Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘מוות’

באחת בצהריים, כחום היום, צעדנו ערב רב בעקבות העגלה המתגלגלת. אתמול בלילה הוא נפטר. סרטן לבלב. תהליך מזורז ודחוס של סבל – לפני חודש וחצי הוא הלך לרופא כי כאבה לו הבטן. בדמי ימיו.
תהליך ההתמרה. לרגע אתה מדבר וחושב וכואב ופוחד וברגע הבא ישנה הגופה הזאת שמשלשלים אל הקבר ומניחים עליה את הבלטות. לאן נעלמת? לאן מה שהיה חי התאייד? איך זה שלא מחניק לך שם למטה בתוך האדמה? הרעיון הזה שהמוח והלב הם האחראים על החיים, הם מהות החיות – נראה לי מגוחך. זאת התודעה שהלב משמש לה בסיס. האם הלב והתודעה הם שני דברים נפרדים?

זה מה שאני אוהבת אצל היהודים, הכל ישר לפנים. הגויה שאינה מונחת בארון ורואים את הראש שמשתלשל כלפי מטה כשמחליקים את הגופה פנימה והכסף שדוחפים לרב לתוך היד, רגע אחרי האל מלא רחמים. רב, שנראה כאילו בטעות החליק אל תוך החליפה במקום להיות איזה סֶרְפֵר בקליפורניה. משקפי שמש כאלה עם זגוגיות כחולות ומשהו במבט, בשיער הבלונדיני, בשיזוף, בלסת הגברית. לרגע חשבתי שהוא יקרע מעליו את המעיל השחור, יפעיל טיפרקורד, ובסליפ שחור קטן יתחיל לרקד בין הקברים: יו קן אה אה אה, רינג מיי בל, שו בי דו בי דו.

הכל היה הזוי. החל ממסע הלוויה שמי שהוביל אותו מבית הנפטר אל בית הקברות טעה בדרך וכך שיירת המכוניות מצאה את עצמה טועה בכל מיני סמטאות ורחובות, והחל במסע הלוויה עצמו, זה שהתנהל ברגל. כאמור בחום היום, האלמנה, נתמכת בבת הבכורה ומסביב הילדות הקטנות, אני מאחורה בהשגחה ותמיכה של מים וטישו ושאף אחת לא תתמוטט, הזוגי שגדל עם האיש מאז שהוא היה ילד, צועד לידי והדמעות זולגות לו על הלחיים ומסביב ישנה ההליכה השקטה הזאת, פה ושם קול בכי, מישהו מקנח את האף. הרב- סרפר מסלסל ונתמך בעגלה שאותה דוחף הקברן. נראה שלרב- סרפר יש חיבה אל המתים שלו, מין קירבה כזאת, פמיליארית. ואני הולכת, תוהה ומתבאסת מהאופן שבו הרוחניות נגזלה מהחילונים שסביבי שברגעים האלה נצמדים אל הפורמט היחיד של איזה טקס שיש לו משמעות שאותו מציעים לובשי השחורים שצועדים לפנינו. אבל בה במידה ברגעים האלה אני מודה להם בלב, כי הם היחידים שמכניסים איזו לחלוחית של משמעות רוחנית לכל הטקס הזה. "עקביא  בן  מהללאל  אומר  הסתכל  בשלושה  דברים  ואין  אתה  בא  לידי  עבירה. דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת?- מטיפה סרוחה, ולאן אתה הולך? – למקום עפר,רימה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון?  לפני מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא". הרב של האיש שקברנו היום נשא דברים. האיש שקברנו היום, החל איזה תהליך של חזרה בתשובה בעקבות מות אביו. כשאני חושבת על זה, אני חושבת שהוא רצה להתחבר מחדש אל האבא. אני חושבת שהוא כל כך התגעגע אל האבא שהוא מת אליו.

 א  יושב, בסתר עליון;    בצל שדיי, יתלונן.
ב
  אומר–ליהוה, מחסי ומצודתי;    אלוהיי, אבטח-בו.
ג
  כי הוא יצילך, מפח יקוש;    מדבר הוות.
ד
  באברתו, יסך לך–ותחת-כנפיו תחסה;    צינה וסוחרה אמיתו.
ה
  לא-תירא, מפחד לילה;    מחץ, יעוף יומם.
ו
  מדבר, באופל יהלוך;    מקטב, ישוד צוהריים.
ז
  ייפול מצידך, אלף–ורבבה מימינך:    אליך, לא ייגש.
ח
  רק, בעיניך תביט;    ושילומת רשעים תראה.
ט
  כי-אתה יהוה מחסי;    עליון, שמת מעונך.
י
  לא-תאונה אליך רעה;    ונגע, לא-יקרב באוהלך.
יא
  כי מלאכיו, יצווה-לך;    לשמורך, בכל-דרכיך.
יב
  על-כפיים יישאונך:    פן-תיגוף באבן רגלך.
יג
  על-שחל ופתן, תדרוך;    תרמוס כפיר ותנין.
יד
  כי בי חשק, ואפלטהו;    אשגבהו, כי-ידע שמי.
טו
  יקראני, ואענהו–עימו-אנוכי בצרה;    אחלצהו, ואכבדהו.
טז
  אורך ימים, אשביעהו;    ואראהו, בישועתי.

הייתה שם נציגות נכבדה מבית חב"ד והם היו היחידים שנשאו דברים ואני התבאסתי שאף אחד מאיתנו לא אמר כלום.

וצעדנו בדרך ואז הגענו אל החלקה. שם נעצרנו. מסתבר שלא עדכנו את הרב-סרפר שקוברים היום יהודי שומר שבת. הידעתם יהודים יקרים שבבתי הקברות של החברא-קדישא ישנן חלקות לצאן קדושים שומרי שבת וחלקות לחארות מהסוג שלנו? התחושות היו מעורבות. האלמנה התבקשה להחליט האם היא מעדיפה לחכות רבע שעה כדי שיחפרו חלקה בחלקת שומרי השבת. זה טוב לנשמה שלו, אמר לה הרב. האלמנה כדי לכבד את בן זוגה המאמין ז"ל, בחרה בחלקת שומרי השבת, וכך מצאנו את עצמנו צועדים אל צידו השני של בית הקברות עד שהגענו קרוב לחלקה ואז מתחת לצילו של עץ עמדנו. המת היה מונח על העגלה ומסביבו אנשי חב"ד. הם עמדו ודיברו ליד הגופה ואני לא יכולתי לסבול את זה. ביקשתי להגיד תהילים וכמו באיזה מגע קסם הם התיישרו כולם וככה הם ואני במרחק, כשהמת שוכב בינינו, התחלנו להתפלל בשקט עד שהחלקה נחפרה. זה היה רגע מלא עוצמה.

ואז קברנו אותו. ונסענו אליו הביתה, אל הדירה החדשה שהוא קנה והוא לא גר שם יותר.

 

 

And who by fire, who by water,
who in the sunshine, who in the night time,
who by high ordeal, who by common trial,
who in your merry merry month of may,
who by very slow decay,
and who shall I say is calling?

And who in her lonely slip, who by barbiturate,
who in these realms of love, who by something blunt,
and who by avalanche, who by powder,
who for his greed, who for his hunger,
and who shall I say is calling?

And who by brave assent, who by accident,
who in solitude, who in this mirror,
who by his lady's command, who by his own hand,
who in mortal chains, who in power,
and who shall I say is calling?

Read Full Post »

מייקל ג'קסון, מביך להודות, היה בעצם קונצרט הרוק האחרון שהלכתי אליו. גרתי אז בירושלים וקפה הבית שלי היה "אקראי". אם יש ירושלמים שקוראים אותי, הם בוודאי יודעים מה היה קפה "אקראי" בשנות ה-90, להם לא צריך להסביר. למי שכן צריך להסביר, אני רק אספר שהייתה תקופה שאת ימי שישי היינו מסיימים בריקודים על השולחנות, לבושים בחזיות של מדונה (כן, גם הבנים)…יוסי ואיציק (הבעלים שהיו גם זוג) הובילו סצנה הזויה, שאני והזוגי דאז היינו חלק ממנה. הזוגי דאז היה הומו, שחשב שבגלל שהוא נמשך אלי, הוא הפך להיות סטרייט… היינו שנה וחצי יחד וזאת הייתה תקופה מדהימה. הוא ובעיקר ההורים שלו (הייתי בת בית אצלו, גרנו יחד והיינו מבלים גם המון בבית של ההורים שלו) דיברו על חתונה – אני ידעתי שזה ייגמר. וזה אכן נגמר עם הדני שאותו הוא פגש בנסיעה שלו לדנמרק. העובדה שלא סיפרתי לעצמי סיפורים, אפשרה לנו להישאר חברים גם כשהדני נכנס לתמונה. נשארנו חברים טובים במשך שנים אחרי, עד שגם זה נגמר לצערי, היום אנחנו בקשר מאוד רופף. ואם יש משהו שחסר לי, זה הטעם האדיר שלו והכף ההיסטרי שזה היה לעשות איתו קניות. החל מנעליים וכלה בספות לבית, זה והצחוק – צחקתי איתו כמו שלא צחקתי עם אף אחד. יכולנו לשבת שעות ופשוט להתפקע בהיסטריה, ככה זה גם התחיל.

בזכותו זכיתי להכיר את ההוויה ההומואית לפרטיה. זה עולם מופלא, במיוחד כשאתה הומו צעיר ויפה. אחר כך, אם אתה לא מצליח למצוא לעצמך מסגרת זוגית/משפחתית יציבה, זה הופך להיות אכזרי. אין להשוות בין מסיבות/בארים/דיסקוטקים של סטרייטים למסיבות של גייז. זה שתי פלנטות שלא נפגשות ואני זכיתי למסיבות הכי מופרעות. הייתה גם תקופה שחשבתי שכל הגברים הם הומואים, עד שהבנתי שיש גם כמה סטרייטים…

 אני מסתכלת על האתון שהייתי ועל האתון שהנני ולפחות באופן שבו מתנהל היום יום – אני חיה חיים כל כך שונים היום. לא בארים, לא דיסקוטקים, לא מסיבות, אין "קפה הבית", בקושי יש קפה שבו אני נפגשת עם חברות בנות 83 (כן יש לי חברה חדשה בגיל הזה… צריך להתחיל להתכונן),  נשארה האינטנסיביות – אבל היא מקבלת ביטוי שונה.

 נסענו לקונצרט של מייקל בפארק הירקון ואני חושבת שהוא נחת ממסוק (או שאני ממציאה? ) – משהו במגלומניה של העניין והפלסטיקיות חסרת הלחלוחית הוציאה לי את החשק מהופעות רוק המוניות לנצח. בעניין מוטיב הפלסטיק – מישהו גם טפטף עלי פלסטיק שרוף וחם של כוס הפלסטיק שהנר שהיה בה המיס אותה. אני חושבת שזמן קצר לאחר מכן מדונה הגיעה. אבל אני איבדתי את זה.

אני זוכרת שעקבתי אחריו בעניין. עניין ומשך אותי העושר העצום שלו והכוח שהוא מייצר. ככל שקראתי יותר וראיתי גם איזה סרט דוקומנטרי שעשו עליו – כך הלכה והתרחבה אצלי ההבנה שמדובר באדם אומלל במיוחד. מהסצנות מהסרט שנשארו לי בראש, אני זוכרת את הסצנה שהוא נכנס לחנות עתיקות, שכל פריט בה, התחיל ממיליון דולר, עמודים ששרדו מהאימפריה הרומית, פריטים אותנטיים מהקברות של הפרעונים, כאלה. ומייקל יקירנו עבר בחנות ופשוט הצביע. הוא רוצה את זה רוצה את זה וכו'. וחשבתי על הבזבוז חסר התכלית הזה – וכמה שהוא לא מנצל נכון את הכסף ומתוך כך, כמה שהכסף איבד משמעות עבורו. וגם בסרט הזה ניסו לדבר איתו על המוות – והבנתי שהמוות מאוד מפחיד אותו ושהוא לא מסוגל להיפגש עם העובדה שלנסיעה הזאת יש תחנה סופית. הוא אמר למראיין שהוא לא ימות, הוא יחיה לנצח ואז הבנתי שהמצב חמור מאוד.

תמיד חשבתי שהתחושה הכבדה הזאת של הסתמיות שתוקפת אותי בהלוויות של אנשים, קשורה במרבית המקרים לעניין הזה של אבק ברוח. אני רואה שגם במקרה של מייקל, למרות הפרסום ולמרות החיים שבמובנים מסוימים היו עשירים מאוד, עשירים לא רק במובן של כסף, אלא של יצירה ועשייה, עדיין משהו מהתחושה הזו מופיע. הוא גרף מיליונים, זכה לפרסום ענקי, יצר, אבל הוא היה אומלל, בודד, אכול רגשי נחיתות ושנאה עצמית ותקוע פסיכולוגית. וזה בהחלט מסמן לי תוואי – זה לא הפרסום, זה לא ההיקף, זאת לא האינטנסיביות, לא העוצמה, הכוח, גם לא ההשפעה –  אז מהי אותה איכות שהמוות לא מצליח לאיין?
האם יש בכלל מקום לאיזה מין קביעת אמות-מידה שאיתן ניתן למדוד? להשוות בין חיים שנחיו? או שלכל  חיים יש ערך, מעצם עובדת היותם? כן, אני מרגישה שבקביעה האחרונה יש אמת שמתחברת גם לזה שבעצם לכל אחד מאיתנו יש תשובה אחרת לעניין של מה הופך את חייו ל"שווים", לכאלה ששווה לחיות אותם.
אם אפשר אולי בכל זאת לנסח איזו קביעה כללית, זאת תהיה הקביעה שחיים טובים הם חיים שמתקרבים לתשובה לשאלה האישית הזאת – לא רק מבחינת מודעות אלא בעיקר מבחינת ההתעקשות לחיות את התשובה.

 

Read Full Post »

מתה השכנה שלי

לא , לא זאת. זאת הצליחה להרחיק אותו מהבית ובדיעבד הסתבר לי שהגבר המבוגר שגר בקומה הראשונה הוא בעלה הראשון. עכשיו היא ובעלה הראשון חזרו לגור יחד כ"שותפים". יש לחיים כזאת דינמיות, שאם מישהו ינסה להמציא אותה הוא לא יצליח.
ודווקא על הרקע הזה, המוות תמיד כל כך מוזר. כל כך מוזר ובלתי נתפס ולא נגיש לעזאזל. הנה האישה החביבה הזאת שהייתי מחליפה איתה דיבורים, שהסדינים הארוכים שהייתי תולה בחוץ הקפיצו לה את הסעיף, שהייתה בה עוקצנות כזאת ומצד שני חוכמה, הנה היא אי-נ-נה.

פופס. אין בן אדם.

בעלה נפטר לפני פחות משנה ואני חושבת ששם נעוצה הסיבה למוות שלה. אחרי שהוא נפטר היא הייתה מסתובבת ולוחשת: הוא היה הגיבור שלי, הוא היה אומר לי רחל, מה אני יכול לעשות עבורך, הוא נשא אותי על כפיים. איש טוב. הוא היה איש טוב. הוא היה הגיבור שלי ועיניה היו מתמלאות דמעות.  הסיבה הפרוזאית היא נפילה במדרגות. אתם קולטים? רחל הייתה אישה לא קטנה ומסורבלת והיא פשוט צנחה על השפיץ של המעקה מברזל וחבטה את הראש פעם במעקה ופעם במדרגה. לא מתה במקום. המון שטפי דם והסתבכויות.
הספקתי עוד לדבר איתה כשהיא חזרה מבית החולים ( רק כדי כעבור יומיים לחזור לשם שוב והפעם לתמיד) והתיישבה רועדת על שרפרף במדרגות. הבן שלה התרוצץ סביבה כל הזמן.
רחל שחררה מהר יאמר לזכותה.  אתמול ליד הדלת שלה לחשתי דברים, מי יודע אולי היא שומעת. אמרתי לה שהיא הייתה שכנה טובה.

היום הייתה ההלוויה, לא הלכתי. 

Read Full Post »

איך בן-אדם נכנס אל שדה החיטה ומכוון אל עצמו רובה, היישר אל בית החזה ואחר כך גוסס יומיים, וכל זה קורה לו כשהוא בגיל שלושים ושבע. עשר שנים של יצירה, שבהן הוא יוצר את כל מה שהוא מוריש לנו. יצירה שבאותו הרגע אינה שווה עבורו, במובן של להמשיך לחיות. איך הוא נכנס אל שדה החיטה ומכוון רובה אל עצמו כי הוא בטוח שהוא כישלון, שאין לו עתיד ואין לו תקווה. שהוא לעולם לא יצליח למכור עבודות, שהוא מעמסה על תיאו ושהמצב רק ילך ויחמיר.
להיפגש איתו בנקודה הזו, כדי לזכור. לזכור את כוח ההרס של הדימוי העצמי, של הייאוש, של תחושת הדחייה והכישלון. מה זה עושה לך, גם כשיש לך יכולות וכישרונות אדירים.
אתה שר את השיר שלך, הכי יפה שאתה יודע לשיר וכל מה שאתה שומע זה קרקורים מקרטעים.
וגם – כשהוא כבר היה מוכן להכיר באיזו יכולת, זה היה כל כך מוקטן, כל כך מצומצם: "כל מה שיש לי לתרום זאת היכולת שלי לעבוד עם צבעים", הוא כתב לאחיו.

חמש שנים אחרי שהוא מחליט שהוא הופך להיות צייר ומסתער על הציור בדיוק באופן שבו הוא הסתער על עבודת האלוהים כשהוא חשב שהוא הולך להיות כומר, הוא מנסה לצייר יצירת מופת. הוא מצייר ראשים לומד לצייר פורטרטים. עכשיו חוקרים אותו חוקר באותה התקופה את העבודה עם הצבעים. [במוזיאון הציגו מחקר חדש שמתחקה אחר האופן שבו הוא חקר את הצבע ומצא דרכים חדשות לעבוד איתו].
הוא מצייר אותם אוכלים תפוחי אדמה. "אוכלי תפוחי האדמה" הוא קורא לחמשת הדמויות שיושבות ליד השולחן. עייפות מיום העבודה המפרך בשדה. "הידיים שחפרו להוציא את תפוחי האדמה הן אותן הידיים שאוכלות אותם עכשיו", הוא כותב לאחיו. זה מה שהיה חשוב לו להעביר בעניין הזה של האיכרים. את הפשטות, החיבור אל הטבע, האנשים שמרוויחים בזיעה, ביושר, את המזון שהם אוכלים.
שעשעה אותי המחשבה שכבר אז, אלו שחיו בסוף המאה ה-19, הרגישו צורך לחזור אל הטבע, לברוח מהעולם המתועש, מה"עולם העירוני המתורבת". האיכרים סימלו עבורו את העניין.
ממנו למדתי שהנושא גם הוא חשוב. שהנושא לעולם איננו מקרי. אתה לא סתם במקרה מציב איכר מול המכחול שלך, או חמניות, או שקד פורח. למשל השקד הפורח שהוא צייר בשנה שבה הוא ירה בעצמו. הכוח הזה שביקש לחיות, שרצה לחיות, שקיווה כל כך לפריחה. גם ציורים מלאי חיות בצבעים בוהקים, היו באוסף הציורים שהוא צייר בשנה האחרונה שלו כשהוא משתחרר מבית החולים לחולי הנפש. תשושי נפש קוראים להם היום.

ברור שתמיד הבנתי שהנושא הוא חשוב. אבל דרכו הבנתי עוד קצת איך הנושא הופך להיות שיח גם מול האחרים. את הפוליטיקה של הנושא. איך בתקופות שונות מותר לצייר את זה ואסור לצייר את זה. או שמותר לצייר את זה רק בצורה מסוימת או בזווית מסוימת, או בצבעים כאלה או באחרים. המוסכמות שלתוכן אנחנו נפלטים והן נכפות עלינו מבלי שנבחין. נקודת מוצא שהיא נקודה עיוורת.

הוא מצייר את יצירת המופת ובקושי זוכה לאיזה הד. מאוכזב מאוד הוא מפסיק לרצות ליצור יצירת מופת.
עמדתי שם מול הציור ושוב עלו לי המילים של איליה קאזן, המילים שאני ומרג' ליטפנו כאן. אני רוצה להביא כאן את הציטוט המלא יותר[1], שנראה לי כל כך רלבנטי לטרגדיה המיוסרת של וואן גוך:

"באדם יש גרעין חיוני שבו שוכן כבודו העצמי. כשגרעין זה נמחץ, קורה דבר נורא, אף שאדם לא יפגין זאת מחמת גאוותו, פחדו או בורותו: המגננות הטבעיות בגופו מאבדות את כוחן וחדלות לשמור על הגוף ולהתנגד למחלות. זו הדרך אל הקבר. הבשר והרוח תלויים זה בזה. כשאדם במודע או שלא במודע מתכחש לעצמו, מתרחש בו משהו מסתורי ונורא. הנפש מעבירה את המסר וכוחו המגונן של הגוף, המערכת החיסונית, קוראים לכך – מפקיר לאיטו את הגוף למחלות הממאירות, הממתינות לפרצה זו. האדם הוא מיקשה אחת, וגרעינו הוא מה שנהגו לפנים לקרוא הרוח, לעיתים רוח הקודש, משום שאכן היא מקודשת. רוח זו היא החייבת לשרוד, וכשאינה שורדת, איננו שורדים. כך הורג האדם את עצמו.

אף שבחיים יש שחיקה נוראית ובלתי נמנעת, ויש גם אויבים, הרי שמה שחשוב הוא לחזק ולאשש את תחושת הערך העצמי. החלטתי שאיש לא יפגע בי יותר, לא יכה בנקודות התורפה שלי; שאעמוד בכל ניסיון, בכל כאב, אתעלם מכל דחייה, ואעשה כמיטב יכולתי לחיות בהתאם לאמות המידה שלי – לא לתלות את חיי בהערכתם של אחרים…

למדתי להאמין שכל דבר הראוי שירצו להשיגו מצוי מעבר להישג ידינו – או נראה כך בתחילה. הפתרון הוא להתעקש, לא לסגת, להילחם את המלחמה שלך, לשלם את חובך ולהמשיך. המאמץ הוא הכל; המשיכו ואפשר שתגיעו – למרות הכל".

האם זה באמת אפשרי ליצור ולא לקרוס תחת תגובה עוינת? או אדישות? ברור שזה הופך להיות לבלתי אפשרי כשהתגובה העוינת או האדישה היא התגובה היחידה שאתה מכיר כילד ואז בכל פעם שאתה מגיש את היצירה שלך לעולם שנשאר אדיש אליה – זה בלתי נסבל. ברור לי שאצלו זה התחיל עם חוסר האמון של ההורים ביכולת שלו להצליח. כשהוא חותך לעצמו את האוזן, כותבת אמא וואן-גוך לאח: "הייתי מבקשת מאלוהים שייקח אותו, אבל אנחנו צריכים לקבל את מה שניתן לנו".

יחד עם זה גם ברור לי שלהפסיק ליצור זאת לעולם לא הברירה הנכונה, גם לא הייאוש.

אחרי שוינסנט יורה בעצמו, אחיו נפטר ממחלה חצי שנה אחריו. פרט מרתק נוסף בסיפור העמוס הזה שלדעתי מצביע על קירבה מאוד גדולה בין השניים.
לאחר מותו של בעלה גיסתו של וינסנט, Jo Van Gogh , הופכת ליחצנית, אשת יחסי הציבור של האמן המת. היא דואגת לזה שוואן גוך, שמעולם לא זכה בתערוכה ראויה בחייו יהיה מוצג בפריז, מוכרת ציורים שלו לגלריות ואספנים וגם מפרסמת ב-1914, את חליפת המכתבים בין וינסנט לתיאו. עוד נקודה להתעכב עליה – העולם לא במקרה מגלה את וינסנט ואן-גוך.
ואז נשאלת השאלה, איפה היא הייתה כשהוא חי? מדוע היא והאח לא פעלו באופן נמרץ יותר?
קניתי את הספר בהוצאת פינגווין. אני אקרא את המכתבים בניסיון למצוא תשובות.
אם תיאו ווינסטנט היו כל כך קרובים – איך זה שוינסנט הרגיש בודד כל כך? וגם- מה הניע אותו? מה הוא הבין על העולם, על האמנות? מה היה מערך האמונות שלו? התהליכים שהוא עבר.
כל זה על פני השטח. מה אני באמת מנסה להבין, לא ממש ברור לי. מה כל כך מושך אותי באיש שחי שנים על קפה ולחם? בפריז הוא הוסיף לקוקטייל הנזירי הזה גם כמויות לא מבוטלות של אלכוהול – תפריט שיצר אצלו בעיות שיניים וקיבה.
אחר כך הגיעה האפילפסיה ובשלב הבא הקולות וההזיות.

סיפור הנפילה מושך אותי. איך אדם שאומר דברים נפלאים כמו: "אני מרגיש שאין דבר באמת אמנותי יותר מאשר לאהוב אנשים" או "הדרך הטובה לדעת את אלוהים היא לאהוב הרבה דברים" או "אני חולם את הציור שלי ואז מצייר את החלום" – איך הוא קורס מדמם אל תוך השדה הצהוב.
"הלוואי שהם היו מקבלים אותי כמו שאני" הוא כותב לאחיו תיאו – שם אני חושבת נעוץ המפתח של האסון. הייתי רוצה לצרוח לו: 'עזוב אותך וינסנט, הם לעולם לא יקבלו אותך כמו שאתה, זאת המשימה שלך, לא שלהם'.
הנה מצאנו את מוקד המשיכה – הלקח העצום של הסיפור הזה.


[1] חיי, עמ' 671.

Read Full Post »

Read Full Post »

עד שלשום הבלוג של מור-אור-לס היה קיים. הבלוג הופיע אצלי על הבלוגרול. הבלוג שהיא כתבה היה בעצם מכתב פרידה ארוך לילדים שלה, מהם היא נפרדת, בשל מותה הקרב. "צוואה רוחנית" היא קראה לבלוג.
הייתי המגיבה האחרונה בבלוג. מדי פעם בדקתי, מקווה לראות, שמא משהו התחדש. מאז דצמבר לא נוסף בבלוג דבר.
לא העזתי לשאול, לא העזתי לשלוח מייל. ההיכרות הייתה קצרה מדי.
מכיוון שהבלוג נמחק, אני מוחקת אותו מהבלוגרול. לא רציתי לעשות את זה מבלי להתייחס ולהיפרד ממור-אור-לס.
אני מקדישה לך moreorless היקרה – את השיחה הזו שהנחייתי בעבר:

שיחה אודות המוות

השיחה שלנו היום תתבסס על שיחה אחרת שכותרתה "שיחה אודות המוות". זוהי שיחה שמנהל יידו קרישנמורטי עם תלמידתו פופול ג'ייקר אודות המוות. ג'ייקר חוששת ממותו של קרישנמורטי, מהכאב הצפוי לה. עבורה המוות שלו, הוא נתק מהחמלה העמוקה שאיתה היא באה במגע באמצעותו.

בחרתי בשיחה זו שנושאה מוות, כי ג'ייקר בשיחה עם קרישנמורטי מבטאת היטב את התחושה האינטואיטיבית לפיה: מה נראה סותר יותר את תובנת הריקות(1) מאשר המוות האישי? המוות הצפוי לכל אחד מאתנו והכאב שאנו חווים כשזה קורה לקרובים לנו. אם התופעות כולן ריקות – כיצד זה קיים מוות? היחס האישי של כל אחד מאתנו למותו (הוודאי) רחוק מלהיות כאל מושג ריק.
לבחור במוות כנושא, חשבתי, אין כמוהו להמחיש עד כמה עבורי הריקות היא רעיון, רעיון שאני מבינה, רעיון שאני מקבלת – אולם הוא מנותק מהוויה היום-יומית שלי ומהאופן שבו אני חווה וחיה את חיי. בהוויה היום- יומית של חיי אני תופסת את עצמי כמי שנולדה וכמי שתמות. אני חוששת מהסוף הזה, שלי, של "אני". אני גם מבינה כי פחד המוות הוא המקור לפחדים שלי כולם. הפחד מהסוף – הוא הפחד האולטימטיבי ולכן הוא כה מעניין לחקירה.

נקודת המוצא שלי היא ש"אני" תופסת את עצמי כתופעה נפרדת: הנה יש לי, התחלה וסוף ואמצע שהוא חיים- וכל זה הוא יחידה נפרדת: החיים שלי. אף אחד אחר אינו חי את חיי וכשאני אמות ואחווה את חוסר הנוחות שיש במוות – זאת תהיה החוויה "שלי". כשיקברו אותי, האירוע הייחודי הזה שהוא "אני", יפסיק להתקיים. זוהי התפיסה שאיתה אני יוצאת למסע הקריאה בקרישנמורטי.


(1) הריקות הוא מושג מרכזי בבודהיזם. מושג הריקות מכוון לכך שאין בעולם תופעה שיש לה קיום עצמאי משלה. זאת משום שכל תופעה בעולם קשורה בקשר של סיבה ומסובב לתופעות אחרות ולעולם אינה נפרדת, עומדת עצמאית. בנוסף לזה, התופעות נמצאות במצב מתמיד של שינוי, הן עולות ונעלמות באופן מתמיד – הקביעות שאנחנו מייחסים לתופעות היא אשליה. לכן כל המושגים והקטגוריות שאנחנו משתמשים בהם הם בעצם ריקים מתוכן שיש בו ממש. מכאן מושג הריקות.
________________________________________

מספר מילים אודות קרישנמורטי:

קרישנמורטי, נחשב לאחת הדמויות הבולטות בתחום הרוח במערב במאה ה-20. הוא נולד בסוף המאה ה-19, ב-1895 בדרום הודו, הוא היה הילד השמיני במשפחה ממעמד בינוני. סיפור חיים יוצא דופן. כשהיה בן 14, הוא אומץ על ידי Annie Benson , מי שהייתה אז הנשיאה של האגודה התיאוסופית. אגודה שניסתה לחבר תורות רוחניות ממזרח וממערב וביקשה להפיץ תורה של אחוות עמים ואהבת האדם. חברי האגודה (שמרכזה בבריטניה והיה לה גם סניף במדרס) עסקו בתקשור, מתוך כוונה "להוריד" ידע רוחני באמצעות יישויות שהם תקשרו איתן לטובת האנושות. חברי האגודה חיפשו את המורה הגדול שאת בואו הם חזו ובקרישנמורטי הם גילו כוחות רוחניים מיוחדים.

בנסון לקחה את קרישנמורטי ואת אחיו Nitya לאנגליה – שם הם חונכו באופן פרטי.
ב-1929, בגיל 34 קרישנמורטי דחה את מעמד הגורו, המורה של האגודה (כולל הנכסים שקיבל בתוקף תפקידו) – באומרו: 'אני לא גורו ואינני יכול להיות גורו'.

קרישנמורטי סירב להוות סמכות עבור אדם אחר: "אדם צריך להבין לבד, לא דרך אדם אחר. הייתה לנו אוטוריטה של מורים, משיחים ומאסטרים. אם אתה רוצה לגלות מהי מדיטציה, תצטרך להניח הצדה, באופן לגמרי מוחלט, כל אוטוריטה שהיא".

קרישנמורטי הצהיר שמטרתו היחידה היא לעזור לבני אדם להשתחרר ממגבלותיהם הפסיכולוגיות. ומאותה שנה הוא נסע ברחבי העולם ודיבר בפני אנשים, כתב עשרות ספרים ותורגם ל-33 שפות.

קרישנמורטי היה איש רוח עצמאי במובן שהוא לא השתייך לכת או לזרם, הוא דיבר בשפה ייחודית משלו. ניתן לזהות דמיון גדול בין התפיסה שהוא בטא לבודהיזם. קרישנמורטי דיבר על אותה התפיסה עצמה כפי שהיא באה לידי ביטוי – בארבע האמיתות הנאצלות. הטרמינולוגיה שונה, אולם המהות זהה. הטרמינולוגיה שונה כי קרישנמורטי דיבר בגובה העיניים של התקופה, מעין נביא נודד שמטרתו לעורר בני אדם למצבם ולמצבו של העולם. קרישנמורטי דיבר על החיים כפי שאנו מכירים אותם – כסבל. כשהוא תיאר סבל הוא תיאר אותו במונחים מודרניים: ללכת למשרד לעבודה כל יום, החזרה המייגעת והאפורה של השגרה, הרצון להיות מישהו, קריירה, להשיג כסף, מעמד, אהבה.

הוא דיבר כמו הבודהיסטים על סבל שזרעיו טמונים בתודעה האנושית, האישית והוא גם דיבר על היכולת להשתחרר מהסבל על ידי שינוי התודעה והתפיסה. שחרור שהוא תוצר של טרנספורמציה עצמית, תוצר של שינוי עמוק שעובר האדם. שינוי רדיקלי, זהה לזה שמציע הבודהיזם. זהו שינוי שנמצא באחריותו של כל אחד מאתנו, ומבחינת קרישנמורטי זהו גם השינוי היחיד אשר עשוי להוביל לשינוי העולם.
כל עוד אותו "אני" שהאדם מייצר קודם ל"אני" של כל אחד אחר – מלחמות ואלימות תהיינה לחם חוקנו. האחיזה ב"אני" היא המוקד לאלימות ולסבל. לא מדובר בשינוי של סדרי עולם אלא האדם הוא שמשתנה. זאת אומרת שינוי יכול להיקרא רק מה שיכול להוביל להפסקת האלימות בעולם. כל אדם יכול לשנות את אישיותו, את טבעו, את התנהגותו, את הצורה שבה הוא תופס את העולם, שינוי מוחלט וקיצוני. השינוי הזה נעשה באמצעות התבוננות.
הדימוי שקרישנמורטי השתמש בו כדי לתאר כיצד צריכה ההתבוננות להיעשות הוא: הסתכל על עצמך באותה ערנות שבה היית עושה זאת אם בפינת החדר היית מגלה נחש – תהיה דרוך מאוד, קשוב מאוד.
כלי נוסף המחולל שינוי הוא מדיטציות.
_____________________________________

בשלב הזה הקראתי את תרגום השיחה בין קרישנמורטי לפופול. כאן אני אציין רק ציטוטים נבחרים, בבחינת כותרות:
– סיום הסבל, הסבל של הסיום.
– מה מסתיים?
– מדוע אני בצער?
– אני בצער: אף פעם לא הבנתי את המשמעות של הסוף; אף פעם לא סיימתי באופן מוחלט אמונה, התקשרות ( אחיזה).
– לסיים באופן מוחלט, אבסולוטי את הזיכרון של כל זה, זה מוות.
– הכנס למשכנו של המוות בעודך חי.
– לסיים אחיזה = מוות.
– האחר איננו ממין הזמן.
– על מנת להבין – ללא זמן – את אשר מתקיים לעד, על הנפש להיות חופשייה מכל מה שאדם אגר פסיכולוגית שזה זמן. לכן חייב להיות סיום.
– ההכרה של האדם היא התוכן שלה.
– כל תנועת המחשבה היא תוכן.
– התנועה של המחשבה זו תנועה של זמן.
– יש מצב קיומי המתגלה כקרישנמורטי.
– זה לא שלך או שלי. זה נמצא שם.
– על מנת לחיות את זה מתבקשת, נדרשת, תבונה ערה אשר רואה את תנועת המחשבה.
– תבונה מודעת לפעילות המחשבה מסיימת אותה. זאת היא מדיטציה אמיתית.
– למוות אין משמעות מאחר ואת חיה עם המוות כל הזמן.
– כשהנפש מסוגלת לחיות עם סיום היא מסוגלת לחיות עם סיומם של הזמן והידע.

***

בבסיס התפיסה הרגילה שבה אני תופסת את העולם עומדת ההיאחזות. אני נאחזת בדעות שלי, ברעיונות שלי, בטעמים שלי, במה שאני אוהבת ובמה שאני שונאת. אני מייצרת דימוי של עצמי ונאחזת בו. אני מייצרת דימוי של בן-זוגי, של המטרה של חיי, של המשמעות של חיי. מההחזקה הזאת אני שואבת ביטחון. בתוך הממשות שבה אין כל וודאות אני מייצרת מקלט של ביטחון, שממנו אני מפחדת עד מוות להרפות – עד מוות תרתי משמע.

הדבק של האחיזה היא ההזדהות. ההזדהות שלי עם היציר המחשבתי הזה שנקרא "אני", "אני" שמה את עצמי לפני הכל – אני מרכז העולם של עצמי – אני קודמת לכל אחד אחר ולכל דבר אחר. אני מרחיבה את ההיקשרות מ" האני" ל"שלי". ה"שלי" הוא שלוחה מייצגת של "אני". ההזדהות היא עם המחשבות שלי, עם התגובות שלי, עם הרגשות שלי, המטרות שלי, הגוף שלי, המשפחה שלי, הלאום שלי, האהבה שלי, הסבל שלי – כל זה הוא "שלי".

וכל זה – ההיאחזות, ההזדהות – שקרישנמורטי מכנה "היקשרות" – מתקיים בתנועת רצף של המחשבות. כל תנועת המחשבה היא תוכן.
חשוב להבין שבניגוד לאופן שבו אנחנו נוהגים לחשוב- שקיימת מחשבה לחוד ותוכן של המחשבות לחוד, [זאת אומרת קיימת "חשיבה" שמייצרת מחשבות] – למעשה: בכל רגע נתון המחשבה והתכנים שלה הם אותו הדבר עצמו. ברגע נתון יש רק מחשבה אחת. הפיצול הדואלי בין "חושב" ל"מחשבה", הוא מצב שהמחשבה מייצרת כשהיא הופכת את עצמה לנושא. הפיצול הוא משחק בדיוני שמייצרת החשיבה עצמה. זהו בסיס האשליה.

מהי ההכרה כפי שאנחנו מכירים אותה? זוהי התנועה בזמן שמדבר עליה קרישנמורטי. המחשבות אודות עצמי הנשענות על העבר והולכות אל העתיד. אני משתמשת בחומרים מהעבר כדי לצייר לעצמי עתיד שבו אין כל הפתעה. אינני יכולה להמציא משהו שמעולם לא פגשתי בו, שטעמו זר לי לחלוטין. אני לועסת כל הזמן את אותם חומרים ישנים. אין התחדשות.
אין חדש כי אין מוות. אין התחלה כי אין סוף. אינני נפרדת מדברים. אני אוחזת בהם, מזדהה איתם.

קרישנמורטי מתאר זאת יפה: "בואי נאמר שיש משהו, זיכרון של חוויה שאני מטפח, שאני מחזיק בו משום שזה הסב לי אושר גדול, תחושה של עומק, של רווחה. אני נצמד לזיכרון הזה".
בממשות, במציאות, אני כבר נמצאת במקום אחר, בסיטואציה אחרת, אבל, מתאר קרישנמורטי: "אני הולך למשרד, אני עובד, אבל הזיכרון מתמיד ומתקיים באופן כה יוצא דופן ומלא חיות, שאני נאחז בו; לכן לעולם אינני מגלה מה המשמעות של לסיים משהו".

הקשר הרגשי-פסיכולוגי הזה, שבו אין לי את האפשרות לקחת מרחק מההזדהות, להרפות את האחיזה. שבו אין לי הפסקה, שאותו אני לא מסוגלת ולא יודעת לסיים, זהו זרם אסוציטיבי של מחשבות שעסוק כל הזמן בעצמו, מנותק מהממשות. קרישנמורטי משתמש בדימוי של הנהר כדי לתאר את אותה הממשות – שאין לה התחלה ואין לה סוף, שאין בה יחידות נפרדות, שכל סוף הוא בו זמנית גם התחלה.
הנה האדם עומד שם מול הזרימה הזו, מול השפע הזורם הזה שהוא המשכיות ללא זמן. עומד האדם מול הנהר ואינו יכול להצטרף לזרימה הזו של הממשות. הוא לא יכול להתפנות אל הזרימה כי הוא מנסה לכופף את החוויה שלו, לארגן את העולם כפי שנוח לו, באופן שיתאים לדימויים, לדעות, לעמדות, לנטיות, לאינטרסים, הוא מנסה להרחיק את הבלתי נעים ולקרב את הנעים. הוא מחלק את הזרימה ליחידות בדיוניות, שבקביעות שלהן הוא נאחז. ההכרה המכוונת, המנתבת לפי מוטיבציה – לעולם במצוקה, לעולם בבריחה מתמדת מהממשות שאל תוכה האדם מפחד להיבלע, להעלם. האגו מפחד למות. אם יעלם בתוך הזרם – מי הוא יהיה אז?

אומר קרישנמורטי:
"על מנת להבין – ללא זמן – את אשר מתקיים לעד, על הנפש להיות חופשייה מכל מה שאדם אגר פסיכולוגית שזה זמן. לכן חייב להיות סיום".
"על מנת לחיות את הזרימה מתבקשת, נדרשת, תבונה ערה אשר רואה את תנועת המחשבה".
"תבונה מודעת לפעילות המחשבה מסיימת אותה. זאת היא מדיטציה אמיתית".
אומר קריטשנמורטי:
"אם תנועת המחשבה נפסקת, ההכרה, כפי שאנו מכירים אותה, איננה". מה נשאר? קרישנמורטי מכנה זאת " אחר", "זה". האחר איננו ממין הזמן. זה לא שלך או שלי. זה נמצא שם.

כשהנפש מסוגלת לחיות עם סיום היא מסוגלת לחיות עם סיומם של הזמן והידע .

Read Full Post »