Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘מחזור פלסטיק’

בהמשך לפוסט הקודם.
אחרי שהבנתי משהו ביחס לעניין הזה שהמחשבה יוצרת "אני" ושסביב ה"אני" הזה מתקיים הרבה סבל. זאת אומרת המחשבה יוצרת "אני" ואחר כך ישנה התחזוקה הזו שאני רוצה שאחרים יחשבו שה"אני" הזה מוצלח, החיפוש אחרי האישור, האהבה הקבלה וההערכה של ה"אני" הזה מאחרים ומעצמי והכיווץ שמתקיים כשה"אני" הזה מסתבר לא להיות כזה מוצלח בעיני עצמו או בעיני אחרים, וכל האנרגיה שמושקעת בעניין הזה. קיום שלם שמושקע בעניין הזה. זאת העבדות שעליה אני מדברת.

אחרי שראיתי את זה, קמה לנו פרובלמקה חדשה.

הפרובלמקה התעוררה מהנקודה שבה אמרתי לעצמי – שכל החלטה, היא החלטה ש"אני" מקבלת. מיד כמובן אני נזכרת בשיחה עם קייטי ביירון, כשאמרתי לה בדיוק את זה.

סיפרתי לה על מסע הל.ס.ד שהיה לי שבו ישבתי בביתי דאז וניסיתי להבין מה מכל מה שאני חווה הוא אמת. [מסתבר שהעסק הזה של חיפוש אחר האמת הוא מוטיב קבוע ב"חיים שלי" – הייתי אז ילדה בת 19] ואז אני זוכרת את עצמי תוך כדי הטריפ האינטנסיבי עם הצבעים ואיך שהכל משנה צורה סביבך והתפיסה החושית זה לא מה שאתה מכיר, ואז אני זוכרת את עצמי אומרת לעצמי: אם אני אגיד ליד שלי לזוז והיא תזוז – זאת אמת. אמרתי ליד שלי לזוז – והיא אכן זזה. אין לכם מושג איזו תחושת ביטחון העסק הזה נסך בי. ואחר כך קראתי לכלבה שהייתה לי אז והיא הגיעה – ואלו היו פיסות של עולם מוכר, בתוך הכאוס שבו ריחפתי.

[ואם כבר מדברים על הכלבה – היא זהרה בכל מיני אורות, ראיתי את ה"אאורה" שלה. את ההילה שלה (הטריפ היה המצב היחיד שבו זכיתי לראות את ההילות של אנשים וחיות) וכמות האהבה שאני הרגשתי כלפי הכלבה הזאת ברגע ההוא, הלוואי עלי עשירית מזה ביום יום שלי עכשיו.]
" "אני" אמרתי ליד שלי לזוז", חיקתה אותי ביירון וסימנה על עצמה עם האצבע: " "אני" אמרתי ליד לזוז". הבנתי את מה שהיא אומרת לי : הייתה מחשבה שאמרה ליד לזוז ואני מנכסת אותה לאני הבידיוני הזה.

ועכשיו אני גם מבינה תוך כדי כתיבה את האופן שבו העוגן הזה נתן לי ביטחון אז בטריפ והאופן שבו העוגן הזה שנקרא "אני" נותן לנו ביטחון ביום יום, והאופן שבו אנחנו מבינים את זה שיש לנו שליטה על ההתנהגות שלנו – איך זה נותן ביטחון.

קייטי ביירון אומרת על החלטה (עוד עמוד אצלי כאן בבלוג):

We never make a decision

When the time is right, the decision makes itself

אני מתבוננת בחיים שלי ורואה שזה נכון. היום בבוקר היה לי קר, היד הושטה אל השמיכה וכיסתה את הישבן החשוף שלי, קמתי לשירותים כי רציתי להשתין, כל ההתנהלויות האלו – לא עברו דרך "החלטה" מודעת, דרך תהליך מחשבתי. לא, עד כמה שאני יכולה להיות מודעת, הייתה שם מחשבה, עכשיו אתון תכסי לעצמך את התחת. זה היה תהליך אינסטקטיבי לגמרי.
אבל – ישנם לא מעט מקרים שבהם המחשבה מניעה לפעולה והתחושה היא שבלי ההנעה הזאת של המחשבה לא תהיה פעולה. קומי עכשיו לשטוף כלים, או קומי עכשיו ולכי להתאמן כשמה שנורא בא לי זה להמשיך לשבת על הכסא ולא לקום ממנו לנצח כי אני עייפה. ושלמחשבה הזאת יש כוח להניע תהליך שאולי לא היה מתרחש בלעדיה.
היא לא שלי המחשבה ועדיין היא לא פועלת לבד , היא חלק מהענן הזה שמורכב מגוף, זכרונות, הרגלים, תחושות. והעניין הזה שהמחשבה מניעה הוא הפתח היחיד שיש לנו אל השינוי. שינוי שהוא אפשרי. אני יודעת, אני עברתי כמה כאלה משמעותיים.
איך שביירון מתארת את זה – החלטה נשמעת כמשהו פסיבי לחלוטין. תהליך שאין "לי" עליו שליטה. בשלב הזאת זאת אמירה שאני עדיין לא מבינה/לא מקבלת [מה שאני מסכימה איתו הוא שהמחשבה מושפעת מאוסף שלם של התרחשויות ותחושות, שהיא לא עומדת לבד באופן עצמאי, היא תוצר של סך הכל התרחשויות] ומכיוון שכך – כל העניין הזה שאני קוראת ל"ענן", הזה אני, הוא עדיין במובן מסוים עניין של סמנתיקה. בסדר הענן הזה הוא אוסף של תופעות שאני במחשבה נותנת לו שם קולקטיבי.

נראה לי שמוקד החקירה שלי עכשיו יתמקד בנושא הזה של ההחלטה. מי לעזאזל מקבל אותה? ואיך היא מתקבלת?

המשך יבוא (אני מקווה).

_________________________________

הבלוג מרכין ראש בשל מותו בטרם עת, בתאונה אווירית של נשיא פולין לך קצ'ינסקי. למרות שאם כבר אקטואליה, יש לבלוג הזה לפחות שתי סיבות לא פחות טובות להרכין ראש. האחת היא ארץ הקודש (הולילנד) והשנייה זאת שקמה והטמטום שהתרחש סביב הסיפור. הכי גרוע בכל הסיפור הזה זאת השורה התחתונה, שהצבא עושה מה בראש שלו ולא סופר אף אחד ממטר.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

צהלה ושמחה, ככה התעוררתי הבוקר. כשבראש מנגן לי בעוצמה הסיום: באאאארוך מורדדדדכי היהודיייייייייי והפה שלי פתוח כאילו שרתי את השיר. עם ההתעוררות שטף אותי איזה מבט ביחס לשטיפת המוח שעברתי כאן, עם השירים האלה שחרטו לי אותם על הקורטקס בלי שביקשתי ושאף פעם לא הרגשתי באמת שייכת אליהם, או לא באמת התעכבתי על המילים, על המשמעות.

שושנת יעקב/ צהלה ושמחה/ בראותם יחד/ תכלת מרדכי.
תשועתם/היתה לנצח/ותקוותם/בכל דור ודור.
ברוך מרדכי היהודי.

יקום זה שלא חי בבני ברק שמצליח להבין מי נגד מי בשיר הזה. [כאן ילדים מסתתר פתרון כתב החידה].

מוזרות ההתעוררויות שלי לאחרונה, לא פחות מהשינה שלי ועוד פחות מפחות מהחלומות שלי.
עכשיו אתם יודעים איך זה בבוקר – יש איזה רגע כזה לפני שהמוח מתחיל לטחון וגם כשהוא מתחיל לטחון, זה משהו כזה לא מוגדר כזה, שזה לא כמו שום דבר מההתעוררויות האלה שיש לי בזמן האחרון – שזה להתעורר ישר לתוך פול ווליום של תובנות כאילו כזה.

ואם זה לא מספיק אז הנה תיאור קטן של חלום מהעת האחרונה שהייתה עת מופלאה קצרה (נגיד שבועיים- שלוש) עם תובנות ענק, שנגמרה בדיוק היום, עת חזר אלי הדבר הזה שאני קוראת לו "דיכאון" באין מילה טובה יותר לתאר את הגוש הזה שמתיישב לי בפתח הלב ומאיים למשוך אותי אל מרכז האדמה של כדור הארץ וזה בלי שום חיבור לשום דבר שקורה בחיים שלי, שהם תודה לאל, תודה לאל, טפי טפו טפי, השבח לאל.

ובחלומי אני רואה גבעת שלג שמפסגתה הצחורה בקול צהלות אדירים מתגלגלים וגולשים להם צעצועים בכל מיני צבעים וצורות (אני בעיקר זוכרת קטר רכבת קטן אדום). חלום אנימציה. הם מתגלגלים תוך כדי שירה וצחוק ואז בהליכה אופקית על צלע הגבעה הם מגיעים למין פתח בתוך השלג של מערה-מנהרה שממנה בוקע האור הכי קסום שאתם יכולים לתאר לעצמכם והם כולם אחד אחד מזנקים אל תוך המנהרה/תעלה הזו ואז אני מבינה שהם בעצם בורחים. ובפריים הבא אני רואה ממי הם בורחים. זהו מחסל הצעצועים: דה טויס אקסטרמינייטר, מין מלבורו-מן כזה עם כובע בוקרים ומזוודה ביד. אני (בחלום אני מתפקדת כמי שמהעיניים שלו רואים את הכל, כמו בחיים) עוזרת לו לחפש על גב ההר המושלג את הצעצועים (שכמובן מתחבאים), עם פנסי זרחן כאלה, שאני מודאגת מהקטע שהם רעילים.

התעוררתי וחשבתי לעצמי שהלוואי עלי יצירתיות כזו ביום יום.
החלום, היה די ברור. הצעצועים – זאת היכולת לקחת את העניינים בקלילות וביצירתיות, להתייחס אל הדברים כמו אל משחק. לא לפחד מהתוצאות. המחסל הוא הצד שבי שמחסל את היכולת הזו שלי לשחק. מדהים היה ההבדל בין האורות: בין האור של המנהרה שאליה נעלמים הצעצועים לאור הרעיל של פנסי החיפוש בשירות המחסל – האור הזרחני-ירקרק.  וכל זה על הרקע מופלא של השלג הלבן שאיך לא, מסמל טוהר, ניקיון, אמת.

פורים שמח, יקרים.
האתון לא הולכת למסיבות היום, ולא מתחפשת. האתון, הפכה להיות קציצה. ולא שלא הציעו לי מסיבה – הציעו. לא בא לי. אני ישר חושבת על העשן האוכל האלכוהול הרעש העומס והזיעה ויוצא לי החשק. מה נהיה ממני? זה לא התרגיל, זה הגיל.

 ולסיום סיפור אמיתי, בחיי, טרי מהיום.
אנחנו שוב מחפשים דירה. עברנו עם זה תהפוכות , פעמיים היינו כפסע מחתימת חוזה ( פעם אחת חתימת החוזה הייתה אמורה להתבצע למחרת, לא פחות), לא נכנס לעניין. הסיפור הוא שאני מתקשרת בנוגע למודעה למכירת דירה ועונה לי אחד שנקרא לו אלי, שמציע למכירה שתי דירות. כבר בטלפון אלי נשמע מפחיד וקלטתי משהו אפל במיוחד. יעיד עלי דרז'יק שאני טובה בלזהות תכונות של אנשים מצילומים, אז גם בקטע של הקול זה עובד. עד כדי כך הוא נשמע לי לא טוב שביקשתי מהזוגי שיהיה בהיכון ליד הנייד, למקרה שמשו, מעולם לא ביקשתי לפני כן דבר כזה. אני נכנסת לדירתו של אלי וחוטפת צמרמורת. משהו כל כך לא נעים. אלי עצמו נראה, מה אגיד לכם? עבריין צמרת, מהכבדים ששומרים על פסון. איך שאני נכנסת הוא נועל את הדלת מאחורי. אני לא מגיבה כי הוא לא נראה אחד שאונס. סוג אחר של אפלה. אני עושה סיבוב עם אלי בדירה אחת והוא מראה לי את הדירה השנייה ותוך כדי אני מצליחה לגרום לו קצת להפשיר. בסוף אני כבר לא יכולה ואני שואלת: אלי, ככה אני סקרנית, ממה אתה מתפרנס? – מעבודה עונה לי אלי. עובדים. כן בסדר, אני לא מוותרת, מה העבודה? יש לנו, עונה לי אלי, מפעל למחזור פלסטיק.

Read Full Post »