Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘מעבורת’

בהמשך לפוסט הקודם.
אחרי שהבנתי משהו ביחס לעניין הזה שהמחשבה יוצרת "אני" ושסביב ה"אני" הזה מתקיים הרבה סבל. זאת אומרת המחשבה יוצרת "אני" ואחר כך ישנה התחזוקה הזו שאני רוצה שאחרים יחשבו שה"אני" הזה מוצלח, החיפוש אחרי האישור, האהבה הקבלה וההערכה של ה"אני" הזה מאחרים ומעצמי והכיווץ שמתקיים כשה"אני" הזה מסתבר לא להיות כזה מוצלח בעיני עצמו או בעיני אחרים, וכל האנרגיה שמושקעת בעניין הזה. קיום שלם שמושקע בעניין הזה. זאת העבדות שעליה אני מדברת.

אחרי שראיתי את זה, קמה לנו פרובלמקה חדשה.

הפרובלמקה התעוררה מהנקודה שבה אמרתי לעצמי – שכל החלטה, היא החלטה ש"אני" מקבלת. מיד כמובן אני נזכרת בשיחה עם קייטי ביירון, כשאמרתי לה בדיוק את זה.

סיפרתי לה על מסע הל.ס.ד שהיה לי שבו ישבתי בביתי דאז וניסיתי להבין מה מכל מה שאני חווה הוא אמת. [מסתבר שהעסק הזה של חיפוש אחר האמת הוא מוטיב קבוע ב"חיים שלי" – הייתי אז ילדה בת 19] ואז אני זוכרת את עצמי תוך כדי הטריפ האינטנסיבי עם הצבעים ואיך שהכל משנה צורה סביבך והתפיסה החושית זה לא מה שאתה מכיר, ואז אני זוכרת את עצמי אומרת לעצמי: אם אני אגיד ליד שלי לזוז והיא תזוז – זאת אמת. אמרתי ליד שלי לזוז – והיא אכן זזה. אין לכם מושג איזו תחושת ביטחון העסק הזה נסך בי. ואחר כך קראתי לכלבה שהייתה לי אז והיא הגיעה – ואלו היו פיסות של עולם מוכר, בתוך הכאוס שבו ריחפתי.

[ואם כבר מדברים על הכלבה – היא זהרה בכל מיני אורות, ראיתי את ה"אאורה" שלה. את ההילה שלה (הטריפ היה המצב היחיד שבו זכיתי לראות את ההילות של אנשים וחיות) וכמות האהבה שאני הרגשתי כלפי הכלבה הזאת ברגע ההוא, הלוואי עלי עשירית מזה ביום יום שלי עכשיו.]
" "אני" אמרתי ליד שלי לזוז", חיקתה אותי ביירון וסימנה על עצמה עם האצבע: " "אני" אמרתי ליד לזוז". הבנתי את מה שהיא אומרת לי : הייתה מחשבה שאמרה ליד לזוז ואני מנכסת אותה לאני הבידיוני הזה.

ועכשיו אני גם מבינה תוך כדי כתיבה את האופן שבו העוגן הזה נתן לי ביטחון אז בטריפ והאופן שבו העוגן הזה שנקרא "אני" נותן לנו ביטחון ביום יום, והאופן שבו אנחנו מבינים את זה שיש לנו שליטה על ההתנהגות שלנו – איך זה נותן ביטחון.

קייטי ביירון אומרת על החלטה (עוד עמוד אצלי כאן בבלוג):

We never make a decision

When the time is right, the decision makes itself

אני מתבוננת בחיים שלי ורואה שזה נכון. היום בבוקר היה לי קר, היד הושטה אל השמיכה וכיסתה את הישבן החשוף שלי, קמתי לשירותים כי רציתי להשתין, כל ההתנהלויות האלו – לא עברו דרך "החלטה" מודעת, דרך תהליך מחשבתי. לא, עד כמה שאני יכולה להיות מודעת, הייתה שם מחשבה, עכשיו אתון תכסי לעצמך את התחת. זה היה תהליך אינסטקטיבי לגמרי.
אבל – ישנם לא מעט מקרים שבהם המחשבה מניעה לפעולה והתחושה היא שבלי ההנעה הזאת של המחשבה לא תהיה פעולה. קומי עכשיו לשטוף כלים, או קומי עכשיו ולכי להתאמן כשמה שנורא בא לי זה להמשיך לשבת על הכסא ולא לקום ממנו לנצח כי אני עייפה. ושלמחשבה הזאת יש כוח להניע תהליך שאולי לא היה מתרחש בלעדיה.
היא לא שלי המחשבה ועדיין היא לא פועלת לבד , היא חלק מהענן הזה שמורכב מגוף, זכרונות, הרגלים, תחושות. והעניין הזה שהמחשבה מניעה הוא הפתח היחיד שיש לנו אל השינוי. שינוי שהוא אפשרי. אני יודעת, אני עברתי כמה כאלה משמעותיים.
איך שביירון מתארת את זה – החלטה נשמעת כמשהו פסיבי לחלוטין. תהליך שאין "לי" עליו שליטה. בשלב הזאת זאת אמירה שאני עדיין לא מבינה/לא מקבלת [מה שאני מסכימה איתו הוא שהמחשבה מושפעת מאוסף שלם של התרחשויות ותחושות, שהיא לא עומדת לבד באופן עצמאי, היא תוצר של סך הכל התרחשויות] ומכיוון שכך – כל העניין הזה שאני קוראת ל"ענן", הזה אני, הוא עדיין במובן מסוים עניין של סמנתיקה. בסדר הענן הזה הוא אוסף של תופעות שאני במחשבה נותנת לו שם קולקטיבי.

נראה לי שמוקד החקירה שלי עכשיו יתמקד בנושא הזה של ההחלטה. מי לעזאזל מקבל אותה? ואיך היא מתקבלת?

המשך יבוא (אני מקווה).

_________________________________

הבלוג מרכין ראש בשל מותו בטרם עת, בתאונה אווירית של נשיא פולין לך קצ'ינסקי. למרות שאם כבר אקטואליה, יש לבלוג הזה לפחות שתי סיבות לא פחות טובות להרכין ראש. האחת היא ארץ הקודש (הולילנד) והשנייה זאת שקמה והטמטום שהתרחש סביב הסיפור. הכי גרוע בכל הסיפור הזה זאת השורה התחתונה, שהצבא עושה מה בראש שלו ולא סופר אף אחד ממטר.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

השמש פינקה אותנו כאן בימים האחרונים. 

אתמול עשיתי טיול כהרגלי על גדות נהר האאורה. חשבתי על כמה דברים. נזכרתי בפרויד ובטיולים היום-יומיים שלו, שהיו, כך אני בטוחה, מקור בלתי נדלה להשראה. אלו הפעילויות האלה של "המוח אמן" שמאפשרות חיבור אל האינטואיציה. סטיבן שפילברג מספר שאת הרעיונות הכי טובים שלו הוא מקבל מנהיגה בכביש המהיר, סקורזה קולט אותם במקלחת, אצלי זאת שטיפת כלים. חשבתי עליו, מטייל נשען על המקל שלו ברחובות וינה בצהריים. ברור לי שנכון שטיול כזה יתרחש אחרי עבודת הבוקר. כשכבר עשית משהו ואתה צריך להתנקות. הפרובלמה היא שרחובות גוש דן זה לא בדיוק איזה פינת חמד [אני לא מדברת על רוטשילד בואכה שדרות חן, שלצערי אני לא במרחק הליכה ברגל מהם] לשוטט בה ובטח לא בצהריים המהבילים של המזרח התיכון הלא חדש. בזמנו הייתי עושה הליכות בקיץ, אחרי הצהריים בחוף הים. הפסקתי אחרי הפציעה, אולי הגיע הזמן לחדש ימי כקדם. פה בטורקו, הטיול היומי על גדות הנהר עושה לי את היומית. 

ההיי-לייט אתמול הייתה העלייה שלי על המעבורת. תפאורה קלאסית למחזה אבסורד מהסוג של "מחכים לגודו". המעבורת שנעה יום אחרי יום, שעה אחר שעה, שלוש מאות שישים וחמש, פעם גדה ימנית ופעם גדה שמאלית. המעבורת שלעולם לא מפליגה לשום מקום. כלואה לנצח בין שתי גדות. אפרופו משלים בודהיסטים [בדיחה לבודהולוגים קריצה]. הייתה לנו שיחה אני והזוגי על האיש שמסיע אותה. איך הוא לא מתחרפן, תהינו. במחשבה שנייה אולי זאת מדיטציית הזן הכי טובה שיש והוא המאושר באדם.

היום ציפתה לי הפתעה אחרת. זוכרים את הברווזים? איך שאני נכנסת היום לחנות הספרים אני רואה המונים. גם חנויות הספרים וגם הספריות פה בדרך כלל שוקקות אדם ובכל זאת ההתגודדות הייתה גדולה מתמיד. הצליחו, אני חושבת, עם הספרייה החדשה המדהימה שבנו כאן, שפתוחה לכל מי שרוצה מתי שרוצה, כולל תיירים ואורחים מזדמנים, אתה מראה את הדרכון, רושם את המלון ככתובת והופס אתה מוזמן להשאיל ספרים, תקליטים, סרטים. ולא רק זה אלא שהם מפרסמים את עצמם ככאלה במשרדי המידע לתיירים, קונספציה שונה לחלוטין מזו ששותפים לה חלק מהספרנים אצלנו שרואים באוספי הספרייה רכוש שצריך לשמור עליו מהקוראים. תראי איך כמות הקוראים עלתה, אמרתי לעצמי, רק כדי לקלוט דקה וחצי אחרי שלישיית הולנדים שיושבת וחותמת על ספרים. מי אלה? שאלתי את אחת המוכרות – הם היוצרים של הברווזים. לא נדרשה הרחבה. רצתי לצלם אותם בהתרגשות. הפינים זה העם היחיד על כדור הארץ שמאמין שהעולם נוצר מביצה של ברווז (סיפורי הקלוולה). תגידו לא לאהוב אותם?

 

 ועוד חשבתי. על האופן שבו אסור לתת לייאוש לנצח. אני לא מדברת כרגע על הייאוש הקיומי הגדול – שלגביו ברור גם ברור שאסור לתת לו לנצח. אני מדברת על ה"ייאושים" הקטנים. נגיד החלטתי שבשהות הזאת כל יום בבוקר אני אכתוב את העבודה, אחרי הצהריים אסתלבט (קניות וטיולים) בתוך זה אצליח לשבת למדיטציה שעתיים ביום וגם לעשות כושר (לקראת הערב) ולסיים יום מפואר כזה בשריצה בסאונה. [אחחחחח הסאונות כאן. אין אין על הסאונה הפינית. החום הזה היבש, הדיוק שבו הם מפעילים אותה, ריח העץ. האופן שבו הסאונה היא חלק מהתרבות. הבריכות מסביב, המקלחות, הישיבה בעירום עם אנשים זרים. נכנסים לסאונה, יוצאים, קופצים לבריכה הקרה, שותים משהו, חוזרים לסאונה. אני מכורה לעניין. אתמול התארחה במלון נבחרת הוקי קרח.הם שכרו סאונה פרטית ועשו המון ברדק כל הערב, חצי טורקו הגיעה לבקר אותם בסאונה. חברי הנבחרת ואורחיהם כנראה השתכרו כהלכה, הם ישבו ושרו שירים בתוך הסאונה, דפקו על השולחנות, קטע מטורף לגמרי. חשבתי כמה מועיל היה לנבחרות ישראל על ענפיהן ערב כזה בסאונה יחד עם המאמנים, בעלי הקבוצות וכתבי הספורט].

אז נניח ששלושה ימים לא הצלחתי לעמוד בסידור הזה. לא ממש הצלחתי לכתוב, לא עשיתי כושר ולא הספקתי להגיע לסאונה (סוגרים בתשע בערב – כמו כמעט הכל – להוציא את הבארים). אז לא להישבר ולא לברוח מההחלטה הראשונית, אלא להתעקש. להיצמד לתוכנית ולביצוע שלה. אתמול היה יום מושלם, הצלחתי הכל והופס אני בחזרה בתוך התלם.
והרגלים אנשים יקרים באמת משתנים. אני רואה את זה כל כך בבירור. נניח שבתחילת הרומן שלי עם פינלנד, כשכבר אז לא היו לנו כבלים, הייתי באה למלון ומתהפנטת. עכשיו אני לא מסוגלת לראות שטויות. הסדרות, אם הן לא ממש מצוינות (עמוק באדמה דה בסט) הן לא מעניינות, סרטים, אם הם על שטויות ו/או לא עשויים טוב, נגמר הסיפור, אין עניין. אני מעדיפה הרבה יותר לקרוא דברים שמעניינים אותי. נחמד להיווכח בשינוי כזה. זה עושה נעים.

__________________

* בצרפתית: הפוסט שלי להיום.

 

Read Full Post »