Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘מוזיקה’

הרעיון שאני אלך בהלסינקי לצפות בלהקת ריקודי בטן מצרית שמגיעה להופעה (תיאטרון סבוי) וגם בטלנטים מקומיים: פינים שרוקדים ריקודי בטן וגם רוקדת אסטונית אחת. אני מכינה את שטרות היוּרוֹ להדביק לפיניות המענטזות למצח. שכה אני אחיה.
הנה סרטון כדי להכניס אתכם לאווירה:

שנה וקצת שאני לומדת לרקוד ריקודי בטן. זה סוג של חיבור שאף פעם לא הצלחתי להבין, אבל מאז שאני זוכרת את עצמי, ילדה פולניה קטנה – אהבתי מוזיקה מזרחית. אולי זאת העובדה שהייתי האשכנזיה היחידה בקוטר של קילומטרים בשכונת ילדותי החביבה? אולי זה החינוך המוזיקלי מבית-אבא? המהגר מוורשה, שהרחיב את רפרטואר שירי מקהלת הצבא האדום עם תקליטי ג'ו-עמר ואנריקו מאסיאס. [בתקליט של ג'ו עמר הוא אהב בעיקר להאזין לשיר ההמנון של ה:AA "כוסית אחת שתיתי, כוסית שנייה לגמתי"].
אין לי מושג. אני רק יודעת שבמעונות ייסדתי את אגודת הסרט הערבי. זאת הייתה הטלוויזיה הקטנה שייבאתי מאמריקה, שהיינו מתיישבים סביבה וצופים בכל יום שישי בסרטים ואחר כך תולים את פתגמי השבוע על המקרר: "לכל דלי יש סמרטוט", "לכל שפם יש מספריים". נאמנה באדיקות למסורת השכונתית המפוארת שבה הוכרז עוצר בזמן הקרנת הסרט בימי שישי.

כשנחתתי במצריים, הפעם היחידה שבה נחתתי, הייתי באופוריה. נחתתי בזמן חגיגות יום ההולדת לנביא או משהו בסגנון. קהיר הייתה מקושטת כולה בצבע ירוק ודגלים ירוקים ואני הרגשתי בבית.
לא ברור, אני אומרת לכם העניין הזה. המצרים התגלו כעם חביב, מנומסים ועדינים בהרבה מהברברים הישראלים. אהבתי את קהיר מאוד. יש בה משהו חי, שאצלנו כבר אין. כן וגם פערים איומים שאנחנו בדרך בטוחה אליהם.

הסתובבתי בפרמידות, במלונות, וכמובן בשוק חאן-אל-חליל. שם כל מוכר נזכר בשכן היהודי שגר מולו.
זה לא הוגן, נכון, הזכרונות המתוקים מקהיר, קשורים בוודאי לעובדה שתיירתי אותה עם נהג צמוד ותנאים מעולים.

כשחזרתי כתבתי ביומן: "חלמתי שוב על מצרים. מאז שנסעתי לבקר בקהיר אני חולמת לפחות פעם בשבוע על האוטובוס שלוקח אותי אל הקולות והצבעים. הנסיעה משדה התעופה לבית של א. באוטוסטראדה הריקה. משני צידי הדרך בניינים ריקים חצי בנויים, שחורים, רוחות רפאים מבטון. כאילו ידעה קהיר בדיוק איך לגעת בי. איזו פנטזייה להדליק".

***

אום כול-תום: אלף לילה ולילה.
שיר האהבה האולטימטיבי.

ttp://www.youtube.com/watch?v=l-5TsvaGDo0

(לא הצלחתי להכניס את הסרטון ונגמרה לי הסבלנות)

 

My love, the night, with its sky, the moon, the stars, the sleeplessness
you and me. We are all fallen in love the same way.
You are my love, you are my life, Love is watching over us
It is raining over us with contentment and satisfaction.
My love, let's live in the "eyes" of this night
Let's say to the sun to rise again in a year, not less than a year
One night of lovers is as sweet as a thousand and one nights
As sweet as the life in its entirety
What is life but a night as this night

(תרגום חופשי לבית הראשון שמצאתי באחת התגובות לקליפ)

 

מודעות פרסומת

Read Full Post »

למוצרט.

ביקרנו אצלו. 18 יורו עלה לנו הביקור ותוסיפו לזה יורו לכל פריט לבוש שאתה משאיר במלתחה. במוזיאון ליאופולד, למשל, שמוקדש למודרניסטים האוסטרים (ציור), גם ביקשו מאיתנו 3 יורו עבור כל מכשיר הנחיה באנגלית. זה שוד לאור היום.

מוזיאון ליאופולד היה אכזבה גדולה. נכנסתי כי רציתי לראות יצירות של גוסטב קלימט וגיליתי שמוצגות שם מעט מאוד עבודות שלו. הם ממש מטעים בפרסום. גם התערוכה הזמנית על הרמן הסה, הייתה נפילה. חוץ מהביוגרפיה שלו באנגלית, כל התערוכה הייתה בגרמנית, בלי שום תרגום מלווה משום סוג שהוא. אופייני ומתסכל מאוד. לא ממש הצלחתי להבין איך האוסטרי הזה התגלגל לכתוב את סידהרתא.

במחשבה שנייה, בזכות המוזיאון הכרתי יותר מקרוב את החבורה האוסטרית שהייתה לה תרומה משמעותית בהתפתחות המודרניזם. מעניין היה להיווכח שוב איך תמיד תהליך היצירה נעשה בקבוצות וכמה העניין של הקבוצה חשוב ומשפיע על התהליכים.

הסתובבתי במוזיאון תוהה – איפה החיבור שלי לעבודות האלה שנוצרו לפני כמעט 100 שנה. מה הם בעצם ניסו לעשות ולמה זה מעניין אותי [מעבר למשיכה הטבעית שלי לצבעים, צורות, רגשות, ביטוי עצמי]. ראיתי את התהליך שהם עברו. אצלם חלקם זה היה ממש בולט: הפירוק של המציאות ליחידות הבסיסיות שהיא מורכבת מהן. מציור ריאליסטי הדמויות הלכו והתפרקו. אצלם זאת הייתה עבודה עם צורה וצבע, אצלי העבודה היא עם תחושות ומחשבות.
זה גם התחבר לדבר נוסף. כשמסתכלים על הציורים שהפכו להיות מופשטים לגמרי, תוצר של תהליכי חיפוש ומחקר, אפשר להסתכל עליהם כעל ציורים שגם ילד יכול לצייר.

חשבתי על התהליך שאני עוברת שבו אני מאבדת את הרצון להיות משהו, להשיג משהו.
אם מסתכלים על התוצאה הסופית של התהליך שאני עוברת – היא יכולה להיראות כמו אצל אחרים שאני מכירה: אנשים שויתרו לחיים. אנשים בלי אמביציה. אני הגעתי למקום הזה מהתובנה, העדיין לא מגובשת, שהאמביציה היא כלא. אני ארחיב על זה בהזדמנות, אין לי חשק להיכנס לזה עכשיו.

גם למוצרט הייתה קבוצה: היידן, סאליירי, דה-פונטה [שכתב לו את המילים לשלוש מהאופרות] וקזנובה. אפשר בקלות לראות את המכנה המשותף – לפחות בין השלושה: מוצרט, דה-פונטה, וקזנובה – הם כולם היו פרחחים לא קטנים. דה פונטה בכלל היה יהודי שהתנצר והיה מיועד להיות כומר, אבל זה לא כל כך הלך לו והוא גורש מונציה.

מוצרט התנהל על המסלול המהיר, גמע את החיים בלגימות גדולות. לדעתי זה גם מה ששרף אותו בגיל צעיר, הוא מת מתשישות. הופעות, מסיבות, עבודה אינטנסיבית בשעות הקטנות של הלילה. הוא הרוויח הון תועפות מההופעות שלו ומהמוזיקה שהוא חיבר לפי הזמנה ואת הכל הוא שרף על הימורים [משחקי קלפים וביליארד עם עדר האורחים שתמיד התארח אצלו בבית]. היה לו גם טעם יקר מאוד והוא היה בזבזן כפייתי. יש תיעוד שלם של התכתבות בינו ובין איזו דוכסית שמימנה אותו, על מעיל אדום שהוא מפנטז עליו, ומדהים לקרוא את מוצרט מקדיש שורות ארוכות ל-איזה סוג של כפתורים הוא חושב שיתאימו למעיל.

 

החבורה של מוצרט עסקה ביצירה מוזיקלית באינטנסיביות ובהרבה מובנים היא הניחה את התשתית שהפכה את וינה למֵכָּה של המוזיקה הקלאסית שהיא היום. צריך לראות את חנויות הענק לפסנתרים כדי להבין במה מדובר.

ולא רק – בכל העיר מסתובבים בחורים [עכשיו כשאני חושבת על זה לא ראיתי בחורות] לבושים בבגדים של המאה ה-18 ומציעים לתיירים כרטיסים לקונצרטים. זה הגיע למצב שכשהייתי רואה בחור שמחזיק ביד קלסר, הייתי בטוחה שהוא הולך להציע לי קונצרט. מעיק נהיה העסק הזה.

 

מוצרט הוא חלק מהעבר שוינה של היום נשענת עליו. התשתית התרבותית שעדיין מזינה את עצמה. אין ספק שוינה היא עיר מדהימה מבחינת המבנים שלה – אסתטיקה הוא הצד החזק של העיר: עושר של היצע ועיצוב, שממוקם בעיקר סביב העיר העתיקה, שמשתלב ומתאים לעושר הארכיטקטוני מסביב. במרכזי הקניות ברחבי העיר, העיצוב של החניות סטנדרטי מינוס.

 

* * *

 

המלון שלנו היה ממקום במרכז קניות מהסוג הזה וזה היה מדהים לראות את נחילי האנוש האלה, יוצאים ונכנסים לחנויות באקסטזה קדחתנית. מזריקים לוריד- עוד חולצה, עוד זוג נעליים, עוד תיק. כל החשק לקנות עבר לי.

 

נכנסנו ל H&M, לא זוכרת מה חיפשנו. התורים היו ענקיים, כאילו חילקו בהם ישועה לכאב. כל הקטע הצרכני המוטרף של העידן שלנו. עבדים. עבדים. נכון שביגוד זה ביטוי אישי וזה יצירה – ואני אוהבת אופנה וביטוי עצמי ואסתטיקה, אבל כחברה, זה יצא משליטה.

ישבנו בבית קפה ברחבה של המוזיאונים, כשמול העיניים שלנו התפתח מיצג. בהתחלה לא היה ברור, אבל מהר מאוד הסתבר שמדובר במיצג של גלידות מגנום. במרכז פסל ארטיק ענק חוּם, וסביבו כוסיות לבושות מינמלי, בחוּם כמובן, שהתחילו לרקוד "ריקודים הוואיים" סביב הפסל, משהו ביזארי כזה שנראה תלוש לגמרי – זה היה מבזה.

נורא בעיני האופן שבו חברות הענק רוכשות עוד ועוד שטחי פרסום ונכנסות לנו לתוך החיים.
בשלב הבא יקנו אצלנו שטחי פרסום בעור ויתקעו לנו שלטים בפי הטבעת. הציפ' באונה הימנית ישמיע פרסומת לקולה קולה בכל פעם שאני אכנס למעלית ויתן לי מכת חשמל אם אני אעיז לשתות פפסי – כל המירוץ חסר התכלית הזה שמוביל לשום מקום, מעבר לרווחים ההולכים וגדלים של חברות הענק, המונרכיה הנוכחית.

ברחוב החנויות מריה-הילפר-סטראסה, ישבנו בעוד בית קפה [עוד מלצרית מזוויעה]. מעבר לחלונות הזכוכית הגדולים התנהלה תנועה מכאנית של אנשים, אוחזים בשקיות ממותגות. לאן העולם הזה רץ? ומי יציל אותנו?

Read Full Post »

אף פעם לא הצלחתי לרדת לעומק הטקסט הראפרי/ההיפ הופי[1]. הראפרים השחורים מברוקלין או מקווינס שרים במין סלנג שכונות שאפילו האמריקאים, במיוחד אם הם לבנים, לא מבינים. גם אם אני מצליחה להבין שורה פה, מילה שם אני עדיין מתקשה לרדת לסוף דעתו של המשורר. תוסיפו לזה את הקושי, שהמשורר עצמו לעיתים לא יורד לסוף דעתו ותבינו את התסכול. אני מאוד אוהבת את מה שנכנס תחת הכינוי הגלובאלי: מוזיקה שחורה, בעיקר כשזה עשוי טוב, דחוס, מלא, מרעיד את הריריות ואת הרמקולים (כן, לפעמים אני פרחה).

זאת אומרת, תמיד חשדתי שליריקה ראפרית זה לא טי. אס. אליוט, ושאולי אני לא מצליחה למצוא עומק – כי מלכתחילה הוא לא קיים ובכל זאת; הראפ צמח מאידיאולוגיה חתרנית, והוא מתיימר לשחרר טאבו-ים ולהשמיע לנו את קולם של חסרי הקול: הדפוקים, או אלו שנדפקו, או אלו שנדפקו ולא רוצים להידפק יותר –אוקיינוס אפשרויות מרגש – נשים ידפקו אותך, גברים ידפקו אותך, הסמים ידפקו אותך, הלבנים ידפקו אותך, העשירים, המערכת, אופס, כמעט כתבתי שיר. בקיצור, המילים הן חלק חשוב בהוויה ההיפ-הופית.

בשנה האחרונה עליתי על פתרון מקורי – קחו אוויר: גיליתי את הראפ הפולני. בחיי. רציתי לתת לכם פה דגימה, אבל לא ממש הצלחתי. הראפ בפולין הוא קטע חזק במיוחד, והיתרון הגדול שלו (אחרי החיסרון הגדול שלו – שזה המוזיקה עצמה) זאת היכולת האמיתית של הפולנים לכתוב, ושלי להבין את הדקויות – בהיותי דוברת פולנית כמו שפת אם.

תשאלו, איך הגעתי אל הראפ הפולני? המחשבה, שזה מוזר – לדבר שפה מבלי להכיר את התרבות, הובילה אותי לכמה מפגשים עם הפולנים ועם פולין ומכאן קצרה הייתה הדרך אל הראפרים של וורשה. היה במפגש עם פולין גם איזה אלמנט של התפקחות. אחרי המפגש הראשון פחות או יותר הבנתי שטעיתי בגדול, אם אתה גדל בבית של פולנים לשעבר, אתה מכיר את התרבות, תרצה לא תרצה.

אחת הנסיעות, למשל, הייתה נסיעה של משלחת רשמית. חלק מהסיפור היה שהפולנים אירחו אותנו בבית. אני זכיתי להתארח אצל מאצ'ייק, חתיך היסטרי בן 22, רחב גרם וגבה-קומה בדירתו הסטודנטיאלית. איך שנכנסתי היה שם רגע קסום של מפגש מחודש עם הפורצלנים מהמזנון (אני חוזרת -סטודנט בן 22), אבל השיא חיכה לי שכמאצ'ייק הלך אל הארון ושלף עבורי נעלי-בית[2]. חשבתי שאני קורסת כשזיהיתי שהוא מחזיק ביד את נעלי הבית של דודה סוניה עליה השלום.
מה שהרשים אותי במיוחד, וזאת הייתה תופעה שליוותה אותי מהרגע הראשון שרגלי דרכו על אדמת ורשה – כל מי שפגשתי, אבל כל מי שפגשתי, מקטן ועד גדול, גבר או בחורה, הומו או סטרייט, מצעיר עד זקן: כ-ו-ל-ם מדוכאים. ולא תגידו מדוכאים סטייל דיכי – אני מדברת איתכם על דיכאון קליני כבד. אין לי ספק שהארגון השיעי: "מדוכאי העולם", שורשיו נעוצים בקרקוב. חצי שנה בקרקוב (ובמיוחד אם זה קורה לך בחורף) ואתה תלך להתאבד עם שיר בלב, או לחילופין תהפוך לראפר פולני. באמת שאני לא מגזימה. אפילו החתולים שם מדוכאים – לא ראיתי דבר כזה בחיים. אחרי שהייה של שבועיים זה נחת גם עלי. אם הייתי צריכה להישאר שם, נניח שבוע נוסף מעבר לחודש ששהיתי שם, זה בטוח היה מסתיים באשפוז כפוי וטיפול בחשמל. גם ככה לאורך כל החודש, צלצלתי כל יום הביתה, עם נוהל שיחה קבוע בנוסח: 'אולי תדבר עם הסוכנת ותראה מתי הטיסה הקרובה ארצה'? מהצד השני של הקו עשו לי היפנוזה שתאפשר לי לשרוד עוד יום בממלכת הבאסה.

זאת הייתה זוועה וקשה לי להאמין שהיא התקיימה בדיוק לפני שנה. ממש בימים אלו – חגגתי (נניח) שם את כריסמס ואת ניו-ירס איב. הניו-ירס דווקא היה מוצלח פצצות; גיליתי שפולין זה המקום היחיד על כדור הארץ שבו אני יכולה לשתות ברצף בירה- וודקה- בירה-וודקה ולא להרגיש כי זה בא אל קרבי. בפעם האחרונה שניסיתי בארץ לשתות וודקה על קיבה ריקה – זה נגמר בקריסה על הדשא ליד הבית. הכלבים בשכונה באו להריח – והייתי כל כך מחוקה שלא יכולתי לגרש אותם ממני. לא ברור לי הפער הזה.

נחזור לראפ – ולמה מלכתחילה נזכרתי ללהג לכם פה עליו. זה הכל בגלל הDVD שתקוע לי עכשיו במכשיר: "המסיבה של דייב שאפל". ריכוז מרשים של יוצרי היפ-הופ/ראפ ומותק של סרט והכי חשוב : סוף כל סוף מישהו תרגם לי את המילים לעברית.

וזאת הייתה מכה. מה שיגורתי בא לי:
הנה לקט פנינים בשירות האתון העיוורת:
דֶד פֶּרֶז: הבית הלבן הוא מאורת סמים/ הדוד סם הוא הדילר/ מה אני צריך לעשות/ כדי שתבינו את זה?

אפילו הפיוג'יז עשו קאמבאק במיוחד למסיבה והופיעו עם לורן היל. ואיך קוראים לבן של לורן היל? – ציון!!!! היא מספרת בסרט על הילדות שלה ש- 75 אחוז מהילדים בכיתה היו לבנים יהודים. בעיני זה מסביר את השם, לא?

שיר של הפיוג'יז: אם הייתי הנשיא/ הייתי נבחר ביום שישי/ נרצח בשבת/ נקבר בראשון/ וחוזר לעבודה ביום שני.

או במילותיו של מוס דף: אמא שלי אמרה:/ תן לאור שלך להאיר את העולם.

קֶה קָצָ'טָה ( באיטלקית – איזה קישקוש). ולא שאני מזלזלת חלילה, עם המוזיקה זה נשמע טוב ועדיין-

אם היו שואלים אותי מה אני רוצה לכריסמס הייתי מבקשת את הבלתי אפשרי – איחוד גלובאלי בין הליריקה הראפרית של הפולנים למקצבים של הכושים. או אז הייתי כחולמת.


[1] אני לא ממש מצליחה להבדיל בין מוזיקת ראפ להיפ הופ, יקום מי שמבדיל.
[2] אצל הפולנים לא מסתובבים בבית עם הנעליים מהרחוב. בכניסה לכל דירה, עלובה ככל שתהיה, ממוקמת ארונית ובה אוספי נעלי בית שנאספו במשך הדורות אצל המשפחה.

Read Full Post »