Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘מסורת’

בהמשך לפוסט הקודם.
אחרי שהבנתי משהו ביחס לעניין הזה שהמחשבה יוצרת "אני" ושסביב ה"אני" הזה מתקיים הרבה סבל. זאת אומרת המחשבה יוצרת "אני" ואחר כך ישנה התחזוקה הזו שאני רוצה שאחרים יחשבו שה"אני" הזה מוצלח, החיפוש אחרי האישור, האהבה הקבלה וההערכה של ה"אני" הזה מאחרים ומעצמי והכיווץ שמתקיים כשה"אני" הזה מסתבר לא להיות כזה מוצלח בעיני עצמו או בעיני אחרים, וכל האנרגיה שמושקעת בעניין הזה. קיום שלם שמושקע בעניין הזה. זאת העבדות שעליה אני מדברת.

אחרי שראיתי את זה, קמה לנו פרובלמקה חדשה.

הפרובלמקה התעוררה מהנקודה שבה אמרתי לעצמי – שכל החלטה, היא החלטה ש"אני" מקבלת. מיד כמובן אני נזכרת בשיחה עם קייטי ביירון, כשאמרתי לה בדיוק את זה.

סיפרתי לה על מסע הל.ס.ד שהיה לי שבו ישבתי בביתי דאז וניסיתי להבין מה מכל מה שאני חווה הוא אמת. [מסתבר שהעסק הזה של חיפוש אחר האמת הוא מוטיב קבוע ב"חיים שלי" – הייתי אז ילדה בת 19] ואז אני זוכרת את עצמי תוך כדי הטריפ האינטנסיבי עם הצבעים ואיך שהכל משנה צורה סביבך והתפיסה החושית זה לא מה שאתה מכיר, ואז אני זוכרת את עצמי אומרת לעצמי: אם אני אגיד ליד שלי לזוז והיא תזוז – זאת אמת. אמרתי ליד שלי לזוז – והיא אכן זזה. אין לכם מושג איזו תחושת ביטחון העסק הזה נסך בי. ואחר כך קראתי לכלבה שהייתה לי אז והיא הגיעה – ואלו היו פיסות של עולם מוכר, בתוך הכאוס שבו ריחפתי.

[ואם כבר מדברים על הכלבה – היא זהרה בכל מיני אורות, ראיתי את ה"אאורה" שלה. את ההילה שלה (הטריפ היה המצב היחיד שבו זכיתי לראות את ההילות של אנשים וחיות) וכמות האהבה שאני הרגשתי כלפי הכלבה הזאת ברגע ההוא, הלוואי עלי עשירית מזה ביום יום שלי עכשיו.]
" "אני" אמרתי ליד שלי לזוז", חיקתה אותי ביירון וסימנה על עצמה עם האצבע: " "אני" אמרתי ליד לזוז". הבנתי את מה שהיא אומרת לי : הייתה מחשבה שאמרה ליד לזוז ואני מנכסת אותה לאני הבידיוני הזה.

ועכשיו אני גם מבינה תוך כדי כתיבה את האופן שבו העוגן הזה נתן לי ביטחון אז בטריפ והאופן שבו העוגן הזה שנקרא "אני" נותן לנו ביטחון ביום יום, והאופן שבו אנחנו מבינים את זה שיש לנו שליטה על ההתנהגות שלנו – איך זה נותן ביטחון.

קייטי ביירון אומרת על החלטה (עוד עמוד אצלי כאן בבלוג):

We never make a decision

When the time is right, the decision makes itself

אני מתבוננת בחיים שלי ורואה שזה נכון. היום בבוקר היה לי קר, היד הושטה אל השמיכה וכיסתה את הישבן החשוף שלי, קמתי לשירותים כי רציתי להשתין, כל ההתנהלויות האלו – לא עברו דרך "החלטה" מודעת, דרך תהליך מחשבתי. לא, עד כמה שאני יכולה להיות מודעת, הייתה שם מחשבה, עכשיו אתון תכסי לעצמך את התחת. זה היה תהליך אינסטקטיבי לגמרי.
אבל – ישנם לא מעט מקרים שבהם המחשבה מניעה לפעולה והתחושה היא שבלי ההנעה הזאת של המחשבה לא תהיה פעולה. קומי עכשיו לשטוף כלים, או קומי עכשיו ולכי להתאמן כשמה שנורא בא לי זה להמשיך לשבת על הכסא ולא לקום ממנו לנצח כי אני עייפה. ושלמחשבה הזאת יש כוח להניע תהליך שאולי לא היה מתרחש בלעדיה.
היא לא שלי המחשבה ועדיין היא לא פועלת לבד , היא חלק מהענן הזה שמורכב מגוף, זכרונות, הרגלים, תחושות. והעניין הזה שהמחשבה מניעה הוא הפתח היחיד שיש לנו אל השינוי. שינוי שהוא אפשרי. אני יודעת, אני עברתי כמה כאלה משמעותיים.
איך שביירון מתארת את זה – החלטה נשמעת כמשהו פסיבי לחלוטין. תהליך שאין "לי" עליו שליטה. בשלב הזאת זאת אמירה שאני עדיין לא מבינה/לא מקבלת [מה שאני מסכימה איתו הוא שהמחשבה מושפעת מאוסף שלם של התרחשויות ותחושות, שהיא לא עומדת לבד באופן עצמאי, היא תוצר של סך הכל התרחשויות] ומכיוון שכך – כל העניין הזה שאני קוראת ל"ענן", הזה אני, הוא עדיין במובן מסוים עניין של סמנתיקה. בסדר הענן הזה הוא אוסף של תופעות שאני במחשבה נותנת לו שם קולקטיבי.

נראה לי שמוקד החקירה שלי עכשיו יתמקד בנושא הזה של ההחלטה. מי לעזאזל מקבל אותה? ואיך היא מתקבלת?

המשך יבוא (אני מקווה).

_________________________________

הבלוג מרכין ראש בשל מותו בטרם עת, בתאונה אווירית של נשיא פולין לך קצ'ינסקי. למרות שאם כבר אקטואליה, יש לבלוג הזה לפחות שתי סיבות לא פחות טובות להרכין ראש. האחת היא ארץ הקודש (הולילנד) והשנייה זאת שקמה והטמטום שהתרחש סביב הסיפור. הכי גרוע בכל הסיפור הזה זאת השורה התחתונה, שהצבא עושה מה בראש שלו ולא סופר אף אחד ממטר.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

פטפוטי חג

* אתמול היה לנו סדר בסגנון זיון בעמידה. אכלנו, גיסי הדתי ישב בקצה השולחן ומלמל לעצמו את המשך ההגדה  – השאר פטפטו ואז כולם, רגע אחרי שחילקו את העוגה וסלט הפירות, התפזרו לבתים. חשבתי איך אין שום דבר שיחזיק את הדבר הזה – שנקרא סדר, אם אתה א. לא דתי,וב. לא משמר את תרבות/מסורת המוצא שלך. במקרה שלנו הדור המבוגר (חמי) עלה לשמיים, אין מי שיחזיק את זה, גיסי הדתי הוא פסיב אגרסיב (ספרדי טהור הגיס שלי, מסתבר שהתופעה הזו חוצה עדות) אז הוא ישב בפינה ויקרא את ההגדה לבד. וגם הסיפור הזה של עירוב תרבויות לא עובד לטובתנו – נשארנו בלי כלום. בעבר היינו שרים והעסק הזה היה נמשך כהלכתו – מצד אחד ומצד שני – לפחות מהצד הפולני שלנו: אתה לא בא לאנשים שטרחו ובישלו ועבדו קשה, אוכל והולך. האטיקטים הפולניים דורשים שתישאר לפחות איזה זמן גם אחרי הקפה והעוגה.  בקיצור לא זה ולא זה. לא המסורת, לא התרבות ( במובן של נימוס בסיסי משהו שטומן בחובו איזה קומנסנס) – בקצרה נאדה. אנחנו היינו האחרונים שנשארנו וגם מה שדחף אותנו להקדים ולנסוע היה חרדת הפקקים.
יצאתי עם תחושת טפלות נוראית ועם הנג- אובר של סוכר. עוגת הפסח של לה-פאן או וואטאבר עלתה לי ישר למוח בתוספת עוגיות קוקוס ושוקולד שילדה בת 9 הכינה שיצאו מדהימות. אפילו יין לא שתיתי. ניווטנו בעזרת הג'י. פי. אס שיש לנו בנייד, שדיווח לנו איפה יש הכי פחות פקקים וזה עבד יפה מאוד. ואני שואלת את עצמי לאן כל הסיפור הזה יתדרדר – מה השלב הבא – מצות בזונדה לוריד? סדר בשיחת ועידה?

* במוצאי שבת עשינו את שטות חיינו ונסענו לאיקיאה ראשון. אנחנו קונים רהיטים לבינתיים, עד השיפוץ – כל הקטע הזה ייזכר כמבאס במיוחד. אתה קונה דירה חדשה, מת ליהנות ממנה ובינתיים חי על ארגזים עד שעיריית תל-אביב, תואיל בחסדה כי רב,  לתת לך איזה אישור מזורגג – שרק כדי לקבל אותו אתה משלם תשלומים לא מבוטלים, כי אם אתה רוצה ליהנות מהדירה בתקופת החיים שלך – כדאי שתעסיק איזה מעאכר(ית) שירוץ בפרוזדורים בשבילך. כל זה היה התנצלות מוסווית על זה שאנחנו קונים רהיטים באיקאה.

הקיצר ביום חמישי בחששות כבדים נסענו לשם כי פתוח עד חצות, היו הרבה אנשים אבל היה סביר. בחרנו וכבר היינו עייפים ורצוצים מלאסוף. במוצ"ש, חשבנו לנסוע לאסוף את מה שבחרנו וקיווינו שזה יהיה אותו הסיפור – מבחינת כמות האנשים. אז קיווינו.
זוכרים כשאיקאה רק הגיעו לארץ?  זוכרים את ההיסטריה של ההתחלה? גם אז לא ממש הבנתי את זה. אבל מה שהלך בראשון במוצ"ש, התעלה מעל ההיסטריה ההיא והיה מבחינתי ביאונד אני קומפרהנשן. לא תגידו איזה מוצרים מדהימים, לא תגידו מחירים מדהימים, לא תגידו שירות מדהים. כן בעיקר לא תגידו שירות מדהים ויחד עם זאת כבר בנוסענו בכביש שמתקרב למקדש הצרכנות המודרני – אפשר היה לראות טורי מכוניות, תקועות בפקק אינסופי כבר בפנייה אל הכביש הפנימי שמוביל אל החנות. סירבנו להאמין למה שעינינו רואות, ועוד הייתה לנו תקווה שאולי מתרחשת איזו הילולה של הבאבא-סאלי באזור, או משו בסגנון המשכנו לנסוע ובאמת שהיה לנו קשה לעכל את המחזה – על כל פיסת אדמה פנויה סביב הריבוע הצהוב כחול אנשים החנו את המכוניות. אני לא מדברת על החניונים הפנימי והחיצוניים שכמובן היו בתפוסה מלאה, אני מדברת על הגבעות ועל הכבישים ועל המדרכות שמובילות לחנות. בהערכה זהירה, לפי כמות המכוניות שכיסו את כל השטח סביב איקאה באותו רגע נתון היו בחנות עשרת אלפים איש. כשצמוד אלינו נסע רכב מלא בחרדים – ניצלנו את ההזדמנות ושאלנו: לאן כולם נוסעים? [אמרנו לעצמנו: אם יש איזו הילולה, הגעלת כלים בליווי זיקוקי דינור, הם בטח ידעו]. לאן כולם נוסעים? שאלנו וקיבלנו תשובת מקהלה – לאיקאה. ראינו ככה וברחנו.
הזוגי נתן הסבר שאנשים לא באים באמת לקנות, אלא זה סוג של בילוי. מקסימום יוצאים עם איזו כף לסלט. הסבר שהפך את העניין לעוד יותר סתום מבחינתי.

כשחבר צלצל בדרכנו חזרה הבייתה, השאלה הראשונה ששאל אותו הזוגי הייתה האם הוא לא באיקאה. מחבר אחר שמענו שהוא עשה את השטות ונסע לשם במוצאי שבת אחרת (לא ערב חג) אסף כל מיני דברים, ואחרי 45 דקות של המתנה בתור לקופה – שקידמה אותו בערך לאמצע התור, הוא זנח את המוצרים והלך הביתה. לפחות את זה חסכנו לעצמנו.

 

Read Full Post »