אומרת חבורה של דוקטורנטים שמחפשים משרות – ויש את כל מה שבא עם זה. התחרות, ההתלקקות. בא לי להקיא.

זאת אומרת כל חיי ברחתי מעבודה בתאגידים ומהפוליטיקה המכוערת שבאה עם התלות הזאת של להיות שכיר, כדי למצוא את עצמי בדיוק במצב הזה – תלויה לקבלת משרה במשחקי פוליטיקה.

תוסיפו לזה את זה שלא ממש ברור לי האם מחקר אקדמי זה זה? וגם – אם לא זה, אז מה. ובכלל נהיה שמח. מה גם שאני כבר מתגלגלת – אני על הפסים של הרכבת שנוסעת וחלק מזה זאת הנסיעה לאוקספורד. אני הולכת ונהיית מושקעת וזה יהיה קשה יותר ויותר לסגת.
אני דואגת להפריד בין המוץ לתבן – העניין שיש לי בחקירת הנושאים והעניין של מה עושים עם זה. לא שזה ממש עוזר לי.

נראה.

זה הבית והוא ממוקם בעיירה קטנה שנקראת chateauneuf, שאני והזוגי קוראים לה "שותים נפט". הבית המפונדרק הזה תקוע בעיירה של אנשים קשי-יום, איכרים שמגדלים ומייצרים קוניאק. הפער בין הבית ובין העוני שאני מזהה מסביב מציק לי ומבאס אותי.

ועוד קצת תמונות:

____________________________

בינתיים התחלתי ממש להנות כאן. הנופים והמקומות מסביב מדהימים וגם הקונספט של בית כזה עם קבוצת אנשים שמשמש בסיס באמצע שום מקום – הוא קונספט נכון. בקצרה – התחלתי לכייף.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

חגיגות ה-1 במאי

ואני שחשבתי שה-1 במאי נעלם מהעולם זכיתי לגלותו מחדש כאן בפינלד. בכל פעם שאני חושבת שהפינים כבר לא יכולים להפתיע אותי, אני נפגשת עם פן נוסף שלהם. כל ההתרחשויות, מזווית העין הישראלית שלי כל כך מצחיקות שאין לי מושג מאיפה להתחיל.

אז ככה ה-1 במאי הוא חג מאוד מאוד מאוד רציני בפינלנד. מה שמוזר [כדרכם של הפינים] שזאת איזו מין קומבינציה כזו בין חג הפועלים ובין חג סטודנטאלי. לא ברורה לי ההתגלגלות ההיסטורית של החג – אבל מה שקורה זה שערב החג – מוקדש לסטודנטים [ובעצם לכל מי שאי פעם קיבל תואר אקדמי] והיום למחרת – האחד במאי עצמו מוקדש לפועלים. נכון שקומבינאציה ביזארית?

בערב האחד במאי, כל האקדמאים הפיניים באשר הם, יוצאים על נשיהם, טפם, במיטב מחלצותיהם ההדורות – כשהם אוחזים ביד שמפניה וכוסות שמפניה [דרך נאותה מאין כמוה לחגוג את חגם של הפועלים העמלים] ואת הכובע [כובע שמזכיר את הכובעים של חיל הים הישראלי] שאותו הם קיבלו כשהם סיימו את התואר הראשון. אלו שהם סטודנטים עכשיו, ושבדרך כלל משתייכים לאחוות שונות, לובשים סרבלים בכל מיני צבעים; לכל אחווה יש דגל וסרבל תואמי צבעים. כמובן שיש גם את הזרוקים ואת הגותים ואלו שבוחרים לשים דברים מצחיקים על הראש ולא רק האקדמאים יוצאים לרחוב– בקיצור – כולם, בכל הסגנונות, יוצאים אל "כיכר רבין", המקומית. בטורקו, היכן שצפיתי במחזה הביזארי – מתכנסים כולם – אלפים מול רחבת המוזיאון.
חג בפינלנד – יש לו משמעות אחת – הזדמנות לשתות.

בשעה שש בערב בדיוק נשמעים קולות ביקבוקי פקקי השמפניה ובמקביל עומדים כולם מנפנפים עם הכובעים וחובשים אותם. לאחר חבישת הכובעים ומזיגת השמפניה הם מצטלמים.

זה סרטון שצילמתי עם המצלמה הדיגיטאלית, מראש מתנצלת על האיכות. אפשר לשמוע אותי ברקע מתגלגלת מצחוק, נדרשת סבלנות, זה נקטע כל הזמן

 לידי עמדה משפחת מהדרים שגם הביאו איתם תותים ללוות את השמפניה.

 

לאחר שהסתיימו הנפנופים, הנישוקים, הצילומים והסמול-טוק, כל ההמונים האלה יוצאים בצעדה אל הצד השני של העיר

 ברקע זה המלון שלנו


[יש כאלה שכושלים כבר במוקדמות]

 ושם מתקבצים מול פסל של דמות היסטורית [בכל עיר מדובר בפסל אחד קבוע] וחובשים לה את הכובע לכל צהלות הקהל. כולם גם מחזיקים בלונים

 – לא רק ילדים ואחרי שחובשים את הכובע לפסל, משחררים את הבלונים לאוויר.כשזה מסתיים, רצים כולם לפאבים להמשיך לשתות.
המקומות במסעדות והמועדונים הוזמנו מראש, כבר לפני שבועיים, הכל תפוס.
מחר יצעדו הפועלים.
אין כאן רגע דל.

Read Full Post »

אמא שלי נפטרה ביום העצמאות

ומאז יום העצמאות הוא לא יום חג בשבילי.
בחמש אחר הצהריים ביום הזיכרון קיבלתי טלפון.
אחותי צרחה (ואולי זה היה נשמע כמו צרחות):
אלוהים כבר יראה אותה עם הצבע, אלוהים כבר יראה אותה עם הצבע.
לא הבנתי על מה היא מדברת.
האח של גיסי לקח את השפופרת ואמר לי:
כדאי שתבואי, אמא שלך נפטרה.
אני זוכרת שהרגליים רעדו לי.

הזעקתי את ד.
הוא בא מיד.
יצאנו לסיבוב בשכונה.
אנשים התחילו לחגוג.
אחרי החג
קברנו אותה.

הספדתי אותה.
סוף ההספד היה:

"לא רק חרדה נשארה בה מהתקופה ההיא, במלחמה, אלא גם איזושהי פרופורציה לגבי סופיות החיים. המוות לא הפחיד אותה. הוא סיקרן אותה. כשעפו הסקאדים מעל תל-אביב, אמא שלי יצאה למרפסת לראות "איזה יופי של צבעים".
אמא נפטרה. "מה יכול להיות?" אמא הייתה תמיד אומרת והייתה עושה מין תנועה של מחיקה עם הידיים, "מקסימום פו – והלכתי פייפן".

לוחמת אבודה שלי. מקווה שמצאת מנוחה.

Read Full Post »

למה אני כותבת בלוג?

כמו שאלת קואן, נזרקת כאן בבלוגלנו השאלה הזאת מולי. ובדיוק כמו בשאלת קואן, התשובות שהשאלה מנביעה ממני משקפת עבורי את מצב התודעה המשתנה שלי.
זה התחיל אצל עידית.

מרג' אחר כך שאלה אותי ואני מעתיקה כאן את השאלה לנוחות הקוראים, כי זו אחת מ-145 תגובות לפוסט ההוא, וגם כי מאוד נעיממים לי להיזכר, ונחמד לי שזה ישאר לי כאן:

אתונ'קה-
1) אגלה לכם איזה שיר/סרט מתקשר לי אליכם – זה רק נראה שנתפסתי עליה, אבל בעצם זו אשמתכן, שכולכן מזכירות לי אותה. כובע קסמים. של הלאה המוכשרת.
2) אספר עובדה אקראית לגביכם – את לא מפסיקה להפתיע אותי. עד שאני חושבת שהבנתי ת'קטע שלך, פתאום את מספרת איך התגלגלת חשופת שדיים והרבצת לאיזה ילד, ואני נזכרת – לא לקחת אותך אף פעם כמובן מאליו.
3) אספר זיכרון ראשון לגביכם בכפוף למגבלות הסניליות שלי (ולאם יש לי זיכרון כזה לגביכם בכלל, או שאתם רק וירטואליים 🙂 – הפוסט הראשון שלך שקראתי. על הספר שלך. הוא לדעתי עד היום אחד המעולים שכתבת. מבריק. מבריק!!
4) אגלה לכם איזה בעל חיים/פרי מתקשר לי אליכם – יונק גדול ועיוור ממין נקבה, כמובן. אבל אחד שעיוור רק לעובדה שהוא רואה 6/6 ולמרחוק.
5) אשאל משהו שתמיד רציתי לדעת עליכם – למה את כותבת בלוג בעצם?

כתבתי לה שהסיפור של התזה כבר פחות מפחיד ולכן הבלוג קיבל תפנית מבחינת העניין:

מעניין אותי להתחכך ברצון למצוא חן, ברצון לקבל אישור.

להיות אותנטי – זה יחסית קונץ לא גדול, אני חושבת שהקונץ הגדול הוא להיות אותנטי מבלי לאבד את היכולת לתקשר, את הקשב של הקבוצה, של הזולת – כל זה נכון כמובן עבורי.

אני מוצאת שאצל כל האנשים יש תנועה בין שני קצוות, אלו ששמים קצוץ אמיתי על מה שחושבים עליהם, אלא שאצלם אני רואה בדרך כלל קושי בקשרים עם הסביבה. או שישנו הסוג של ה"נחמדים", עם יכולת נהדרת לתקשר ולבטא רעיונות, אבל אצלם לפעמים הרצון להיות מקובל גורם לאותנטיות שלהם להזדייף, לא רק כלפי אחרים אלא גם בקשר שלהם עם עצמם.

עדיין, המכנה המשותף לדעתי הצנועה הוא שכולנו עד האחרון שבנו נגועים בסיפור הזה של הפחד שאם לא נשתלב בהמון, לא נקבל את האהבה שאנחנו כל כך רעבים לה. זאת אומרת כולנו כאן חוגגים את הפולחן הזה של האישיות שאנחנו ממציאים כדי לשרוד.
הבלוג זאת דרך לגעת בנושאים האלה.

עכשיו, מה שכתבתי למרג' כבר לא מעניין. כרגע, הרצון הוא שהבלוג ישמש יותר מקום לעיבוד של מחשבות – חשיבה בקול רם, שיש לה אפקט אחר מכיוון שהיא נעשיית מול אחרים.

האמת היא שבאמת יש איזה יופי בניסיון לענות על שאלה כל פעם מחדש ולראות מהו זה שננפיק כתשובה. זה יפה כי זה מאפשר לראות את התנועה שמתרחשת כאן שהיא כמובן התנועה של התודעה והחיים שלנו.
אלו שבדיכאון ואלו שיצאו מהדיכאון ואלו שכבר לא כותבים בתדירות שבה היו כותבים והחדשים שהגיעו, ואיזה דינאמיקות אנושיות חדשות נוצרות, ומה התקשורת עם כל אחד כאן מוציאה ממני.
כאן יותר קל להביט עלזה, לראות אתזה, בחיים אנחנו יותר נסחפים, יותר מזדהים, המערבולת גדולה יותר.

נתי העביר לי את השטרונגול ואני רוצה להעביר אותו הלאה בשני אופנים: להעביר אותו לשלושה, שלא קל להם בימים אלה [מרקורי בנסיגה] ועל כן היחסים שלהם עם הבלוג שלהם עוברים כל מיני. מעניין לי איך מהמקום שמקבל פרופורציות אחרות – נראה להם הבלוג שלהם: מרג', עידית, כלכלן.
אתם כמובן רשאים לדחוף לי את השטרונגול חזרה למקום שממנו הוצאתי אותו ובהזדמנות זאת אני מתנצלת על שהפכתי אתכם לקבוצה. אתם לא. כל אחד וכאבו.

והאופן השני – היותר בנאלי: למה אני כותב/ת בלוג? – שין, אטמן, אטאלנטה, ו-פראני [זה ימחוק לך את החוב הישן].

ועכשיו אחרי שהשחתתי את זמני ובירברתי כאן על כמה זה נחמד לענות שוב על אותה שאלה, פתאום זה נוחת עלי אחרת לגמרי – איזו תפלות, מונדייה. לא טחנו את זה כבר מכל הכיוונים? מה כבר אפשר לחדש- שלא נאמר? אולי לשם שינוי נתחיל להיות מקוריים ולשאול שאלות חדשות? ואז – האם זה אפשרי בכלל לשאול שאלות חדשות?

Read Full Post »

צורות, צבעים

חשבתי שאם אני אסדר כאן פוסט תמונות, זה יפתור אותי מלכתוב. טעיתי. צר לי חברות וחברים. מילים גם כאן.
אז יחד עם האיש שחזר מעבר לים הגיע גם מקבץ קטנטן של מגזינים, לבקשתי. לאט לאט אני מפענחת את העולם הזה של "ירחוני האופנה". אודה ואבוש שנדרשו ממני שנים להבין ש"ווג" לא קונים בשביל לקרוא. קשה להאשים אותי – בכל ירחונים האלה באחד העמודים הראשונים מופיעות תמונות של אנשים פוטוגניים, המוצגים ככאלה שתרמו את כתיבתם לגיליון.
לקח לי גם שנים עד הבנתי שבסוג הזה של הירחונים, הפרסומות הן החומר המערכתי. דוגמא:

eve.jpg
זאת פרסומת טרייה של איב סאן לורן, שמציג כאן את ה"קו החדש" שהוא בעצם הקו הישן והמשובח שמאפיין אותו ומתבטא גם בפרסומת הותיקה לבושם שלו:

eve2.jpg
***
מתוך התחשבות בקושי העצום שלנו להתמודד עם אלמנט אי הודאות מאפשרים לנו ג'ורנלים מתוחכמים אלו הצצה אל העתיד – כיצד נרַאה ב-אביב/קיץ 2007. בז'רגון המקצועי מדובר בסקירה מקדימה לתצוגות האפנה, זאת אומרת הסקירה שלפני הסקירה של התצוגות עצמן, מעין קדימון לתצוגות.
הרוב המכריע מכוער בעיני להפליא. וזה בנוסף לזה שקשה לי עם הרגליים המקלוניות המזוויעות של הדוגמניות. אני משתדלת להתעלם. בכל אופן שתי שמלות מצאו חן בעיני, אחת של ג'יל סנדרס והשנייה של ולנטינו (האהוב עלי מכל המעצבים כולם גם יחד).

sanderjil.jpgvalentiono.jpg

ואם ולנטינו – אז הנה קצת תמונות מתוך תצוגת אופנה שלו לגברים.

00060m.jpg00100m.jpg
***

הטרנד החדש הוא טורבנים, כמובן טרנד ישן מאוד. מה שנקרא מאה שערים שיק. בחלק מהמקרים זה נראה זוועה, כמו בתמונה כאן בחלק הימני העליון, ובחלק אחר של המקרים – יש בזה משהו. פעם גם אני נהגתי לשים לעצמי כל מיני טורבנים וקישורים יצירתיים על הראש. לפעמים העירו לי בחן שאני נראית כמו אחת שגמרה את הספונז'ה עכשיו. אבל לא הצליחו לקלקל לי.

turbons.jpg
הכי אהבתי את זה על סימון דה בובאר.

uewb_02_img0075.jpgimg_beauvoir.jpgv3_slide0019_image021.jpgsartre_simone_1954.jpgbeauvoir1jpgsmall.jpg

ההזדקנות היא אכזרית. כבר אמרו את זה לפני.

***
ואחרונים חביבים, קופסת תכשיטים, יומן ולאק בורוד למרג'

pink.jpg

Read Full Post »

ראיתי ציפור – הומאז' ל-2006

ואני ברשותכן אעשה זאת בדרכי האנליטית ואגש ישר לשורה התחתונה.

40. צטטי מילים של שיר שמסכמות את משנתך:

ראיתי ציפור רבת יופי.
הציפור ראתה אותי.
ציפור רבת יופי כזאת לא אראה עוד
עד יום מותי.

 

עבר אותי אז רטט של שמש.
אמרתי מילים של שלום.
מילים שאמרתי אמש
לא אומר עוד היום.

______________________

ובמחשבה שנייה גם:


מה שהיה היה
מה שהיה היה
קיץ יפה אחד
לבד איתך, לבד בקיץ…..

____________________

Read Full Post »

אף פעם לא הצלחתי לרדת לעומק הטקסט הראפרי/ההיפ הופי[1]. הראפרים השחורים מברוקלין או מקווינס שרים במין סלנג שכונות שאפילו האמריקאים, במיוחד אם הם לבנים, לא מבינים. גם אם אני מצליחה להבין שורה פה, מילה שם אני עדיין מתקשה לרדת לסוף דעתו של המשורר. תוסיפו לזה את הקושי, שהמשורר עצמו לעיתים לא יורד לסוף דעתו ותבינו את התסכול. אני מאוד אוהבת את מה שנכנס תחת הכינוי הגלובאלי: מוזיקה שחורה, בעיקר כשזה עשוי טוב, דחוס, מלא, מרעיד את הריריות ואת הרמקולים (כן, לפעמים אני פרחה).

זאת אומרת, תמיד חשדתי שליריקה ראפרית זה לא טי. אס. אליוט, ושאולי אני לא מצליחה למצוא עומק – כי מלכתחילה הוא לא קיים ובכל זאת; הראפ צמח מאידיאולוגיה חתרנית, והוא מתיימר לשחרר טאבו-ים ולהשמיע לנו את קולם של חסרי הקול: הדפוקים, או אלו שנדפקו, או אלו שנדפקו ולא רוצים להידפק יותר –אוקיינוס אפשרויות מרגש – נשים ידפקו אותך, גברים ידפקו אותך, הסמים ידפקו אותך, הלבנים ידפקו אותך, העשירים, המערכת, אופס, כמעט כתבתי שיר. בקיצור, המילים הן חלק חשוב בהוויה ההיפ-הופית.

בשנה האחרונה עליתי על פתרון מקורי – קחו אוויר: גיליתי את הראפ הפולני. בחיי. רציתי לתת לכם פה דגימה, אבל לא ממש הצלחתי. הראפ בפולין הוא קטע חזק במיוחד, והיתרון הגדול שלו (אחרי החיסרון הגדול שלו – שזה המוזיקה עצמה) זאת היכולת האמיתית של הפולנים לכתוב, ושלי להבין את הדקויות – בהיותי דוברת פולנית כמו שפת אם.

תשאלו, איך הגעתי אל הראפ הפולני? המחשבה, שזה מוזר – לדבר שפה מבלי להכיר את התרבות, הובילה אותי לכמה מפגשים עם הפולנים ועם פולין ומכאן קצרה הייתה הדרך אל הראפרים של וורשה. היה במפגש עם פולין גם איזה אלמנט של התפקחות. אחרי המפגש הראשון פחות או יותר הבנתי שטעיתי בגדול, אם אתה גדל בבית של פולנים לשעבר, אתה מכיר את התרבות, תרצה לא תרצה.

אחת הנסיעות, למשל, הייתה נסיעה של משלחת רשמית. חלק מהסיפור היה שהפולנים אירחו אותנו בבית. אני זכיתי להתארח אצל מאצ'ייק, חתיך היסטרי בן 22, רחב גרם וגבה-קומה בדירתו הסטודנטיאלית. איך שנכנסתי היה שם רגע קסום של מפגש מחודש עם הפורצלנים מהמזנון (אני חוזרת -סטודנט בן 22), אבל השיא חיכה לי שכמאצ'ייק הלך אל הארון ושלף עבורי נעלי-בית[2]. חשבתי שאני קורסת כשזיהיתי שהוא מחזיק ביד את נעלי הבית של דודה סוניה עליה השלום.
מה שהרשים אותי במיוחד, וזאת הייתה תופעה שליוותה אותי מהרגע הראשון שרגלי דרכו על אדמת ורשה – כל מי שפגשתי, אבל כל מי שפגשתי, מקטן ועד גדול, גבר או בחורה, הומו או סטרייט, מצעיר עד זקן: כ-ו-ל-ם מדוכאים. ולא תגידו מדוכאים סטייל דיכי – אני מדברת איתכם על דיכאון קליני כבד. אין לי ספק שהארגון השיעי: "מדוכאי העולם", שורשיו נעוצים בקרקוב. חצי שנה בקרקוב (ובמיוחד אם זה קורה לך בחורף) ואתה תלך להתאבד עם שיר בלב, או לחילופין תהפוך לראפר פולני. באמת שאני לא מגזימה. אפילו החתולים שם מדוכאים – לא ראיתי דבר כזה בחיים. אחרי שהייה של שבועיים זה נחת גם עלי. אם הייתי צריכה להישאר שם, נניח שבוע נוסף מעבר לחודש ששהיתי שם, זה בטוח היה מסתיים באשפוז כפוי וטיפול בחשמל. גם ככה לאורך כל החודש, צלצלתי כל יום הביתה, עם נוהל שיחה קבוע בנוסח: 'אולי תדבר עם הסוכנת ותראה מתי הטיסה הקרובה ארצה'? מהצד השני של הקו עשו לי היפנוזה שתאפשר לי לשרוד עוד יום בממלכת הבאסה.

זאת הייתה זוועה וקשה לי להאמין שהיא התקיימה בדיוק לפני שנה. ממש בימים אלו – חגגתי (נניח) שם את כריסמס ואת ניו-ירס איב. הניו-ירס דווקא היה מוצלח פצצות; גיליתי שפולין זה המקום היחיד על כדור הארץ שבו אני יכולה לשתות ברצף בירה- וודקה- בירה-וודקה ולא להרגיש כי זה בא אל קרבי. בפעם האחרונה שניסיתי בארץ לשתות וודקה על קיבה ריקה – זה נגמר בקריסה על הדשא ליד הבית. הכלבים בשכונה באו להריח – והייתי כל כך מחוקה שלא יכולתי לגרש אותם ממני. לא ברור לי הפער הזה.

נחזור לראפ – ולמה מלכתחילה נזכרתי ללהג לכם פה עליו. זה הכל בגלל הDVD שתקוע לי עכשיו במכשיר: "המסיבה של דייב שאפל". ריכוז מרשים של יוצרי היפ-הופ/ראפ ומותק של סרט והכי חשוב : סוף כל סוף מישהו תרגם לי את המילים לעברית.

וזאת הייתה מכה. מה שיגורתי בא לי:
הנה לקט פנינים בשירות האתון העיוורת:
דֶד פֶּרֶז: הבית הלבן הוא מאורת סמים/ הדוד סם הוא הדילר/ מה אני צריך לעשות/ כדי שתבינו את זה?

אפילו הפיוג'יז עשו קאמבאק במיוחד למסיבה והופיעו עם לורן היל. ואיך קוראים לבן של לורן היל? – ציון!!!! היא מספרת בסרט על הילדות שלה ש- 75 אחוז מהילדים בכיתה היו לבנים יהודים. בעיני זה מסביר את השם, לא?

שיר של הפיוג'יז: אם הייתי הנשיא/ הייתי נבחר ביום שישי/ נרצח בשבת/ נקבר בראשון/ וחוזר לעבודה ביום שני.

או במילותיו של מוס דף: אמא שלי אמרה:/ תן לאור שלך להאיר את העולם.

קֶה קָצָ'טָה ( באיטלקית – איזה קישקוש). ולא שאני מזלזלת חלילה, עם המוזיקה זה נשמע טוב ועדיין-

אם היו שואלים אותי מה אני רוצה לכריסמס הייתי מבקשת את הבלתי אפשרי – איחוד גלובאלי בין הליריקה הראפרית של הפולנים למקצבים של הכושים. או אז הייתי כחולמת.


[1] אני לא ממש מצליחה להבדיל בין מוזיקת ראפ להיפ הופ, יקום מי שמבדיל.
[2] אצל הפולנים לא מסתובבים בבית עם הנעליים מהרחוב. בכניסה לכל דירה, עלובה ככל שתהיה, ממוקמת ארונית ובה אוספי נעלי בית שנאספו במשך הדורות אצל המשפחה.

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »