Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘ניקיון’

בהמשך לפוסט הקודם.
אחרי שהבנתי משהו ביחס לעניין הזה שהמחשבה יוצרת "אני" ושסביב ה"אני" הזה מתקיים הרבה סבל. זאת אומרת המחשבה יוצרת "אני" ואחר כך ישנה התחזוקה הזו שאני רוצה שאחרים יחשבו שה"אני" הזה מוצלח, החיפוש אחרי האישור, האהבה הקבלה וההערכה של ה"אני" הזה מאחרים ומעצמי והכיווץ שמתקיים כשה"אני" הזה מסתבר לא להיות כזה מוצלח בעיני עצמו או בעיני אחרים, וכל האנרגיה שמושקעת בעניין הזה. קיום שלם שמושקע בעניין הזה. זאת העבדות שעליה אני מדברת.

אחרי שראיתי את זה, קמה לנו פרובלמקה חדשה.

הפרובלמקה התעוררה מהנקודה שבה אמרתי לעצמי – שכל החלטה, היא החלטה ש"אני" מקבלת. מיד כמובן אני נזכרת בשיחה עם קייטי ביירון, כשאמרתי לה בדיוק את זה.

סיפרתי לה על מסע הל.ס.ד שהיה לי שבו ישבתי בביתי דאז וניסיתי להבין מה מכל מה שאני חווה הוא אמת. [מסתבר שהעסק הזה של חיפוש אחר האמת הוא מוטיב קבוע ב"חיים שלי" – הייתי אז ילדה בת 19] ואז אני זוכרת את עצמי תוך כדי הטריפ האינטנסיבי עם הצבעים ואיך שהכל משנה צורה סביבך והתפיסה החושית זה לא מה שאתה מכיר, ואז אני זוכרת את עצמי אומרת לעצמי: אם אני אגיד ליד שלי לזוז והיא תזוז – זאת אמת. אמרתי ליד שלי לזוז – והיא אכן זזה. אין לכם מושג איזו תחושת ביטחון העסק הזה נסך בי. ואחר כך קראתי לכלבה שהייתה לי אז והיא הגיעה – ואלו היו פיסות של עולם מוכר, בתוך הכאוס שבו ריחפתי.

[ואם כבר מדברים על הכלבה – היא זהרה בכל מיני אורות, ראיתי את ה"אאורה" שלה. את ההילה שלה (הטריפ היה המצב היחיד שבו זכיתי לראות את ההילות של אנשים וחיות) וכמות האהבה שאני הרגשתי כלפי הכלבה הזאת ברגע ההוא, הלוואי עלי עשירית מזה ביום יום שלי עכשיו.]
" "אני" אמרתי ליד שלי לזוז", חיקתה אותי ביירון וסימנה על עצמה עם האצבע: " "אני" אמרתי ליד לזוז". הבנתי את מה שהיא אומרת לי : הייתה מחשבה שאמרה ליד לזוז ואני מנכסת אותה לאני הבידיוני הזה.

ועכשיו אני גם מבינה תוך כדי כתיבה את האופן שבו העוגן הזה נתן לי ביטחון אז בטריפ והאופן שבו העוגן הזה שנקרא "אני" נותן לנו ביטחון ביום יום, והאופן שבו אנחנו מבינים את זה שיש לנו שליטה על ההתנהגות שלנו – איך זה נותן ביטחון.

קייטי ביירון אומרת על החלטה (עוד עמוד אצלי כאן בבלוג):

We never make a decision

When the time is right, the decision makes itself

אני מתבוננת בחיים שלי ורואה שזה נכון. היום בבוקר היה לי קר, היד הושטה אל השמיכה וכיסתה את הישבן החשוף שלי, קמתי לשירותים כי רציתי להשתין, כל ההתנהלויות האלו – לא עברו דרך "החלטה" מודעת, דרך תהליך מחשבתי. לא, עד כמה שאני יכולה להיות מודעת, הייתה שם מחשבה, עכשיו אתון תכסי לעצמך את התחת. זה היה תהליך אינסטקטיבי לגמרי.
אבל – ישנם לא מעט מקרים שבהם המחשבה מניעה לפעולה והתחושה היא שבלי ההנעה הזאת של המחשבה לא תהיה פעולה. קומי עכשיו לשטוף כלים, או קומי עכשיו ולכי להתאמן כשמה שנורא בא לי זה להמשיך לשבת על הכסא ולא לקום ממנו לנצח כי אני עייפה. ושלמחשבה הזאת יש כוח להניע תהליך שאולי לא היה מתרחש בלעדיה.
היא לא שלי המחשבה ועדיין היא לא פועלת לבד , היא חלק מהענן הזה שמורכב מגוף, זכרונות, הרגלים, תחושות. והעניין הזה שהמחשבה מניעה הוא הפתח היחיד שיש לנו אל השינוי. שינוי שהוא אפשרי. אני יודעת, אני עברתי כמה כאלה משמעותיים.
איך שביירון מתארת את זה – החלטה נשמעת כמשהו פסיבי לחלוטין. תהליך שאין "לי" עליו שליטה. בשלב הזאת זאת אמירה שאני עדיין לא מבינה/לא מקבלת [מה שאני מסכימה איתו הוא שהמחשבה מושפעת מאוסף שלם של התרחשויות ותחושות, שהיא לא עומדת לבד באופן עצמאי, היא תוצר של סך הכל התרחשויות] ומכיוון שכך – כל העניין הזה שאני קוראת ל"ענן", הזה אני, הוא עדיין במובן מסוים עניין של סמנתיקה. בסדר הענן הזה הוא אוסף של תופעות שאני במחשבה נותנת לו שם קולקטיבי.

נראה לי שמוקד החקירה שלי עכשיו יתמקד בנושא הזה של ההחלטה. מי לעזאזל מקבל אותה? ואיך היא מתקבלת?

המשך יבוא (אני מקווה).

_________________________________

הבלוג מרכין ראש בשל מותו בטרם עת, בתאונה אווירית של נשיא פולין לך קצ'ינסקי. למרות שאם כבר אקטואליה, יש לבלוג הזה לפחות שתי סיבות לא פחות טובות להרכין ראש. האחת היא ארץ הקודש (הולילנד) והשנייה זאת שקמה והטמטום שהתרחש סביב הסיפור. הכי גרוע בכל הסיפור הזה זאת השורה התחתונה, שהצבא עושה מה בראש שלו ולא סופר אף אחד ממטר.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

זה התחיל מזה שהזוגי החליט שהוא רוצה להזמין חברת ניקיון שתנקה לנו את הדירה לפני הכניסה. ניסיתי להסביר לו שזה לא ממש רעיון טוב ולא ממש הצלחתי. היינו צריכים לעבור סבב של פיאסקו כדי שהמציאות תכה לו בפנים. הוא סגר עם מישהו מחיר ובבוקר שבו העבודה הייתה אמורה להתבצע, ההוא מגיע עם קבוצת פועליו והתעריף שלו מתחיל לטפס כאילו מדובר בנסיעה במונית יפנית. תוך עשר דקות עלה התעריף מ-850 ₪ (ההצעה המקורית) ל- 3,200 ₪, הוא שכח לכלול את הווטרינה ואת  הגג…ושלחנו אותו הביתה.
אחר כך נפגשתי עם ק. שכיאה לבעל חברת ניקיון היה לו ריח נעים של סבון. כאן המקום לציין שמצאתי קורלציה ישירה בין ריח הגוף של בעלי המקצוע לשירות שקיבלתי. מצאתי קשר ישיר בין ריח נעים לעבודה טובה. ק. הרשים אותי מאוד לטובה עם האופן שבו הוא ליטף את הפאנלים וההבטחות שהוא פיזר, שהוא לא כמו האחרים, שהוא עובד עם הפועלים שלו ושהוא אוהב את העבודה. אלא מה? הצעת המחיר של ק. התחילה מ-3,300 ₪ . כשהסברתי לו שגם אם אליהו הנביא ירד בכרכרה בסערה מהשמיים אני לא אשלם שלו-שת א-ל-פים שקלים על ניקוי הדירה הוא ירד ל-2,800 ולא אלאה אתכם אבל הסוף היה שק. ירד ל-2000 ובדרך איבד את האמינות שלו.
נגמר הפרק עם ק. ולוח הזמנים שהפך לצפוף אילץ אותי להתאים את עצמי לשעות שעוזר הבית בשוטף היה מסוגל לתת (לא בציניות, בהערכה אמיתית) : 4 אחה"צ יום שישי. וכך מצאה את עצמה האתון לבושה בבגדי ספונז'ה, אוחזת בדלי ובמטאטא צועדת ברחוב אל האוטו מלווה בשני הודים קטנים עם סולם גדול. נראיתי כמו זושיה המנקה והזוגי ביקש שאקח תעודת זהות: 'אם יעצרו אותך על תקן עובדת זרה שלפחות ישחררו אותך מהר'.
לאחר נסיעה הזויה במכונית שסולם חוצה את מושביה לאורך, והאתון מודה בליבה על ההודים קטני הקומה והמידות [עוד הברקה של הזוגי: 'שלגיה ושני הגמדים'] הגענו אל הדירה.

השעה הייתה שעת בין הערביים, הציפורים החלו לסמן את השקיעה, אנשים חזרו מבית הכנסת כשאני ועוזר הבית (מעתה ע.ב) עמדנו על הגג מנסים לפענח איך לחבר צינור של השקיה שהזוגי קנה אל הברז. הזוגי מצידו שכב עם גב תפוס בדירה ואין מושיע. החוש הטכני של ע.ב לא חזק אם נתבטא בעדינות, (צריך לראות אותו מרכיב מחדש את חלקי הגז כדי להבין). אצלי זה בא בהבלחות, אני יכולה להבריק, אבל ברגיל אני לא איזה כישרון מדהים (נניח בהשוואה לזוגי). חצי שעה התמזמזנו עם הצינור הזה ואני בטוחה שאם היינו משתתפים ב"אח הגדול", זה היה החומר שהיה עושה את הפרק.
בסך הכל היה כף. בשלב הנוכחי של חיי הרבה יותר כף לי לנקות, לסחוב, לשפשף מאשר לחקור טקסטים עתיקים. קרעתי לעצמי את התחת ואני אומרת לכם מכון כושר זה פאסה. פעם בשבוע סבב כזה ואני חוזרת להיות פנתר.
וגם – היום אני יודעת שיש לי אופציה. אם המצב כלכלית יהיה בטטה – אני תמיד אוכל להקים חברת ניקיון.
ואם כבר חברת ניקיון, הנה ריכוז הידע החדש שנרכש אצלי לטובת קוראי המבריקים:

אסטוניש –  את הנוזל שאיתו מנקים את התנור כולם מכירים. אני מדברת כאן על משחה וורודה, משחת הפלא של יעקובי, שתוריד לכם את הג'יפה מכל דבר. עוד לא ראיתי דבר כזה. פלא.
חומר ממיס דבקים – לא לפני אז לא זוכרת את השם. בא בבקבוק קטן וממיס כל דבק שדבוק לעץ, אלומיניום, קרמיקה. גם פלא.
חומצת מלח – מנקה ג'יפה מרצפת קרמיקה ( אוכלת שיש, בלטות רגילות וחומרים אחרים).

****
ואני שואלת עכשיו איפה היה כל הידע הזה כשעברתי לדירת הגג ההיא בירושלים, שהבלטות שלה היו שחורות, עדות לדורות של שוכרים שלא טרחו לשטוף את הרצפה?

בגלל שלא הייתי ברת מזל כמוכם ולא הכרתי את העולם הקסום שזה עתה ברוב חסדי חלקתי אתכם, יצאתי אז לפרוייטק החלפת בלטות.
הרצף שמצאתי נראה מדהים והיה לו גוף מדהים. הוא נהג להסתובב בסרבל ללא חולצה ואני לא הפסקתי להתפעם ממשחק השרירים העדין שהתרחש בכל פעם שהוא פירק בלטה, מהעור בגוון המוקה, ואגלי הזיעה הקטנים שנקוו עליו ונצנצו בקרני השמש המלטפות.
אני להבדיל הסתובבתי לבושה, אבל האטרקטיביות הייתה הדדית. את המתח המיני שרץ בינינו אפשר היה לנסר במסורית.
מלחמת המפרץ הראשונה תפסה אותי באמצע מבצע החלפת הבלטות. הרצפה בבית הייתה בפורמט חול, לא היו לי שירותים וברקע האזעקות. את שטיפת השיניים בבוקר המלחמה הראשון עשיתי בשירותים של מה שהיה אז מלון המלכים, יחד עם כל מפוני תל-אביב. אנשים ישנו בפרוזדורים.
הרצף חירף את נפשו והגיע חמוש במסכת אב"כ להדביק את הבלטות ולחבר לי את השירותים. כולם מסביב היו המומים מהמסירות של איש המקצוע ורק אני ידעתי בדיוק מאיזה מקור יונקת המוטיבציה היוצאת דופן במונחים ישראליים של השירות המצוין שקיבלתי.
כשהבלטות היו במקום ותמו יחסי העובד-מעביד, פרצה באחת מערכת יחסים אחרת (קצרה אפילו ממערכת יחסי העובד- מעביד).
גם כאן יש לי מוסר השכל ומידע לחלוק אתכם.

פינת הריצוף:
כגודל הפנטוזים, החרמנות והציפייה – כך גודל האכזבה. לרצף היקר אני מקדישה את השיר בּוּם-פָּם
והקורא האינטליגנטי יבין.

Read Full Post »