Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘משמעת עצמית’

בהמשך לפוסט הקודם.
אחרי שהבנתי משהו ביחס לעניין הזה שהמחשבה יוצרת "אני" ושסביב ה"אני" הזה מתקיים הרבה סבל. זאת אומרת המחשבה יוצרת "אני" ואחר כך ישנה התחזוקה הזו שאני רוצה שאחרים יחשבו שה"אני" הזה מוצלח, החיפוש אחרי האישור, האהבה הקבלה וההערכה של ה"אני" הזה מאחרים ומעצמי והכיווץ שמתקיים כשה"אני" הזה מסתבר לא להיות כזה מוצלח בעיני עצמו או בעיני אחרים, וכל האנרגיה שמושקעת בעניין הזה. קיום שלם שמושקע בעניין הזה. זאת העבדות שעליה אני מדברת.

אחרי שראיתי את זה, קמה לנו פרובלמקה חדשה.

הפרובלמקה התעוררה מהנקודה שבה אמרתי לעצמי – שכל החלטה, היא החלטה ש"אני" מקבלת. מיד כמובן אני נזכרת בשיחה עם קייטי ביירון, כשאמרתי לה בדיוק את זה.

סיפרתי לה על מסע הל.ס.ד שהיה לי שבו ישבתי בביתי דאז וניסיתי להבין מה מכל מה שאני חווה הוא אמת. [מסתבר שהעסק הזה של חיפוש אחר האמת הוא מוטיב קבוע ב"חיים שלי" – הייתי אז ילדה בת 19] ואז אני זוכרת את עצמי תוך כדי הטריפ האינטנסיבי עם הצבעים ואיך שהכל משנה צורה סביבך והתפיסה החושית זה לא מה שאתה מכיר, ואז אני זוכרת את עצמי אומרת לעצמי: אם אני אגיד ליד שלי לזוז והיא תזוז – זאת אמת. אמרתי ליד שלי לזוז – והיא אכן זזה. אין לכם מושג איזו תחושת ביטחון העסק הזה נסך בי. ואחר כך קראתי לכלבה שהייתה לי אז והיא הגיעה – ואלו היו פיסות של עולם מוכר, בתוך הכאוס שבו ריחפתי.

[ואם כבר מדברים על הכלבה – היא זהרה בכל מיני אורות, ראיתי את ה"אאורה" שלה. את ההילה שלה (הטריפ היה המצב היחיד שבו זכיתי לראות את ההילות של אנשים וחיות) וכמות האהבה שאני הרגשתי כלפי הכלבה הזאת ברגע ההוא, הלוואי עלי עשירית מזה ביום יום שלי עכשיו.]
" "אני" אמרתי ליד שלי לזוז", חיקתה אותי ביירון וסימנה על עצמה עם האצבע: " "אני" אמרתי ליד לזוז". הבנתי את מה שהיא אומרת לי : הייתה מחשבה שאמרה ליד לזוז ואני מנכסת אותה לאני הבידיוני הזה.

ועכשיו אני גם מבינה תוך כדי כתיבה את האופן שבו העוגן הזה נתן לי ביטחון אז בטריפ והאופן שבו העוגן הזה שנקרא "אני" נותן לנו ביטחון ביום יום, והאופן שבו אנחנו מבינים את זה שיש לנו שליטה על ההתנהגות שלנו – איך זה נותן ביטחון.

קייטי ביירון אומרת על החלטה (עוד עמוד אצלי כאן בבלוג):

We never make a decision

When the time is right, the decision makes itself

אני מתבוננת בחיים שלי ורואה שזה נכון. היום בבוקר היה לי קר, היד הושטה אל השמיכה וכיסתה את הישבן החשוף שלי, קמתי לשירותים כי רציתי להשתין, כל ההתנהלויות האלו – לא עברו דרך "החלטה" מודעת, דרך תהליך מחשבתי. לא, עד כמה שאני יכולה להיות מודעת, הייתה שם מחשבה, עכשיו אתון תכסי לעצמך את התחת. זה היה תהליך אינסטקטיבי לגמרי.
אבל – ישנם לא מעט מקרים שבהם המחשבה מניעה לפעולה והתחושה היא שבלי ההנעה הזאת של המחשבה לא תהיה פעולה. קומי עכשיו לשטוף כלים, או קומי עכשיו ולכי להתאמן כשמה שנורא בא לי זה להמשיך לשבת על הכסא ולא לקום ממנו לנצח כי אני עייפה. ושלמחשבה הזאת יש כוח להניע תהליך שאולי לא היה מתרחש בלעדיה.
היא לא שלי המחשבה ועדיין היא לא פועלת לבד , היא חלק מהענן הזה שמורכב מגוף, זכרונות, הרגלים, תחושות. והעניין הזה שהמחשבה מניעה הוא הפתח היחיד שיש לנו אל השינוי. שינוי שהוא אפשרי. אני יודעת, אני עברתי כמה כאלה משמעותיים.
איך שביירון מתארת את זה – החלטה נשמעת כמשהו פסיבי לחלוטין. תהליך שאין "לי" עליו שליטה. בשלב הזאת זאת אמירה שאני עדיין לא מבינה/לא מקבלת [מה שאני מסכימה איתו הוא שהמחשבה מושפעת מאוסף שלם של התרחשויות ותחושות, שהיא לא עומדת לבד באופן עצמאי, היא תוצר של סך הכל התרחשויות] ומכיוון שכך – כל העניין הזה שאני קוראת ל"ענן", הזה אני, הוא עדיין במובן מסוים עניין של סמנתיקה. בסדר הענן הזה הוא אוסף של תופעות שאני במחשבה נותנת לו שם קולקטיבי.

נראה לי שמוקד החקירה שלי עכשיו יתמקד בנושא הזה של ההחלטה. מי לעזאזל מקבל אותה? ואיך היא מתקבלת?

המשך יבוא (אני מקווה).

_________________________________

הבלוג מרכין ראש בשל מותו בטרם עת, בתאונה אווירית של נשיא פולין לך קצ'ינסקי. למרות שאם כבר אקטואליה, יש לבלוג הזה לפחות שתי סיבות לא פחות טובות להרכין ראש. האחת היא ארץ הקודש (הולילנד) והשנייה זאת שקמה והטמטום שהתרחש סביב הסיפור. הכי גרוע בכל הסיפור הזה זאת השורה התחתונה, שהצבא עושה מה בראש שלו ולא סופר אף אחד ממטר.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

לפעמים אני מרגישה שמתחת לכל השכבות המתוחכמות שרכשתי לעצמי – ממש עמוק, קבור אצלי איכר פולני, שלא מבין דקויות ולא מבין רגישות ולא מבין המתנה ולא מבין את החשיבות של לפעול באופן מדויק. מתחת לכל השכבות האלה שוכן לו איזה ואניה, סוג של בהמה, אלים, רחוק מתחכום כרחוק שמש הצהריים משמי הלילה, שמגיב בגסות על כל פיפס שמצטייר אצלו כאיום קיומי. אני מנסה להבין את ואניה ואני מבינה שמה שמניע אותו זאת חרדה שיש לה שורשים עמוקים – כל איום הכי קטן על האגו ועל ההרחבות שלו (טריטוריה, מה ששייך לו) מתורגם אצלו במיידי לאיום קיומי כולל. אפילו זוטות כמו – כשמרעישים לו מתחת לחלון בלילה. נהפוך הוא בדיוק זוטות כאלה – מין איומים כאלה על ההתנהלות הבסיסית (שינה/עייפות), זה הטריגר שמפעיל את ואניה.
וגם שמנעד יכולות התגובה שלו מאוד מצומצם. כוחני. או להיכנס פרונטאלית בכל הכוח או לברוח.
אני מנסה לא לתעב את ואניה. אבל בשלב הזה כל מה שאני יכולה להרגיש אליו – זה תיעוב. ואניה כל כך פרמיטיבי ולא מתוחכם שזה מגוחך. הוא מרגיש לי כל כך חלש וחשוף ומגושם ופועל באופן שלעולם אינו מביא תוצאות נכונות.
ואניה לא יכול להביא תוצאות נכונות גם אם הוא נורא ישתדל, הוא עיוור טוטאלית לסביבה וגם בנוי על אוטומט – פיוז קצר מאוד. ואניה טיפש – ואניה הוא כפתורים שנלחצים. אין אצלו מנגנוני השהייה.

הגיע הזמן לשחרר את ואניה מהמרתף, להרים איתו כוסית וודקה.
פשוט לא יאומן איך אין לי חשק לעשות את זה. לשבת מול הטיפוס הזה ולנהל איתו שיחה. אני מבינה שכל מה שנדרש זה להרגיע קצת את ואניה, לגרום לו להרגיש בטוח, לתת לו קצת אהבה, תחושה של ביטחון. אבל משום מה לא בא לי. בא לי להשאיר אותו לנצח בודד בערבות האדמה הקשה.

אולי אני עוד לא בשלה לעדן את ואניה. אולי אני עדיין חושבת שאני זקוקה לבריון הזה. לבריון האימבציל הזה. הנה, כשאני מדברת עליו ככה, אני מתחברת לאהבה שיש לי אליו. לרגע אני מבינה שיש הרבה אור במצב שבו ואניה מפסיק לפחד.


 ___________________________________________________

את הפוסט על ואניה החלטתי לשחרר, כי אני מתמודדת כרגע בעבודה עם הואניה של מישהי אחרת. אצלה הוואניה הרבה פחות מאולף מאשר אצלי וזה לא יאומן איזה נזקים ואניה כזה מסוגל לעולל. כשקראתי את הפוסט הזה חשבתי לרגע, שאולי נכון לתת לואניה שלה את מה שכתבתי כאן: "אני מבינה שכל מה שנדרש זה להרגיע קצת את ואניה, לגרום לו להרגיש בטוח, לתת לו קצת אהבה, תחושה של ביטחון".

אחר כך הבנתי שזה לא נכון. היא כמעט כולה ואניה ולתת לה אהבה ולהרגיש בטוח יתפרש בעיני הואניה שלה כניצחון, כחולשה, כאות לזה שאפשר להמשיך ולהשתולל. היא שתלטנית, פרנואידית, לא רואה אף אחד ממטר, עוג גס רוח אלים ותוקפני.  מול הואניה שלה, אני צריכה להציב גבולות ברורים, להראות לו שלא מפחדים ממנו ולהמשיך בענייני. כך גם גורס הזוגי. אני מודה לאלוהים, שאני יכולה להתנהל בתוך כל הבלגן הזה, בתנאי VIP. שזה אומר, אני לא תלויה ללחם בקטע הזה ומבחינתי אני בכל רגע נתון יכולה לקום ולהגיד בי בי. זה יהיה חבל חיפשתי תקופה משהו מעניין ורווחי לעשות, חשבתי שמצאתי. הידיעה שאני יכולה בכל רגע לקום וללכת (כן יש לי חוזה, אבל אף אחד לא יוכל לצייץ – כי הזובורים שהיא מעבירה אותי כל כך בוטים וגסים שכולם בהלם מסביב) נותנת לי אוויר ואת היכולת לחזור למקום שאני קוראת לו בית ספר.

העניין שהקטע הזה מופיע בתקופה שהיא כל כך דחוסה אצלי ויש לי כל כך מעט רזרבות אנרגיותיות. אני מוצאת את עצמי במצב המגוחך של להתעורר לפנות בוקר, ולנסח בראש מכתבים אליה. הפיתוי לקום וללכת הוא כל כך חזק. אבל מצד שני, החיכוך איתה מוגבל בזמן – עד תחילת השנה הבאה (אפריל 2010). היא פשוט יו"ר מתנדב לפרויקט שאני מבצעת במסגרת תפקיד שכולל עוד דברים אחרים, אבל יש לה כוח גדול בארגון, כי היא יושבת בדירקטוריון והיא דירקטורית חזקה. מצד שלישי ברור לכולם שהם צריכים אותי. נראה.

____________________________

היום היא התקשרה אלי בערב בקטע של : "נו בואי נעבוד יחד" ועם איזו חצי התנצלות. אמרתי לה שיותר אני לא אסבול התפרצויות שלה – לא נראה לי שזה נרשם. אני קצת מרגישה כמו בחיזור גורלי. מצד אחד רווח לי כי חשבתי שנפטרתי מהסיפור הזה, מצד שני הייתי מבואסת כי לא התאים לי לאבד את העבודה הזו. מחול שדים מטורף. המטורללת השתלטנית הזאת – רוצה לנהל אותי. לא מוותרים לי על הבית ספר. אני מוטשת.

Read Full Post »

היכולת הזו להחזיר את עצמי שוב ושוב להווה. להווה הבלתי מתהפנט לתכנים של המחשבה. ההווה שמניח לה להיות אבל לא נגנב אליה. וגם ההבנה שיש לי עניין אחד בחיים והוא המסע לשינוי התודעה שלי, תקראו לזה שחרור התודעה, תקראו לזה השחרור המלא והסופי מכל פחד, תקראו לזה אי היות אני, אי היותי אני אחוזה ונאחזת, תקראו לזה איך שתרצו. לא אכפת לי. לא אכפת לי כי למסע הזה נולדתי מהרגע שהגחתי מבטן. וכל הייסורים שלי וכל תחושת אי ההספק ואי הסיפוק וחוסר השלמות נובעת מחוסר המיקוד הברור והרצון להיות ברווז שונה מהברווז שנולדתי להיות. אני התעקשתי והכוחות סביבי התעקשו יותר ממני. בחיים הקצרים יחסית שלי הספקתי להיות מה שלאחרים נדרש מספר של גלגולים. לא מעט קורה לי שכשאני מתחילה לספר מה עשיתי אני נתקלת בחוסר אמון. אני נתקלת בחוסר אמון גם כי יש בי משהו שמזלזל בכל העיסוקים האלה. לא רושם אותם, לא נבנה מהם. וזה ברור לי שזה נכון. אני לא נבנית מזה, כי זאת הסחת דעת, הכפפה שלי אל מה שמוסכם להיות הישג. למקובל. זה חשוב במובן שזה עזר לבנות איכויות ויכולות וחיכך אותי עם המציאות, חיכך אותי עם המקומות החלשים הכואבים, חיכך אותי עם היכולת לעמוד ולא להישבר, להישאר ולא לברוח, להרגיש ולא לפחד.

זה היה שם כל הזמן אבל אני התעקשתי לחפש – מהו זה שאני עושה ב"חיי היום יום". הרגשתי את העוצמה שלצערי הולכת ונחלשת ככל שאני מתבגרת (יכול להיות שגם העניין הזה של החולשה הוא פנטזיה ויכול להיות שלא) וחיפשתי לה אמצעי להתבטא. עכשיו ברור לי שזה יתבטא כשזה יהיה מוכן להתבטא ואולי לא יתבטא בכלל וגם אם לא המסע שלי יהיה שלם. כי אני לא אחפש שום דבר מחוץ למסלול הזה. כל מה שייעשה מסביב יהיה תחזוקה. תחזוקה של הגוף והמיינד ותחזוקה של האישיות שמחפשת עיסוקים. וכל אלה המחפשים תחזוקה ואחזקה יוכפפו לשרות הוד מעלתה התודעה המחפשת מוצא לעצמה.

Read Full Post »

נסעתי לפגישת עבודה עם חום. לא יכולה יותר להפסיק את החיים בגלל כל הבקטריות שהחליטו להקים אצלי התנחלות. החלטתי פשוט לקחת איתי את החיידקים לסיבוב.
זה התחיל מאוד בסדר. הרבה ויצ'ים, סיפורים על בליינד דייטים, הGEO שממולי היה גבר. הסתחבקנו, הסתחררנו, התחרקנו. והגענו לשורת הישורת של ההצעות שלי מול ההצעות שלו. זאת חברה לא קטנה שעבדתי מולה פעם, והשארתי לי אותם על אש קטנה ועכשיו התחלף להם ההוא שעומד בראשם וזאת הזדמנות לנסות להציע משהו שדווקא בא לי עליו ויכול להיות פתח למשהו שיתקיים במקביל לנבירה בספרים.
הקיצור הוא הציע, אני הצעתי – ובפגישה הרגשתי תזמורת פילהרמונית בקונצרט מוצלח.
מכירים את זה?
אבל.
יצאתי מאצלו, ואתם מכירים גם את זה – הרגע הזה, שהוא כבר בורח עם העיניים ואתם יודעים שלא הצלחתם למכור?
פאק.
אני לא בטוחה.
אבל התחושת בטן שלי, אומרת שלא הצלחתי להעביר את כל מה שרציתי להעביר, כי התמקדתי במה שכבר שבמילא היה מוסכם. ולא שמתי לב, לכל מיני הנחות יסוד שלו, שעליהם היה צריך להאיר בפנס, כדי שאני אצליח לדחוף את העגלה שלי פנימה.
האם זה החום, שבאמצע הפגישה ממש עלה לי, שפגע בערנות, ביכולת שלי להגיב "בזמן ובמקום שיראה לנו"?
טוב. עד כאן חלק א'. אני אנסה בעוד כמה ימים, לעשות בקרת נזקים.
מה שיותר מעניין.
היא התחושה הזאת שעלתה אי שם ממפתח הלב. משהו כזה מצמית, שעשה לי רק לרצות לברוח.
היא עלתה כל כך מהר, שנראה היה שהיא באה בלי מילים, נטולת מחשבה. היום אני יודעת שחייבת להיות שם הערכה מחשבתית, הרף עין שמכריע את הכף לכאן או לכאן, כדי ליצור את התחושה.
החלטתי שאני לא בורחת ויהי מה.
אני נושמת ליד זה וממשיכה את היום כרגיל.
זאת הדרך ללמוד לקבל כל מה שמגיע. זאת גם הדרך ללמוד לא לפחד. מה שבא ברוך הבא.
החלטתי והתיישבתי לכתוב את התזה.
נפלתי. פליקר, בלוגים, אינטרנט.
ככה העברתי את הזמן שהיה אמור להיות מוקדש לכתיבה.
הדרכים הפתלתלות של המיינד, שיוצרות תחושה שהדברים גדולים מאיתנו.
ועכשיו ההתמודדות עם השלב הבא – לא להיכנס לפינה של האכזבה מעצמי. שום דבר. אני במסלול הנכון. להחזיר חזרה את המטרות מול העיניים. להרים להנחתה מהנקודה האחרונה שאיבדנו קשב. הכל בסדר.
כך יוצרים שינוי. כמה שיותר נחזור על ההרגל שרוצים לפתח, לשם נתפתח. את רומא אי אפשר לבנות ביום אחד.

הנה משל נחמד על התודעה

משל הפרה

ההכרה שהייתה רגילה במשך זמן כה ארוך לצאת החוצה אינה מופנמת פנימה בנקל. קשה להגביל פרה המורגלת לרעות בגניבה באחוזות של אחרים, לסככה שלה, אפילו אם בעליה מפתה אותה עם דשא טעים ומספוא מעולה. היא מסרבת בפעם הראשונה. לאחר מכן היא אוכלת מעט, אולם הנטייה הטבועה בה לסטות מתגברת והיא כושלת. כאשר היא מפותה באופן חוזר ונשנה על ידי הבעלים, היא מרגילה את עצמה לרפת. לבסוף, אפילו אם משחררים אותה היא לא תנדוד. אותו הדבר עם ההכרה. אם פעם אחת היא תמצא את אושרה בפנים, היא לא תפנה החוצה.

מתוך : " נצחיות מודעת", אוסף של שאלות שהוצגו לראמאנה מהרישי בשנים 1935-39

_______________________

*הציטוט הזה שייך לחסידות צ'כנוב.

Read Full Post »

לא כל פוסט חייב להיות קומוניקטיבי. בעיקר לא כל פוסט.

איך שאני מתחילה לטוס.
שבוע במלון. בעיר זרה ומושלגת. אני והוא.
לא רוצה לנחות. גם לא להדק חגורה.
עכשיו עם הרגל השבורה, הכי רחוק שאני יכולה להגיע זה לשירותים.
המלכה ויקטוריה נחה על משכבה בשלום.
הלוואי ויכולתי להגיד כמה מילים.
משהו על האופן שבו הוא רוכב.
גבר ושליטה הן לא מילים נרדפות.
זאת אגדה עירונית.
להתמסר מבלי ללכת לאיבוד
זה כשהוא במיטבו.

אני מתעקשת לעשות את כל מה שהוא לא נכון.
כמו סוג של נקר שנדפקה לו התוכנה
והוא דופק את הראש שלו שוב ושוב
על אותה נקודה בדיוק.

אולי הגיע הזמן
להבין
שזאת התוכנה.
ולא לקחת את זה כל כך אישי.

משהו, איזו נקודת אחיזה,
שתאפשר לי לשנות זווית.

אין לי מושג למה, אבל נזכרתי בקטע ההוא שיצאתי בלילה לטייל במדבר על עקבים ואז רציתי לעשות קיצור דרך וקפצתי ישר אל תוך התהום. הבנתי שזאת תהום כי הרגלים התחילו לרצוץ מהר מדי תחתי ומכיוון שהייתי אז בכושר יישרתי את הרגליים, נשענתי על ההר, תקעתי את העקבים לתוך האדמה ונסעתי עליהם עד שנעצרתי. באו לחלץ אותי והאיש שחילץ אותי רעד. עדיין לא ממש הבנתי את הסצינה שאני שותפה בה. הוא היה חכם מספיק לא לעדכן אותי. הוא עזר לי לטפס למעלה חזרה. בבוקר הוא הראה לי את הצלע והיכן נתקעתי.

הוא לא חייב להיות קומוניקטיבי, אבל אז נשאלת השאלה למה הוא חייב להיות פוסט


 

Read Full Post »

טוב אנשים יקרים מיליון שנה לא כתבתי. לא כתבתי, כי עברנו/עוברים תקופה לא פשוטה. אין לי מושג למה, אבל בא לי להתחיל לשפוך כאן, בדיוק כמו שזה בחיים. בקיצור, האבא של האיש שלי חולה בסרטן, וזה עניין שלא התחיל עכשיו, אבל בפעם האחרונה שהיינו בפינלנד, האיש שלי קיבל את הבשורה שהביופסיה היא סרטנית. האיש שלי זה כמו האינדיאנים, מביע את עצמו דרך הגוף. ישר הוא נהייה חולה. אני אחריו, כי לא די שמדובר בסרטן אז זה אותו סוג של סרטן שאבי נפטר ממנו ויש לי זיכרונות קשים מאוד מהתקופה.

חוץ מזה שוב היה לי קשה עם התזה. היה לי קשה ועדיין קשה, כי לעניות דעתי לקחתי על עצמי משימה שהיא גדולה מדי לכתפי הדלות כרגע. החלטתי לעשות רברס, נראה אם אני אצליח. רברס במובן של לקחת משהו שהוא יותר פשוט. פוחדת שהיותר פשוט שוב יתגלה גם הוא כמוקש היסטרי וכך אני אעביר את ימי בחיפוש נושא.

השאלה היא חשובה ואני מתקשה לנסח את השאלות. מתקשה כי הן צריכות להיות קשורות למסע שלי והמסע שלי הופך להיות פחות, פחות ופחות מילולי.

 

וגם – העניין של הספר נפל. ככה זה בחיים. האיש התאלמן, שקע בדיכאון, ואין לו שום חשק כרגע לביוגרפיות. האמת היא שגם לי לא, לא הביוגרפיה שלו. אז כרגע זה התמוסס. אני לא עושה מאמצים להרים את זה.

קיבלתי הצעה לכתוב לסרט. לא יודעת. הנושא לא משהו שבימים רגילים הייתי לוקחת. זה פוליטי. אבל דווקא בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי מעורבת יותר ויותר. חלק מזה באמת קשור לפוסטים של נתי ( לפחות עלי הצלחת להשפיע – גם זה משהו). אחד האנשים היותר יקרים כאן. אם יש משהו שהוא לגמרי ברור לי – זה שהמודל הכלכלי- חברתי שנחמיה שטרסלר הוא מטיפו, מעוות. אני רוצה מדינת רווחה כמו המדינות הסקנדינביות ולא המודל האמריקאי שמפריט את עצמו לדעת. הנה זה תחום יפה לעשייה ופה יש כל מיני בלוגים ואנשים מדהימים שעושים עבודה מדהימה.

אני רק אספר שהייתי מעורבת עכשיו באופן עקיף במהלך שהצליח וזה נותן תקווה עצומה. תיקון לחוק שעבר שמחייב את הממשלה לתת כסף לספריות ציבוריות.

חוץ מזה, בחגים אנחנו נוסעים לפינלנד ואמסטרדם. יש לי חברה ( התאפקתי לא לכתוב מדהימה) שהיא אומנית שעושה עכשיו מיזם לא קטן שזוכה להצלחה – וזה משתלב לי טוב הביקור אצלה. אלא שנפלנו על שבוע שבו מתרחש באמסטרדם כנס שדרנים בינלאומי ואי אפשר להשיג חדרים במלונות. השגנו חדר במלון צדדי יחסית.

ממש מבאסת האנונימיות המזורגגת שלי לפעמים. כי הייתי מתה לספר על המיזם שלה. ולשים תמונות. מצד שני – בעידן הזה שגוגל הופך להיות האח הגדול, מאוד מתאימה לי האנונימיות. לא רוצה להיצרב בזהות שלי בזיכרון הדיגיטאלי הקולקטיבי. במובן הזה יש לי חרדת האח הגדול, אין ספק.

זה ה- על- פני- השטח.

מתחת לפני השטח – זאת התובנה – שכל רגע, כל רגע – הוא מאוד משמעותי כי הוא זה שמוליד את הרגע הבא וקובע את האופי שלו. מה שאני עושה עכשיו ישפיע על אחר כך. זה בעיקר העניין של איך אני שומרת משמעת עצמית באופן שהוא זורם ולא כפייתי. כפייתי במובן של אבחנות שיש בהן הזדהות ואחזקה של טוב ורע, שחור ולבן. הניגוד של ה"כפייתי" הזה זה – מה שבא ברוך הבא. לא פשוט הריקוד בין שני הקצוות. קו האמצע. אלא מה.

ולא רק תנו לי לנסות לנסח כאן משהו:

במקום " לרצות" – לעשות. זאת אומרת יש הבדל בין לרצות לשתות קפה ובין לשתות קפה. בתחושה שלי הרבה אנרגיה הולכת על הסיפור הזה של עיסוק ברצונות, תקוות. כאילו תמיד חייבת להתקיים מין הקדמה כזאת בדרך אל הפעולה, אל העשייה. אם אני רוצה משהו בתוך החיים שלי, עכשיו זה הזמן ואם עכשיו אני לא פועלת או לא יכולה לפעול בכיוון, אין טעם להתעסק עם זה. אני לא אומרת לא לתכנן ולא לחשוב. כולנו יודעים מה ההבדל בין משהו שהוא תכליתי-מעשי לבין האוננות הפסיכולוגית האין-סופית שבסופו של דבר הופכת לתחליף לעשייה. אני רוצה להשיג משהו, לפעול עכשיו להשיג אותו. עכשיו. הרגע. פעולה כדרך של חיים. ואם אני לא פועל, להוריד את זה מסדר היום, עד שזה חוזר להיות רלוונטי. סוג של ניקיון, שקט במוח, קבלה, כנות עצמית.

Read Full Post »

 

 

 

Eminem – Lose Yourself

 

 

Look, if you had, one shot, or one opportunity
to seize everything you ever wanted… in one moment
Would you capture it, or just let it slip? Yo
His palms are sweaty, knees weak, arms are heavy
There's vomit on his sweater already
Mom's spaghetti, he's nervous
But on the surface he looks calm and ready to drops bombs
but he keeps on forgetting what he wrote down
The whole crowd goes so loud
He opens his mouth but the words won't come out
He's choking, how?
Everybody's jokin' now
The clock's run out, time's up, over BLOW!
Snap back to reality
Oh there goes gravity
Oh there goes Rabbit, he choked, he's so mad
But he won't, give up that easy, no
He won't have it
He knows his whole back's to these ropes
It don't matter, he's dope, he knows that
But he's broke, he's so sad that he knows
When he goes back to this mobile home that's when it's
back to the lab again, yo
This whole rhapsody
He better go capture this moment and hope it don't pass him
CHORUS
You better lose yourself in the music
The moment you own it, you better never let it go, oh
You only get one shot, do not miss your chance to blow
'cause opportunity comes once in a lifetime go
You better lose yourself in the music
The moment you own it, you better never let it go, oh
You only get one shot, do not miss your chance to blow
'cause opportunity comes once in a lifetime, yo
You better
Soul's escapin' through this hole that is gaping
This world is mine for the taking
Make me king, as we move toward a, new world order
A normal life is boring
But superstardom's close to post mortem
It only grows harder, homie grows hotter
He blows us all over, these hoes is all on him
Coast to coast shows, he's known as the Globetrotter
Lonely roads
God only knows he's grown farther from home, he's no father
He goes home and barely knows his own daughter
But hold ya nose 'cause here goes the cold water
These hoes don't want him no mo', he's cold product
And they moved on to the next schmoe who flows
and he knows dove and sold nada
And so the soap opera is told and unfolds
I suppose it's old partner, but the beat goes on
Da da dum da dum da da
Chorus
No more games, I'ma change what you call rage
Tear this muthafuckin' roof off like two dogs caged
I was playin' in the beginnin', the mood all changed
I've been chewed up and spit out and booed off stage
But I kept rhymin' and stepwritin' the next cipher
Best believe somebody's payin' the pied piper
All the pain inside amplified by the
fact that I can't get by with my nine to five
And I can't provide the right type of
life for my family 'cause man
these Goddamn food stamps don't buy diapers
And there's no movie, there's no Mekhi Phifer
This is my life and these times are so hard
And it's gettin' even harder tryin' to feed and water my seed plus see disohnor
Caught up between bein' a father and a pre-madonna
Baby momma drama, screamin' on her
Too much for me to wanna stay in one spot
Another damn or not, has gotten me to the point I'm like a snail
I've got to formulate a plot
'fore end up in jail or shot
Success is my only muthafuckin' option, failure's not
Mom I love you but this trailer's got to go
I cannot grow old in Salem's Lot
So here I go, it's my shot
Feet fail me not
'cause maybe the only opportunity that I got
Chorus
You can do anything you set your mind to man

____________________________

Lose Yourself, אמינם – ילד מבוהל שהצליח לקחת איתו את הפחד- שר: אם היה לך סיכוי אחד, הזדמנות אחת לתפוס את כל מה שאי פעם חלמת עליו? האם היית מנצלת את הרגע? או נותנת לו לחמוק?

עמוק בתת מודע
הכל ידוע.

לאבד את עצמי.
זה כל מה שתמיד רציתי
והנה אני לא מצליחה
למצוא את עצמי.

רגע אחד
ואחר כך עוד רגע.
ושוב רגע

התיישבתי
לשתות כוס תה
ושכחתי לקום.

לרגע התמונה מתבהרת.
הפחד המסמם
שהצליח
לטשטש
הפך
יריב ברור

נזכרת בהרגשה הרעבה שהספקתי לשכוח
עכשיו
או אף פעם לא
שוב מבחן האומץ.

תני את כל מה שיש לך.
תאבדי את עצמך.
תתעוררי.

Read Full Post »

Older Posts »