Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘להיות בבית’

לטרנטינו יש ביצים בגודל של גורד שחקים ואני מקנאה בו על כך. אני אוהבת את האופן שבו הוא עושה סרט, סרט שהוא סרט – עם סיפור שיש בו מתח וקצב ועניין ואת השטחיות הנחוצה כדי לעשות קולנוע טוב ומצד שני יש בו איזה עומק, איזו נגיעה.

ואם במאים, אז אני מתגעגעת לנתי, במאי הסרטים שהיה מבקר פה פעם והיה מהמגיבים הראשיים של הבלוג הזה. גם למרג' המלכה אני מתגעגעת קשות. ולשין  ולעוז. הוירטאולי הזה לפעמים נוגס בי. אני מנסה לחשוב איך זה היה, איך זה היה טרום עידן האינטנט. איך גלשתי לתוך העולם הזה שבמובן מסוים כבש נתח משמעותי אצלי. בעיקר הבלוג הזה. הנה עכשיו הייתי אמורה לארוז את כמות הניירות הפנומנאלית שאני סוחבת איתי ובמקום זה אני מחברת את פרוזת הדיווח הזאת.

קשה לי. קשה לי נורא. אין לי מושג אם זה אֲבֲל. לא פוסלת את האפשרות שזה מה שזה אבל זה בדיוק כמו שבוב דילן שר על הענן הכבד שרובץ. אנחנו עוברים דירה, עוברים לדירה שקנינו ובמובן מסוים זה מרגיש לי קצת דומה לתקופה שבה התחלתי לגור עם הזוגי. כל כך פחדתי. כל כך פחדתי מהאינטימיות הזאת. גרתי לפני כן במסגרת זוגיות, פה שלוש שנים, שם שנתיים ולא פחדתי כי מבחינתי לא הייתה התחייבות. לא חשבתי על חתונה, לא רציתי חתונה ואהבתי את כולם יפי הבלורית והתואר. אבל כשזה הגיע, הנקודה הזו בזמן, הייתי מוכנה לרדת איתו אל חור מחילת הארנב, אבל פחדתי כמו שבחיים לא פחדתי. היו לי כל מיני תנאים שעכשיו כשהוא רוצה להצחיק אותי הוא מזכיר לי אותם, רציתי שתהיה לנו נוסף לדירה שאנחנו נחייה בה דירת חדר, שאליה כל אחד מאיתנו יוכל לפרוש כשיתחשק לו. וגם – אני זוכרת את קניית הרהיטים הראשונה המשותפת שלנו, כל דבר שקנינו סימנתי – את זה אתה תיקח שניפרד, את זה אני אקח. זה בעיקר היה הפחד ממצב שאין ממנו דרך חזרה או דרך מוצא. היום אני יודעת שתמיד מוצאים את הדרך. תמיד. קייטי ביירון המתוקה הזו – אמרה לי את זה בקול רך, כשבאתי אליה עם איזה פחד ענק במסגרת תרגיל שהיא נתנה לנו. "will it be possible for me to find a way to go back" ,שאלתי אותה, בדיוק מהפחד שממנו אני מדברת כרגע. אבל מתוקה, היא אמרה לי, "There is always a way", וזה הדהד בי כל כך עמוק.

ועכשיו זה שוב קורה. קשה לי עם העניין הזה של קניית מיטה וגז. שוב זה לא שבעבר לא קניתי מיטה וגז וגם דירה כבר קניתי בעבר. אלא שאז קניתי להשקעה וזה סיפור אחר לגמרי. הרעיון הזה שהייתי מאוהבת בו שאתה מעמיס את הבית על משאית ונע (אצל הזוגי זה אפילו לא משאית – הוא תמיד דאג שהכל יתאים לארגז גדול). התקופה הזו הסתיימה. אני מתרגלת בורגנות זהירה והפחד חונק אותי.

מה גם שלא פשוט. בדירה הנוכחית העברנו כמעט עשור. נכנסתי לכאן, כשרק התחלנו לצאת אני והוא. אני עוד זוכרת איך הוא הגיע עם כרית ואמר שהכריות שלי ממש לא נוחות. אחר כך הגיע ארגז, כי אין לו מקום בדירה והוא חייב לשים אצלי משהו. לאט לאט הוא סימן טרטוריה ועשה את זה בשכל ובטאקט רב. הוא לא העיק אבל גם לא הרפה. המינון היה מדויק.

ועכשיו לשנות בית – שזה תמיד טראומתי עבורי. בהיותי חסרת בית. הקירות שבתוכן אני גרה, המיטה הן המפלט שלי מהעולם, המקום הבטוח. זה נכון שבאיזה אופן כשאני במצב נפשי טוב יותר, הכל הופך לבית. לא עכשיו. אם אתם רוצים לדעת מהי החוויה הבסיסית שלי בחיים, אז החוויה היא היותי לבד במובן של היותי תלויה לחלוטין רק בעצמי.  אין לי מושג למה, אבל מעברים מרכזיים כאלה תמיד מגרדים לי את הצלקת הזו. זאת צלקת של מצוקה, כי הייתי לבד הרבה לפני שהייתי מסוגלת לדאוג לעצמי פיזית.

אל הדירה אני מרגישה שנכנסתי צעירה ויצאתי מבוגרת. חתיכת חיים עברתי כאן בדירה הזו. לא בא לי לזוז לשום מקום. לא רוצה אחריות. לא רוצה לריב עם האיש של התריסים. זאת הילדה הקטנה מדברת. זאת שבלילה חלמה שהיא מנסה לרדת מדרגות צרות עם ג'יפ. מנסה לרדת אל המרתף הלא מודע עם הרכב הלא נכון.
אין לי מושג למה אני צריכה לעבור דרך כל זה. אני רק יודעת שאני צריכה. כמו שידעתי שנכון לי להתחתן (וצדקתי), כמו שאני יודעת שנכון לי ילד, כמו שאני יודעת שנכון לי לקנות דירה. אני יודעת בוודאות שאלו ההתמודדויות שאני נדרשת להן. מה שעבור אנשים אחרים, "נורמאליים", זאת איזה רשימה של מובנים מאליהם,  עבורי כל שלב כזה הוא קריעת ים סוף. זה נשמע עבורי בדיוק כמו אז, כשהלכתי לראיין אסירים בכלא איילון ועד היום חקוק בי הקול של דלת המתכת שבכבדות נטרקת מאחורי. אפילו הצלם שהיה איתי הגיב: "אי אפשר לשים איזה גומי שהרעש לא יהיה כזה נורא". לא, אי אפשר לשים גומי.

 

מודעות פרסומת

Read Full Post »

באחת בצהריים, כחום היום, צעדנו ערב רב בעקבות העגלה המתגלגלת. אתמול בלילה הוא נפטר. סרטן לבלב. תהליך מזורז ודחוס של סבל – לפני חודש וחצי הוא הלך לרופא כי כאבה לו הבטן. בדמי ימיו.
תהליך ההתמרה. לרגע אתה מדבר וחושב וכואב ופוחד וברגע הבא ישנה הגופה הזאת שמשלשלים אל הקבר ומניחים עליה את הבלטות. לאן נעלמת? לאן מה שהיה חי התאייד? איך זה שלא מחניק לך שם למטה בתוך האדמה? הרעיון הזה שהמוח והלב הם האחראים על החיים, הם מהות החיות – נראה לי מגוחך. זאת התודעה שהלב משמש לה בסיס. האם הלב והתודעה הם שני דברים נפרדים?

זה מה שאני אוהבת אצל היהודים, הכל ישר לפנים. הגויה שאינה מונחת בארון ורואים את הראש שמשתלשל כלפי מטה כשמחליקים את הגופה פנימה והכסף שדוחפים לרב לתוך היד, רגע אחרי האל מלא רחמים. רב, שנראה כאילו בטעות החליק אל תוך החליפה במקום להיות איזה סֶרְפֵר בקליפורניה. משקפי שמש כאלה עם זגוגיות כחולות ומשהו במבט, בשיער הבלונדיני, בשיזוף, בלסת הגברית. לרגע חשבתי שהוא יקרע מעליו את המעיל השחור, יפעיל טיפרקורד, ובסליפ שחור קטן יתחיל לרקד בין הקברים: יו קן אה אה אה, רינג מיי בל, שו בי דו בי דו.

הכל היה הזוי. החל ממסע הלוויה שמי שהוביל אותו מבית הנפטר אל בית הקברות טעה בדרך וכך שיירת המכוניות מצאה את עצמה טועה בכל מיני סמטאות ורחובות, והחל במסע הלוויה עצמו, זה שהתנהל ברגל. כאמור בחום היום, האלמנה, נתמכת בבת הבכורה ומסביב הילדות הקטנות, אני מאחורה בהשגחה ותמיכה של מים וטישו ושאף אחת לא תתמוטט, הזוגי שגדל עם האיש מאז שהוא היה ילד, צועד לידי והדמעות זולגות לו על הלחיים ומסביב ישנה ההליכה השקטה הזאת, פה ושם קול בכי, מישהו מקנח את האף. הרב- סרפר מסלסל ונתמך בעגלה שאותה דוחף הקברן. נראה שלרב- סרפר יש חיבה אל המתים שלו, מין קירבה כזאת, פמיליארית. ואני הולכת, תוהה ומתבאסת מהאופן שבו הרוחניות נגזלה מהחילונים שסביבי שברגעים האלה נצמדים אל הפורמט היחיד של איזה טקס שיש לו משמעות שאותו מציעים לובשי השחורים שצועדים לפנינו. אבל בה במידה ברגעים האלה אני מודה להם בלב, כי הם היחידים שמכניסים איזו לחלוחית של משמעות רוחנית לכל הטקס הזה. "עקביא  בן  מהללאל  אומר  הסתכל  בשלושה  דברים  ואין  אתה  בא  לידי  עבירה. דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת?- מטיפה סרוחה, ולאן אתה הולך? – למקום עפר,רימה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון?  לפני מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא". הרב של האיש שקברנו היום נשא דברים. האיש שקברנו היום, החל איזה תהליך של חזרה בתשובה בעקבות מות אביו. כשאני חושבת על זה, אני חושבת שהוא רצה להתחבר מחדש אל האבא. אני חושבת שהוא כל כך התגעגע אל האבא שהוא מת אליו.

 א  יושב, בסתר עליון;    בצל שדיי, יתלונן.
ב
  אומר–ליהוה, מחסי ומצודתי;    אלוהיי, אבטח-בו.
ג
  כי הוא יצילך, מפח יקוש;    מדבר הוות.
ד
  באברתו, יסך לך–ותחת-כנפיו תחסה;    צינה וסוחרה אמיתו.
ה
  לא-תירא, מפחד לילה;    מחץ, יעוף יומם.
ו
  מדבר, באופל יהלוך;    מקטב, ישוד צוהריים.
ז
  ייפול מצידך, אלף–ורבבה מימינך:    אליך, לא ייגש.
ח
  רק, בעיניך תביט;    ושילומת רשעים תראה.
ט
  כי-אתה יהוה מחסי;    עליון, שמת מעונך.
י
  לא-תאונה אליך רעה;    ונגע, לא-יקרב באוהלך.
יא
  כי מלאכיו, יצווה-לך;    לשמורך, בכל-דרכיך.
יב
  על-כפיים יישאונך:    פן-תיגוף באבן רגלך.
יג
  על-שחל ופתן, תדרוך;    תרמוס כפיר ותנין.
יד
  כי בי חשק, ואפלטהו;    אשגבהו, כי-ידע שמי.
טו
  יקראני, ואענהו–עימו-אנוכי בצרה;    אחלצהו, ואכבדהו.
טז
  אורך ימים, אשביעהו;    ואראהו, בישועתי.

הייתה שם נציגות נכבדה מבית חב"ד והם היו היחידים שנשאו דברים ואני התבאסתי שאף אחד מאיתנו לא אמר כלום.

וצעדנו בדרך ואז הגענו אל החלקה. שם נעצרנו. מסתבר שלא עדכנו את הרב-סרפר שקוברים היום יהודי שומר שבת. הידעתם יהודים יקרים שבבתי הקברות של החברא-קדישא ישנן חלקות לצאן קדושים שומרי שבת וחלקות לחארות מהסוג שלנו? התחושות היו מעורבות. האלמנה התבקשה להחליט האם היא מעדיפה לחכות רבע שעה כדי שיחפרו חלקה בחלקת שומרי השבת. זה טוב לנשמה שלו, אמר לה הרב. האלמנה כדי לכבד את בן זוגה המאמין ז"ל, בחרה בחלקת שומרי השבת, וכך מצאנו את עצמנו צועדים אל צידו השני של בית הקברות עד שהגענו קרוב לחלקה ואז מתחת לצילו של עץ עמדנו. המת היה מונח על העגלה ומסביבו אנשי חב"ד. הם עמדו ודיברו ליד הגופה ואני לא יכולתי לסבול את זה. ביקשתי להגיד תהילים וכמו באיזה מגע קסם הם התיישרו כולם וככה הם ואני במרחק, כשהמת שוכב בינינו, התחלנו להתפלל בשקט עד שהחלקה נחפרה. זה היה רגע מלא עוצמה.

ואז קברנו אותו. ונסענו אליו הביתה, אל הדירה החדשה שהוא קנה והוא לא גר שם יותר.

 

 

And who by fire, who by water,
who in the sunshine, who in the night time,
who by high ordeal, who by common trial,
who in your merry merry month of may,
who by very slow decay,
and who shall I say is calling?

And who in her lonely slip, who by barbiturate,
who in these realms of love, who by something blunt,
and who by avalanche, who by powder,
who for his greed, who for his hunger,
and who shall I say is calling?

And who by brave assent, who by accident,
who in solitude, who in this mirror,
who by his lady's command, who by his own hand,
who in mortal chains, who in power,
and who shall I say is calling?

Read Full Post »

ברגע שהמחשבה מפסיקה לעבוד אני מרגישה בבית. מיד משתרר שקט. כאילו כל חיי שטתי בקו הרגסוויל-לוצרן. הנוף היה יפה עד כאב.

 

 

כל זה עד הרגע שבו שכחתי את הארנק עם הכסף והכרטיסים והדרכון בשירותים.

***

Mr. Clean זאת החברה שמנהלת את השירותים בתחנת הרכבת בלוצרן. 2 פרנקים שוויצרים הוא מחיר הכניסה. כמעט שמונה שקלים עלות שחרור הנוזלים. כדי להוציא את הכסף – הוצאתי את הארנק. כבר בבוקר אמרתי לעצמי שזאת שטות להכניס את הדרכון לארנק ובכל זאת, שלא כמנהגי הכנסתי. הוצאתי את הארנק וכשרכנתי מעל לאסלה כמנהג הנשים – שמתי את הארנק על הקופסא של נייר הטואלט. אל תשכחי אותו כאן, ציינתי לעצמי. כשיצאתי נפגשתי עם כהת העור שמנקה את השירותים. היא בדיוק לבשה את כפפות הפלסטיק ואני חשבתי לעצמי את המחשבה הבנאלית של כמה נורא לעבוד בלנקות שירותים, לבלות את היום בין האסלות, ההשתנות והחרבונים. ליטל דיד אי ניו על המפגש שמצפה לי בהמשך עם הגברת.

איך שיצאתי מהכניסה לשירותים, הבנתי ששכחתי את הארנק. אם איבדתי את הארנק, חשבתי, אני בבעייה לא קטנה – בעיקר הדרכון שבלעדיו אני לא יכולה לעזוב את שוויץ ויש לנו סדר זמנים די צפוף מול גורמים אחרים, לא פשוט. וגם הכרטיסים חזרה להרגסוויל וגם אין עלי פרוטה ואני בעיר זרה, לא מכירה שם אפילו נפש אחת. אלו היו שניות. רצתי חזרה, אבל להיכנס אי אפשר כי אין לי כסף. וכך עמדתי לי שם והתחלתי לצעוק ולא בנחת – הלו, אקסיוז מי, הלו אקסקיוז מי. הגברת הגיעה. הסברתי לה ששכחתי את הארנק. היא לא אומרת לי כלום, נעלמת, חוזרת עם נייר ועט ואומרת לי תכתבי את השם והפרטים ואנחנו נבדוק. הדם בהתחלה ירד לי לרגליים ואחר כך עלה למוח. איט וואז סקנדס אגו וואט דו יו מין יו וויל צ'ק?- יו הב טו ווריט דאון יור ניימ, היא חוזרת על עצמה. היא לא אומרת לי כלום, מצאה, לא מצאה ואני מרגישה איזה ניצוץ סדיסטי. עוד מחשבה: את כל החרא של החיים שלה היא עכשיו הולכת לשפוך לי על הראש.

אתון: איט איז סטיל זר, איט וואז אה סקנד אגו, איף אי וויל נוט גו אנד טייק איט , סמבאדי וויל טייק איט.

גברת מיסטר קלין: וורייט דאון יור ניימ.

אתון רושמת את השם שלה על הדף ומחשבת את קיצה לאחור.

גברת: וואט קולור איט וואז?

אתון: רד.

היא  לוקחת את הנייר ונעלמת, מאחורי דלת שנראית כמו דלת של מחסן. דקה אחת ארוכה עוברת. דקה שנייה ארוכה עוברת, דקה שלישית עוברת. בדמיון אני רואה אותה סופרת את הפרנקים בארנק שלי ואני מברכת על עצמי שאני אף פעם לא מסתובבת עם כסף גדול עלי. אני מחליטה להפעיל לחץ ושוב מתחילה לצעוק: הלו, אקסיוז מי, הלו אקסקיוז מי. כלום. הלו, אקסיוז מי, הלו אקסקיוז מי. כלום.  הלו, אקסיוז מי, הלו אקסקיוז מי, וואר אר יו. אחרי עשר דקות ארוכות היא מופיעה: אי אמ טייקינג פיקצ'ורס אוף דה פספורט. היא עדיין לא אומרת לי אם מצאה את הארנק או לא. האם זה רק הפספורט? אבל הפספורט זה כבר הרבה. אני חוזרת להכרה ולוקחת אוויר, תירגעי, אני אומרת לעצמי. היא שוב נעלמת לעשר דקות. אחרי שהיא יצאה אלי עם הארנק ובו נמצא הכל – כולל כרטיס האשראי, כבר לא היה אכפת לי כלום: זה שהייתי צריכה לספור מולה את הכסף ולמלא טופס – עם כל הפרטים, כתובת, טלפונים, יו ניימ איט. היא נחמדה אלי: איי הב טו דו דיס, איף סמבודי וויל קאם אנד טייק נוט היז וואלט. משהו בהתנהגות שלה היה מסריח (ההיעלמויות הארכות האלה שלה – מה היא עשתה שם מאחורי דלת המחסן שאליו היא נעלמה וזה שהיא מתחה אותי עד הקצה האפשרי), אבל לי לא אכפת, הסוף טוב. היא מחייכת אלי ואני אליה. מבחינתי הרבה מאוד היה בידיים שלה ואין לי מושג מה בדיוק קרה – אבל בסוף ההחלטה שהיא קיבלה הייתה הנכונה מבחינתי.

***

כשהזוגי חזר מהפעם הראשונה שלו בשוויץ הוא סיפר שברכת השלום של השוויצרים נשמעת כמו ציוץ מוזר שהוא לא מצליח לפענח. כבר במלון הראשון שהיינו בו חטפתי ציוץ כזה. ואחר כך זה חזר על עצמו: צ'י, צ'י, צ'י, צ'י.  הגברת במשרד המידע לתיירים (שאחרי שהסתבר לה שאני מישראל, היא שאלה אותי אם אני צריכה Jew food= אוכל כשר) פענחה את זה עבורנו: הם מברכים זה את זה ב- grüezi שזה קיצור של  grüss goti ובתרגום לעברית צחה = אללה הוא אכבר.

***

וצילומים שהבטחתי. חוד זה צילום חלקי של החלק האחורי של המלון מצד שמאל יש לזה המשך. מבנה העץ הוא מהתקופה שהמלון נבנה בסביבות 1920.

 

זו שקה – זה צילום אחורי של בית החלומות. יש שם בותקה ענקית בשבילך.

 

והם הרבה מאוד מסתובבים ככה – זן אמנות אחזקת האופנוע, אבל לחלוטין, בכבישים בין ההרים מול הנוף המופלא הזה. אני רוצה גם.


וגם ככה לפני אלפי שנים נראתה הרגסוויל (מהמוזיאון להיסטוריה של קנטון לוצרן)

Read Full Post »