Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘נגמרו לי הקטגוריות’

בהמשך לפוסט הקודם.
אחרי שהבנתי משהו ביחס לעניין הזה שהמחשבה יוצרת "אני" ושסביב ה"אני" הזה מתקיים הרבה סבל. זאת אומרת המחשבה יוצרת "אני" ואחר כך ישנה התחזוקה הזו שאני רוצה שאחרים יחשבו שה"אני" הזה מוצלח, החיפוש אחרי האישור, האהבה הקבלה וההערכה של ה"אני" הזה מאחרים ומעצמי והכיווץ שמתקיים כשה"אני" הזה מסתבר לא להיות כזה מוצלח בעיני עצמו או בעיני אחרים, וכל האנרגיה שמושקעת בעניין הזה. קיום שלם שמושקע בעניין הזה. זאת העבדות שעליה אני מדברת.

אחרי שראיתי את זה, קמה לנו פרובלמקה חדשה.

הפרובלמקה התעוררה מהנקודה שבה אמרתי לעצמי – שכל החלטה, היא החלטה ש"אני" מקבלת. מיד כמובן אני נזכרת בשיחה עם קייטי ביירון, כשאמרתי לה בדיוק את זה.

סיפרתי לה על מסע הל.ס.ד שהיה לי שבו ישבתי בביתי דאז וניסיתי להבין מה מכל מה שאני חווה הוא אמת. [מסתבר שהעסק הזה של חיפוש אחר האמת הוא מוטיב קבוע ב"חיים שלי" – הייתי אז ילדה בת 19] ואז אני זוכרת את עצמי תוך כדי הטריפ האינטנסיבי עם הצבעים ואיך שהכל משנה צורה סביבך והתפיסה החושית זה לא מה שאתה מכיר, ואז אני זוכרת את עצמי אומרת לעצמי: אם אני אגיד ליד שלי לזוז והיא תזוז – זאת אמת. אמרתי ליד שלי לזוז – והיא אכן זזה. אין לכם מושג איזו תחושת ביטחון העסק הזה נסך בי. ואחר כך קראתי לכלבה שהייתה לי אז והיא הגיעה – ואלו היו פיסות של עולם מוכר, בתוך הכאוס שבו ריחפתי.

[ואם כבר מדברים על הכלבה – היא זהרה בכל מיני אורות, ראיתי את ה"אאורה" שלה. את ההילה שלה (הטריפ היה המצב היחיד שבו זכיתי לראות את ההילות של אנשים וחיות) וכמות האהבה שאני הרגשתי כלפי הכלבה הזאת ברגע ההוא, הלוואי עלי עשירית מזה ביום יום שלי עכשיו.]
" "אני" אמרתי ליד שלי לזוז", חיקתה אותי ביירון וסימנה על עצמה עם האצבע: " "אני" אמרתי ליד לזוז". הבנתי את מה שהיא אומרת לי : הייתה מחשבה שאמרה ליד לזוז ואני מנכסת אותה לאני הבידיוני הזה.

ועכשיו אני גם מבינה תוך כדי כתיבה את האופן שבו העוגן הזה נתן לי ביטחון אז בטריפ והאופן שבו העוגן הזה שנקרא "אני" נותן לנו ביטחון ביום יום, והאופן שבו אנחנו מבינים את זה שיש לנו שליטה על ההתנהגות שלנו – איך זה נותן ביטחון.

קייטי ביירון אומרת על החלטה (עוד עמוד אצלי כאן בבלוג):

We never make a decision

When the time is right, the decision makes itself

אני מתבוננת בחיים שלי ורואה שזה נכון. היום בבוקר היה לי קר, היד הושטה אל השמיכה וכיסתה את הישבן החשוף שלי, קמתי לשירותים כי רציתי להשתין, כל ההתנהלויות האלו – לא עברו דרך "החלטה" מודעת, דרך תהליך מחשבתי. לא, עד כמה שאני יכולה להיות מודעת, הייתה שם מחשבה, עכשיו אתון תכסי לעצמך את התחת. זה היה תהליך אינסטקטיבי לגמרי.
אבל – ישנם לא מעט מקרים שבהם המחשבה מניעה לפעולה והתחושה היא שבלי ההנעה הזאת של המחשבה לא תהיה פעולה. קומי עכשיו לשטוף כלים, או קומי עכשיו ולכי להתאמן כשמה שנורא בא לי זה להמשיך לשבת על הכסא ולא לקום ממנו לנצח כי אני עייפה. ושלמחשבה הזאת יש כוח להניע תהליך שאולי לא היה מתרחש בלעדיה.
היא לא שלי המחשבה ועדיין היא לא פועלת לבד , היא חלק מהענן הזה שמורכב מגוף, זכרונות, הרגלים, תחושות. והעניין הזה שהמחשבה מניעה הוא הפתח היחיד שיש לנו אל השינוי. שינוי שהוא אפשרי. אני יודעת, אני עברתי כמה כאלה משמעותיים.
איך שביירון מתארת את זה – החלטה נשמעת כמשהו פסיבי לחלוטין. תהליך שאין "לי" עליו שליטה. בשלב הזאת זאת אמירה שאני עדיין לא מבינה/לא מקבלת [מה שאני מסכימה איתו הוא שהמחשבה מושפעת מאוסף שלם של התרחשויות ותחושות, שהיא לא עומדת לבד באופן עצמאי, היא תוצר של סך הכל התרחשויות] ומכיוון שכך – כל העניין הזה שאני קוראת ל"ענן", הזה אני, הוא עדיין במובן מסוים עניין של סמנתיקה. בסדר הענן הזה הוא אוסף של תופעות שאני במחשבה נותנת לו שם קולקטיבי.

נראה לי שמוקד החקירה שלי עכשיו יתמקד בנושא הזה של ההחלטה. מי לעזאזל מקבל אותה? ואיך היא מתקבלת?

המשך יבוא (אני מקווה).

_________________________________

הבלוג מרכין ראש בשל מותו בטרם עת, בתאונה אווירית של נשיא פולין לך קצ'ינסקי. למרות שאם כבר אקטואליה, יש לבלוג הזה לפחות שתי סיבות לא פחות טובות להרכין ראש. האחת היא ארץ הקודש (הולילנד) והשנייה זאת שקמה והטמטום שהתרחש סביב הסיפור. הכי גרוע בכל הסיפור הזה זאת השורה התחתונה, שהצבא עושה מה בראש שלו ולא סופר אף אחד ממטר.

Read Full Post »

מאטריקס אהובתי

שוב רואה את מטריקס. מהתחלה. זה אף פעם לא ייגמר לי – הטרילוגיה הזאת. חוזרת לסצינה שבה מורפיאוס מציע לניאו לבחור בין הגלולות.

מורפיאוס: המטריקס היא בכל מקום, היא מקיפה אותנו מכל הצדדים. אפילו עכשיו בחדר הזה ממש. אתה יכול לראות אותה כשאתה מביט דרך החלון או כשאתה מדליק את הטלוויזיה שלך. אתה יכול לחוש אותה כשאתה הולך לעבודה, כשאתה הולך לכנסייה, כשאתה משלם את המיסים שלך. היא העולם שמכסה את עיניך כדי לסמא אותך מפני האמת.

ניאו: איזו אמת?

מורפיאוס (נרכן אל ניאו): שאתה עבד. כמו כולם נולדת לעבדות. נולדת בכלא שאינך יכול להריחו או לטעום אותו או לגעת בו. בית כלא…למחשבות שלך.

(מורפיאוס נאנח)

למרבה הצער אי אפשר לספר לאף אחד מה היא מטריקס. עלייך לראות אותה במו עיניך.

(מורפיאוס מוציא משהו מתוך קופסה ומחזיק את מה שהוציא בשני אגרופים קפוצים זה לזה).

מורפיאוס: זוהי ההזדמנות האחרונה שלך [האומנם יש הזדמנות אחרונה ? – א.ע] אחרי זה אין דרך חזרה [מי רוצה לחזור? – זה רק הפחד מדבר]. תיקח את הגלולה הכחולה הסיפור ייגמר [בעצם יימשך] תתעורר במיטה ותחשוב מה שתרצה לחשוב. תיקח את האדומה תישאר בארץ הפלאות ואראה לך עד איזה עומק מגיעה מחילת הארנב.

(כשניאו מגיש את היד אל הגלולה האדומה מורפיאוס עוצר אותו לרגע)

מורפיאוס: תזכור, אני מציע לך את האמת בלבד. לא יותר.

 

 

***

וגם ההבנה שמעולם לא עשיתי משהו שלא רציתי. היו רצונות שונים שביטאו אינטרסים שונים וברגע מסוים אחד הכריע. תם סיפור הקורבן שאיבד את הקול האותנטי. הכל אותנטי ושום דבר לא אותנטי כל עוד קיים השעבוד ומה שמכריע זה הפחדים.

***

ואז מגיע החלק הבא המעולה. כל הגודיז בסרט אחד.

קונג פו של המחשבה. ההומאז' לברוס לי. וגם – אל תנסה להכות אותי, תכה אותי. לחזור לשם – עוד מטרה ששווה לחיות עבורה. אני מחפשת מורה וגם אחרי התאוששות מהתקופה המזוויעה שאני עוברת – לחזור לכושר עם או בלי הרגל הצולעת שלי שאחרי שנתיים מאז התאונה ההיא לא חזרה לתפקוד רגיל. אני עדיין לא יכולה לרוץ ולרקוד. זה מה שהולך להיות מספר אחד. לא מעניין אותי – שמתי את כל הסיפור הזה בהמתנה, מכל מיני סיבות, מוצדקות כולן. אבל מיציתי. את הסבל שלי בתור שלב הדודה-בטטה סיימתי, מיציתי בהצטיינות יתרה. קונג פו לקשישות זה מה שאני צריכה. כאלה שהורגות בהנפת תיק שבתוכו הן מחזיקות את הפודרה. יש למה לחכות.

***

ואת הפוסט הלוחמני הזה נסיים ב"התקווה".  תקשיבו ארלו מספר שם סיפור מעניין (בסוף הדקה השלישית).

 

Read Full Post »