Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘סיום’

זהו מת הבלוג הישן. הבית הוירטואלי שלי. ממש לא היה לי פשוט.

להרמת המורל, אני מעתיקה לכאן טקסט שהופיע על כרטיס הביקור של מעצבת הפנים שהייתה אצלנו היום. היא התוודתה שהיא כתבה את הטקסט כשהיא הייתה שתויה.

שינוי מרענן מכל הפלצנים הכה-הו-רציניים וחדורי חשיבות עצמית שאיתם נפגשנו עד עכשיו. החל מאלו שעושים לך טובה שהם מוכנים לעצב לך את הבית, לא סליחה, התכוונתי, עושים לך טובה שהם מוכנים להיפגש איתך אצלם בבית, זאת אומרת לפנות לך שעה מסדר היום העמוס שלהם. ישנה מישהי שחמישה חודשים עברו ואני עדיין לא מצליחה לקבוע איתה פגישה. אני מקבלת ממנה הוראות בנוסח: תתקשרי אלי מחר בין ארבע לארבע וחמישה, בדיוק כשאני מורידה את המים בשירותים – כי אז אני פנויה. ועד החרטטנים – ש- אם את רוצה שאני גם אפקח על הקבלן (כאילו דה?) – אנא הואילי בטובך למכור את הבית כדי לממן את העבודה שלי וכל מיני כאלה.

יאללה אנשים תרגיעו. מדובר בעיצוב דירה. לא ביקשתי עכשיו שנפענח את החיבור בין הפיסיקה הקוונטית לתורת היחסות – מה ביקשתי לדעת? – איפה לשים ספה, ספרייה ואיפה יעמוד הזבל.

הכי אני אוהבת את התגובות לשאלה: כמה זה יעלה לי? – לא העבודה שלהם, חלילה, אלא השיפוץ שהם מציעים. אני חוטפת פרצופים כאילו ביקשתי שהם יורידו את התחתונים ויחשפו את הישבן בפומבי. הפרצוף שלהם מתעוות ומחוויר ותוך כדי התנשפויות הם מצליחים לחרחר: אין לי מושג, לא יודע. נוציא מכרז ואז נדע. באמא'לכם  – לא עשיתם עשרים דירות כאלה לפחות לפני כן. הערכה כללית, אתם לא מסוגלים לתת?

התוצאה – מתוכניות גרנדיוזיות שהיו אמורות לשנות את הקונסטלציה של הכוכבים בגלאקסיות – משהו בצבעי פסטל על רקע השקיעה בכוכב ונוס, נחתנו לספרייה בסלון, בלי לבנות עוד חדר על הגג עם אותם המדרגות, נוריד אולי איזה קירצ'יק, נשים מטבח חדש, נחליף איזו דלת וזהו. בעברית קוראים לזה חסכון באנרגיה, בעצבים ובכסף. רגע לפני שלא נוכל להמשיך לגור שם נמכור.

וזה הטקסט שנכתב על כרטיס הביקור בשיא הרצינות:
"זה שיש לך בית לא אומר שאתה ברלה.
אל תקנאו בדגים הבית שלהם רטוב.
למה שרק ליונה יהיה שובך?

היא סיפרה לי שאנשים אמרו לה שלמרות הטקסט הם שכרו את שירותיה. במקרה שלי  זה יהיה בגלל הטקסט.

בכיתי מצחוק כשקראתי. משהו שהזכיר לי את הצחוק והבכי שחוויתי בפיילוט של תוכנית האירוח של מרגול (אני מדברת 15 שנה אחורה) – אם לא היו מתיישבים לה על הזנב – זאת הייתה הופכת להיות תוכנית קאלט. בתוכנית הראשונה הופיע זמר בן 70 ששר "יושב בסן פרנסיסקו על המים" במבטא עיראקי וליווה את עצמו בנגינה בעוד ומרגול ראיינה את השחקן ג'וליאנו מר – ראיון שהתנהל תוך חלוקת מחמאות הדדיות, ביניהן למשל זו שבה מרגול פרגנה למרואיין שיש לו "פרצוף תחת".

(ואם אתם שואלים אותי, הייתי מעדיפה לקחת את הכסף הזה ולקנות בו אג"חים ובמחשבה נוספת – אתה לא קם אל האג"חים כל בוקר, כמו שאתה קם אל הגג שלך ).

Read Full Post »

בהמשך לפוסט הקודם.
אחרי שהבנתי משהו ביחס לעניין הזה שהמחשבה יוצרת "אני" ושסביב ה"אני" הזה מתקיים הרבה סבל. זאת אומרת המחשבה יוצרת "אני" ואחר כך ישנה התחזוקה הזו שאני רוצה שאחרים יחשבו שה"אני" הזה מוצלח, החיפוש אחרי האישור, האהבה הקבלה וההערכה של ה"אני" הזה מאחרים ומעצמי והכיווץ שמתקיים כשה"אני" הזה מסתבר לא להיות כזה מוצלח בעיני עצמו או בעיני אחרים, וכל האנרגיה שמושקעת בעניין הזה. קיום שלם שמושקע בעניין הזה. זאת העבדות שעליה אני מדברת.

אחרי שראיתי את זה, קמה לנו פרובלמקה חדשה.

הפרובלמקה התעוררה מהנקודה שבה אמרתי לעצמי – שכל החלטה, היא החלטה ש"אני" מקבלת. מיד כמובן אני נזכרת בשיחה עם קייטי ביירון, כשאמרתי לה בדיוק את זה.

סיפרתי לה על מסע הל.ס.ד שהיה לי שבו ישבתי בביתי דאז וניסיתי להבין מה מכל מה שאני חווה הוא אמת. [מסתבר שהעסק הזה של חיפוש אחר האמת הוא מוטיב קבוע ב"חיים שלי" – הייתי אז ילדה בת 19] ואז אני זוכרת את עצמי תוך כדי הטריפ האינטנסיבי עם הצבעים ואיך שהכל משנה צורה סביבך והתפיסה החושית זה לא מה שאתה מכיר, ואז אני זוכרת את עצמי אומרת לעצמי: אם אני אגיד ליד שלי לזוז והיא תזוז – זאת אמת. אמרתי ליד שלי לזוז – והיא אכן זזה. אין לכם מושג איזו תחושת ביטחון העסק הזה נסך בי. ואחר כך קראתי לכלבה שהייתה לי אז והיא הגיעה – ואלו היו פיסות של עולם מוכר, בתוך הכאוס שבו ריחפתי.

[ואם כבר מדברים על הכלבה – היא זהרה בכל מיני אורות, ראיתי את ה"אאורה" שלה. את ההילה שלה (הטריפ היה המצב היחיד שבו זכיתי לראות את ההילות של אנשים וחיות) וכמות האהבה שאני הרגשתי כלפי הכלבה הזאת ברגע ההוא, הלוואי עלי עשירית מזה ביום יום שלי עכשיו.]
" "אני" אמרתי ליד שלי לזוז", חיקתה אותי ביירון וסימנה על עצמה עם האצבע: " "אני" אמרתי ליד לזוז". הבנתי את מה שהיא אומרת לי : הייתה מחשבה שאמרה ליד לזוז ואני מנכסת אותה לאני הבידיוני הזה.

ועכשיו אני גם מבינה תוך כדי כתיבה את האופן שבו העוגן הזה נתן לי ביטחון אז בטריפ והאופן שבו העוגן הזה שנקרא "אני" נותן לנו ביטחון ביום יום, והאופן שבו אנחנו מבינים את זה שיש לנו שליטה על ההתנהגות שלנו – איך זה נותן ביטחון.

קייטי ביירון אומרת על החלטה (עוד עמוד אצלי כאן בבלוג):

We never make a decision

When the time is right, the decision makes itself

אני מתבוננת בחיים שלי ורואה שזה נכון. היום בבוקר היה לי קר, היד הושטה אל השמיכה וכיסתה את הישבן החשוף שלי, קמתי לשירותים כי רציתי להשתין, כל ההתנהלויות האלו – לא עברו דרך "החלטה" מודעת, דרך תהליך מחשבתי. לא, עד כמה שאני יכולה להיות מודעת, הייתה שם מחשבה, עכשיו אתון תכסי לעצמך את התחת. זה היה תהליך אינסטקטיבי לגמרי.
אבל – ישנם לא מעט מקרים שבהם המחשבה מניעה לפעולה והתחושה היא שבלי ההנעה הזאת של המחשבה לא תהיה פעולה. קומי עכשיו לשטוף כלים, או קומי עכשיו ולכי להתאמן כשמה שנורא בא לי זה להמשיך לשבת על הכסא ולא לקום ממנו לנצח כי אני עייפה. ושלמחשבה הזאת יש כוח להניע תהליך שאולי לא היה מתרחש בלעדיה.
היא לא שלי המחשבה ועדיין היא לא פועלת לבד , היא חלק מהענן הזה שמורכב מגוף, זכרונות, הרגלים, תחושות. והעניין הזה שהמחשבה מניעה הוא הפתח היחיד שיש לנו אל השינוי. שינוי שהוא אפשרי. אני יודעת, אני עברתי כמה כאלה משמעותיים.
איך שביירון מתארת את זה – החלטה נשמעת כמשהו פסיבי לחלוטין. תהליך שאין "לי" עליו שליטה. בשלב הזאת זאת אמירה שאני עדיין לא מבינה/לא מקבלת [מה שאני מסכימה איתו הוא שהמחשבה מושפעת מאוסף שלם של התרחשויות ותחושות, שהיא לא עומדת לבד באופן עצמאי, היא תוצר של סך הכל התרחשויות] ומכיוון שכך – כל העניין הזה שאני קוראת ל"ענן", הזה אני, הוא עדיין במובן מסוים עניין של סמנתיקה. בסדר הענן הזה הוא אוסף של תופעות שאני במחשבה נותנת לו שם קולקטיבי.

נראה לי שמוקד החקירה שלי עכשיו יתמקד בנושא הזה של ההחלטה. מי לעזאזל מקבל אותה? ואיך היא מתקבלת?

המשך יבוא (אני מקווה).

_________________________________

הבלוג מרכין ראש בשל מותו בטרם עת, בתאונה אווירית של נשיא פולין לך קצ'ינסקי. למרות שאם כבר אקטואליה, יש לבלוג הזה לפחות שתי סיבות לא פחות טובות להרכין ראש. האחת היא ארץ הקודש (הולילנד) והשנייה זאת שקמה והטמטום שהתרחש סביב הסיפור. הכי גרוע בכל הסיפור הזה זאת השורה התחתונה, שהצבא עושה מה בראש שלו ולא סופר אף אחד ממטר.

Read Full Post »

איך לפרוט את זה לפרוטות? את מה שלא נותן את עצמו להיפרט? האוסף הזה של האירועים שאנחנו מנסים לחרוז על חוט, שנפרם. שרשרת חסרת היגיון שאנחנו מנסים לנחש. לחבר. לספר. לאסוף.
הפרטים הקטנים, מסודרים בקלסרים, על מדפים. בארונות.
הזמן.
ארבע עשרה שנה עבדתי בפרויקט הזה, עד שהגיע מנכ"ל חדש ולא רק שלא הצלחתי למכור לו, הצלחתי לאיים עליו. והוא הוא הודיע לי אתמול בטלפון שתודה רבה. אה, כן, גם תודה רבה לא הייתה שם. הוא תפס אותי נכנסת למונית במפגש שבין שני רחובות. באותו הרגע עצמו גם אמרתי לנהג לאן לנסוע וגם שמעתי, לא נצטרך יותר.
פאקן ארבע עשרה שנה.
עם זה התחלתי ועל זה שמרתי לאורך כל התהפוכות.
תחושה משונה.
איך זה יהיה אחרי ארבע עשרה שנה.
כמו עור שני.
עכשיו אני שוב ממציאה מחדש.
שוב יוצאת להסתער.
נחום תקום, נתי היקר לי מאוד קורא לי. מצד אחד זה מעליב, כאילו המצאתי משהו, כאילו לא כל העולם קם ונופל. כאילו זאת רק התכונה המכנית הזאת של הקימה ושל הנפילה. פעם למטה פעם למעלה. קופצים מהקופסה וחוזרים אליה. או מקבלים את הנבוט בראש נופלים ושוב קמים. או פעם שמחים, פעם מדוכאים. שזה מאוד מקטין. נותן תחושה של חוסר תכלית. תנועה אינסופית שלא מובילה לשום מקום. מצד אחר, אולי הייתה כאן מחמאה, משהו בסגנון עוף החול שמקים את עצמו מהחורבן, מהכאב. של מי שיודעת לחייך כשכואב לה, לא כפוזה, כאיזה פרונט מחפה, אלא באמת.

הגיע זמן ללכת.
הייתי שם. דברים נגמרו והתחילו חדשים. ובכל זאת זה צורב.

 

Read Full Post »