Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘סוטול מדיטטיבי’

בהמשך לפוסט הקודם.
אחרי שהבנתי משהו ביחס לעניין הזה שהמחשבה יוצרת "אני" ושסביב ה"אני" הזה מתקיים הרבה סבל. זאת אומרת המחשבה יוצרת "אני" ואחר כך ישנה התחזוקה הזו שאני רוצה שאחרים יחשבו שה"אני" הזה מוצלח, החיפוש אחרי האישור, האהבה הקבלה וההערכה של ה"אני" הזה מאחרים ומעצמי והכיווץ שמתקיים כשה"אני" הזה מסתבר לא להיות כזה מוצלח בעיני עצמו או בעיני אחרים, וכל האנרגיה שמושקעת בעניין הזה. קיום שלם שמושקע בעניין הזה. זאת העבדות שעליה אני מדברת.

אחרי שראיתי את זה, קמה לנו פרובלמקה חדשה.

הפרובלמקה התעוררה מהנקודה שבה אמרתי לעצמי – שכל החלטה, היא החלטה ש"אני" מקבלת. מיד כמובן אני נזכרת בשיחה עם קייטי ביירון, כשאמרתי לה בדיוק את זה.

סיפרתי לה על מסע הל.ס.ד שהיה לי שבו ישבתי בביתי דאז וניסיתי להבין מה מכל מה שאני חווה הוא אמת. [מסתבר שהעסק הזה של חיפוש אחר האמת הוא מוטיב קבוע ב"חיים שלי" – הייתי אז ילדה בת 19] ואז אני זוכרת את עצמי תוך כדי הטריפ האינטנסיבי עם הצבעים ואיך שהכל משנה צורה סביבך והתפיסה החושית זה לא מה שאתה מכיר, ואז אני זוכרת את עצמי אומרת לעצמי: אם אני אגיד ליד שלי לזוז והיא תזוז – זאת אמת. אמרתי ליד שלי לזוז – והיא אכן זזה. אין לכם מושג איזו תחושת ביטחון העסק הזה נסך בי. ואחר כך קראתי לכלבה שהייתה לי אז והיא הגיעה – ואלו היו פיסות של עולם מוכר, בתוך הכאוס שבו ריחפתי.

[ואם כבר מדברים על הכלבה – היא זהרה בכל מיני אורות, ראיתי את ה"אאורה" שלה. את ההילה שלה (הטריפ היה המצב היחיד שבו זכיתי לראות את ההילות של אנשים וחיות) וכמות האהבה שאני הרגשתי כלפי הכלבה הזאת ברגע ההוא, הלוואי עלי עשירית מזה ביום יום שלי עכשיו.]
" "אני" אמרתי ליד שלי לזוז", חיקתה אותי ביירון וסימנה על עצמה עם האצבע: " "אני" אמרתי ליד לזוז". הבנתי את מה שהיא אומרת לי : הייתה מחשבה שאמרה ליד לזוז ואני מנכסת אותה לאני הבידיוני הזה.

ועכשיו אני גם מבינה תוך כדי כתיבה את האופן שבו העוגן הזה נתן לי ביטחון אז בטריפ והאופן שבו העוגן הזה שנקרא "אני" נותן לנו ביטחון ביום יום, והאופן שבו אנחנו מבינים את זה שיש לנו שליטה על ההתנהגות שלנו – איך זה נותן ביטחון.

קייטי ביירון אומרת על החלטה (עוד עמוד אצלי כאן בבלוג):

We never make a decision

When the time is right, the decision makes itself

אני מתבוננת בחיים שלי ורואה שזה נכון. היום בבוקר היה לי קר, היד הושטה אל השמיכה וכיסתה את הישבן החשוף שלי, קמתי לשירותים כי רציתי להשתין, כל ההתנהלויות האלו – לא עברו דרך "החלטה" מודעת, דרך תהליך מחשבתי. לא, עד כמה שאני יכולה להיות מודעת, הייתה שם מחשבה, עכשיו אתון תכסי לעצמך את התחת. זה היה תהליך אינסטקטיבי לגמרי.
אבל – ישנם לא מעט מקרים שבהם המחשבה מניעה לפעולה והתחושה היא שבלי ההנעה הזאת של המחשבה לא תהיה פעולה. קומי עכשיו לשטוף כלים, או קומי עכשיו ולכי להתאמן כשמה שנורא בא לי זה להמשיך לשבת על הכסא ולא לקום ממנו לנצח כי אני עייפה. ושלמחשבה הזאת יש כוח להניע תהליך שאולי לא היה מתרחש בלעדיה.
היא לא שלי המחשבה ועדיין היא לא פועלת לבד , היא חלק מהענן הזה שמורכב מגוף, זכרונות, הרגלים, תחושות. והעניין הזה שהמחשבה מניעה הוא הפתח היחיד שיש לנו אל השינוי. שינוי שהוא אפשרי. אני יודעת, אני עברתי כמה כאלה משמעותיים.
איך שביירון מתארת את זה – החלטה נשמעת כמשהו פסיבי לחלוטין. תהליך שאין "לי" עליו שליטה. בשלב הזאת זאת אמירה שאני עדיין לא מבינה/לא מקבלת [מה שאני מסכימה איתו הוא שהמחשבה מושפעת מאוסף שלם של התרחשויות ותחושות, שהיא לא עומדת לבד באופן עצמאי, היא תוצר של סך הכל התרחשויות] ומכיוון שכך – כל העניין הזה שאני קוראת ל"ענן", הזה אני, הוא עדיין במובן מסוים עניין של סמנתיקה. בסדר הענן הזה הוא אוסף של תופעות שאני במחשבה נותנת לו שם קולקטיבי.

נראה לי שמוקד החקירה שלי עכשיו יתמקד בנושא הזה של ההחלטה. מי לעזאזל מקבל אותה? ואיך היא מתקבלת?

המשך יבוא (אני מקווה).

_________________________________

הבלוג מרכין ראש בשל מותו בטרם עת, בתאונה אווירית של נשיא פולין לך קצ'ינסקי. למרות שאם כבר אקטואליה, יש לבלוג הזה לפחות שתי סיבות לא פחות טובות להרכין ראש. האחת היא ארץ הקודש (הולילנד) והשנייה זאת שקמה והטמטום שהתרחש סביב הסיפור. הכי גרוע בכל הסיפור הזה זאת השורה התחתונה, שהצבא עושה מה בראש שלו ולא סופר אף אחד ממטר.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

השבוע שבו כתבתי את הפוסט הקודם לא היה שבוע פשוט. אני משחררת פה פוסטים בדיליי, כי אין לי זמן להתיישב לכתוב אותם. הם כתובים אצלי בראש וצריך להעביר אותם פאזה, אבל אין לי מתי. לא רק לכתוב פוסטים אין לי זמן, גם לבשל לא. התוצאה היא זו העכשווית, חצות – זה עתה סיימתי להכין מרק גריסים קטלני ואני רוצה לתת לעוף קצת להתבשל לפני שאני מכבה את הסיר ופורשת לעולם שכולו טוב. אז אני מנצלת את שתיים וחצי הדקות בזמן שהבשר מתרכך בסיר.
אז השבוע ההוא היה שבוע לא פשוט. כאב כשהוא מרוכז, או בעוצמה גדולה יש לו השפעה פיזית. הסתובבתי כמו אחת שלקחה כמה שאכטות טובות, כולל כל האפקטים של זה. נראה לי שזאת הסיבה שיוצרים שיודעים ליצור מתוך המצב הזה, מתמכרים אליו. מה שיוצר את הבסיס לעניין הזה של דמות האמן המיוסר.
מי ששאף לריאות אי פעם מכיר את האפקט שיש לזה על היכולת לשמוע מוזיקה.
הקיצר – הלכתי לאוניברסיטה להחליף ספרים ואיך שאני יוצאת מהספרייה אני שומעת מוזיקה ערבית, אבל קלאסית כזאת, מ-ד-ה-י-מ-ה. המוזיקה בקעה מאולם בר-שירה, שזה מין אולם כנסים/הופעות באוניברסיטת תל-אביב. היכל התרבות האוניברסיטאי, נניח בהגזמה.
הדלת שמובילה אל הבמה הייתה פתוחה ואני הרגשתי שאני חייבת לדחוף את הראש ולראות מאיפה יוצאים הצלילים המדהימים האלה.
אני אכן דוחפת את הראש ומגלה שהגוש המרכזי מבין שלושת גושי הכיסאות של האולם מאוכלס בסטודנטים וסטודנטיות ערביים, ומולם על הבמה מנגנת תזמורת.
אחד הבחורים שישבו בשורות הראשונות קלט את הראש המציץ שלי. סימנתי לו עם האגודל כלפי מעלה את המבסוטיות ההיסטרית שלי מהמוזיקה והוא סימן לי באגודל מונף משלו. איכשהו האינטראקציה הקטנה הזו נתנה לי אומץ והבנתי שממש לא מעניין אותי מה שמחכה לי בהמשך היום, אני נשארת כאן. ככה בקטנה התגנבתי לגוש השמאלי הריק והתיישבתי לשמוע את הקונצרט.
עכשיו זאת הסיטואציה. הגוש המרכזי מלא באנשים ובגוש השמאלי – רק אנוכי הלבנבנה הפרידמנית שנחתה להם משום מקום.
התיישבתי והתחלתי לטוס. תעופה ישירה, אכסטטית, אלוהית. הסלסולים של הזמר, פתחו עבורי שער אחר שער. ראיתי את האור. התחלתי לבקש שלום כולל, שלום עם הפלסטינאים. כמעט לבכות מבפנים למה זה לא יכול להיות ככה, למה אי אפשר לתקשר דרך מוזיקה ויצירה. משהו בסצנה היה הזוי לחלוטין.
מהבמה גם קלטו אותי וגם עם הזמר הצלחתי להעביר תקשורת אגודלים.
מוזיקה ערבית קלאסית, כמו זו של אום כול-תום ועבד אל ווהב, השירים נמתחים עד אין סוף. זאת תרבות בפני עצמה, במובן שיש כללים של התנהגות בתוך הקונצרט שהם שונים מהתנהגות של קונצרט מוזיקה קלאסית מערבית שונים מקונצרט רוק/היפהופ/מטאל. עכשיו כשאני כותבת אני חושבת שבכל קטגוריה בעצם יש כללי התנהגות שונים ונפרדים.
את ההתנהלות בקונצרטים של השירים הארוכים, שמתבכיינים אל השמיים, למדתי מצפייה בקונצרטים של אום-כול תום בטלוויזיה המצרית, כשעוד הייתי צופה בטלוויזיה. קודם כל זה בסדר לדבר תוך כדי זה שעל הבמה מנגנים ויש איזו אווירה משוחררת כזאת , לא פורמאלית. (מה שמזכיר לי את אווירת הכיווץ האנאלי בקונצרט מקהלת נערי וינה שהצלחתי לאחרונה לגרור אליו את הזוגי ונראה לי שאני אצטרך לשלם ביוקר רב על הטראומה שגרמתי לו כשהוא מצא את עצמו צופה בנערים בשלייקס מזמרים יודלים – אבל אני סוטה מהנושא). אז בקונצרטים של מוזיקה ערבית קלאסית אפשר לדבר ויש גם איזה ליווי כזה חי, משתתף עם הנגינה על הבמה, מחיאות הכפיים, שריקות וקריאות מ-א-ש-ללה מתלהבות.
היחצן של הלהקה עם אישונים מורחבים ועיניים אדומות ניגש אלי. אני אומרת לכם, הדברים כל כך מדויקים שמרוב שיש איזה תיאום מלא עד הפרט הכי קטן ביקום הזה, זה מדהים אותי כל פעם מחדש. נורא רציתי לדעת איך קוראים ללהקה ורציתי דרך ליצור איתם קשר. המחשבה המקורית הייתה, שאיכשהו אולי אם שוב נערוך איזו חגיגה אפשר יהיה להזמין אותם, משהו, לא ממש ידעתי מה. הוא ניגש אלי וסיפר לי שללהקה קוראים מקאם (סולם במוזיקה ערבית) ונתן לי טלפון של מנהל הלהקה. בינתיים באיזו אופן מוזר נפתחה איזו אפשרות שאולי אולי אני אוכל לעזור להם להופיע בחו"ל. הכל היה כזה נחמד ופתוח וכשהתחלתי ממש להיכנס לזה עם הראש ומחיאות כפיים זכיתי ממנו (מהיחצן) לבוק צילומים שלם. זה היה מצחיק בטירוף. אני מתנענעת באכסטזה, ברקע הסלסולים ומחיאות הכפיים והוא מצלם אותי מכל זווית אפשרית. אני אומרת לכם מדיטציה שולטתתת!!!

זה היה השבוע ההוא. שבוע לפני כן היה גם כן מין שבוע כזה מיוחד, שכלל בין היתר השתתפות בערב אגודת ידידי פינלנד-ישראל. אם חשבתי שאגודת ידידי פולין-ישראל מארגנת ערבים שהם חלטורה מזעזעת, הסתבר לי אצל אוהדי פינלנד, שאפשר לרדת עוד הרבה יותר נמוך. זה התחיל עם זה שנסעתי עם השכנה הפינית המטורללת שלי. הזוגי הודיע לי שאני אישה אמיצה והוא לא ידע כמה שהוא צדק. כשהתיישבנו אצלה באוטו היא לא הניעה מיד. ישבנו בשקט ולא ממש הבנתי מה קורה. אחרי שתי דקות בערך היא מודיעה שהיא סיימה להתפלל ושהיא עושה את זה תמיד לפני יציאה לדרך. זה לא נשמע לי טוב ושנייה ורבע אחרי כן גם אני התחלתי להתפלל כשהיא יצאה מהחנייה ברברס וכמעט דרסה במכה אחת אישה, ילד וכלב. היא גם לא הבינה למה הבחורה כועסת עליה. אחר כך זה המשיך במעברים מנתיב לנתיב בלי קשר לעובדה שנוסעת בנתיב מכונית או לא, המשיך ברברס לא צפוי באמצע אבן גבירול, כשבנס לא גרמנו לתאונת שרשרת ענקית ואני ברכתי הגומל כשהישישה הזאת בת ה-70 עצרה בחארקה במקום שכמובן אסור לחנות בו.
תוך כדי החוויה המרטיטה הזאת, הצלחתי לעשות את השטות ולספר לה שבודהיזם מעניין אותי. שום דבר לא הכין אותי לתגובה הקשה שלה. זה התחיל בקריאת: או לא, והמשיך בהסבר שבודהה הוא השטן ומי שעובד אותו בעצם עובד את השטן. בודהיזם זאת דת מסוכנת, דת של עובדי אלילים. כל אלה שחוזרים מהודו, חוזרים עם הפסלון של בודהה שאותו הם עובדים ואליו הם מתפללים. התמונה התחילה להתבהר. השכנה היקרה שלי היא נוצרייה פונדמנטליסטית חשוכה כמו לילה ללא כוכב. "יש לכם תנ"ך כזה יפה, בשביל מה זה טוב בודהה". את לא יכולה להתעניין בדברים אחרים? הצלחתי איכשהו להרגיע אותה עד שהגענו לאולם. איך שהגענו היא סיפרה לחברות שלה שאני עובדת את השטן וככה הצלחתי למצוא את עצמי מכותרת ומותקפת על ידי קבוצת ישישות פיניות, דוברות עברית, חמושות בפריזורות מתוחזקות בספריי, שהסבירו לי נמרצות מדוע כדאי לי להשתחרר מהמצב המסוכן שאני נמצאת בו. וגם רשמו לי על פתק ספרים שכדאי שאני אקרא – משהו בנוסח "איך להשתחרר מהגורו". אני התאפקתי לא לצחוק להן בפרצוף וזאת לא הייתה ההתאפקות היחידה שלי באותו הערב.
בתוכנית היו כמובן ברכות ויו"ר סניף האגודה בירושלים הוא פרופ' עיראקי שנשוי לפינית. מה אומר לכם אנשים יקרים, מי שלא שמע פינית במבטא עיראקי כבד לא ידע שמחת בית השואבה מימיו.
בין לבין הצלחתי להעביר סמול-טוק עם השגריר, שהוא איש מתוק במיוחד. כשעמדנו מקשקשים הוא טרח לשאול את המלצר אם אין איזה משהו חזק יותר מהיין האדום שחילקו שם וניסה להשקות אותי ביין. אני עשיתי את השטות הנוראית ואמרתי שאני מעדיפה מים ובזאת תמה שיחתנו, עוד לפני שהספקתי להשחיל מילה על מלגה.
אחר כך הקרינו שם סרט פיני בלי תרגום ועם כל אהבתי הגדולה לפינלנד – בכל זאת יש גבול. עזבתי והשארתי לנביאת הזעם את כרטיס הבינגו שלי. ידעתי שפינאייר היא הספונסר של הבינגו וחשבתי שמגרילים כרטיסים. היא חוזרת בחצות ומצלצלת לי כמו תמיד בהיסטריה בדלת. אני פותחת והיא כולה התרגשות – זכית. אני כבר מפנטזת על טיסה חינם וחושבת שבכל זאת יצא משהו מהערב ההזוי הזה ואז היא מושיטה לי בלון בצורת מטוס.

Read Full Post »