Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘עבודה’

בהמשך לפוסט הקודם.
אחרי שהבנתי משהו ביחס לעניין הזה שהמחשבה יוצרת "אני" ושסביב ה"אני" הזה מתקיים הרבה סבל. זאת אומרת המחשבה יוצרת "אני" ואחר כך ישנה התחזוקה הזו שאני רוצה שאחרים יחשבו שה"אני" הזה מוצלח, החיפוש אחרי האישור, האהבה הקבלה וההערכה של ה"אני" הזה מאחרים ומעצמי והכיווץ שמתקיים כשה"אני" הזה מסתבר לא להיות כזה מוצלח בעיני עצמו או בעיני אחרים, וכל האנרגיה שמושקעת בעניין הזה. קיום שלם שמושקע בעניין הזה. זאת העבדות שעליה אני מדברת.

אחרי שראיתי את זה, קמה לנו פרובלמקה חדשה.

הפרובלמקה התעוררה מהנקודה שבה אמרתי לעצמי – שכל החלטה, היא החלטה ש"אני" מקבלת. מיד כמובן אני נזכרת בשיחה עם קייטי ביירון, כשאמרתי לה בדיוק את זה.

סיפרתי לה על מסע הל.ס.ד שהיה לי שבו ישבתי בביתי דאז וניסיתי להבין מה מכל מה שאני חווה הוא אמת. [מסתבר שהעסק הזה של חיפוש אחר האמת הוא מוטיב קבוע ב"חיים שלי" – הייתי אז ילדה בת 19] ואז אני זוכרת את עצמי תוך כדי הטריפ האינטנסיבי עם הצבעים ואיך שהכל משנה צורה סביבך והתפיסה החושית זה לא מה שאתה מכיר, ואז אני זוכרת את עצמי אומרת לעצמי: אם אני אגיד ליד שלי לזוז והיא תזוז – זאת אמת. אמרתי ליד שלי לזוז – והיא אכן זזה. אין לכם מושג איזו תחושת ביטחון העסק הזה נסך בי. ואחר כך קראתי לכלבה שהייתה לי אז והיא הגיעה – ואלו היו פיסות של עולם מוכר, בתוך הכאוס שבו ריחפתי.

[ואם כבר מדברים על הכלבה – היא זהרה בכל מיני אורות, ראיתי את ה"אאורה" שלה. את ההילה שלה (הטריפ היה המצב היחיד שבו זכיתי לראות את ההילות של אנשים וחיות) וכמות האהבה שאני הרגשתי כלפי הכלבה הזאת ברגע ההוא, הלוואי עלי עשירית מזה ביום יום שלי עכשיו.]
" "אני" אמרתי ליד שלי לזוז", חיקתה אותי ביירון וסימנה על עצמה עם האצבע: " "אני" אמרתי ליד לזוז". הבנתי את מה שהיא אומרת לי : הייתה מחשבה שאמרה ליד לזוז ואני מנכסת אותה לאני הבידיוני הזה.

ועכשיו אני גם מבינה תוך כדי כתיבה את האופן שבו העוגן הזה נתן לי ביטחון אז בטריפ והאופן שבו העוגן הזה שנקרא "אני" נותן לנו ביטחון ביום יום, והאופן שבו אנחנו מבינים את זה שיש לנו שליטה על ההתנהגות שלנו – איך זה נותן ביטחון.

קייטי ביירון אומרת על החלטה (עוד עמוד אצלי כאן בבלוג):

We never make a decision

When the time is right, the decision makes itself

אני מתבוננת בחיים שלי ורואה שזה נכון. היום בבוקר היה לי קר, היד הושטה אל השמיכה וכיסתה את הישבן החשוף שלי, קמתי לשירותים כי רציתי להשתין, כל ההתנהלויות האלו – לא עברו דרך "החלטה" מודעת, דרך תהליך מחשבתי. לא, עד כמה שאני יכולה להיות מודעת, הייתה שם מחשבה, עכשיו אתון תכסי לעצמך את התחת. זה היה תהליך אינסטקטיבי לגמרי.
אבל – ישנם לא מעט מקרים שבהם המחשבה מניעה לפעולה והתחושה היא שבלי ההנעה הזאת של המחשבה לא תהיה פעולה. קומי עכשיו לשטוף כלים, או קומי עכשיו ולכי להתאמן כשמה שנורא בא לי זה להמשיך לשבת על הכסא ולא לקום ממנו לנצח כי אני עייפה. ושלמחשבה הזאת יש כוח להניע תהליך שאולי לא היה מתרחש בלעדיה.
היא לא שלי המחשבה ועדיין היא לא פועלת לבד , היא חלק מהענן הזה שמורכב מגוף, זכרונות, הרגלים, תחושות. והעניין הזה שהמחשבה מניעה הוא הפתח היחיד שיש לנו אל השינוי. שינוי שהוא אפשרי. אני יודעת, אני עברתי כמה כאלה משמעותיים.
איך שביירון מתארת את זה – החלטה נשמעת כמשהו פסיבי לחלוטין. תהליך שאין "לי" עליו שליטה. בשלב הזאת זאת אמירה שאני עדיין לא מבינה/לא מקבלת [מה שאני מסכימה איתו הוא שהמחשבה מושפעת מאוסף שלם של התרחשויות ותחושות, שהיא לא עומדת לבד באופן עצמאי, היא תוצר של סך הכל התרחשויות] ומכיוון שכך – כל העניין הזה שאני קוראת ל"ענן", הזה אני, הוא עדיין במובן מסוים עניין של סמנתיקה. בסדר הענן הזה הוא אוסף של תופעות שאני במחשבה נותנת לו שם קולקטיבי.

נראה לי שמוקד החקירה שלי עכשיו יתמקד בנושא הזה של ההחלטה. מי לעזאזל מקבל אותה? ואיך היא מתקבלת?

המשך יבוא (אני מקווה).

_________________________________

הבלוג מרכין ראש בשל מותו בטרם עת, בתאונה אווירית של נשיא פולין לך קצ'ינסקי. למרות שאם כבר אקטואליה, יש לבלוג הזה לפחות שתי סיבות לא פחות טובות להרכין ראש. האחת היא ארץ הקודש (הולילנד) והשנייה זאת שקמה והטמטום שהתרחש סביב הסיפור. הכי גרוע בכל הסיפור הזה זאת השורה התחתונה, שהצבא עושה מה בראש שלו ולא סופר אף אחד ממטר.

Read Full Post »

בשעה טובה, הגענו לשלב הלכלוכים ההדדיים. זה הוא התחיל. בישיבת הצוות האחרונה הוא הסביר שאני בחוץ בגלל איכות העבודה שלי. אני מאידך החזרתי לו בסיקול מכתב ממוקד לאחת מחברות הדירקטוריון, זאת שהייתה הכי בעדו.
מה ששימח אותי היה, שכשלחצתי על שלח כבר הייתי במקום אחר. בטוחה בעצמי. לא כמו בבוקר כשפקחתי עיניים בחמש לפנות שחר. צלעתי היום ברחבות המדהימות של אוניברסיטת תל אביב, כשהעורב הקטן שלי במוח צורח: את כישלון, את כישלון, את כישלון [והשומע מבחוץ יצחק]. בשלב מסוים, הגיעה ההארה: אז כישלון. בסדר, גם ככישלון קולוסאלי אני עדיין יכולה ליהנות מהחיים. זה היה רגע חד כזה שבו הבנתי איך אני במו מוחי מבאסת לעצמי את היום, ללא צורך.
מה שעזר לי להתגבש זה הקול ההיסטרי של אחד מהמנהלים שסיפר לי שחייו כבר אינם חיים מאז שההוא הגיע. זה היה קול אובייקטיבי שנתן לי אישור לכל מה שהבנתי. נרגעתי. יש חסדים. היום בבוקר ביקשתי אותם.

השבוע שעבר, התחיל בשבת. הלכנו למאנטה ריי לאכול צהריים. אכלתי את זה.

מרק שעועית עם צדפה. ובתיאור הפלצני – מרק שעועית שחורה עם סקלופ מקורמל. במסעדה היינו מבסוטים עד מאוד.

כשחזרנו הפכתי למופע אור קולי. הצדפה יצאה לי מכל הכיוונים בו זמנית. ישנם רגעים בזוגיות, שאתה לא שוכח. עד המוות אתה לא שוכח. הוא הלך אחרי וניקה. אני שלו לנצח.

לפני יומיים נפגשתי עם חברים. היה שם אחד איזה דוקטור למתמטיקה. מהגאונים האלה. שתינו, אכלנו, צחקנו. בגלל שאני עדיין לא נוהגת הוא החזיר אותי הביתה. בדרך הוא נכנס בנתיב של התנועה שמגיעה ממול. מה שגמר אותי זה האופן השליו שבו הסברתי לו שהוא היה צריך לפנות לנתיב מימין, מעבר לגדר ההפרדה. הוא עשה רברס ופנה. נשארנו בחיים. עוד נס קטן.

עוד משהו שגומר אותי במוזרות שלו. קניתי אוטו חדש. זה עובר לידי כאילו קניתי בפלה. תיקון, אם הייתי קונה בפלה, זה היה יותר מרגש אותי.

בשומר מסך שלי שמתי את התמונה הזו.



אני צריכה מקורות אנרגיה. אני צריכה אומץ, חדות, מיקוד, כי אני שוב ממציאה את עצמי מחדש. כשעשיתי את זה הבנתי את הסיפור של האינדיאנים עם חיות הטוטם שלהם. הצטערתי שאין לי איזה ניב של אריה לשים מתחת לכרית.

לילה טוב יקרים. הזמן הוא המשאב הכי יקר שלנו.

 

Read Full Post »

בהמשך לפוסט של אתמול הלכתי לפוסט שבו כתבתי על הפגישה עם ההוא שדחף אותי החוצה. וראיתי איך מיד אחרי הפגישה הייתה לי תחושה כזו. הנה זה מה שכתבתי:

"מה שיותר מעניין.
היא התחושה הזאת שעלתה אי שם ממפתח הלב. משהו כזה מצמית, שעשה לי רק לרצות לברוח".

אז חשבתי שמשהו באופן שבו ניסיתי לקדם את ההצעות שלי נעשה לא נכון, שהתחושה קשורה לזה. עכשיו אני יודעת שאחרי הפגישה הוא ידע שהוא הולך לנפנף אותי.
הפקת לקחים בשתי נקודות: לא הולכים לפגישות מרכזיות כאלה עם חום, וגם- לתת להם לדבר בהתחלה, ללמוד אותם, לפני שמוציאים ניירות, לפתוח את כל החיישנים לקלט, לפני שמדברים. באתי עם כל כך הרבה התלהבות. פאק. למרות שישנו סיכוי ענק שהמשחק היה מכור מראש. או וואט דה פאק, יש דברים לא נדע…

ה-מורה שלי לקרטה אמר לי פעם, משהו שנחרט לי: התת- מודע יודע עוד הרבה לפני שאנחנו יודעים. הנה דוגמא. אני בטוחה שקלטתי שם את הקטע. בשיחת הטלפון הבאה הוא פשוט היה מגעיל אלי בטלפון. אז כבר ידעתי. אם כי גם אז, אתה אומר לעצמך אולי תהיה תפנית בתסריט.
ועוד משהו: מסביב מתים שאני אצא למסע נקמה, בכל מיני גרסאות. בינתיים מתחיל להצטבר מידע מהעובדים והמקרה שלי כמובן הוא חלק מתמונה שמתחילה להתבהר. יש כאלה שמדברים על אי- מייל, אחרים על שיחות בארבע עיניים עם חברי דיריקטוריון, הסתה של לקוחות חשובים. שום דבר מזה לא מתחשק לי. צברתי הרבה כוח ומעמד בארגון , אני יודעת שאני יכולה להזיק לו, לפחות בקטע של להציב סימני שאלה לגביו, כבר על ההתחלה.
החלטתי שאני אעדכן ואפרד בצורה עניינית, אבל לא מסתירה את חלקו – במובן שהוא זה שיזם את הצעד. זה הוגן. זה מתחייב.

אני סומכת על החוקיות שאותה אני מכירה ויודעת שבמילא זה יחזור אליו בהפוכה. נקמה זאת הכי מוטיבציה עקומה שיש, ואין לי רצון להתחיל אפילו להתקרב אליה. וגם- ברור שהוא שליח של חסד. כמו כל דבר. זה לא מבט ניו-אייג'י ורדרד. זאת הגישה המעשית שלא מתווכחת עם מה שקורה ולא בורחת אלא שואלת: מה זה אומר לי? ומה עלי לעשות?
נכון כואב לי על הארגון ועל התוצאות שתהינה לבחירה של האידיוט. אבל זאת לא האחריות שלי. זאת האחריות של הדירקטוריון. אוסף של אימפוטנטים שהחלילן מהגיהנום [ראש וועדת הכספים] מוליך אותם אל התהום. מדהימה אותי השטחיות של האנשים שיושבים שם. האופן שבו אנשים לא בודקים את הדברים שנאמרים עבור עצמם ומקבלים החלטה באמת מודעת. אלא סומכים על איזו דמות. ולא תגידו אוסף של אהבלים, באמת אנשים עם קבלות. אולי עייפות החומר, בוודאי תפיסה לא נכונה של חשיבות תפקיד הדירקטור.

גם לארגונים יש היסטוריה. את ההיסטוריה של הארגון הזה אני מכירה לפני ולפנים. האמת? זה די מרתק. העליות והמורדות. כמו בחיים של בן-אדם. הכי מרתקים אותי זה ארגונים כאלה שמצליחים לשרוד לאורך מאות של שנים. חברות ענק כאלה. אבל גם הענקים האלה, בסוף מתים. כמו כולנו, כמו כל תופעה. כמו העבודה שלי שם.

בינתיים הוא שלח לי הזמנה לכנס של החברה שמתקיים בקרוב. כמה טוב להיות אדם ששקט לו מבפנים.

Read Full Post »

איך לפרוט את זה לפרוטות? את מה שלא נותן את עצמו להיפרט? האוסף הזה של האירועים שאנחנו מנסים לחרוז על חוט, שנפרם. שרשרת חסרת היגיון שאנחנו מנסים לנחש. לחבר. לספר. לאסוף.
הפרטים הקטנים, מסודרים בקלסרים, על מדפים. בארונות.
הזמן.
ארבע עשרה שנה עבדתי בפרויקט הזה, עד שהגיע מנכ"ל חדש ולא רק שלא הצלחתי למכור לו, הצלחתי לאיים עליו. והוא הוא הודיע לי אתמול בטלפון שתודה רבה. אה, כן, גם תודה רבה לא הייתה שם. הוא תפס אותי נכנסת למונית במפגש שבין שני רחובות. באותו הרגע עצמו גם אמרתי לנהג לאן לנסוע וגם שמעתי, לא נצטרך יותר.
פאקן ארבע עשרה שנה.
עם זה התחלתי ועל זה שמרתי לאורך כל התהפוכות.
תחושה משונה.
איך זה יהיה אחרי ארבע עשרה שנה.
כמו עור שני.
עכשיו אני שוב ממציאה מחדש.
שוב יוצאת להסתער.
נחום תקום, נתי היקר לי מאוד קורא לי. מצד אחד זה מעליב, כאילו המצאתי משהו, כאילו לא כל העולם קם ונופל. כאילו זאת רק התכונה המכנית הזאת של הקימה ושל הנפילה. פעם למטה פעם למעלה. קופצים מהקופסה וחוזרים אליה. או מקבלים את הנבוט בראש נופלים ושוב קמים. או פעם שמחים, פעם מדוכאים. שזה מאוד מקטין. נותן תחושה של חוסר תכלית. תנועה אינסופית שלא מובילה לשום מקום. מצד אחר, אולי הייתה כאן מחמאה, משהו בסגנון עוף החול שמקים את עצמו מהחורבן, מהכאב. של מי שיודעת לחייך כשכואב לה, לא כפוזה, כאיזה פרונט מחפה, אלא באמת.

הגיע זמן ללכת.
הייתי שם. דברים נגמרו והתחילו חדשים. ובכל זאת זה צורב.

 

Read Full Post »