Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘מוזיקה שחורה’

מייקל ג'קסון, מביך להודות, היה בעצם קונצרט הרוק האחרון שהלכתי אליו. גרתי אז בירושלים וקפה הבית שלי היה "אקראי". אם יש ירושלמים שקוראים אותי, הם בוודאי יודעים מה היה קפה "אקראי" בשנות ה-90, להם לא צריך להסביר. למי שכן צריך להסביר, אני רק אספר שהייתה תקופה שאת ימי שישי היינו מסיימים בריקודים על השולחנות, לבושים בחזיות של מדונה (כן, גם הבנים)…יוסי ואיציק (הבעלים שהיו גם זוג) הובילו סצנה הזויה, שאני והזוגי דאז היינו חלק ממנה. הזוגי דאז היה הומו, שחשב שבגלל שהוא נמשך אלי, הוא הפך להיות סטרייט… היינו שנה וחצי יחד וזאת הייתה תקופה מדהימה. הוא ובעיקר ההורים שלו (הייתי בת בית אצלו, גרנו יחד והיינו מבלים גם המון בבית של ההורים שלו) דיברו על חתונה – אני ידעתי שזה ייגמר. וזה אכן נגמר עם הדני שאותו הוא פגש בנסיעה שלו לדנמרק. העובדה שלא סיפרתי לעצמי סיפורים, אפשרה לנו להישאר חברים גם כשהדני נכנס לתמונה. נשארנו חברים טובים במשך שנים אחרי, עד שגם זה נגמר לצערי, היום אנחנו בקשר מאוד רופף. ואם יש משהו שחסר לי, זה הטעם האדיר שלו והכף ההיסטרי שזה היה לעשות איתו קניות. החל מנעליים וכלה בספות לבית, זה והצחוק – צחקתי איתו כמו שלא צחקתי עם אף אחד. יכולנו לשבת שעות ופשוט להתפקע בהיסטריה, ככה זה גם התחיל.

בזכותו זכיתי להכיר את ההוויה ההומואית לפרטיה. זה עולם מופלא, במיוחד כשאתה הומו צעיר ויפה. אחר כך, אם אתה לא מצליח למצוא לעצמך מסגרת זוגית/משפחתית יציבה, זה הופך להיות אכזרי. אין להשוות בין מסיבות/בארים/דיסקוטקים של סטרייטים למסיבות של גייז. זה שתי פלנטות שלא נפגשות ואני זכיתי למסיבות הכי מופרעות. הייתה גם תקופה שחשבתי שכל הגברים הם הומואים, עד שהבנתי שיש גם כמה סטרייטים…

 אני מסתכלת על האתון שהייתי ועל האתון שהנני ולפחות באופן שבו מתנהל היום יום – אני חיה חיים כל כך שונים היום. לא בארים, לא דיסקוטקים, לא מסיבות, אין "קפה הבית", בקושי יש קפה שבו אני נפגשת עם חברות בנות 83 (כן יש לי חברה חדשה בגיל הזה… צריך להתחיל להתכונן),  נשארה האינטנסיביות – אבל היא מקבלת ביטוי שונה.

 נסענו לקונצרט של מייקל בפארק הירקון ואני חושבת שהוא נחת ממסוק (או שאני ממציאה? ) – משהו במגלומניה של העניין והפלסטיקיות חסרת הלחלוחית הוציאה לי את החשק מהופעות רוק המוניות לנצח. בעניין מוטיב הפלסטיק – מישהו גם טפטף עלי פלסטיק שרוף וחם של כוס הפלסטיק שהנר שהיה בה המיס אותה. אני חושבת שזמן קצר לאחר מכן מדונה הגיעה. אבל אני איבדתי את זה.

אני זוכרת שעקבתי אחריו בעניין. עניין ומשך אותי העושר העצום שלו והכוח שהוא מייצר. ככל שקראתי יותר וראיתי גם איזה סרט דוקומנטרי שעשו עליו – כך הלכה והתרחבה אצלי ההבנה שמדובר באדם אומלל במיוחד. מהסצנות מהסרט שנשארו לי בראש, אני זוכרת את הסצנה שהוא נכנס לחנות עתיקות, שכל פריט בה, התחיל ממיליון דולר, עמודים ששרדו מהאימפריה הרומית, פריטים אותנטיים מהקברות של הפרעונים, כאלה. ומייקל יקירנו עבר בחנות ופשוט הצביע. הוא רוצה את זה רוצה את זה וכו'. וחשבתי על הבזבוז חסר התכלית הזה – וכמה שהוא לא מנצל נכון את הכסף ומתוך כך, כמה שהכסף איבד משמעות עבורו. וגם בסרט הזה ניסו לדבר איתו על המוות – והבנתי שהמוות מאוד מפחיד אותו ושהוא לא מסוגל להיפגש עם העובדה שלנסיעה הזאת יש תחנה סופית. הוא אמר למראיין שהוא לא ימות, הוא יחיה לנצח ואז הבנתי שהמצב חמור מאוד.

תמיד חשבתי שהתחושה הכבדה הזאת של הסתמיות שתוקפת אותי בהלוויות של אנשים, קשורה במרבית המקרים לעניין הזה של אבק ברוח. אני רואה שגם במקרה של מייקל, למרות הפרסום ולמרות החיים שבמובנים מסוימים היו עשירים מאוד, עשירים לא רק במובן של כסף, אלא של יצירה ועשייה, עדיין משהו מהתחושה הזו מופיע. הוא גרף מיליונים, זכה לפרסום ענקי, יצר, אבל הוא היה אומלל, בודד, אכול רגשי נחיתות ושנאה עצמית ותקוע פסיכולוגית. וזה בהחלט מסמן לי תוואי – זה לא הפרסום, זה לא ההיקף, זאת לא האינטנסיביות, לא העוצמה, הכוח, גם לא ההשפעה –  אז מהי אותה איכות שהמוות לא מצליח לאיין?
האם יש בכלל מקום לאיזה מין קביעת אמות-מידה שאיתן ניתן למדוד? להשוות בין חיים שנחיו? או שלכל  חיים יש ערך, מעצם עובדת היותם? כן, אני מרגישה שבקביעה האחרונה יש אמת שמתחברת גם לזה שבעצם לכל אחד מאיתנו יש תשובה אחרת לעניין של מה הופך את חייו ל"שווים", לכאלה ששווה לחיות אותם.
אם אפשר אולי בכל זאת לנסח איזו קביעה כללית, זאת תהיה הקביעה שחיים טובים הם חיים שמתקרבים לתשובה לשאלה האישית הזאת – לא רק מבחינת מודעות אלא בעיקר מבחינת ההתעקשות לחיות את התשובה.

 

מודעות פרסומת

Read Full Post »

 

 

 

Eminem – Lose Yourself

 

 

Look, if you had, one shot, or one opportunity
to seize everything you ever wanted… in one moment
Would you capture it, or just let it slip? Yo
His palms are sweaty, knees weak, arms are heavy
There's vomit on his sweater already
Mom's spaghetti, he's nervous
But on the surface he looks calm and ready to drops bombs
but he keeps on forgetting what he wrote down
The whole crowd goes so loud
He opens his mouth but the words won't come out
He's choking, how?
Everybody's jokin' now
The clock's run out, time's up, over BLOW!
Snap back to reality
Oh there goes gravity
Oh there goes Rabbit, he choked, he's so mad
But he won't, give up that easy, no
He won't have it
He knows his whole back's to these ropes
It don't matter, he's dope, he knows that
But he's broke, he's so sad that he knows
When he goes back to this mobile home that's when it's
back to the lab again, yo
This whole rhapsody
He better go capture this moment and hope it don't pass him
CHORUS
You better lose yourself in the music
The moment you own it, you better never let it go, oh
You only get one shot, do not miss your chance to blow
'cause opportunity comes once in a lifetime go
You better lose yourself in the music
The moment you own it, you better never let it go, oh
You only get one shot, do not miss your chance to blow
'cause opportunity comes once in a lifetime, yo
You better
Soul's escapin' through this hole that is gaping
This world is mine for the taking
Make me king, as we move toward a, new world order
A normal life is boring
But superstardom's close to post mortem
It only grows harder, homie grows hotter
He blows us all over, these hoes is all on him
Coast to coast shows, he's known as the Globetrotter
Lonely roads
God only knows he's grown farther from home, he's no father
He goes home and barely knows his own daughter
But hold ya nose 'cause here goes the cold water
These hoes don't want him no mo', he's cold product
And they moved on to the next schmoe who flows
and he knows dove and sold nada
And so the soap opera is told and unfolds
I suppose it's old partner, but the beat goes on
Da da dum da dum da da
Chorus
No more games, I'ma change what you call rage
Tear this muthafuckin' roof off like two dogs caged
I was playin' in the beginnin', the mood all changed
I've been chewed up and spit out and booed off stage
But I kept rhymin' and stepwritin' the next cipher
Best believe somebody's payin' the pied piper
All the pain inside amplified by the
fact that I can't get by with my nine to five
And I can't provide the right type of
life for my family 'cause man
these Goddamn food stamps don't buy diapers
And there's no movie, there's no Mekhi Phifer
This is my life and these times are so hard
And it's gettin' even harder tryin' to feed and water my seed plus see disohnor
Caught up between bein' a father and a pre-madonna
Baby momma drama, screamin' on her
Too much for me to wanna stay in one spot
Another damn or not, has gotten me to the point I'm like a snail
I've got to formulate a plot
'fore end up in jail or shot
Success is my only muthafuckin' option, failure's not
Mom I love you but this trailer's got to go
I cannot grow old in Salem's Lot
So here I go, it's my shot
Feet fail me not
'cause maybe the only opportunity that I got
Chorus
You can do anything you set your mind to man

____________________________

Lose Yourself, אמינם – ילד מבוהל שהצליח לקחת איתו את הפחד- שר: אם היה לך סיכוי אחד, הזדמנות אחת לתפוס את כל מה שאי פעם חלמת עליו? האם היית מנצלת את הרגע? או נותנת לו לחמוק?

עמוק בתת מודע
הכל ידוע.

לאבד את עצמי.
זה כל מה שתמיד רציתי
והנה אני לא מצליחה
למצוא את עצמי.

רגע אחד
ואחר כך עוד רגע.
ושוב רגע

התיישבתי
לשתות כוס תה
ושכחתי לקום.

לרגע התמונה מתבהרת.
הפחד המסמם
שהצליח
לטשטש
הפך
יריב ברור

נזכרת בהרגשה הרעבה שהספקתי לשכוח
עכשיו
או אף פעם לא
שוב מבחן האומץ.

תני את כל מה שיש לך.
תאבדי את עצמך.
תתעוררי.

Read Full Post »

אף פעם לא הצלחתי לרדת לעומק הטקסט הראפרי/ההיפ הופי[1]. הראפרים השחורים מברוקלין או מקווינס שרים במין סלנג שכונות שאפילו האמריקאים, במיוחד אם הם לבנים, לא מבינים. גם אם אני מצליחה להבין שורה פה, מילה שם אני עדיין מתקשה לרדת לסוף דעתו של המשורר. תוסיפו לזה את הקושי, שהמשורר עצמו לעיתים לא יורד לסוף דעתו ותבינו את התסכול. אני מאוד אוהבת את מה שנכנס תחת הכינוי הגלובאלי: מוזיקה שחורה, בעיקר כשזה עשוי טוב, דחוס, מלא, מרעיד את הריריות ואת הרמקולים (כן, לפעמים אני פרחה).

זאת אומרת, תמיד חשדתי שליריקה ראפרית זה לא טי. אס. אליוט, ושאולי אני לא מצליחה למצוא עומק – כי מלכתחילה הוא לא קיים ובכל זאת; הראפ צמח מאידיאולוגיה חתרנית, והוא מתיימר לשחרר טאבו-ים ולהשמיע לנו את קולם של חסרי הקול: הדפוקים, או אלו שנדפקו, או אלו שנדפקו ולא רוצים להידפק יותר –אוקיינוס אפשרויות מרגש – נשים ידפקו אותך, גברים ידפקו אותך, הסמים ידפקו אותך, הלבנים ידפקו אותך, העשירים, המערכת, אופס, כמעט כתבתי שיר. בקיצור, המילים הן חלק חשוב בהוויה ההיפ-הופית.

בשנה האחרונה עליתי על פתרון מקורי – קחו אוויר: גיליתי את הראפ הפולני. בחיי. רציתי לתת לכם פה דגימה, אבל לא ממש הצלחתי. הראפ בפולין הוא קטע חזק במיוחד, והיתרון הגדול שלו (אחרי החיסרון הגדול שלו – שזה המוזיקה עצמה) זאת היכולת האמיתית של הפולנים לכתוב, ושלי להבין את הדקויות – בהיותי דוברת פולנית כמו שפת אם.

תשאלו, איך הגעתי אל הראפ הפולני? המחשבה, שזה מוזר – לדבר שפה מבלי להכיר את התרבות, הובילה אותי לכמה מפגשים עם הפולנים ועם פולין ומכאן קצרה הייתה הדרך אל הראפרים של וורשה. היה במפגש עם פולין גם איזה אלמנט של התפקחות. אחרי המפגש הראשון פחות או יותר הבנתי שטעיתי בגדול, אם אתה גדל בבית של פולנים לשעבר, אתה מכיר את התרבות, תרצה לא תרצה.

אחת הנסיעות, למשל, הייתה נסיעה של משלחת רשמית. חלק מהסיפור היה שהפולנים אירחו אותנו בבית. אני זכיתי להתארח אצל מאצ'ייק, חתיך היסטרי בן 22, רחב גרם וגבה-קומה בדירתו הסטודנטיאלית. איך שנכנסתי היה שם רגע קסום של מפגש מחודש עם הפורצלנים מהמזנון (אני חוזרת -סטודנט בן 22), אבל השיא חיכה לי שכמאצ'ייק הלך אל הארון ושלף עבורי נעלי-בית[2]. חשבתי שאני קורסת כשזיהיתי שהוא מחזיק ביד את נעלי הבית של דודה סוניה עליה השלום.
מה שהרשים אותי במיוחד, וזאת הייתה תופעה שליוותה אותי מהרגע הראשון שרגלי דרכו על אדמת ורשה – כל מי שפגשתי, אבל כל מי שפגשתי, מקטן ועד גדול, גבר או בחורה, הומו או סטרייט, מצעיר עד זקן: כ-ו-ל-ם מדוכאים. ולא תגידו מדוכאים סטייל דיכי – אני מדברת איתכם על דיכאון קליני כבד. אין לי ספק שהארגון השיעי: "מדוכאי העולם", שורשיו נעוצים בקרקוב. חצי שנה בקרקוב (ובמיוחד אם זה קורה לך בחורף) ואתה תלך להתאבד עם שיר בלב, או לחילופין תהפוך לראפר פולני. באמת שאני לא מגזימה. אפילו החתולים שם מדוכאים – לא ראיתי דבר כזה בחיים. אחרי שהייה של שבועיים זה נחת גם עלי. אם הייתי צריכה להישאר שם, נניח שבוע נוסף מעבר לחודש ששהיתי שם, זה בטוח היה מסתיים באשפוז כפוי וטיפול בחשמל. גם ככה לאורך כל החודש, צלצלתי כל יום הביתה, עם נוהל שיחה קבוע בנוסח: 'אולי תדבר עם הסוכנת ותראה מתי הטיסה הקרובה ארצה'? מהצד השני של הקו עשו לי היפנוזה שתאפשר לי לשרוד עוד יום בממלכת הבאסה.

זאת הייתה זוועה וקשה לי להאמין שהיא התקיימה בדיוק לפני שנה. ממש בימים אלו – חגגתי (נניח) שם את כריסמס ואת ניו-ירס איב. הניו-ירס דווקא היה מוצלח פצצות; גיליתי שפולין זה המקום היחיד על כדור הארץ שבו אני יכולה לשתות ברצף בירה- וודקה- בירה-וודקה ולא להרגיש כי זה בא אל קרבי. בפעם האחרונה שניסיתי בארץ לשתות וודקה על קיבה ריקה – זה נגמר בקריסה על הדשא ליד הבית. הכלבים בשכונה באו להריח – והייתי כל כך מחוקה שלא יכולתי לגרש אותם ממני. לא ברור לי הפער הזה.

נחזור לראפ – ולמה מלכתחילה נזכרתי ללהג לכם פה עליו. זה הכל בגלל הDVD שתקוע לי עכשיו במכשיר: "המסיבה של דייב שאפל". ריכוז מרשים של יוצרי היפ-הופ/ראפ ומותק של סרט והכי חשוב : סוף כל סוף מישהו תרגם לי את המילים לעברית.

וזאת הייתה מכה. מה שיגורתי בא לי:
הנה לקט פנינים בשירות האתון העיוורת:
דֶד פֶּרֶז: הבית הלבן הוא מאורת סמים/ הדוד סם הוא הדילר/ מה אני צריך לעשות/ כדי שתבינו את זה?

אפילו הפיוג'יז עשו קאמבאק במיוחד למסיבה והופיעו עם לורן היל. ואיך קוראים לבן של לורן היל? – ציון!!!! היא מספרת בסרט על הילדות שלה ש- 75 אחוז מהילדים בכיתה היו לבנים יהודים. בעיני זה מסביר את השם, לא?

שיר של הפיוג'יז: אם הייתי הנשיא/ הייתי נבחר ביום שישי/ נרצח בשבת/ נקבר בראשון/ וחוזר לעבודה ביום שני.

או במילותיו של מוס דף: אמא שלי אמרה:/ תן לאור שלך להאיר את העולם.

קֶה קָצָ'טָה ( באיטלקית – איזה קישקוש). ולא שאני מזלזלת חלילה, עם המוזיקה זה נשמע טוב ועדיין-

אם היו שואלים אותי מה אני רוצה לכריסמס הייתי מבקשת את הבלתי אפשרי – איחוד גלובאלי בין הליריקה הראפרית של הפולנים למקצבים של הכושים. או אז הייתי כחולמת.


[1] אני לא ממש מצליחה להבדיל בין מוזיקת ראפ להיפ הופ, יקום מי שמבדיל.
[2] אצל הפולנים לא מסתובבים בבית עם הנעליים מהרחוב. בכניסה לכל דירה, עלובה ככל שתהיה, ממוקמת ארונית ובה אוספי נעלי בית שנאספו במשך הדורות אצל המשפחה.

Read Full Post »