Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘נוף מולדתי’

בהמשך לפוסט הקודם.
אחרי שהבנתי משהו ביחס לעניין הזה שהמחשבה יוצרת "אני" ושסביב ה"אני" הזה מתקיים הרבה סבל. זאת אומרת המחשבה יוצרת "אני" ואחר כך ישנה התחזוקה הזו שאני רוצה שאחרים יחשבו שה"אני" הזה מוצלח, החיפוש אחרי האישור, האהבה הקבלה וההערכה של ה"אני" הזה מאחרים ומעצמי והכיווץ שמתקיים כשה"אני" הזה מסתבר לא להיות כזה מוצלח בעיני עצמו או בעיני אחרים, וכל האנרגיה שמושקעת בעניין הזה. קיום שלם שמושקע בעניין הזה. זאת העבדות שעליה אני מדברת.

אחרי שראיתי את זה, קמה לנו פרובלמקה חדשה.

הפרובלמקה התעוררה מהנקודה שבה אמרתי לעצמי – שכל החלטה, היא החלטה ש"אני" מקבלת. מיד כמובן אני נזכרת בשיחה עם קייטי ביירון, כשאמרתי לה בדיוק את זה.

סיפרתי לה על מסע הל.ס.ד שהיה לי שבו ישבתי בביתי דאז וניסיתי להבין מה מכל מה שאני חווה הוא אמת. [מסתבר שהעסק הזה של חיפוש אחר האמת הוא מוטיב קבוע ב"חיים שלי" – הייתי אז ילדה בת 19] ואז אני זוכרת את עצמי תוך כדי הטריפ האינטנסיבי עם הצבעים ואיך שהכל משנה צורה סביבך והתפיסה החושית זה לא מה שאתה מכיר, ואז אני זוכרת את עצמי אומרת לעצמי: אם אני אגיד ליד שלי לזוז והיא תזוז – זאת אמת. אמרתי ליד שלי לזוז – והיא אכן זזה. אין לכם מושג איזו תחושת ביטחון העסק הזה נסך בי. ואחר כך קראתי לכלבה שהייתה לי אז והיא הגיעה – ואלו היו פיסות של עולם מוכר, בתוך הכאוס שבו ריחפתי.

[ואם כבר מדברים על הכלבה – היא זהרה בכל מיני אורות, ראיתי את ה"אאורה" שלה. את ההילה שלה (הטריפ היה המצב היחיד שבו זכיתי לראות את ההילות של אנשים וחיות) וכמות האהבה שאני הרגשתי כלפי הכלבה הזאת ברגע ההוא, הלוואי עלי עשירית מזה ביום יום שלי עכשיו.]
" "אני" אמרתי ליד שלי לזוז", חיקתה אותי ביירון וסימנה על עצמה עם האצבע: " "אני" אמרתי ליד לזוז". הבנתי את מה שהיא אומרת לי : הייתה מחשבה שאמרה ליד לזוז ואני מנכסת אותה לאני הבידיוני הזה.

ועכשיו אני גם מבינה תוך כדי כתיבה את האופן שבו העוגן הזה נתן לי ביטחון אז בטריפ והאופן שבו העוגן הזה שנקרא "אני" נותן לנו ביטחון ביום יום, והאופן שבו אנחנו מבינים את זה שיש לנו שליטה על ההתנהגות שלנו – איך זה נותן ביטחון.

קייטי ביירון אומרת על החלטה (עוד עמוד אצלי כאן בבלוג):

We never make a decision

When the time is right, the decision makes itself

אני מתבוננת בחיים שלי ורואה שזה נכון. היום בבוקר היה לי קר, היד הושטה אל השמיכה וכיסתה את הישבן החשוף שלי, קמתי לשירותים כי רציתי להשתין, כל ההתנהלויות האלו – לא עברו דרך "החלטה" מודעת, דרך תהליך מחשבתי. לא, עד כמה שאני יכולה להיות מודעת, הייתה שם מחשבה, עכשיו אתון תכסי לעצמך את התחת. זה היה תהליך אינסטקטיבי לגמרי.
אבל – ישנם לא מעט מקרים שבהם המחשבה מניעה לפעולה והתחושה היא שבלי ההנעה הזאת של המחשבה לא תהיה פעולה. קומי עכשיו לשטוף כלים, או קומי עכשיו ולכי להתאמן כשמה שנורא בא לי זה להמשיך לשבת על הכסא ולא לקום ממנו לנצח כי אני עייפה. ושלמחשבה הזאת יש כוח להניע תהליך שאולי לא היה מתרחש בלעדיה.
היא לא שלי המחשבה ועדיין היא לא פועלת לבד , היא חלק מהענן הזה שמורכב מגוף, זכרונות, הרגלים, תחושות. והעניין הזה שהמחשבה מניעה הוא הפתח היחיד שיש לנו אל השינוי. שינוי שהוא אפשרי. אני יודעת, אני עברתי כמה כאלה משמעותיים.
איך שביירון מתארת את זה – החלטה נשמעת כמשהו פסיבי לחלוטין. תהליך שאין "לי" עליו שליטה. בשלב הזאת זאת אמירה שאני עדיין לא מבינה/לא מקבלת [מה שאני מסכימה איתו הוא שהמחשבה מושפעת מאוסף שלם של התרחשויות ותחושות, שהיא לא עומדת לבד באופן עצמאי, היא תוצר של סך הכל התרחשויות] ומכיוון שכך – כל העניין הזה שאני קוראת ל"ענן", הזה אני, הוא עדיין במובן מסוים עניין של סמנתיקה. בסדר הענן הזה הוא אוסף של תופעות שאני במחשבה נותנת לו שם קולקטיבי.

נראה לי שמוקד החקירה שלי עכשיו יתמקד בנושא הזה של ההחלטה. מי לעזאזל מקבל אותה? ואיך היא מתקבלת?

המשך יבוא (אני מקווה).

_________________________________

הבלוג מרכין ראש בשל מותו בטרם עת, בתאונה אווירית של נשיא פולין לך קצ'ינסקי. למרות שאם כבר אקטואליה, יש לבלוג הזה לפחות שתי סיבות לא פחות טובות להרכין ראש. האחת היא ארץ הקודש (הולילנד) והשנייה זאת שקמה והטמטום שהתרחש סביב הסיפור. הכי גרוע בכל הסיפור הזה זאת השורה התחתונה, שהצבא עושה מה בראש שלו ולא סופר אף אחד ממטר.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

הרגע שבו ההיסוס שלך, שיושב על הפחד שלך מהמשימה שמונחת לפניך, בא לידי ביטוי במציאות ומניח מקלות בגלגלי העגלה שהתאמצת כה קשה להניע. קשה להביט לרגע הזה בעיניים.
מצד שני – במצבים מסוימים הפחד מתבקש. האתגר חדש, המשימה גדולה. טבעי לפחד מהכישלון, מלא להצליח לעשות את זה טוב.
הכי חשוב, לראות את זה, להבין, לקבל ולהחזיר את העיניים אל המטרה.
אף פעם לא מאוחר מדי לכלום. ההתמדה היא הניצחון של הרוח. ההתמדה היא המפתח. הדלתות במוקדם או במאוחר תפתחנה. סוג של חוקיות שמוכיחה את עצמה ודורשת חוסר ויתור. העליות והמורדות גם הן חוק טבע.
מהמקום הזה קל לראות איזו עוצמה יש במצב משוחרר. מצב שלא פוחד ולא מתווכח. מצב שממלא אחר הוראות שאין בהן שום דבר אישי. ממלא הוראות מבלי לרצות שזה ילך לכיוון כזה או אחר. קשב.
תנו לצאת, צעק האיש שבבקבוק. תנו לצאת.
איך זה שביום יום אני לא מצליחה לראות את תא המעצר? מדוע הוא שקוף?

Read Full Post »

תפקדתי היום כמשקיפה וכתולת כרזות, הסתחבקתי עם הליכודניקים לגודל הזוועה של הפעילה שהייתה איתי (הדעות הקדומות של כולם על כולם הורגות אותי) – נושא הויכוח היה האם סילבן שלום הוא גאון או לא (הגענו לזה דרך הדיון בנבחרת של ביבי) פעילת השטח שממולי נשבעה שהוא גאון, אני טענתי שלא ובסוף חשבתי שניצחתי בטיעון המכריע – אם הוא כזה גאון איך הוא התחתן עם ג'ודי. על זה קיבלתי מהגברת פעילה תשובה שהותירה אותי ללא מילים: אני מאוד חכמה ואני התחתנתי עם בעלי, עד היום אני לא מבינה מה אני עושה איתו. דחפתי לאנשים פתקים – בתואנה שעכשיו מתחילה העבודה לבחירות שיתרחשו בעוד שנה (גג שנתיים) ובגדול התפרעתי.

התווכחנו עם השוטרים מהו המרחק שמותר לנו לעמוד ליד השער לפי החוק. עשיתי חנדלך לשוטר – שבסוף אישר לי לתלות את הכרזה במקום שרציתי – וחשבתי שעניין הכרזות כמשל [התמקדות בעניין שולי חסר חשיבות שלרגע נראה שכל העולם תלוי בו].

היה לילה של סיוטים. עוד לילה מהלילות שמאפיינים את חיי לאחרונה. הסיפור הזה שהתנדבתי בקטע של הבחירות – לא הייתי שלמה איתו כמו שלא הייתי שלמה עם ההצבעה, כמו שאני לא שלמה עם כל המעורבות הזאת שלי לאחרונה ומרגישה שהיא לא בריאה ולא נכונה עבורי. חלמתי שאני מודיעה שיש לי חום ואני לא יכולה לבוא. פינלנד וישראל התערבבו לי והייתה לנו מסיבה כזאת של פעילים והיו שם מלא פינים. וסיפרתי לפיני שמולי שבסוף לא הלכתי להתנדב – וכל מיני כאלה – כל הלילה ואריאציות שונות לאותו העניין. בחלום כל הזמן הודעתי לרכזי השטח דרך הנייד שאני לא מגיעה. היצירתיות של המיינד מדהימה – הבאתי את שיחת הטלפון הזאת בעשרות ורסיות, כמו איזה במאי שלא מצליח להחליט איזה  take לקחת – פעם הודעתי דרך הנייד במקום פתוח שיורד בו גשם ופעם כשאני מוקפת בפעילים אחרים וכו וכו'. ישנו חלק בי שממש אבל ממש לא רוצה להיות מעורב, חלק שמבין שכל הקטע הזה הוא עבורי בריחה. בריחה מההתמודדות שעומדת אצלי בשער.

אני קוראת עכשיו את הספר של קייטי ביירון: "אלף שמות לאושר", ספר ענק. כמו שאין שום מקרה, היום נחתתי על הקטע הבא:

"אם יש לכם בעיה עם בני אדם או עם מצבו של העולם, אני מזמינה אתכם לרשום על הניר את המחשבות המלחיצות הללו ולחקור אותן. עשו זאת למען אהבת האמת ולא כדי להציל את העולם. לאחר מכן הפכו את המחשבות הללו (ה"להפוך", מתייחס לשיטה פשוטה שהיא מלמדת שקשורה לחקר המחשבה) כדי להציל את העולם שלכם. האין זאת הסיבה שבגלל אתם רוצים להציל את העולם מלכתחילה? כדי שתהיו מאושרים? ובכן דלגו על האמצע והתחילו להיות מאושרים מכאן! אתם העולם. אתם האחד. באמצעות ההיפוך הזה אתם נשארים פעילים, אבל אין בכך שום פחד, שום מלחמה פנימית. שוב אין זו מלחמה שמנסה ללמד שלום. מלחמה לא יכולה ללמד שלום. רק שלום יכול ללמד שלום.

אני אף פעם לא מנסה לשנות את העולם. אף פעם. העולם משתנה בכוחות עצמו, ואני חלק מאותו שינוי. אני אוהבת באופן מוחלט ושלם את מה שיש. אנשים שואלים את השאלות ומתחילים לשים קץ לסבלם ובכך הם גם מתחילים לשים קץ לסבלו של העולם.

אני דבקה באמת שלי, ולא מתיימרת לדעת מה טוב לכדור הארץ כולו. לדעת שהעולם מושלם לא אומר לפרוש או להפסיק לעשות את מה שאתם מוצאים לנכון. אם למשל, אתם מודאגים מאיכות הסביבה, ספקו לנו בבקשה את כל הפרטים. תחקרו את הנושא לעומק – תלמדו באוניברסיטה אם יש צורך – ותעזרו לנו. אם תדברו איתנו בצלילות, בלי אג'נדה ובלי עניין אישי בתוצאות, נוכל לשמוע אתכם, מכיוון שאתם מדברים ברמה שלנו. אתם לא מדברים אלינו מעמדה יודעת כל מתנשאת. אם אתם יודעים שכולנו שווים וכולנו עושים כמיטב יכולתנו, אתם יכולים להיות הפעילים הכי חזקים על פני כדור הארץ.

האהבה היא הכוח. אני מכירה רק דרך אחת להיות פעילים שבאמת משפיעים על המין האנושי – לספק את הפרטים, לדבר בכנות על ההתנסות שלכם ולאהוב ללא שום תנאי. אתם לא יכולים לשכנע את העולם בשום דבר, גם אם זה לטובתו, מכיוון שבסופו של דבר הצדקנות שלכם תבצבץ החוצה, ואתם תמצאו את עצמכם על הבמה כשאתם מתווכחים עם נציג של תאגיד מזהם, בעודכם מנופפים כנגדו באצבע בזעם. זה מה שאתם מסתירים כשאתם מאמינים במחשבה "אני יודע מה צריך כדור הארץ".

האם אתם חושבים שנציג התאגיד שמזהם את האוויר, יהיה פתוח לשמוע כך את דבריכם, גם אם המידע שבפיכם תקף? אתם מאיימים עליו בגישתכם, והעובדות עלולות ללכת לאיבוד, משום שאתם מדברים מעמדת פחד וזעם צדקני. כל מה שהוא ישמע זה שאתם חושבים שהוא טועה ושזה קורה באשמתו, והוא ייכנס להכחשה והתנגדות. אבל אם תדברו אליו ללא מתח, בביטחון מוחלט שהכול הוא בדיוק כפי שהוא אמור להיות באותו רגע, אתם תהיו מסוגלים להתבטא בנדיבות, ביעילות, ובלי חשש לעתיד.

אלימות מלמדת רק אלימות. מתח מלמד מתח. אם אתם תנקו את הסביבה הנפשית שלכם, אנחנו ננקה את הסביבה הפיזית במהירות רבה יותר. ככה זה פועל. ואם תעשו זאת בכנות, בלי אלימות בלב, בלי כעס, בלי להצביע על התאגידים כאויב, אנשים יתחילו לשים לב. אנחנו מתחילים להקשיב ולשים לב, שניתן לשנות בדרכי שלום. השינוי חייב להתחיל באיש אחד. אם אתה איננו האיש הזה, מיהו כן?

העולם יבחן אתכם בכל דרך, כדי שתוכלו להשלים את אותה חתיכה קטנה ואחרונה שעוד לא הושלמה בקרבכם. זהו התרגיל המושלם. שח, מט".

זהו. כל כך מדויק. זאת ההתנדבות התמידית שלי. תמיד הייתה ותמיד תהייה. שדה הפעילות האמיתי שלי.

Read Full Post »

הטלפון צילצל ועל הקו קול של בחורה הודיע לי שהיא פונה אלי בשם חברת סקרים בלה בלה בלה. אני אף פעם לא עונה לשאלונים האלה. בעיקר בגלל העיקרון, אני מתעבת את החדירה הזאת לתוך המרחב הפרטי שלי. אבל הימים האלה אינם ימים כתיקונם (ואני ישר מזכירה לעצמי את זה) ואני לא כתיקוני ואפילו לא מחצית מתיקוני וכך מבלי שהספקתי להגיד, שאול מופז הלוואי שיתאייד, מצאתי את עצמי עונה. זה התחיל תמים: בת כמה אני, למי אני חושבת להצביע (תשובה: אין לי מושג) , למי אני חושבת שיש יותר סיכוי לליברמן או לביבי, האם אני שוקלת להצביע לישראל ביתנו. מהשאלות הבנתי שליברמן עושה סקר ושהסקר שלו קשור גם לאופן שבו הוא מזנב בביבי. התובנה הזאת נחתה עלי יחד עם השאלה הבאה: איך אני חושבת שהכי נכון לטפל בערביי ישראל? שאלתי את הבחורה אם היא מבינה מה היא שואלת אותי – היא לא הבינה על מה אני מדברת בכלל – אמרתי לה שאני לא עונה על השאלה ושאני דורשת שתרשום שזה בגלל שהשאלה היא שאלה פשיסטית. מיד אחרי זה הגיע גל השאלות העכור הבא:  מי אני חושבת יטפל טוב יותר בערביי ישראל, ליברמן או נתניהו? האם יש לדעתי לחייב את ערביי ישראל להישבע לנאמנות למדינה? האם כתנאי לקבלת זכויותיהם במדינה אני חושבת שיש לחייב את ערביי ישראל לשרת שירות לאומי? – זאת בעיני הייתה שאלה פחות בעייתית אם היא הייתה מתייחסת לערבים וחרדים גם יחד. לא עניתי על השאלות ובשלב של שבועת הנאמנות אמרתי לה שאני סיימתי לענות על השאלות – שהשאלון פשיסטי, שמזעזע אותי שעם שעבר שואה מסוגל להשתמש בטרמינולוגיה כזאת (נשמעתי כמו המחנכת שלי בכיתה ו'). היא ניסתה לשכנע אותי להמשיך – הנה כמעט גמרנו…
אחר כך הצטערתי שלא לקחתי פרטים. נראה לי שיש כאן עבירה ברורה של סעיף 144 בחוק הפלילי של הסתה לגזענות.

זה הצטרף אצלי להכרה הנוראית שנחתה עלי היום במלוא עוצמתה של שטיפת המוח שאנחנו עוברים פה. האופן שבו העיתונאים הישראלים מכסים את הסכסוך. הוא כתב על זה. אני לא זוכרת מתי אבל לפני מיליוני שנים אחורה קראתי את "נמר של נייר" ספרו של משה נגבי ובו הוא מסביר על האופן שבו ה"מוסד" הזה  שנקרא "ועדת העורכים" השפיע על האופן שבו התקשורת בישראל מסקרת אירועים.  בקיצור רב, מראשית ימי המדינה התקיימו מפגשים קבועים עם עורכי העיתונים הגדולים ונציגי השלטון, מפגשים שבהם היו העיתונאים מקבלים תדריך ומידע מקיף ובהם היה מוסכם מה מתוך מה שעלה מותר להם לפרסם ואיך. הרעיון היה להגן על ביטחון המדינה ושורשיו עוד בתקופה של טרום המדינה. הגוף הזה עדיין נפגש אבל כבר לא מתפקד כקודם אלא שההשפעה של כל התפיסה הזו לדעתי, שמסכימה עם דעתו של הנגבי היא שיצרה את התקשורת שיש לנו היום.
אפשר להבין את התהליך גם ללא קשר לועדת העורכים, אני רואה איך האלימות הזאת גוררת אותי למקומות של הזדהות. כשהעם שלך נלחם אתה רוצה להזדהות. הצורך הפסיכולוגי מבקש הזדהות. מבקש לתמוך במהלך שגובה ממך מחירים [במיוחד נכון במצב כמו במלחמה הנוכחית שעל פניו ישנה הצדקה בסיסית ליציאה אליה] וגם המרחב הקטן הזה שבתוכו כולנו חיים משפיע. כולם חברים של כולם, הפוליטיקאים שיושבים עם העיתונאים במזנון הכנסת, המח"ט ששירת עם רכז המערכת. אין מרחק, קשה מאוד לבחון מתוך התרחקות את הדברים, קשה כי אין מנטאלית לאן להתרחק. להיפך יש התכנסות לאיזו הסכמה שהיא אוסף של קלישאות שחייבת להודות שגם אני מרחתי את עצמי בהן. וגם אנשים נהרגים ונפצעים בחזית – והחזית קרובה מאוד, לא רק גיאוגרפית. זה החברים של הילדים שלך והחברים של החברים שלך, המשפחה שלך (במקרה של הזוגי) וחבריך לבלוגוספירה והכל צפוף וצר להחריד. אה, ותוסיפו לזה את הצהבהבות וההשטחה ווואלה –הנה קיבלנו את הלוקש ששמים לנו על השולחן מדי יום. הלוקש שהסכנה הגדולה שלו היא ראיית המציאות בשחור-לבן: הלנו אתה אם לצרינו.

וכדי לסיים את היום באופן הולם ראינו את פרספוליס. סרט אנימציה מהסרטים הטובים ביותר שראיתי, ישבנו מול המסך מהופנטים. הסרט (Persepolis) מבוסס על סדרת ספרי קומיקס אוטוביוגרפיים, פרי עטה של מרג'אן סטראפי, העוקבים אחר ילדותה ונעוריה של מרג'אן בצל המהפכה האיראנית על רקע מלחמת איראן-עיראק. למרות שמרג'אן טוענת שלא מדובר בביוגרפיה, ברור שזה סיפור עם אלמנטים ביוגראפיים חזקים. גיבורת הסרט נקראת מרג'י ותחילתו של הסרט כשמרג'י בת העשר, מתגוררת בטהראן עם הוריה החילונים בעלי השקפות עולם סוציאליסטיות השייכים לשכבת משכילים בני המעמד הבינוני. הוריה התנגדו למשטרו של השאח ויוצאים להפגין ברחובות בתקווה לכינון משטר דמוקרטי באיראן. איך זה נגמר כולם יודעים. מרג'י שלומדת בבית ספר דו-לשוני [בית הספר הצרפתי בטהרן. ההשפעה הצרפתית בסרט חזקה מאוד, עוד נקודה לזכותו. אנחנו צפינו בדיבוב לצרפתית. הסרט דובב במקור לצרפתית ומאוחר יותר לאנגלית. בין המדובבות בצרפתית קתרין דנב והבת שלה קיארה מסטרויאני שנולדה מנישואיה של דנב למרצ'לו. בין המדובבים לאנגלית – איגי פופ], מרג'י שלומדת בבית ספר דו-לשוני עוברת ללבוש את הרעלה שהיא מתעבת וללמוד בכיתה חד מינית וזוהי רק ה- התחלה. הסרט מתאר השתלשלות של חיים שאליהם חודר הפוליטי. האנימציה היא יצירת מופת והסיפור מסופר בכישרון אדיר. מהפיכה- מלחמה- גלות ובתוך כל זה האנושיות המשותפת לכולנו והסבל שצומח ממשטרים שמתרחשים כאשר הליברמן שבתוכנו תופס עמדה ועובר לטפל בשכן. ותזכורת קטנה – מיליון איש נהרגו במלחמת אירן-עיראק.  

Read Full Post »

בין יתר מעשי הפרו-בונו שלי נתתי קואוצ'ינג דרך הסקייפ לצלם בלגי חביב. הוא עשה סוויץ' מקצועי מ- DJ לצלם ואני עזרתי לו בעצות, במיקוד וכו'. הכרנו דרך פליקר, מעולם לא נפגשנו ומעולם גם לא ראיתי אותו, דיברנו בלי וידאו. בהתחלה חשבנו שזה יהיה בארטר כי הייתה תקופה שרציתי להיות די.ג'יי והוא נתן לי עצות מהכיוון שלו. זאת הייתה חוויה ביזארית בפני עצמה. אם כי מעניינת, כי הצלחתי לעזור לו.
היינו אמורים להיפגש בבריסל. לא היה לי כוח לכלום. הפגישה לא התקיימה.
לאחרונה הוא פרסם סט צילומים של עצמו, תחת הכותרת : "אהוב את עצמך".
אני יודעת שהאמא החורגת שלו ישראלית, ויש מצב שהפוסט הזה יתורגם עבורו. אי לכך נסתפק באחד הצילומים ובפרשנות דוממת. אני שוקלת להפוך את הצילום לברכת שנה טובה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

Steve Duteuil

מה שמזכיר לי באלף אלפי הבדלות את צילום העירום של עופר שכטר לתמונת שער – תהרגו אותי לא זוכרת באיזה מגזין זה היה. עשר דקות דקות תמימות הדבר הזה (הישבן הלבן שלו) היה תקוע לי מול העיניים. זה קרה אתמול כשחיכיתי בתור בסופר, בסך הכל רציתי לקנות חלה לשבת.

וזה מזכיר לי את הברכה היפה שקיבלתי השבוע מחסידי בעלז .[אני אסמן את המילים שאהבתי]

אני מעבירה הלאה – לכולכם יקרים ואהובים שלי:

שלום שלווה ומנוחה יהיו מנת חלקנו בארץ ישראל ובעולם כולו, שנת גאולה וישועה, שנת הרווחה והרחבה, שנה שבה נבשר ונתבשר בשורות טובות ישועות ונחמות.

סימן ברכה בכל משלח ידינו, פרנסה טובה בשפע רב ובנחת קדושה,
שנה שבה יברך בורא עולם את ביתכם ונחלתכם בברכות לרוב.

טוב וחסד ישמע בביתכם תמיד, סגולה לברכה, בשמחה וטוב לבב
בברכת בריאות איתנה, באריכות ימים ושנים טובות – לכל המשפחה.

לשנה טובה תכתבו ותחתמו לאלתר לחיים טובים, לשלום, לזכות לברכה ולשמחת עולם עד עולם.

בברכת כתיבה וחתימה טובה, תחל שנה וברכותיה

אתון עיוורת

___________________________________

הרווחה והרחבה – החיבור בין רווח (הרוויח) רווח (בין הדלת למשקוף), רווחה, התרווחות – וכל זה כשזה בא כפעולה אקטיבית, שכן להרחבה.
הרחבה – שהיא ההרחבה של הצמצום. הקשר בין רווח להרחבה, הקשר בין החומר לרוח. הרחבה שהיא ההיפך מצמצום שזה כיווץ פנימי, שזאת חסימה.

ישועות ונחמות – מילים שנאבדו לנו מתוך היום יום הלא דתי. האם אנחנו מאמינים באפשרות של ישועה? של נחמה?

הברכה היא לא רק לפרנסה טובה – אלא שהיא תהיה בשפע רב ותגיע בנחת ולא סתם נחת אלא נחת קדושה. קדושה עבורי זאת עשייה שיש בה חיבור לאותנטי.

Read Full Post »

הייתי בטוחה שאני אכנס לקישורים של הפרויקט ואמצא אין ספור גרסאות של מרק עוף. ולא היא. קפצתי מיד לספק את ה-מתכון שאני כבר שנים מבצעת.

רציתי גם לנצל את ההזדמנות ולכתוב שזאת ממש הוצאת דיבה, הסיפור הזה של מרק העוף הפולני המכובס. כל מרקי העוף שגמעתי אי-פעם אצל פולנים ובני עדות הפולנים ובני נכדים של פולנים היו מצוינים בלי יוצא מהכלל ובכלל רציתי לומר שכל הסיפור עם הבישול הפולני הטפל וחסר הטעם אין לו בסיס וקשר למציאות. בדיוק כמו העניין הזה שהפולניות הן פריג'ידיות.

רציתי לכתוב שכמו כולם, גם אני האמנתי לבלוף הזה, בעיקר על רקע העובדה שכבר התייחסתי אליה כאן, שהייתי החיוורת היחידה ברדיוס של קילומטרים בשכונה. אחת התוצאות של העניין הייתה, שמתוך הזדהות עם הקבוצה פיתחתי יחס של דחייה ל"אוכל של הווזווזים", שבישלו אצלנו בבית. לא הצלחתי להבין, מה לא בסדר איתנו, למה אמא שלי לא יכולה להיות כמו כולם ולהכין לי "פילפלה צ'ומה". העולה הישנה מוורשה, לא הבינה למה זה מגיע לה.

נדרשו ממני שנים כדי לגלות מחדש את המטבח הפולני. ההארה הראשונית התרחשה במסעדת "ב'בלה", אז בימי תהילתה בבן-יהודה. האסימון נפל כשנוכחתי לראות שאני לא היחידה שמתענגת על קרפלעך במרק עוף. אחר כך הגיעו הנסיעות לפולין, שעם יד על הלב אני אומרת שלא ספגנו שם ולו נפילה אחת בכל המסעדות שבהן ביקרנו. שם נסגר המעגל.

תרדו מזה, האוכל הפולני – מ-צו-י-ן.

מתכון למרק עוף (גילוי נאות מחייב שאספר שאת המתכון הזה גיליתי אצל נירה רוסו וקצת שיניתי).
כשאני מבשלת אני לא ממש נכנסת לקטע של כמויות מדויקות.
אלתרו אנשים יקרים.

עוף – אני אוהבת להשתמש בירכי-עוף (כרעיים בעממית) ולנקות מהם את העור גם פחות שמן צף במרק). וכדאי לשטוף אותם גם היטב. על סיר של נניח 6 ליטר, מספיקים שלוש(ה?) כרעיים.
בצל, שום (2 שיניים)
כרישה -2-3 – לחתוך גס את כל הכרישה כולל העלים הירוקים.
2-3 קלחי גזר קלופים, 2-3 קישוא מקולף וחתוך, 1 פלפל ירוק בהיר, מגולען וחתוך, 1 קלח תירס פרוס ( מכירים את זה? – מעמידים את התירס ופשוט עם הסכין מקלפים בחיתוך ישר את השיניים) , 2 חופני פטרוזיליה קצוצה, חצי אגד שומר קצוץ, 3-6 ( לפי הטעם) גבעולי סלרי עם העלים אפשר חתוכים, אפשר גם לא.
והכי חשוב – 2 כפות שורש זנגביל מגורר.

תבלינים: מלח, פלפל שחור, אני מוסיפה קארי, לא חייבים.
אני מוסיפה גם רוטב סויה וגם אבקת מרק. אני משתמשת ברוטב סויה אורגני – bio shoyu של MANNA, זה לא חייב להיות הרוטב הזה , אבל
אבל חשוב שזה יהיה רוטב איכותי, שנעשה באמת בתהליך תסיסה ולא הג'אנק המלוח והבלתי אפשרי שמוכרים בסופר.
וגם אבקת המרק היא אורגנית של VETARA – כאן זה פחות קריטי, אבל עדיין הטעם הוא אחר. אפשר להסתפק בהחלט רק באבקת מרק עוף רגילה בלי הרוטב סויה – לפי הטעם כמובן.

אם כבר התחלנו להתייחס לנושא האורגני אז גם העוף, אני מעדיפה אחד כזה שראה חיים יפים ולא עוף אומלל שגדל בתעשיית הבשר המזוויעה עם כל החולרות שדוחסים להם.

חשוב שזה יהיה הפלפל הירוק הבהיר, וגם התירס חשוב, כי הם מוסיפים מתיקות שמעדנת את המרק.

את כל הירקות שמים במים, מתבלים ומרתיחים. כשהמים רותחים, מחליקים פנימה את ירכי העוף. הנוזל הרותח ישמור על העסיסיות של הבשר ו"יאטום" אותו.
אני מבשלת את כל זה שעה ורבע, על אש קטנה.


זה ספר הבישול הפולני שקיבלתי במתנה בביקור האחרון שלי בפולין. באותו ביקור גם קיבלתי מתנה מרגשת במיוחד, מבחורה מדהימה שהכרתי, מישהי שהיא כנראה בדרך להיות שופטת ובין היתר מכורה לספורט אתגרי ובישול. את פסקי הדין שהיא כותבת עבור השופטים (ככה מתלמדים בפולין להיות שופט) היא כותבת במיטה, כמו פרוסט.
כמחווה, שרק פולני אמיתי יכול להבין את גודלה, היא נתנה לי, לא פחות ולא יותר, את המכשיר שעבר אצלם במשפחה לחיתוך הבצק ל"פירוגי", שזה השם הפולני לקרפעלך. למרות שחלפו שנתיים מאז קבלת המתנה, השארתי את הסרט כהומז'.
חייבת להזכיר גם שהפולנים פיתחו את העניין של מילוי ה"פירוגי" לאמנות-על. אני גדלתי על פירוגי ממולאים בדובדבנים טבולים בשמנת. כדאי שאפסיק כאן.

זאת עטיפת התנ"ך של הבישול הפולני.

_____________________________

אל יקל בעיניכם סיפור האוכל. הוא הוביל אותי ישירות לטקסט שאני מצטטת ממנו כאן בהמשך. טקסט שכתבתי במסגרת פרויקט שכדרכם של מרבית הפרויקטים, לא הצליח להיווולד. השמטתי כל מיני מילים ומשפטים שאין לי עניין שיופיעו כאן. [קוראי היעד של הטקסט המקורי לא היו ישראלים, אני מסבירה רק למקרה שתעלנה כאן תהיות]

נושאם של הדפים המונחים לפניכם, ראשיתו בכאב. אימי ואבי נולדו בפולין ו"היגרו" לישראל. אני מניחה את המילה היגרו בגרשיים, כי התהליך לא היה תהליך של בחירה. באופן מסובך ולא ברור גם להם, הם נשארו קשורים אל המקום, שבמובנים רבים "הקיא" אותם מתוכו. הם נשאו איתם עבר, שעליו לא יכלו לדבר ואותו לא יכלו לחיות. ..
אנחנו הילדים שנולדנו בישראל, קיבלנו מורשת מוזרה.

חיינו תרבות שבמובנים רבים הייתה עבורנו שקופה. שפת האם שלי הייתה פולנית. ידעתי לדבר פולנית עוד לפני שידעתי עברית, כי בבית דיברו פולנית…היו געגועים, היה נתק קשה, היו רגשי נחיתות, והייתה תחושת תלישות בלתי נסבלת.

… זה היה תוצר של אידיאולוגיה שהתרכזה בניסיון ליצור יהודי חדש – ישראלי. הישראלי, היה תוצר יש מאין. תרבות שנוצרה כאן ועכשיו, "קיבוץ גלויות" קראו לזה. הנתק המתנכר לעבר – זאת הייתה החוויה הקולקטיבית של בני דורי, ישראלים שהוריהם הגיעו מכל קצוות העולם והתבקשו להשאיר מאחור את "הגלותיות" שלהם. הניכור התבטא בבדיחות (הבדיחות על הפולניות בישראל הן ז'אנר שיכול למלא ספרים), בסוג של זלזול ובטריקת דלת – שבהקשר הפולני, התבטא בהסכמה גורפת על האנטישמיות של הפולנים שונאי היהודים…

התוצר של הנסיבות היה שלא ידעתי שהתרבות שאותה אני חיה היא גם התרבות הפולנית. גדלנו אל תוך התרבות הפולנית מבלי לתת לתרבות הזו שם…

"את אשר לך הורישו אבותייך, הרווח ביושר, כדי שיהיה שלך", כתב גתה בפאוסט את הרציונל שמאחורי מסע החיפוש שלנו…יצאנו להבין את העבר שעיצב אותנו, בידיעה ברורה, שאת העבר שאנחנו מנסים להבין ניתן לפגוש רק בהווה.
במפגש עם הפולנים, כמו עיוורים מגששים מצאנו זה את זה משני צידי המנהרה שחפרנו אל העבר: בצד השני של החפירה מצאנו פולנים שגם הם במובנים רבים נותקו מעברם. פולנים שבניסיון שלהם להבין את עצמם, את זהותם, בדרך פגשו את היהודי.

***

בשלב יחסית מאוחר הבנתי שלא רק מהמזרחיים נגזל העבר.
הקריעה הזאת מהעבר, הנתק, יש להם לטעמי קשר לאטימות, ולחוסר הרגישות אל האחר, שמקשים עלי עד מאוד את החיים כאן.
כשאתה קורע מעצמך חלקים, אוטם את עצמך אליהם, חייב להיות לזה ביטוי.

***

מקווה שלא הרסתי לכם לנצח את החשק למרק עוף

 

 

 

Read Full Post »

אולי זה לא סיפור מהתחת, אבל עכשיו בשבילי כל דבר הוא סיפור מהתחת. לא יודעת, כל הדירות האלה, שבהם חולפים להם ימי חייהם של דיירי הבית, מדכאות אותי. ברור לי שזאת ההשלכה שלי על חייהם, אבל זה מה יש.
הקופסאות האלה. דירת ארבעה חדרים בשיכון טוב. שכונת התקומה, התרועה, התקיעה. סביוני הזרג. גבעת החרציצית.
בלטות. מגרות. קישוטים. ארונות. קיפולים. משכנתא. בעיקר משכנתא.
חיילים בשדה המערכה של החומר. כחומר ביד היוצר.
מה הכיוונים?
איך הוועד כאן?
הו איז אפרייד אוף דה ביג בד וולף, דה ביג באד וולף. מעטים מעיזים להודות.
חיוכים. נורא נחמדים. אתם נורא נחמדים.
כן, שתי מכוניות. איך אתם יוצאים מפה בבוקר?
איך אתם קמים מהמיטה?
מה המחשבה הראשונה שעוברת לכם בראש?
במוסף של עיתון "הארץ", מתפרסמת כתבה על הסרט שעשתה תמר ירום על חיילות ששירתו בשטחים. במרחק של כמה דקות מכאן. החיילות הטובות, אלו שרוצות לתרום, דווקא אלו אוכלות אותה. ילדות טובות.
קוראת, המעיים מתהפכות ואני מודה לעצמי. כל כך מודה לעצמי שכבר אז, ראיתי את הבלוף הגדול. כבר אז לא יכלו למכור לי כלום וכשכולן יצאו מעורן להגיע לקורס קצינות, אני עשיתי בדיוק הפוך.
בתמונה ההיא, שצילמו אותנו הולכות בפעם הראשונה הביתה מהטירונות. זה כל כך ברור, כולן שם מאושרות עד הגג, מנפנפות עם היד – ורק אני ורק אני חיוך סרקסטי מרוח לי על חצי פרצוף. אולי, בין היתר, כי לא היה לי בית ללכת אליו. לפחות לא משהו שאני זיהיתי כבית.
וגם איך הצלחתי אז לארגן את כולן לצעוד אל חדר האוכל, בשירה אדירה: "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה". אני חושבת שזאת הייתה היצירה הכי מוצלחת שלי. מיצג חי. איך הטירוניות האלה, כל בוקר בדרך מהחדרים (צריפין) לחדר האוכל שרו: "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה". זה הצליח כי היו שם עוד כמה בחורות שהבינו עניין.
אני חושבת שהבועה התפקעה לי עם המוות שלו. כשאחותי הגיעה לבית הספר, הוציאו אותי מהשיעור והיא אמרה לי: "אתון, אבא מת". אבל עוד לפני זה, הפרכוסים שלו בבית החולים. משהו בזרם האשלייתי הזה של החיים, נבקע לעד.
עכשיו שוב המבט הציני הזה על רכישת המטר המרובע.
כמו שני זרמים, הם זורמים אצלי. האחד, הרצון להיות כמו כולם. אבל בדיוק כמו כולם.
תמיד קינאתי באלה שעבדו שמונה ארבע. כמעט התחתנתי עם אחד כזה. סמנכ"ל רכש, השם ישמור. ואני זוכרת איך הייתי מביטה בו בערגה, בוחש את הקפה השחור של הבוקר לפני היציאה למשרד. הכל מסודר כל כך, ברור כל כך. לפחות על פני השטח.
והזרם השני, הציני, שמסרב לשתף פעולה. שמביט בכל זה כמו בהצגה גרועה ומסרב לקוד קידות.
עכשיו אני רוצה ווילה או דירת גג. עם שתי חניות ומחסן. מאוד חשוב מחסן. חשוב שפינת השירות תהיה גדולה, שיהיה מקום למטאטא, שיטאטא את הזמן שעובר.

 

Read Full Post »

Older Posts »