Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘משא ומתן’

לפעמים אני מרגישה שמתחת לכל השכבות המתוחכמות שרכשתי לעצמי – ממש עמוק, קבור אצלי איכר פולני, שלא מבין דקויות ולא מבין רגישות ולא מבין המתנה ולא מבין את החשיבות של לפעול באופן מדויק. מתחת לכל השכבות האלה שוכן לו איזה ואניה, סוג של בהמה, אלים, רחוק מתחכום כרחוק שמש הצהריים משמי הלילה, שמגיב בגסות על כל פיפס שמצטייר אצלו כאיום קיומי. אני מנסה להבין את ואניה ואני מבינה שמה שמניע אותו זאת חרדה שיש לה שורשים עמוקים – כל איום הכי קטן על האגו ועל ההרחבות שלו (טריטוריה, מה ששייך לו) מתורגם אצלו במיידי לאיום קיומי כולל. אפילו זוטות כמו – כשמרעישים לו מתחת לחלון בלילה. נהפוך הוא בדיוק זוטות כאלה – מין איומים כאלה על ההתנהלות הבסיסית (שינה/עייפות), זה הטריגר שמפעיל את ואניה.
וגם שמנעד יכולות התגובה שלו מאוד מצומצם. כוחני. או להיכנס פרונטאלית בכל הכוח או לברוח.
אני מנסה לא לתעב את ואניה. אבל בשלב הזה כל מה שאני יכולה להרגיש אליו – זה תיעוב. ואניה כל כך פרמיטיבי ולא מתוחכם שזה מגוחך. הוא מרגיש לי כל כך חלש וחשוף ומגושם ופועל באופן שלעולם אינו מביא תוצאות נכונות.
ואניה לא יכול להביא תוצאות נכונות גם אם הוא נורא ישתדל, הוא עיוור טוטאלית לסביבה וגם בנוי על אוטומט – פיוז קצר מאוד. ואניה טיפש – ואניה הוא כפתורים שנלחצים. אין אצלו מנגנוני השהייה.

הגיע הזמן לשחרר את ואניה מהמרתף, להרים איתו כוסית וודקה.
פשוט לא יאומן איך אין לי חשק לעשות את זה. לשבת מול הטיפוס הזה ולנהל איתו שיחה. אני מבינה שכל מה שנדרש זה להרגיע קצת את ואניה, לגרום לו להרגיש בטוח, לתת לו קצת אהבה, תחושה של ביטחון. אבל משום מה לא בא לי. בא לי להשאיר אותו לנצח בודד בערבות האדמה הקשה.

אולי אני עוד לא בשלה לעדן את ואניה. אולי אני עדיין חושבת שאני זקוקה לבריון הזה. לבריון האימבציל הזה. הנה, כשאני מדברת עליו ככה, אני מתחברת לאהבה שיש לי אליו. לרגע אני מבינה שיש הרבה אור במצב שבו ואניה מפסיק לפחד.


 ___________________________________________________

את הפוסט על ואניה החלטתי לשחרר, כי אני מתמודדת כרגע בעבודה עם הואניה של מישהי אחרת. אצלה הוואניה הרבה פחות מאולף מאשר אצלי וזה לא יאומן איזה נזקים ואניה כזה מסוגל לעולל. כשקראתי את הפוסט הזה חשבתי לרגע, שאולי נכון לתת לואניה שלה את מה שכתבתי כאן: "אני מבינה שכל מה שנדרש זה להרגיע קצת את ואניה, לגרום לו להרגיש בטוח, לתת לו קצת אהבה, תחושה של ביטחון".

אחר כך הבנתי שזה לא נכון. היא כמעט כולה ואניה ולתת לה אהבה ולהרגיש בטוח יתפרש בעיני הואניה שלה כניצחון, כחולשה, כאות לזה שאפשר להמשיך ולהשתולל. היא שתלטנית, פרנואידית, לא רואה אף אחד ממטר, עוג גס רוח אלים ותוקפני.  מול הואניה שלה, אני צריכה להציב גבולות ברורים, להראות לו שלא מפחדים ממנו ולהמשיך בענייני. כך גם גורס הזוגי. אני מודה לאלוהים, שאני יכולה להתנהל בתוך כל הבלגן הזה, בתנאי VIP. שזה אומר, אני לא תלויה ללחם בקטע הזה ומבחינתי אני בכל רגע נתון יכולה לקום ולהגיד בי בי. זה יהיה חבל חיפשתי תקופה משהו מעניין ורווחי לעשות, חשבתי שמצאתי. הידיעה שאני יכולה בכל רגע לקום וללכת (כן יש לי חוזה, אבל אף אחד לא יוכל לצייץ – כי הזובורים שהיא מעבירה אותי כל כך בוטים וגסים שכולם בהלם מסביב) נותנת לי אוויר ואת היכולת לחזור למקום שאני קוראת לו בית ספר.

העניין שהקטע הזה מופיע בתקופה שהיא כל כך דחוסה אצלי ויש לי כל כך מעט רזרבות אנרגיותיות. אני מוצאת את עצמי במצב המגוחך של להתעורר לפנות בוקר, ולנסח בראש מכתבים אליה. הפיתוי לקום וללכת הוא כל כך חזק. אבל מצד שני, החיכוך איתה מוגבל בזמן – עד תחילת השנה הבאה (אפריל 2010). היא פשוט יו"ר מתנדב לפרויקט שאני מבצעת במסגרת תפקיד שכולל עוד דברים אחרים, אבל יש לה כוח גדול בארגון, כי היא יושבת בדירקטוריון והיא דירקטורית חזקה. מצד שלישי ברור לכולם שהם צריכים אותי. נראה.

____________________________

היום היא התקשרה אלי בערב בקטע של : "נו בואי נעבוד יחד" ועם איזו חצי התנצלות. אמרתי לה שיותר אני לא אסבול התפרצויות שלה – לא נראה לי שזה נרשם. אני קצת מרגישה כמו בחיזור גורלי. מצד אחד רווח לי כי חשבתי שנפטרתי מהסיפור הזה, מצד שני הייתי מבואסת כי לא התאים לי לאבד את העבודה הזו. מחול שדים מטורף. המטורללת השתלטנית הזאת – רוצה לנהל אותי. לא מוותרים לי על הבית ספר. אני מוטשת.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

בהמשך לפוסט של אתמול הלכתי לפוסט שבו כתבתי על הפגישה עם ההוא שדחף אותי החוצה. וראיתי איך מיד אחרי הפגישה הייתה לי תחושה כזו. הנה זה מה שכתבתי:

"מה שיותר מעניין.
היא התחושה הזאת שעלתה אי שם ממפתח הלב. משהו כזה מצמית, שעשה לי רק לרצות לברוח".

אז חשבתי שמשהו באופן שבו ניסיתי לקדם את ההצעות שלי נעשה לא נכון, שהתחושה קשורה לזה. עכשיו אני יודעת שאחרי הפגישה הוא ידע שהוא הולך לנפנף אותי.
הפקת לקחים בשתי נקודות: לא הולכים לפגישות מרכזיות כאלה עם חום, וגם- לתת להם לדבר בהתחלה, ללמוד אותם, לפני שמוציאים ניירות, לפתוח את כל החיישנים לקלט, לפני שמדברים. באתי עם כל כך הרבה התלהבות. פאק. למרות שישנו סיכוי ענק שהמשחק היה מכור מראש. או וואט דה פאק, יש דברים לא נדע…

ה-מורה שלי לקרטה אמר לי פעם, משהו שנחרט לי: התת- מודע יודע עוד הרבה לפני שאנחנו יודעים. הנה דוגמא. אני בטוחה שקלטתי שם את הקטע. בשיחת הטלפון הבאה הוא פשוט היה מגעיל אלי בטלפון. אז כבר ידעתי. אם כי גם אז, אתה אומר לעצמך אולי תהיה תפנית בתסריט.
ועוד משהו: מסביב מתים שאני אצא למסע נקמה, בכל מיני גרסאות. בינתיים מתחיל להצטבר מידע מהעובדים והמקרה שלי כמובן הוא חלק מתמונה שמתחילה להתבהר. יש כאלה שמדברים על אי- מייל, אחרים על שיחות בארבע עיניים עם חברי דיריקטוריון, הסתה של לקוחות חשובים. שום דבר מזה לא מתחשק לי. צברתי הרבה כוח ומעמד בארגון , אני יודעת שאני יכולה להזיק לו, לפחות בקטע של להציב סימני שאלה לגביו, כבר על ההתחלה.
החלטתי שאני אעדכן ואפרד בצורה עניינית, אבל לא מסתירה את חלקו – במובן שהוא זה שיזם את הצעד. זה הוגן. זה מתחייב.

אני סומכת על החוקיות שאותה אני מכירה ויודעת שבמילא זה יחזור אליו בהפוכה. נקמה זאת הכי מוטיבציה עקומה שיש, ואין לי רצון להתחיל אפילו להתקרב אליה. וגם- ברור שהוא שליח של חסד. כמו כל דבר. זה לא מבט ניו-אייג'י ורדרד. זאת הגישה המעשית שלא מתווכחת עם מה שקורה ולא בורחת אלא שואלת: מה זה אומר לי? ומה עלי לעשות?
נכון כואב לי על הארגון ועל התוצאות שתהינה לבחירה של האידיוט. אבל זאת לא האחריות שלי. זאת האחריות של הדירקטוריון. אוסף של אימפוטנטים שהחלילן מהגיהנום [ראש וועדת הכספים] מוליך אותם אל התהום. מדהימה אותי השטחיות של האנשים שיושבים שם. האופן שבו אנשים לא בודקים את הדברים שנאמרים עבור עצמם ומקבלים החלטה באמת מודעת. אלא סומכים על איזו דמות. ולא תגידו אוסף של אהבלים, באמת אנשים עם קבלות. אולי עייפות החומר, בוודאי תפיסה לא נכונה של חשיבות תפקיד הדירקטור.

גם לארגונים יש היסטוריה. את ההיסטוריה של הארגון הזה אני מכירה לפני ולפנים. האמת? זה די מרתק. העליות והמורדות. כמו בחיים של בן-אדם. הכי מרתקים אותי זה ארגונים כאלה שמצליחים לשרוד לאורך מאות של שנים. חברות ענק כאלה. אבל גם הענקים האלה, בסוף מתים. כמו כולנו, כמו כל תופעה. כמו העבודה שלי שם.

בינתיים הוא שלח לי הזמנה לכנס של החברה שמתקיים בקרוב. כמה טוב להיות אדם ששקט לו מבפנים.

Read Full Post »

נסעתי לפגישת עבודה עם חום. לא יכולה יותר להפסיק את החיים בגלל כל הבקטריות שהחליטו להקים אצלי התנחלות. החלטתי פשוט לקחת איתי את החיידקים לסיבוב.
זה התחיל מאוד בסדר. הרבה ויצ'ים, סיפורים על בליינד דייטים, הGEO שממולי היה גבר. הסתחבקנו, הסתחררנו, התחרקנו. והגענו לשורת הישורת של ההצעות שלי מול ההצעות שלו. זאת חברה לא קטנה שעבדתי מולה פעם, והשארתי לי אותם על אש קטנה ועכשיו התחלף להם ההוא שעומד בראשם וזאת הזדמנות לנסות להציע משהו שדווקא בא לי עליו ויכול להיות פתח למשהו שיתקיים במקביל לנבירה בספרים.
הקיצור הוא הציע, אני הצעתי – ובפגישה הרגשתי תזמורת פילהרמונית בקונצרט מוצלח.
מכירים את זה?
אבל.
יצאתי מאצלו, ואתם מכירים גם את זה – הרגע הזה, שהוא כבר בורח עם העיניים ואתם יודעים שלא הצלחתם למכור?
פאק.
אני לא בטוחה.
אבל התחושת בטן שלי, אומרת שלא הצלחתי להעביר את כל מה שרציתי להעביר, כי התמקדתי במה שכבר שבמילא היה מוסכם. ולא שמתי לב, לכל מיני הנחות יסוד שלו, שעליהם היה צריך להאיר בפנס, כדי שאני אצליח לדחוף את העגלה שלי פנימה.
האם זה החום, שבאמצע הפגישה ממש עלה לי, שפגע בערנות, ביכולת שלי להגיב "בזמן ובמקום שיראה לנו"?
טוב. עד כאן חלק א'. אני אנסה בעוד כמה ימים, לעשות בקרת נזקים.
מה שיותר מעניין.
היא התחושה הזאת שעלתה אי שם ממפתח הלב. משהו כזה מצמית, שעשה לי רק לרצות לברוח.
היא עלתה כל כך מהר, שנראה היה שהיא באה בלי מילים, נטולת מחשבה. היום אני יודעת שחייבת להיות שם הערכה מחשבתית, הרף עין שמכריע את הכף לכאן או לכאן, כדי ליצור את התחושה.
החלטתי שאני לא בורחת ויהי מה.
אני נושמת ליד זה וממשיכה את היום כרגיל.
זאת הדרך ללמוד לקבל כל מה שמגיע. זאת גם הדרך ללמוד לא לפחד. מה שבא ברוך הבא.
החלטתי והתיישבתי לכתוב את התזה.
נפלתי. פליקר, בלוגים, אינטרנט.
ככה העברתי את הזמן שהיה אמור להיות מוקדש לכתיבה.
הדרכים הפתלתלות של המיינד, שיוצרות תחושה שהדברים גדולים מאיתנו.
ועכשיו ההתמודדות עם השלב הבא – לא להיכנס לפינה של האכזבה מעצמי. שום דבר. אני במסלול הנכון. להחזיר חזרה את המטרות מול העיניים. להרים להנחתה מהנקודה האחרונה שאיבדנו קשב. הכל בסדר.
כך יוצרים שינוי. כמה שיותר נחזור על ההרגל שרוצים לפתח, לשם נתפתח. את רומא אי אפשר לבנות ביום אחד.

הנה משל נחמד על התודעה

משל הפרה

ההכרה שהייתה רגילה במשך זמן כה ארוך לצאת החוצה אינה מופנמת פנימה בנקל. קשה להגביל פרה המורגלת לרעות בגניבה באחוזות של אחרים, לסככה שלה, אפילו אם בעליה מפתה אותה עם דשא טעים ומספוא מעולה. היא מסרבת בפעם הראשונה. לאחר מכן היא אוכלת מעט, אולם הנטייה הטבועה בה לסטות מתגברת והיא כושלת. כאשר היא מפותה באופן חוזר ונשנה על ידי הבעלים, היא מרגילה את עצמה לרפת. לבסוף, אפילו אם משחררים אותה היא לא תנדוד. אותו הדבר עם ההכרה. אם פעם אחת היא תמצא את אושרה בפנים, היא לא תפנה החוצה.

מתוך : " נצחיות מודעת", אוסף של שאלות שהוצגו לראמאנה מהרישי בשנים 1935-39

_______________________

*הציטוט הזה שייך לחסידות צ'כנוב.

Read Full Post »

שיחה עם שיפוצ'ניק

המקומות שהיום נפלתי בהם:

* הסכמתי לבקשה שלו לא לעשות קרוס על הצ'ק.
* כשהורדתי מהחוזה את הסכום של העבודה שבסוף הוא החליט שהוא לא רוצה לעשות – לא עשיתי את זה בתשומת לב ויצא שקפצתי על סעיף, שעלותו היא 800 ₪
* איבדתי את האיזון – שזה הכי חמור. כשהבנתי שהוא, אחרי שסוכמו הדברים ואחרי שהוא קרא את הטיוטה של החוזה ואמר שהיא מקובלת עליו, שבועיים אחרי, כשהגענו למעמד החתימה הוא מתחיל לקרוא מחדש את הטיוטה ולהעיר כל מיני ולהתחיל איתי משא ומתן מחדש – זה העלה לי את הסעיף. במיוחד כשאני קצרה בזמן ורוצה לסיים את הכל ולנסוע בראש שקט, בעוד עשרה ימים.

מדובר בין היתר גם בזפת. במקום לעשות זפת מחדש סוכם שהוא יסתום סדקים ויסייד ושהוא ייתן שנתיים אחריות על העבודה.
הנה פרשנות יצירתית של שיפוצ'ניק, כשהוא ראה שאני מחתימה אותו על האחריות: 'אני נותן לך אחריות אבל רק על הסדקים שאני סתמתי. אם יפתחו חדשים – אני לא אחראי עליהם'. אתם מבינים? אנחנו נסמן איזה סדקים הוא סתם ונעשה מעקב סדקים. באמצע הגשם אני אעלה למעלה לגג לברר האם זה סדק שהוא כיסה או שמא סדק חדש – ואז אני אתקשר אליו.

איי לוסט איט. שזה אומר התעצבנתי. שזה אומר טעות.
הוא היה אמור לחזור אלי עם הסכם חתום בפחות 800 שקל ממה שחתמנו, הוא לא חזר. איך אומרת סבתא מוסקונה בארץ נהדרת? "זה לא נעים לי". האיש שלי נוטה להיות רגוע ונוקט בגרסה של 'פשוט נשלם לו פחות'. אני נוטה לבטל מחר על הבוקר את צ'ק המקדמה שנתתי להיום במזומן ולחפש בזריז איזו קונפיגורציה שתעשה לי את העבודה. אני שונאת לעבוד עם אנשים שאני לא יכולה לסמוך עליהם.

כל הקטע הזה מבאס ופוגע לי בדימוי העצמי שלי כפנתר ביצועי. אני מזהה אצלי סוג של עשיית חשבון, הד עדין לעניין הזה של "להיות נחמדה", ברירת המחדל של הנקבה המצויה.
לפעמים הייתי רוצה קצת מהאיכויות של הרב-אומן הזה, משה אינסטלציה (סעיף 3) שיצאתי איתו בצבא, שכבר מרחם אימו ידע איך לתמרן את אלו שמולו. בחיים, בחיים אני לא אשכח את הטכנאי שבא לתקן לנו מכונת כביסה ורצה איזה סכום אגדי על התיקון ובסוף קיבל משהו כמו 10 שקל על הגומייה שהוא החליף ועוד אמר יפה תודה – וכאלה היו לא מעט לאורך דרכנו המשותפת. אני הייתי מביטה בו עובד ומתמלאת פליאה. היכולת הזו להשתלט על המוח של הזולת ולרגע לא לדאוג לטובת זה שמולך – אלא להיפך לשים רק את המטרה שלך לנגד עינייך, ולנסות למצוץ, עד שאין כבר מה. משה היה המפגש הראשון שלי עם הזן המיוחד הזה שנקרא – סוחר. מה שמחזיר אותי לשאלה הנצחית: האם סוחר טוב שהוא אדם רגיש כלפי הזולת – זה אוקסימורון?
אני יודעת שאני מחפשת את המקום הזה שהוא באמצע – בין החיה חסרת החוליות ['להיות נחמד'] לבין הנחש או השועל.

במחשבה שנייה – כולנו דומים, זה אותו מוח מבוהל. באמצע הויכוח אמר לי השיפוצ'ניק: 'אני רוצה שתאהבי אותי ותמליצי עלי לאחרים'. בסוף, מסתבר, עסקים ולא עסקים, משא ומתן או טיול בפארק – הכל מתנקז לאנרגיה הזאת שנקראת אהבה. כולנו רוצים שיאהבו אותנו ולאהוב את הזולת. גם השועל והנחש, רק שהם עדיין לא יודעים את זה. לצערי מסתבר שגם אני עדיין לא יודעת את זה, כי התחושה האחרונה שיש לי כרגע כלפי השיפוצ'ניק זאת אהבה. לבטל או לא לבטל – זאת השאלה.

_______________________________

עידכון: משה אינסטלציה התגלגל בדמותו של השיפוצ'ניק. מניפולציות כאלה כבר מזמן לא עברתי. היום החלטתי להתמסר. הצלחתי להוריד אותו במחיר וזה הישג. שיפוצ'ניק קמצן – זה עוד לא היה לי.

Read Full Post »