Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘משפחה לא בוחרים’

בלילה חלמתי חלום שהאווירה והצבעים שלו דומים להתחלה של הקליפ הזה – קצת יותר נוטים  לצבע חום, מין אווירה כזו של אחרית הימים, אווירה כהה.

 

בחלום שלי ככבו אנשים צעירים, שחלקם הוחזקו בכלובים וחלקם היו קבורים במין מחילות כאלה מתחת לפני האדמה. מין מחנה כזה מוזר, שממנו האנשים האלה, גם מהכלובים וגם מהמחילות, ניסו כל הזמן לברוח ונתפסו. לילה שלם (או ככה לפחות זה הרגיש) ביליתי בלהביט בהם מנסים לברוח ונתפסים על ידי מין אמבולנסים לבנים שדומים למכוניות של לוכדי כלבים בארצות הברית.

בבוקר התעוררתי ומיד הבנתי שהאנשים האלה הם המחשבות שלי, המחשבות שאני קוברת, המחשבות שאני כולאת ושבתמורה כולאות וקוברות אותי. הסבל היחיד שקיים היא מחשבה שלא נחקרה.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

את גיל הנעורים שלה בילתה אימא שלי, שהייתה אז כוסית היסטרית, במחנה ריכוז. נשארה בה מאז החרדה למשמע קולות במסדרון שהוביל אל התאים. במיוחד היא לא יכלה לסבול צליל של שקשוק מפתחות, אבל גם צעדים במסדרון היו מבחינתה סימן מבשר רעות. בשיכון שבו גרנו זה התבטא בפחדים שהיו עולים אצלה מקולות במדרגות. עד היום כשאני שומעת צלילים לא מזוהים במדרגות עולה בי חרדה (טוב חרדה זה קצת מוגזם, אבל איזו מין אי- נוחות כזו). אני מביטה בחרדה הזו בחיוך מבין ונדהם. מכיוון שהיא כל כך תלושה מהמציאות של החיים שלי, זאת הזדמנות לראות את האופן שבו ספגתי את הסביבה. עד כמה עמוקה ההטמעה הזו. מחנה הריכוז הפרטי.

Read Full Post »

* תודה לאיש שלי שלקח אותי לשדה התעופה, עזר לי לסחוב את המזוודות, עמד איתי בתור ונפרד ממני בנשיקות ובכלל על כל המסע הזה שהתאפשר לא מעט בזכותו.

* תודה לזוג הקנדי בהיתרו. לגבר שעזר לי להעלות את המזוודה לאוטובוס.

* לנהג של האוטובוס שטרח ורשם לי על פתקה את מספר הרציף ומספר האוטובוס שיסיע אותי לאוקספורד.

* לזוג הילדים בני ה-16 ששאלו אותי מבלי שביקשתי, אם לעזור לי עם המזוודה ועזרו לי להוריד אותה מהאוטובוס.

* תודה לאישה הפורטגזית, לבושה בלבן שהופיעה כמו מלאך גואל כשעמדתי נטועה באמצע הרחוב מחכה למונית שלא התכוונה להגיע, בשדרות הדיגנטון, אוקספורד. [אחר כך, כשמונית שוב הבריזה לי, בבוקר האחרון ללימודים קיבלתי הסבר מה-Sir שמדובר בעניין של שיגרה, הקטע הזה של המוניות ב-Oxford- לפעמים מונית שהוזמנה מגיעה ולפעמים לא. "אתה צריך להזמין מונית באוּרדוּ או בהינדי אם אתה רוצה להיות בטוח שמונית תגיע. מרוב שהוא נשבר מהסיפור הזה הוא עשה סידור עם השכן שלו, שבקטעים קריטיים, כמו נסיעה לשדה התעופה, השכן מסיע אותו תמורת תשלום]. זה גם היה הרגע שבו לא הצלחתי לחבר את המפה שהייתה לי בראש מגוגל הגיאוגרפית לרחוב שבו עמדתי, הכיוונים התבלבלו לי לחלוטין. הפורטוגזית הייתה חלק מחבורה, היא עזבה אותם במיוחד כדי להנחות אותי בדרך אל המעונות. "אין סיכוי שתצליחי להגיע לבד. אני אראה לך גם דרך קיצור". כוונתה הייתה טובה, אלא שהיא הלכה מהר מאוד ואני עם רגל שבשלב הזה עוד הייתה במצב משוקם וטוב נגררתי אחריה עם מזוודה ותרמיל כבדים במיוחד בקצב של צעידה זריזה. לא היה לי נעים להאט אותה. חצינו כל מיני שבילים נסתרים כולל סיבוב של המזוודה בתוך בוץ. ואחרי מסע של כ-20 דקות הגענו בשעה טובה בפתח המשרד של המעונות שרק אלוהים יודע איך הייתי מגיעה אליו לבד. היא מגיעה בכל שנה לאוקספורד, היא הסבירה, עם קבוצה ילדים שמגיעים לשם ללמוד אנגלית. "גם אני כמוך הגעתי ולא הצלחתי למצוא את הדרך, אני יודעת איך זה" היא הסבירה לי בעליצות את הנכונות שלה לסטות מהדרך שלה, מסדר היום שלה, כדי לעזור ולהוביל אישה זרה שהיא לא מכירה. הילדים הפורטוגזים היו יחסית שקטים. אחר כך הגיעה קבוצה איטלקית מתוקה שעשתה רעש היסטרי בלילות, תוספת למיטה הבלתי אפשרית ש"ישנתי" עליה.

* תודה לבחור, אחד העובדים במעונות שבעקבות תגובת הזעזוע האותנטית שלי מהתנאים, נתן לי את הטיפ לדלת הסתרים שנפתחת לגוש החדרים הסמוך למקלחת ולשירותים נוספים ולזה שלא יהיה שם אף אחד בתקופה הקרובה. זה היה משמעותי.

* תודה לנזיר פוסנו המתוק, מעבר לשיחות המעניינות הוא גם נתן את שם המשתמש והסיסמה שלו (פוסנו גם כותב תזה) וכך הצלחנו כולנו כעבור כמה ימים להתחבר לרשת הווי-פי של האוניברסיטה ולדבר סקייפ.

* כמובן תודה לבוסנה, הפרופסור התאילנדי, שהגיע במשך שלושה בקרים לאסוף אותי מהמעונות. הוא עשה את זה בשמחה. הוא גם נתן לי את המידע בעניין קניית הנייד הזול. מה שהסתבר להיות קריטי מאוחר יותר כשאיבדתי את הנייד.

* תודה לג'ייסון המורמוני, שבדרך כלל השתדלתי לא להיכנס לקו תחום הראייה שלו. התחושה הייתה שאצור בו כל כך הרבה כעס שהוא יכול בכל רגע להתפוצץ. הוא נתן לי אבקה למכונת הכביסה. בחדר הכביסה פגשתי את ג'ני שעומדת לכתוב דוקטורט על שמורת דייגים במדגסקר. גם בעלה כותב על שמורות. היא עזרה לו לאסוף מידע על השמורה שלו -לא זוכרת איפה זה היה, אבל זוכרת את הסיפורים על האוהל שבו הם התגוררו במשך שנה וחצי, רחוק מכל יישוב, שלא כלל שירותים ומקלחת והאנרגיה הסולארית שבה הם עשו שימוש. הוא עכשיו כותב את הדוקטורט. הם גרים בחלק הנחמד של המעונות. דירת שני חדרים לזוגות נשואים. כשהוא יסיים הם ייסעו למדגסקר. ג'ני הסכימה להמיר מטבעות קטנים במטבע של 20 פני [אל יקל הדבר בעינכם, היא הכינה את המטבעות האלה לכביסה שלה וכדי להשיג מטבע נוסף כזה צריך להסתובב ולחפש, זה היה יום ראשון והמעונות רחוקים מרחק של נסיעה מכל מרכז מסחרי] – כדי לאפשר לי את ויש הייבוש האחרון של הכביסה.

* תודה לקלייר שסחבה לי את התרמיל ואת הספרים.

* לאמנדה שהביאה לנו כל מיני מרכיבים כדי שניתן יהיה לבשל משהו סביר. שהראתה לי את אוקספורד, לקחה אותי למסעדות חמודות, הזמינה אותי למסעדה ביום האחרון, הלכה איתי לקנות נייד, תמכה בי, גילתה לי את פינות החמד של high street, של Headington stores, שלחה sms – ים דואגים שבודקים את מצבי כשקרסתי לנוח במלון הקטן.

* ל-sir, שהלוואי ויכולתי לבלות במחיצתו זמן ארוך בהרבה מזה שביליתי. מעבר לזה שהוא הפניק אותנו כל הזמן ודאג לסנדוויצ'ים, קרואסונים, הביא קומקום וחלב וקפה ותה. בנוסף לזה שהוא נסע והביא לי עד הפתח של הדלת במעונות את התנור שהציל אותי.

נוסף על כל אלה –

מורה כשהוא טוב, הוא כל כך הרבה מעבר לתכנים שהוא מעביר. מורה טוב הוא דוגמא. דוגמא ל"איך" ללמוד/לחקור. דוגמא מבחינת האישיות, ההתנהלות. ה-sir הוא אוטודידקט, את הידע המופלג שלו הוא הרוויח בזכות לימוד עצמאי. הוא קיבל בסיס שעליו הוא בנה. בשבועיים שביליתי איתו למדתי כל כך הרבה. השילוב הנדיר של קפדנות בלתי מתפשרת, התעכבות על פרטים, נחישות, התמדה עם רוחב לב, סבלנות, עם החדרת ההכרה והידיעה שידע הוא דבר שנרכש במאמצים שנבנים כנדבך, אוסף של פרטים קטנים, הישגים קטנים.

כל יום בנוסף לשעות הלימוד האינטנסיביות קיבלנו שיעורי בית. באחד מהימים הקראנו את התשובות והביצוע של כולם היה חלש ביותר.

כל אחד מאיתנו הקריא את מה שהוא כתב וזה רק הלך והתדרדר מאחד לאחד. אחרי שהאחרון סיים, ה-Sir ישב שם חייך ואמר: Well, Rome was not built in one day , מעולם לא היה המשפט הזה חי יותר עבורי מהרגע ההוא.
הוא ישב שם בראש השולחן ולימד אותי לגשת ללא פחד אל מה שנראה בלתי נגיש ולנסות לפרק אותו בסבלנות, לא לוותר לעצמי. הפוך על הפוך, דווקא בגלל שהייתי מהנחשלים בכיתה למדתי לראות את מנגנוני ההגנה שלי, להתעמת עם הרצון שלי לברוח מקושי, מתסכול. נפגשתי עם כמה קשה לי להרגיש "לא יכולה" וקיבלתי שוב הזדמנות להוכיח לעצמי שקורצתי מהחומר המתעמת, המתמודד, זה שיכול. הוא חזר והזכיר לי שלאינטנסיביות יש ערך עצום. עיסוק אינטנסיבי מביא איכות אחרת איתו.

גם העובדה שבאיזה אופן איבדתי את עשיית החשבון מולו, חשבון במובן של לרצות להרשים, שיעריך אותי וכהנה – זה שיחרר אותי בהמון מובנים. כי הוא מבחינתי היה הכי הכי. ואם לו הפסקתי לחשבן, הרבה יותר קל מול אחרים. כמובן, עד העונג הבא. עד האישיות הבאה שיהיה לה משקל והשפעה גדולים על הדרך שלי.

ה-Sir מעביר את הקורס הזה על חשבון הזמן הפרטי שלו, עם המאמץ האינטנסיבי שזה דורש ממנו, רק משום שהוא רוצה להנחיל את הידע שלו לאחרים.

* לאיש המחשבים הפולני-אנגלי מהמלון הקטן באוקספורד שבא לעזור לי להתחבר לאינטרנט. שהתעקש זמן ארוך עד שהוא הצליח לאתר את הבעיה וגם על זה שהוא היה מוכן לתת לי את הנייד שלו לשלוח sms לאיש שחיכה בפינלנד לחיבור שלי לאינטרנט. בסוף לא השתמשתי בנייד, אבל זה היה מאוד נדיב מצידו. כתבתי עליו המלצה חמה להנהלת המלון. עכשיו מסתבר שאנג'יי (זהו שמו) שינה כל מיני הגדרות במחשב שהזוגי שלי לא מצליח למצוא את הידיים והרגליים וגם לא לחבר את הנייד לרשת הביתית שלנו.

* תודה לנהג המונית הסיני שסחב לי את המזוודה עד פתח האוטובוס ללונדון.

* לנהג המונית הבריטי, שיצא מהמונית שלו ועזר לי לתפוס מונית אחרת ברחוב בייקר בלונדון.

* לטורקי בביקורת הבטיחות ברכבת היורוסטאר שעזר לי להרים את המזוודה ונעלב עד קצות שורשי הציפורניים כשאמרתי לו שיזהר שזה כבד. הוא אמנם נראה כמו מוחמד עלי ובכל זאת. "אני עוזר לך ואת מעליבה אותי", הוא ממש ממש כעס עלי. לא עזר לי שניסיתי להסביר לו שאמרתי את מה שאמרתי מתוך דאגה לגב שלו.

* לשתי הכושיות הצרפתיות החמודות שישבו לידי בתחנת הרכבת של ה"יורוסטאר", שרו ביחד שירים, ושמרו לי על המזוודה כשהלכתי להשתין.

* לנשמה שישבה בגוף של בחורה בריטית צנומה בת 20, עם צמות כמו של היידי שהצילה אותי ואותה. בגלל הכובד הבלתי אפשרי של המשא שסחבתי לקחתי עגלה שאיתה עליתי למסוע (לא מדרגות) שהוביל אותנו בעליה לפלטפורמה של הרכבת. אה מה מה – העגלה בגלל הכובד של המזוודה והתרמיל התחילה לסחוב לכיוון הנגדי של התנועה של המסוע. עמדתי כמו שימשון אוחזת בשתי הידיים במסילות של המסוע מחזיקה בגופי את העגלה שסוחבת לכיוון הנגדי ובשלב מסוים לא יכולתי להחזיק יותר וקרסתי אחורה על היידי והעגלה חלקית עלי ועליה. אין לי מושג מה היידי אוכלת לארוחת בוקר – אבל היא הצליחה איך שהוא להחזיק גם אותי וגם את העגלה מבלי שהמצב יתדרדר וייווצר אפקט דומינו, שזה אומר שהעגלה הייתה סוחפת את כולנו אחורה. הייתה מישהי שניסתה לעזור ולסחוב את המזוודה דרך הידית – אבל הזהרתי אותה שלא תעשה את זה, פחדתי שהיא תפרוק את היד. כשעמדנו לרדת מהמסוע העגלה התהפכה פעם נוספת ולכיוון הלא נכון. היידי ביד אחת הצליחה לסדר אותה, ושוב מנעה אסון – לפחות מנעה מחיצה שלי אל העגלה. באמת לא ברור מאיפה היה לה כוח. הודיתי לה נרגשות. אחר כך היא מצאה למפלצת שלי מקום בקרון. בדרך היה עוד בחור צעיר שעזר לי להעמיס את המזוודה לרכבת.

* עוד איש שעזר לי להוריד את המזוודה מהרכבת.

* בחזרה מבריסל הייתי צריכה לעבור מתחנת הרכבת הבינלאומית לרציף ספציפי באנדרגראונד (טיוּבּ) הלונדוני. אוסף של אנשים עזר לי. החל ממוכרת הכרטיסים בטיוב שפניתי ללב שלה שתאפשר לי להמשיך ולהוביל את המזוודה אל האנדרגראונד עם העגלה – מה שאסור לפי החוקים. וכך מצאתי את עצמי מסיעה עגלה אל נגד נחשול צונאמי של בני אדם, בשעת שיא, באחת מהתחנות הגדולות של הטיוב הלונדוני. זה היה הזוי לחלוטין. אחר כך עליתי וירדתי עליתי וירדתי מהטיוב ובכל פעם זינוק עם המזוודה פנימה והחוצה – בקו שנוסע לכיוון מסוים אבל מתפצל למעשה לשלושה קווים ולך תזהה ביניהם. עזרו לי לאורך כל הדרך – לזהות שאני לא על הרכבת הנכונה ובסוף לעלות על הקו הנכון. בשלב הסופי שהרגשתי שהרגל שלי, אם אני לא מתיישבת, עכשיו הולכת לעולמה -איש חביב פינה לי מקום.

מה רוצה אני לומר בפוסט המתארך הזה?

ישנם הרבה מאוד אנשים טובים שם בחוץ. החסד הוא תמידי. אנחנו נתמכים כל הזמן בדרכים ובאופן שלרוב שקוף עבורנו. ללא התמיכה הזאת לא היינו מצליחים לחיות רגע אחד נוסף.

Read Full Post »

היום זאת נקודת שפל. חודשיים שאני יושבת וכותבת – רק כדי להבין שלא עשיתי כלום. כותבת, מוחקת, כותבת, מוחקת. לא מוכנה להישבר. בעוד שבועיים אני אמורה להרצות על העבודה שלי. עדיין אין לי עמוד אחד כתוב. אני מקווה שבסוף באיזה רגע זה יתפרץ. אני יודעת שאני מסוגלת לכתוב הכל ביום אחד.

בינתיים רוצה לחלוק אתכם את זה. בן רייך. אני אוהבת את מה שהוא יוצר. חסיד בעלז, הומו.

אפרופו, בעלז. המזכיר האישי של האדמו"ר יצר איתי לאחרונה קשר. אני נצר ישיר של האדמו"ר הראשון מבעלז – שלום זצ"ל. האדמו"ר אוסף מידע על הצאצאים. בקרוב צפויה להגיע הזמנה לכנס משפחתי.
כנצר לאצולה החסידית, מפת הייחוס שלי כוללת דמויות ענקיות כמו: החוזה מלובלין, אלימלך מליזענסק, ר' מאיר מאפטה. יש לי משפחה ענפה במאה שערים.

saftaaba2.jpg

האישה הזאת אחראית באופן ישיר להיותי אדם לא דתי. סבתא שלי . אשה עם ביצים, שחצתה חצי עולם, שרדה את סיביר והפכה, בשנות ה-40, למנהלת בית ספר לבנות [רק אני יצאתי כותבת תזות]. היא ביקשה שעל המצבה שלה יחקקו: מורה בישראל. היו ימים. כשהסבא לי נפטר, היא עוד המשיכה כלפי חוץ לשמור על פאסון דתי, אבל למעשה התחילה תהליך של התפקרות. יש איזו אגדה שמספרת שבשלב מסוים, אחרי שהיא עלתה ארצה, היא שרפה את הפאה שלה בחצר. פמיניזם בגרסא יהודית.

saba.jpg

בעצם לא רק היא. גם הוא. הסבא שנולד בירושלים ונקבר בקרקוב. הוא היה רב שהפך לאיש עסקים. הייתה לו חברת נדל"ן משגשגת בוינה. לא ממש נראה רב. הלכתי לחפש את הקבר שלו בקראקוב. הגעתי לבית הקברות, לא מצאתי את הקבר.
הוא מת בן 32 מדלקת ראות. אני חושבת איך כל החיים יכלו להראות אחרת אם אבי לא היה מתייתם בגיל כל כך צעיר. מסוג המחשבות חסרות התכלית וסרות הטעם שהמוח שלנו מלא בהן.

****

ונסיים באנקדוטה שעלתה כאסוציאציה בהקשר של בית הקברות בקראקוב. הכל בפוסט הזה אסוציאטיבי כמו שאתם שמים לב. אז מה, מותר לי, זה פוסט געגועים.

כשסיימתי את הסיור בבית הקברות בקרקוב חזרתי למלון, עשיתי צ'ק אאוט והתחלתי לגרור מזוודה בגודל בית, בשלג בגובה של חצי מטר. קבעתי עם החברה הפולניה שלי במקום העבודה שלה. תוך כדי שאני מקללת את הרגע שבו החלטתי לחפש את עצמי בקראקוב אני שומעת עברית. לפני צועדים שני גברים חסונים שמדברים ביניהם בשפת הקודש. ישר קפצתי על המציאה. מפה לשם, התגלגלה שיחה. אחד מהם, חמוד להפליא התנדב לעזור לי עם המזוודה. זאת הייתה הצלה. בדרך הוא סיפר לי שהוא דוגמן שחי באיטליה. אני כמובן ישר חושבת שידוכים וחשבתי על הפולניה הבתולה שלי (קתולית בת 25), שהגיע הזמן שתראה עולם. נתתי להם טלפון והבטחות לבילוי משותף. הם סיפרו לי שהם מתייבשים בקרקוב ואני בתמורה סיפרתי להם על החברות הפולניות המדהימות שלי (מה שנכון נכון), שבא לי שהם יכירו.

בערב, לא בא לה לצאת. לא בא לה, לא בא לה. לא נפגשנו איתם.

אני חוזרת ארצה ואין לי מושג באיזה הקשר אני מספרת את הסיפור לספר שלי. זה היה רז דגן? הוא שואל. לי אין מושג על מי הוא מדבר. חיפוש זריז באינטרנט במספרה – ואכן רז דגן. במספרה לא יכולים להירגע. הספריות מסביב צורחות. אחת מתעלפת מהתרגשות. אני נקרעת מצחוק ומסמסת לפולניה שתראה מה הפסידה. היא מסמסת חזרה שטף של דמעות חרטה.
את, אומר לי הספר, אין עלייך. אם זה לא דוגמן על, אין לו סיכוי לסחוב לך את המזוודה, אה?

נו, עם ייחוס כמו שלי…

***

ואחרון בהחלט, עם הצליעה שאני עדיין צולעת (ועל כן מסיבות, ריקודים וכושר זה עדיין מחוץ לתחום) ועם זה שקיבלתי צורה של כיסא, חסר לי מזה.

 

Read Full Post »

הייתי בטוחה שאני אכנס לקישורים של הפרויקט ואמצא אין ספור גרסאות של מרק עוף. ולא היא. קפצתי מיד לספק את ה-מתכון שאני כבר שנים מבצעת.

רציתי גם לנצל את ההזדמנות ולכתוב שזאת ממש הוצאת דיבה, הסיפור הזה של מרק העוף הפולני המכובס. כל מרקי העוף שגמעתי אי-פעם אצל פולנים ובני עדות הפולנים ובני נכדים של פולנים היו מצוינים בלי יוצא מהכלל ובכלל רציתי לומר שכל הסיפור עם הבישול הפולני הטפל וחסר הטעם אין לו בסיס וקשר למציאות. בדיוק כמו העניין הזה שהפולניות הן פריג'ידיות.

רציתי לכתוב שכמו כולם, גם אני האמנתי לבלוף הזה, בעיקר על רקע העובדה שכבר התייחסתי אליה כאן, שהייתי החיוורת היחידה ברדיוס של קילומטרים בשכונה. אחת התוצאות של העניין הייתה, שמתוך הזדהות עם הקבוצה פיתחתי יחס של דחייה ל"אוכל של הווזווזים", שבישלו אצלנו בבית. לא הצלחתי להבין, מה לא בסדר איתנו, למה אמא שלי לא יכולה להיות כמו כולם ולהכין לי "פילפלה צ'ומה". העולה הישנה מוורשה, לא הבינה למה זה מגיע לה.

נדרשו ממני שנים כדי לגלות מחדש את המטבח הפולני. ההארה הראשונית התרחשה במסעדת "ב'בלה", אז בימי תהילתה בבן-יהודה. האסימון נפל כשנוכחתי לראות שאני לא היחידה שמתענגת על קרפלעך במרק עוף. אחר כך הגיעו הנסיעות לפולין, שעם יד על הלב אני אומרת שלא ספגנו שם ולו נפילה אחת בכל המסעדות שבהן ביקרנו. שם נסגר המעגל.

תרדו מזה, האוכל הפולני – מ-צו-י-ן.

מתכון למרק עוף (גילוי נאות מחייב שאספר שאת המתכון הזה גיליתי אצל נירה רוסו וקצת שיניתי).
כשאני מבשלת אני לא ממש נכנסת לקטע של כמויות מדויקות.
אלתרו אנשים יקרים.

עוף – אני אוהבת להשתמש בירכי-עוף (כרעיים בעממית) ולנקות מהם את העור גם פחות שמן צף במרק). וכדאי לשטוף אותם גם היטב. על סיר של נניח 6 ליטר, מספיקים שלוש(ה?) כרעיים.
בצל, שום (2 שיניים)
כרישה -2-3 – לחתוך גס את כל הכרישה כולל העלים הירוקים.
2-3 קלחי גזר קלופים, 2-3 קישוא מקולף וחתוך, 1 פלפל ירוק בהיר, מגולען וחתוך, 1 קלח תירס פרוס ( מכירים את זה? – מעמידים את התירס ופשוט עם הסכין מקלפים בחיתוך ישר את השיניים) , 2 חופני פטרוזיליה קצוצה, חצי אגד שומר קצוץ, 3-6 ( לפי הטעם) גבעולי סלרי עם העלים אפשר חתוכים, אפשר גם לא.
והכי חשוב – 2 כפות שורש זנגביל מגורר.

תבלינים: מלח, פלפל שחור, אני מוסיפה קארי, לא חייבים.
אני מוסיפה גם רוטב סויה וגם אבקת מרק. אני משתמשת ברוטב סויה אורגני – bio shoyu של MANNA, זה לא חייב להיות הרוטב הזה , אבל
אבל חשוב שזה יהיה רוטב איכותי, שנעשה באמת בתהליך תסיסה ולא הג'אנק המלוח והבלתי אפשרי שמוכרים בסופר.
וגם אבקת המרק היא אורגנית של VETARA – כאן זה פחות קריטי, אבל עדיין הטעם הוא אחר. אפשר להסתפק בהחלט רק באבקת מרק עוף רגילה בלי הרוטב סויה – לפי הטעם כמובן.

אם כבר התחלנו להתייחס לנושא האורגני אז גם העוף, אני מעדיפה אחד כזה שראה חיים יפים ולא עוף אומלל שגדל בתעשיית הבשר המזוויעה עם כל החולרות שדוחסים להם.

חשוב שזה יהיה הפלפל הירוק הבהיר, וגם התירס חשוב, כי הם מוסיפים מתיקות שמעדנת את המרק.

את כל הירקות שמים במים, מתבלים ומרתיחים. כשהמים רותחים, מחליקים פנימה את ירכי העוף. הנוזל הרותח ישמור על העסיסיות של הבשר ו"יאטום" אותו.
אני מבשלת את כל זה שעה ורבע, על אש קטנה.


זה ספר הבישול הפולני שקיבלתי במתנה בביקור האחרון שלי בפולין. באותו ביקור גם קיבלתי מתנה מרגשת במיוחד, מבחורה מדהימה שהכרתי, מישהי שהיא כנראה בדרך להיות שופטת ובין היתר מכורה לספורט אתגרי ובישול. את פסקי הדין שהיא כותבת עבור השופטים (ככה מתלמדים בפולין להיות שופט) היא כותבת במיטה, כמו פרוסט.
כמחווה, שרק פולני אמיתי יכול להבין את גודלה, היא נתנה לי, לא פחות ולא יותר, את המכשיר שעבר אצלם במשפחה לחיתוך הבצק ל"פירוגי", שזה השם הפולני לקרפעלך. למרות שחלפו שנתיים מאז קבלת המתנה, השארתי את הסרט כהומז'.
חייבת להזכיר גם שהפולנים פיתחו את העניין של מילוי ה"פירוגי" לאמנות-על. אני גדלתי על פירוגי ממולאים בדובדבנים טבולים בשמנת. כדאי שאפסיק כאן.

זאת עטיפת התנ"ך של הבישול הפולני.

_____________________________

אל יקל בעיניכם סיפור האוכל. הוא הוביל אותי ישירות לטקסט שאני מצטטת ממנו כאן בהמשך. טקסט שכתבתי במסגרת פרויקט שכדרכם של מרבית הפרויקטים, לא הצליח להיווולד. השמטתי כל מיני מילים ומשפטים שאין לי עניין שיופיעו כאן. [קוראי היעד של הטקסט המקורי לא היו ישראלים, אני מסבירה רק למקרה שתעלנה כאן תהיות]

נושאם של הדפים המונחים לפניכם, ראשיתו בכאב. אימי ואבי נולדו בפולין ו"היגרו" לישראל. אני מניחה את המילה היגרו בגרשיים, כי התהליך לא היה תהליך של בחירה. באופן מסובך ולא ברור גם להם, הם נשארו קשורים אל המקום, שבמובנים רבים "הקיא" אותם מתוכו. הם נשאו איתם עבר, שעליו לא יכלו לדבר ואותו לא יכלו לחיות. ..
אנחנו הילדים שנולדנו בישראל, קיבלנו מורשת מוזרה.

חיינו תרבות שבמובנים רבים הייתה עבורנו שקופה. שפת האם שלי הייתה פולנית. ידעתי לדבר פולנית עוד לפני שידעתי עברית, כי בבית דיברו פולנית…היו געגועים, היה נתק קשה, היו רגשי נחיתות, והייתה תחושת תלישות בלתי נסבלת.

… זה היה תוצר של אידיאולוגיה שהתרכזה בניסיון ליצור יהודי חדש – ישראלי. הישראלי, היה תוצר יש מאין. תרבות שנוצרה כאן ועכשיו, "קיבוץ גלויות" קראו לזה. הנתק המתנכר לעבר – זאת הייתה החוויה הקולקטיבית של בני דורי, ישראלים שהוריהם הגיעו מכל קצוות העולם והתבקשו להשאיר מאחור את "הגלותיות" שלהם. הניכור התבטא בבדיחות (הבדיחות על הפולניות בישראל הן ז'אנר שיכול למלא ספרים), בסוג של זלזול ובטריקת דלת – שבהקשר הפולני, התבטא בהסכמה גורפת על האנטישמיות של הפולנים שונאי היהודים…

התוצר של הנסיבות היה שלא ידעתי שהתרבות שאותה אני חיה היא גם התרבות הפולנית. גדלנו אל תוך התרבות הפולנית מבלי לתת לתרבות הזו שם…

"את אשר לך הורישו אבותייך, הרווח ביושר, כדי שיהיה שלך", כתב גתה בפאוסט את הרציונל שמאחורי מסע החיפוש שלנו…יצאנו להבין את העבר שעיצב אותנו, בידיעה ברורה, שאת העבר שאנחנו מנסים להבין ניתן לפגוש רק בהווה.
במפגש עם הפולנים, כמו עיוורים מגששים מצאנו זה את זה משני צידי המנהרה שחפרנו אל העבר: בצד השני של החפירה מצאנו פולנים שגם הם במובנים רבים נותקו מעברם. פולנים שבניסיון שלהם להבין את עצמם, את זהותם, בדרך פגשו את היהודי.

***

בשלב יחסית מאוחר הבנתי שלא רק מהמזרחיים נגזל העבר.
הקריעה הזאת מהעבר, הנתק, יש להם לטעמי קשר לאטימות, ולחוסר הרגישות אל האחר, שמקשים עלי עד מאוד את החיים כאן.
כשאתה קורע מעצמך חלקים, אוטם את עצמך אליהם, חייב להיות לזה ביטוי.

***

מקווה שלא הרסתי לכם לנצח את החשק למרק עוף

 

 

 

Read Full Post »

כְּשֶתָּמוּת אֲחוֹתִי תָּמוּת אֲחוֹתִי הָרָעָה וְתָּמוּת אֲחוֹתִי הַטּוֹבָה

שְתֵּיהֶן תַּעֲזבְנָה אוֹתִי בְּמוֹתָהּ

שולמית אפפל

חלון ראווה של חנות רטרו, אמסטרדם.

Read Full Post »

הפוסט הזה מבקש להיכתב. אולי זאת תהיה דרכי לתרום לחגיגות יום המשפחה.
אני שונאת ליבב על הילדות שלי. לא אוהבת את זה, במיוחד לא בפורומים וירטואליים. לא אוהבת לעשות את זה כשזה מרגיש לי חסר תכלית.
לעבור דרך הכאב, להיות מסוגל לשהות בו זה חשוב, אבל הדחייה העמוקה שיש לי מרחמים עצמיים, גורמת לי לבדוק את עצמי בשבע עיניים כשאני באה לספר סיפורים כאלה.

פורים. כולם מדברים על תחפושות ופתאום בפעם הראשונה זה נוחת עלי לעומק. התובנה העמוקה של מה היה שם בפורים שכל כך לא הסתדר לי כל השנים.
אמא שלי הייתה ציירת מוכשרת מאוד, לא רק ציירת, פסלת, קרמיקאית, תכשיטנית – בכל מה שקשור ליצירה עם הידיים, היו לה כישורים יוצאי דופן. כישורים שהרבה לא קרה איתם. הנסיבות שלתוכם ובתוכם היא צמחה היו קשות – אין ספק, אבל נסיבות קשות, בעיני זה הסבר מאוד לא מספק.
היא עסקה באמנות והתפרנסה – מהקרמיקה, התכשיטנות, אמנות מעשית לסוגיה. אבל כל זה היה קטן עליה, קטן עליה מאוד.
ואז בכל שנה היה מגיע פורים.

וכך קרה שאת כל התסכול האמנותי שלה אמא שלי הייתה שופכת לתוך התחפושות של הבת שלה. היה לה מין ספר עב כרס של תלבושות תיאטרון, שהיינו יושבות ומעיינות בו יחד (הבנתי עוד משהו – את המקור לעניין שיש לי באופנה). היינו עושות זאת סתם להנאתנו בימי חול, אבל בעיקר לקראת פורים, היינו ממוקדות במשימה והיא לבחור – תחפושת. הספר שהיה מיועד לאנשי מקצוע, היה מסודר לפי מאות, לפי מדינות, לפי מעמדות, לפי דמויות מפורסמות.

כך יצא שמהגן ועד התיכון פחות או יותר, הייתי מסתובבת עם התחפושות הכי יוצאות דופן בכל השכונה, בכל בית הספר וסביר להניח שגם בכל העיר (נעצור כאן!). בגן הייתי נסיך אנגלי מהמאה ה-16 (אני לא מגזימה בכלום), כיתה א' – רקדנית תאילנדית…כיתה ב' – ג'וקר (מהקלפים) כיתה ו' – קליאופטרה…לא אלאה אתכם… בכיתה ח' – הייתי מרי אנטואנט.
עכשיו תבינו, הסתובבתי כמו מיניאטורה של דמות מסרט. לנסיך היו מכנסי קטיפה תפוחים, שהיא תפרה כמובן (משהו דומה למכנסי ההתעמלות של שנות ה-50). כנ"ל הכובע, עם הנוצה המפוארת והחרב. מאיפה היא השיגה את הנוצה, אלוהים יודע. והחרב? אתם חושבים שאמא שלי תסתפק בחרב פלסטיק פושטית שקונים בחנות? או לא. היא אמנם קנתה חרב מפלסטיק אבל צבעה אותה, ציירה עליה ושיבצה גם חרוזים, כך שהחרב הזאת נראתה העתק מדהים של חרבות שקישטו את ירכיהם של נסיכים אנגליים במאה השש-עשרה. אין ספק שהיה הייתה עילוי מבוזבז. הכובע של הרקדנית התאילנדית – היה מלאכת מחשבת שנעשתה מקרטון, נצבעה מזהב, נתלו עליה שרשראות מדהימות ואת כל המשקל הזה אני סחבתי על ראשי היקר שאיים להתבקע תחת המשקל, ככה אגב מתחיל החינוך למזוכיזם אופנתי. ההפקה המושקעת הזאת הייתה נמשכת לאורך שבועות, כללה מסעות רכש של אביזרים ונעשתה בשעות הפנויות מעבודה.

כל שנה כמובן, זכיתי במקום ראשון בתחרות התחפושות. אני זוכרת על ההכרזות ואת עצמי עולה על הבמה עם טעם חמוץ בפה. כמובן שגם זכיתי לתשומת לב אדירה כשהסתובבתי מחופשת. אהבתי את תשומת הלב, אהבתי את העולם הדמיוני שהתחפושות האלו פתחו עבורי, איזה סוג של מעוף, טעם אחר. היה בזה גם סוג של חינוך. מעבר לפיתוח היכולות לשאת בחן את היותך יוצא דופן, זה גם היה חינוך להשקעה, ליצירתיות, ליופי, להיסטוריה. הרי אי אפשר להיות קליאופטרה ולא לדעת מי היא הייתה ולא לפתח ולו מעט איזו הזדהות לפחות לחמישה-שלושה ימים.
וחוץ מזה תראו לי ילדה שלא אוהבת להתקשט…
ולכן גם לא ממש הבנתי מה לא אהבתי. תמיד הרגשתי תחושה מוזרה בעניין. הנה אמא שלך, מוציאה את נשמתה להכין לך את התחפושת הכי יפה ואת כולך מכווצת מבפנים.

רק לאחרונה זה נחת עלי. היא לא הכינה את התחפושת בשבילי, זה היה האגו הפצוע שלה שהכין לי תחפושות, הכישרון הענק שחיפש מוצא. אני הייתי המנוקין, הבובה. אני בעצם לא הייתי.
אני ויתרתי על עצמי, שיתפתי פעולה עם זיוף, עם הצגה. לא רק מול העולם, את זה הייתי שורדת טוב יותר. ביני לביני שיתפתי פעולה עם הבלוף – זאת הייתה האמא האוהבת שעמלה קשה על תחפושות לילדה שכאילו הייתה במרכז, אבל בעצם האמא והאגו של האמא היו המרכז. ההנאה שלה מההתפעלויות, מהפרגון, מהאופן שבו אנשים עמדו ומצמצו מול התחפושת, לא מבינים מאיפה זה נחת עליהם. חוסר הפרופורציה בהשקעה הסגיר משהו מעוות. האם אני בכלל הייתי גורם במשוואה שלה? כשהבנתי את זה נזכרתי שהיא גם ציירה עבורי את הציורים לשיעורי הציור ותפרה לי כיסויים לספרים, שעליהם היא רקמה…

סוף דבר. אימי נפטרה ואחותי הבכורה טיפלה בחיסול הבית, גרתי אז בחו"ל ודי מהר אחרי ההלוויה הייתי חייבת לחזור. היום, כחלק מהתובנות, נזכרתי גם בכל אלבומי הצילום שנעשו. בכל פורים היו מצעידים אותי עם תחפושת המופת אל סטודיו מקצועי להנציח את היצירה. איפה כל האלבומים האלה? שאלתי את עצמי ובו ברגע הבנתי שאחותי פשוט זרקה אותם לפח. כל השנים האלה היא כנראה בערה מקנאה. כשהיא גדלה, המצב הכלכלי היה פחות טוב ואימי הייתה כנראה עסוקה מדי מכדי להפיק הפקות גרנדיוזיות. התעכבתי על המחשבה הזאת. הנה זיכרון חמוץ\מתוק שלי – לאחותי אפילו מהמעט המתוק הזה לא היה.

Read Full Post »