Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘סדר’

זהו מת הבלוג הישן. הבית הוירטואלי שלי. ממש לא היה לי פשוט.

להרמת המורל, אני מעתיקה לכאן טקסט שהופיע על כרטיס הביקור של מעצבת הפנים שהייתה אצלנו היום. היא התוודתה שהיא כתבה את הטקסט כשהיא הייתה שתויה.

שינוי מרענן מכל הפלצנים הכה-הו-רציניים וחדורי חשיבות עצמית שאיתם נפגשנו עד עכשיו. החל מאלו שעושים לך טובה שהם מוכנים לעצב לך את הבית, לא סליחה, התכוונתי, עושים לך טובה שהם מוכנים להיפגש איתך אצלם בבית, זאת אומרת לפנות לך שעה מסדר היום העמוס שלהם. ישנה מישהי שחמישה חודשים עברו ואני עדיין לא מצליחה לקבוע איתה פגישה. אני מקבלת ממנה הוראות בנוסח: תתקשרי אלי מחר בין ארבע לארבע וחמישה, בדיוק כשאני מורידה את המים בשירותים – כי אז אני פנויה. ועד החרטטנים – ש- אם את רוצה שאני גם אפקח על הקבלן (כאילו דה?) – אנא הואילי בטובך למכור את הבית כדי לממן את העבודה שלי וכל מיני כאלה.

יאללה אנשים תרגיעו. מדובר בעיצוב דירה. לא ביקשתי עכשיו שנפענח את החיבור בין הפיסיקה הקוונטית לתורת היחסות – מה ביקשתי לדעת? – איפה לשים ספה, ספרייה ואיפה יעמוד הזבל.

הכי אני אוהבת את התגובות לשאלה: כמה זה יעלה לי? – לא העבודה שלהם, חלילה, אלא השיפוץ שהם מציעים. אני חוטפת פרצופים כאילו ביקשתי שהם יורידו את התחתונים ויחשפו את הישבן בפומבי. הפרצוף שלהם מתעוות ומחוויר ותוך כדי התנשפויות הם מצליחים לחרחר: אין לי מושג, לא יודע. נוציא מכרז ואז נדע. באמא'לכם  – לא עשיתם עשרים דירות כאלה לפחות לפני כן. הערכה כללית, אתם לא מסוגלים לתת?

התוצאה – מתוכניות גרנדיוזיות שהיו אמורות לשנות את הקונסטלציה של הכוכבים בגלאקסיות – משהו בצבעי פסטל על רקע השקיעה בכוכב ונוס, נחתנו לספרייה בסלון, בלי לבנות עוד חדר על הגג עם אותם המדרגות, נוריד אולי איזה קירצ'יק, נשים מטבח חדש, נחליף איזו דלת וזהו. בעברית קוראים לזה חסכון באנרגיה, בעצבים ובכסף. רגע לפני שלא נוכל להמשיך לגור שם נמכור.

וזה הטקסט שנכתב על כרטיס הביקור בשיא הרצינות:
"זה שיש לך בית לא אומר שאתה ברלה.
אל תקנאו בדגים הבית שלהם רטוב.
למה שרק ליונה יהיה שובך?

היא סיפרה לי שאנשים אמרו לה שלמרות הטקסט הם שכרו את שירותיה. במקרה שלי  זה יהיה בגלל הטקסט.

בכיתי מצחוק כשקראתי. משהו שהזכיר לי את הצחוק והבכי שחוויתי בפיילוט של תוכנית האירוח של מרגול (אני מדברת 15 שנה אחורה) – אם לא היו מתיישבים לה על הזנב – זאת הייתה הופכת להיות תוכנית קאלט. בתוכנית הראשונה הופיע זמר בן 70 ששר "יושב בסן פרנסיסקו על המים" במבטא עיראקי וליווה את עצמו בנגינה בעוד ומרגול ראיינה את השחקן ג'וליאנו מר – ראיון שהתנהל תוך חלוקת מחמאות הדדיות, ביניהן למשל זו שבה מרגול פרגנה למרואיין שיש לו "פרצוף תחת".

(ואם אתם שואלים אותי, הייתי מעדיפה לקחת את הכסף הזה ולקנות בו אג"חים ובמחשבה נוספת – אתה לא קם אל האג"חים כל בוקר, כמו שאתה קם אל הגג שלך ).

Read Full Post »

פטפוטי חג

* אתמול היה לנו סדר בסגנון זיון בעמידה. אכלנו, גיסי הדתי ישב בקצה השולחן ומלמל לעצמו את המשך ההגדה  – השאר פטפטו ואז כולם, רגע אחרי שחילקו את העוגה וסלט הפירות, התפזרו לבתים. חשבתי איך אין שום דבר שיחזיק את הדבר הזה – שנקרא סדר, אם אתה א. לא דתי,וב. לא משמר את תרבות/מסורת המוצא שלך. במקרה שלנו הדור המבוגר (חמי) עלה לשמיים, אין מי שיחזיק את זה, גיסי הדתי הוא פסיב אגרסיב (ספרדי טהור הגיס שלי, מסתבר שהתופעה הזו חוצה עדות) אז הוא ישב בפינה ויקרא את ההגדה לבד. וגם הסיפור הזה של עירוב תרבויות לא עובד לטובתנו – נשארנו בלי כלום. בעבר היינו שרים והעסק הזה היה נמשך כהלכתו – מצד אחד ומצד שני – לפחות מהצד הפולני שלנו: אתה לא בא לאנשים שטרחו ובישלו ועבדו קשה, אוכל והולך. האטיקטים הפולניים דורשים שתישאר לפחות איזה זמן גם אחרי הקפה והעוגה.  בקיצור לא זה ולא זה. לא המסורת, לא התרבות ( במובן של נימוס בסיסי משהו שטומן בחובו איזה קומנסנס) – בקצרה נאדה. אנחנו היינו האחרונים שנשארנו וגם מה שדחף אותנו להקדים ולנסוע היה חרדת הפקקים.
יצאתי עם תחושת טפלות נוראית ועם הנג- אובר של סוכר. עוגת הפסח של לה-פאן או וואטאבר עלתה לי ישר למוח בתוספת עוגיות קוקוס ושוקולד שילדה בת 9 הכינה שיצאו מדהימות. אפילו יין לא שתיתי. ניווטנו בעזרת הג'י. פי. אס שיש לנו בנייד, שדיווח לנו איפה יש הכי פחות פקקים וזה עבד יפה מאוד. ואני שואלת את עצמי לאן כל הסיפור הזה יתדרדר – מה השלב הבא – מצות בזונדה לוריד? סדר בשיחת ועידה?

* במוצאי שבת עשינו את שטות חיינו ונסענו לאיקיאה ראשון. אנחנו קונים רהיטים לבינתיים, עד השיפוץ – כל הקטע הזה ייזכר כמבאס במיוחד. אתה קונה דירה חדשה, מת ליהנות ממנה ובינתיים חי על ארגזים עד שעיריית תל-אביב, תואיל בחסדה כי רב,  לתת לך איזה אישור מזורגג – שרק כדי לקבל אותו אתה משלם תשלומים לא מבוטלים, כי אם אתה רוצה ליהנות מהדירה בתקופת החיים שלך – כדאי שתעסיק איזה מעאכר(ית) שירוץ בפרוזדורים בשבילך. כל זה היה התנצלות מוסווית על זה שאנחנו קונים רהיטים באיקאה.

הקיצר ביום חמישי בחששות כבדים נסענו לשם כי פתוח עד חצות, היו הרבה אנשים אבל היה סביר. בחרנו וכבר היינו עייפים ורצוצים מלאסוף. במוצ"ש, חשבנו לנסוע לאסוף את מה שבחרנו וקיווינו שזה יהיה אותו הסיפור – מבחינת כמות האנשים. אז קיווינו.
זוכרים כשאיקאה רק הגיעו לארץ?  זוכרים את ההיסטריה של ההתחלה? גם אז לא ממש הבנתי את זה. אבל מה שהלך בראשון במוצ"ש, התעלה מעל ההיסטריה ההיא והיה מבחינתי ביאונד אני קומפרהנשן. לא תגידו איזה מוצרים מדהימים, לא תגידו מחירים מדהימים, לא תגידו שירות מדהים. כן בעיקר לא תגידו שירות מדהים ויחד עם זאת כבר בנוסענו בכביש שמתקרב למקדש הצרכנות המודרני – אפשר היה לראות טורי מכוניות, תקועות בפקק אינסופי כבר בפנייה אל הכביש הפנימי שמוביל אל החנות. סירבנו להאמין למה שעינינו רואות, ועוד הייתה לנו תקווה שאולי מתרחשת איזו הילולה של הבאבא-סאלי באזור, או משו בסגנון המשכנו לנסוע ובאמת שהיה לנו קשה לעכל את המחזה – על כל פיסת אדמה פנויה סביב הריבוע הצהוב כחול אנשים החנו את המכוניות. אני לא מדברת על החניונים הפנימי והחיצוניים שכמובן היו בתפוסה מלאה, אני מדברת על הגבעות ועל הכבישים ועל המדרכות שמובילות לחנות. בהערכה זהירה, לפי כמות המכוניות שכיסו את כל השטח סביב איקאה באותו רגע נתון היו בחנות עשרת אלפים איש. כשצמוד אלינו נסע רכב מלא בחרדים – ניצלנו את ההזדמנות ושאלנו: לאן כולם נוסעים? [אמרנו לעצמנו: אם יש איזו הילולה, הגעלת כלים בליווי זיקוקי דינור, הם בטח ידעו]. לאן כולם נוסעים? שאלנו וקיבלנו תשובת מקהלה – לאיקאה. ראינו ככה וברחנו.
הזוגי נתן הסבר שאנשים לא באים באמת לקנות, אלא זה סוג של בילוי. מקסימום יוצאים עם איזו כף לסלט. הסבר שהפך את העניין לעוד יותר סתום מבחינתי.

כשחבר צלצל בדרכנו חזרה הבייתה, השאלה הראשונה ששאל אותו הזוגי הייתה האם הוא לא באיקאה. מחבר אחר שמענו שהוא עשה את השטות ונסע לשם במוצאי שבת אחרת (לא ערב חג) אסף כל מיני דברים, ואחרי 45 דקות של המתנה בתור לקופה – שקידמה אותו בערך לאמצע התור, הוא זנח את המוצרים והלך הביתה. לפחות את זה חסכנו לעצמנו.

 

Read Full Post »