Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘סדנת פיסיקה’

בהמשך לפוסט הקודם.
אחרי שהבנתי משהו ביחס לעניין הזה שהמחשבה יוצרת "אני" ושסביב ה"אני" הזה מתקיים הרבה סבל. זאת אומרת המחשבה יוצרת "אני" ואחר כך ישנה התחזוקה הזו שאני רוצה שאחרים יחשבו שה"אני" הזה מוצלח, החיפוש אחרי האישור, האהבה הקבלה וההערכה של ה"אני" הזה מאחרים ומעצמי והכיווץ שמתקיים כשה"אני" הזה מסתבר לא להיות כזה מוצלח בעיני עצמו או בעיני אחרים, וכל האנרגיה שמושקעת בעניין הזה. קיום שלם שמושקע בעניין הזה. זאת העבדות שעליה אני מדברת.

אחרי שראיתי את זה, קמה לנו פרובלמקה חדשה.

הפרובלמקה התעוררה מהנקודה שבה אמרתי לעצמי – שכל החלטה, היא החלטה ש"אני" מקבלת. מיד כמובן אני נזכרת בשיחה עם קייטי ביירון, כשאמרתי לה בדיוק את זה.

סיפרתי לה על מסע הל.ס.ד שהיה לי שבו ישבתי בביתי דאז וניסיתי להבין מה מכל מה שאני חווה הוא אמת. [מסתבר שהעסק הזה של חיפוש אחר האמת הוא מוטיב קבוע ב"חיים שלי" – הייתי אז ילדה בת 19] ואז אני זוכרת את עצמי תוך כדי הטריפ האינטנסיבי עם הצבעים ואיך שהכל משנה צורה סביבך והתפיסה החושית זה לא מה שאתה מכיר, ואז אני זוכרת את עצמי אומרת לעצמי: אם אני אגיד ליד שלי לזוז והיא תזוז – זאת אמת. אמרתי ליד שלי לזוז – והיא אכן זזה. אין לכם מושג איזו תחושת ביטחון העסק הזה נסך בי. ואחר כך קראתי לכלבה שהייתה לי אז והיא הגיעה – ואלו היו פיסות של עולם מוכר, בתוך הכאוס שבו ריחפתי.

[ואם כבר מדברים על הכלבה – היא זהרה בכל מיני אורות, ראיתי את ה"אאורה" שלה. את ההילה שלה (הטריפ היה המצב היחיד שבו זכיתי לראות את ההילות של אנשים וחיות) וכמות האהבה שאני הרגשתי כלפי הכלבה הזאת ברגע ההוא, הלוואי עלי עשירית מזה ביום יום שלי עכשיו.]
" "אני" אמרתי ליד שלי לזוז", חיקתה אותי ביירון וסימנה על עצמה עם האצבע: " "אני" אמרתי ליד לזוז". הבנתי את מה שהיא אומרת לי : הייתה מחשבה שאמרה ליד לזוז ואני מנכסת אותה לאני הבידיוני הזה.

ועכשיו אני גם מבינה תוך כדי כתיבה את האופן שבו העוגן הזה נתן לי ביטחון אז בטריפ והאופן שבו העוגן הזה שנקרא "אני" נותן לנו ביטחון ביום יום, והאופן שבו אנחנו מבינים את זה שיש לנו שליטה על ההתנהגות שלנו – איך זה נותן ביטחון.

קייטי ביירון אומרת על החלטה (עוד עמוד אצלי כאן בבלוג):

We never make a decision

When the time is right, the decision makes itself

אני מתבוננת בחיים שלי ורואה שזה נכון. היום בבוקר היה לי קר, היד הושטה אל השמיכה וכיסתה את הישבן החשוף שלי, קמתי לשירותים כי רציתי להשתין, כל ההתנהלויות האלו – לא עברו דרך "החלטה" מודעת, דרך תהליך מחשבתי. לא, עד כמה שאני יכולה להיות מודעת, הייתה שם מחשבה, עכשיו אתון תכסי לעצמך את התחת. זה היה תהליך אינסטקטיבי לגמרי.
אבל – ישנם לא מעט מקרים שבהם המחשבה מניעה לפעולה והתחושה היא שבלי ההנעה הזאת של המחשבה לא תהיה פעולה. קומי עכשיו לשטוף כלים, או קומי עכשיו ולכי להתאמן כשמה שנורא בא לי זה להמשיך לשבת על הכסא ולא לקום ממנו לנצח כי אני עייפה. ושלמחשבה הזאת יש כוח להניע תהליך שאולי לא היה מתרחש בלעדיה.
היא לא שלי המחשבה ועדיין היא לא פועלת לבד , היא חלק מהענן הזה שמורכב מגוף, זכרונות, הרגלים, תחושות. והעניין הזה שהמחשבה מניעה הוא הפתח היחיד שיש לנו אל השינוי. שינוי שהוא אפשרי. אני יודעת, אני עברתי כמה כאלה משמעותיים.
איך שביירון מתארת את זה – החלטה נשמעת כמשהו פסיבי לחלוטין. תהליך שאין "לי" עליו שליטה. בשלב הזאת זאת אמירה שאני עדיין לא מבינה/לא מקבלת [מה שאני מסכימה איתו הוא שהמחשבה מושפעת מאוסף שלם של התרחשויות ותחושות, שהיא לא עומדת לבד באופן עצמאי, היא תוצר של סך הכל התרחשויות] ומכיוון שכך – כל העניין הזה שאני קוראת ל"ענן", הזה אני, הוא עדיין במובן מסוים עניין של סמנתיקה. בסדר הענן הזה הוא אוסף של תופעות שאני במחשבה נותנת לו שם קולקטיבי.

נראה לי שמוקד החקירה שלי עכשיו יתמקד בנושא הזה של ההחלטה. מי לעזאזל מקבל אותה? ואיך היא מתקבלת?

המשך יבוא (אני מקווה).

_________________________________

הבלוג מרכין ראש בשל מותו בטרם עת, בתאונה אווירית של נשיא פולין לך קצ'ינסקי. למרות שאם כבר אקטואליה, יש לבלוג הזה לפחות שתי סיבות לא פחות טובות להרכין ראש. האחת היא ארץ הקודש (הולילנד) והשנייה זאת שקמה והטמטום שהתרחש סביב הסיפור. הכי גרוע בכל הסיפור הזה זאת השורה התחתונה, שהצבא עושה מה בראש שלו ולא סופר אף אחד ממטר.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

 

סדנת פיזיקה למתחילים
הפוסט הזה מורכב משני חלקים: סיכום קצר של ההתפתחויות סביב חקר האור עד הפיתוח של התורה הקוונטית[2] והחלק השני מוקדש לניוטון.

התפיסה שלנו היום ביחס לאור היא שהאור הוא צורה של אנרגיה הנפלטת מגופים מאירים ומתפשטת במרחב עד שהיא פוגעת בעצם הנראה ומוחזרת ממנו אל העין.

זאת אומרת יש לנו מקור של אור (גם אם זה החזר של אור ממקור קרינה) וחוש ראייה.
בנקודה זו עולה השאלה שפילוסופים ומדענים ממערב ומזרח שאלו את עצמם: עד כמה ניתן להפריד בין התפיסה לאובייקט.
בבודהיזם הקדום אמנם מבחינים בין האובייקט הנתפס והחוש ומדברים על נקודת המגע ביניהם (נקודה ברצף של תהליך) אבל האובייקט תמיד מתואר במונחים של תפיסה (צורה). התודעה, הניסיון האנושי הוא מוקד העניין של החקירה. האם האובייקטים קיימים גם כשאני לא תופס אותם היא שאלה שנתפסת כלא רלבנטית לחקירה הבודהיסטית.
במערב, התפיסה – שהאור הוא אובייקט שאני יכול למדוד במדדים אובייקטיביים בנפרד מתהליך התפיסה – הסתבכה בתחילת המאה ה-20. ההתייחסות לאופן שבו פועלים מכשירי המדידה והאופן שבו הצופה משפיע על הנצפה הפכו את התמונה למורכבת בהרבה.

בדילוג ענק אני מדלגת היישר לשתי התפיסות של האור שבמובן מסוים מתחרות ביניהן עד היום. האור כזרם חלקיקים מול האור כגל.

ניוטון האמין שהאור הוא זרם של חלקיקים קטנים הנעים במרחב הריק.
דקארט נתפס כמי שבמחשבתו הנצה התיאוריה שהאור הוא גל . דקארט האמין שהמרחב כולו מלא במין חומר חסר משקל אותו הוא כינה " אתר". הוא האמין שהאור הוא תכונה של התווך הזה שנמצא בין הגופים ושהוא מתפשט באופן מיידי, כלומר במהירות אינסופית. מאוחר יותר רמר מצא שמהירות האור סופית והיא בסביבות 300,000 קילומטר לשנייה. העובדה שלאור יש מהירות סופית לא קטלה לחלוטין את התיאוריה של דקראט אלא הובילה לפיתוח על ידי כריסטיאן הויגנס. הוגינס תיאר את האור כגל. גל בסגנון הגלים שנוצרים כשזורקים אבן למים. רק מאוחר יותר התקבלה ההשקפה שהאור הוא גל מחזורי של תנודות בדומה לגלי ים [אני משתמשת כאן בדימוי שמופיע בספרות. האופן שבו אני מבינה את הדימוי הוא התפשטות חד פעמית ממקור נביעה והסוג השני שלי הגל הוא מחזוריות של נביעה – גל שמתפשט בחלל ואחריו עוד אחד ועוד אחד].
גלי האור הם קצרים מאוד. אורך הגל האופייני שלהם הוא כמה עשיריות של אלפית המילימטר. גלי הקול למשל ( שהם תנודות מחזוריות של האוויר) הם בעלי אורכים אופייניים של כמה עשרות סנטימטרים.
שאלה מתבקשת היא – אם גלי הקול הם תנודות מחזוריות של אוויר, גלי האור הם תנודות מחזוריות של מה?

ב-1850 לאון פוקו ערך ניסוי שהראה שמהירות האור בחומר שקוף [לא ברור לי מה זה החומר הזה] נמוכה מהמהירות באוויר, ניסוי שהכריע לטובת התפיסה שהאור הוא גל. תרשו לי לא להיכנס להסבר למה תוצאות הניסוי הוכיחו שהוא גל.
מה שחשוב לעניינינו שהיה איש (וראו איננו עוד) בשם דוהם שטען שהניסוי של פוקו איננו מכריע בין הטענות שהאור הוא זרם חלקיקים או האור הוא גל, אלא בין שני מבנים תיאורטיים מורכבים שבכל אחד מהם משולבות הנחות רבות. התוצאות מצביעות על טעות בהנחות, אולם לא בהכרח ניתן לבודד באיזו הנחה הטעות. כמו כן, גם בפירוש תוצאות הניסוי משולבות הנחות תיאורטיות, כמו למשל ההנחות ביחס לאופן שבו פועלים מכשירי המדידה, שאולי גם הן בעייתיות.. דוהם פרסם את הטענות שלו ב-1904 רגע לפני שאיינשטיין, ב-1905 טען שהאור מתנהג בניסויים מסוימים לא כגל רציף אלא כאוסף מנות בדידות של אנרגיה. נעצור כאן.

***
כבר בתיאור הקצר הזה יש משהו מהטעם הזה של המאה ה-17, במובן של פילוסופים שהם מדענים. שילוב אחר, נדיר אף יותר בתקופתנו, הם מדענים שהם מיסטיקנים.

ניוטון היה כזה.

***

כשהתיישבתי לכתוב את הפוסט הזה, וזה היה לפני חודש בערך חשבתי שגיליתי את אמריקה. זאת אומרת לא בדיוק את אמריקה ולא בדיוק גיליתי – כי ברור שהדברים ידועים אבל לי זה היה חדש והנחתי שיהיו גם אחרים שזה יהיה חידוש עבורם. די התרגשתי למען האמת לקרוא ולכתוב על זה.

הבנתי שניוטון היה תותח רוחני לא קטן. שהוא חקר את התנ"ך לעומק, למד את הרמב"ם, למד קבלה. שהוא כתב על התנ"ך יותר מאשר על המדע ועל המתמתיקה. שהוא עסק באלכימיה באינטנסיביות. שהעיסוק שלו בתנ"ך השאיר מאחוריו אוסף מרשים של כתבים, שהמזרחן שלום יהודה הוריש לספריה הלאומית.

במכתב , משנת 1940 – כותב אינשטיין ליהודה שלום (שגר אז בניו יורק):

יהודה יקירי,

כתבי היד של ניוטון על נושאים תנכיים נראים לי מעניינים במיוחד מכיוון שהם מאפשרים לנו ראייה מעמיקה של יחודו הרוחני ודרך עבודתו של אדם דגול זה. ניוטון היה בעל אמונה בלתי מעורערת במקורו האלוהי של התנ"ך, אמונה שעומדת בניגוד מוזר לספקנות הביקורתית שמאפיינת את עמדתו אל מול הכנסיה. בשל אמונה זו היה ניוטון משוכנע שחלקי התנ"ך המעורפלים לכאורה מכילים נבואות חשובות, ושכדי להבהיר אותם אנו חייבים לפענח את לשון הסמלים שבה נכתבו. ניוטון הקדיש לפענוח זה, כלומר לפרשנות, מחשבה מעמיקה ושיטתית, תוך שימוש מוקפד בכל מקור שעמד לרשותו.

בעוד שבתחום עבודתו הפיסיקלית של ניוטון, דרך התפתחותה של מחשבתו תישאר לוטה בערפל, שכן הוא השמיד כנראה את הטיוטות לעבודתו, בתחום עבודתו על התנ"ך יש בידינו גרסות ראשוניות ושינויים חוזרים; לכן כתבים אלה, שברובם לא התפרסמו, מאפשרים מבט מעניין עד מאוד על הסדנה הרוחנית של הוגה זה, היחיד במינו.

איינשטיין. ספטמבר 1940, אגם סרנק

כתבתי קצת על החיים של ניוטון. על זה שהוא כפי הנראה היה אדם לא נוח לבריות. על הילדות הקשה שהייתה לו. אביו נפטר ואימו התחתנה עם כומר שניוטון לא ממש הסתדר איתו. שהוא מעולם לא התחתן. שהביוגרפים כותבים שהוא מת בתול. שהוא היה הומו. כתבתי על זה שכאיש בן 47 הוא נראה מצוין. הציור הזה צויר שנתיים לאחר שהוא פרסם את הספר שבו הוא פירט את שלושת החוקים האוניברסאליים של התנועה. הספר שהפך אותו למפורסם.

מתוך תערוכת כתבי היד – פרשנות המקרא של ניוטון שהוצגה בספרייה הלאומית, הצגתי ציטוטים מתרגומים שניוטון תרגם מצרפתית מספר שכותרתו: האור הבוקע בעצמו מן האפילה, או התורה האמיתית של אבן החכמים (1678)- ההתייחסות הרוחנית אל האור. הפיסקה הראשונה עוסקת בהקבלה שבין עבודת האלכימאי-הפילוסוף לעבודת האל הבורא, השוואה שריתקה את ניוטון: "העבודה הפילוסופית דומה לבריאת העולם אשר נברא מאותו חומר המכיל את כל הדברים הדרושים לאמנות".

ועוד פסקה הנוגעת בשאיפה של האלכימאי לחקות את תהליכי הטבע:
"החכמים אינם משתמשים בלהבות אלימות או פחם בוער כמו כימאים פשוטים אלא מחקים את הטבע ומשתמשים באישו: אש מהבילה אך לא קלה, אש מזינה אך לא זוללת, אש טבעית אך עם זאת עשויה ביד אמן, יבשה אך מביאה גשם, לחה אך מייבשת, נוזל מרווה, נוזל השוטף את הגוף אך אינו מלחלח את הידיים".

ואז באמצע הכתיבה גיליתי אותה.

____________________________________

1] המשורר האנגלי אלכסנדר פופ: "הטבע וחוקיו נחו בחשכת שחור, ויאמר אלוהים: ויהי ניוטון – ויהי אור".

2] האור הוא אנרגיה. חשוב להבין את האור אם רוצים גם להבין את התופעה האלקטרו מגנטית – וזה כדי שנוכל להגיע אל הפוסט שיתאר את ההילה כשדה אלקטרו מגנטי.

Read Full Post »