Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘עבר’

בהמשך לפוסט הקודם.
אחרי שהבנתי משהו ביחס לעניין הזה שהמחשבה יוצרת "אני" ושסביב ה"אני" הזה מתקיים הרבה סבל. זאת אומרת המחשבה יוצרת "אני" ואחר כך ישנה התחזוקה הזו שאני רוצה שאחרים יחשבו שה"אני" הזה מוצלח, החיפוש אחרי האישור, האהבה הקבלה וההערכה של ה"אני" הזה מאחרים ומעצמי והכיווץ שמתקיים כשה"אני" הזה מסתבר לא להיות כזה מוצלח בעיני עצמו או בעיני אחרים, וכל האנרגיה שמושקעת בעניין הזה. קיום שלם שמושקע בעניין הזה. זאת העבדות שעליה אני מדברת.

אחרי שראיתי את זה, קמה לנו פרובלמקה חדשה.

הפרובלמקה התעוררה מהנקודה שבה אמרתי לעצמי – שכל החלטה, היא החלטה ש"אני" מקבלת. מיד כמובן אני נזכרת בשיחה עם קייטי ביירון, כשאמרתי לה בדיוק את זה.

סיפרתי לה על מסע הל.ס.ד שהיה לי שבו ישבתי בביתי דאז וניסיתי להבין מה מכל מה שאני חווה הוא אמת. [מסתבר שהעסק הזה של חיפוש אחר האמת הוא מוטיב קבוע ב"חיים שלי" – הייתי אז ילדה בת 19] ואז אני זוכרת את עצמי תוך כדי הטריפ האינטנסיבי עם הצבעים ואיך שהכל משנה צורה סביבך והתפיסה החושית זה לא מה שאתה מכיר, ואז אני זוכרת את עצמי אומרת לעצמי: אם אני אגיד ליד שלי לזוז והיא תזוז – זאת אמת. אמרתי ליד שלי לזוז – והיא אכן זזה. אין לכם מושג איזו תחושת ביטחון העסק הזה נסך בי. ואחר כך קראתי לכלבה שהייתה לי אז והיא הגיעה – ואלו היו פיסות של עולם מוכר, בתוך הכאוס שבו ריחפתי.

[ואם כבר מדברים על הכלבה – היא זהרה בכל מיני אורות, ראיתי את ה"אאורה" שלה. את ההילה שלה (הטריפ היה המצב היחיד שבו זכיתי לראות את ההילות של אנשים וחיות) וכמות האהבה שאני הרגשתי כלפי הכלבה הזאת ברגע ההוא, הלוואי עלי עשירית מזה ביום יום שלי עכשיו.]
" "אני" אמרתי ליד שלי לזוז", חיקתה אותי ביירון וסימנה על עצמה עם האצבע: " "אני" אמרתי ליד לזוז". הבנתי את מה שהיא אומרת לי : הייתה מחשבה שאמרה ליד לזוז ואני מנכסת אותה לאני הבידיוני הזה.

ועכשיו אני גם מבינה תוך כדי כתיבה את האופן שבו העוגן הזה נתן לי ביטחון אז בטריפ והאופן שבו העוגן הזה שנקרא "אני" נותן לנו ביטחון ביום יום, והאופן שבו אנחנו מבינים את זה שיש לנו שליטה על ההתנהגות שלנו – איך זה נותן ביטחון.

קייטי ביירון אומרת על החלטה (עוד עמוד אצלי כאן בבלוג):

We never make a decision

When the time is right, the decision makes itself

אני מתבוננת בחיים שלי ורואה שזה נכון. היום בבוקר היה לי קר, היד הושטה אל השמיכה וכיסתה את הישבן החשוף שלי, קמתי לשירותים כי רציתי להשתין, כל ההתנהלויות האלו – לא עברו דרך "החלטה" מודעת, דרך תהליך מחשבתי. לא, עד כמה שאני יכולה להיות מודעת, הייתה שם מחשבה, עכשיו אתון תכסי לעצמך את התחת. זה היה תהליך אינסטקטיבי לגמרי.
אבל – ישנם לא מעט מקרים שבהם המחשבה מניעה לפעולה והתחושה היא שבלי ההנעה הזאת של המחשבה לא תהיה פעולה. קומי עכשיו לשטוף כלים, או קומי עכשיו ולכי להתאמן כשמה שנורא בא לי זה להמשיך לשבת על הכסא ולא לקום ממנו לנצח כי אני עייפה. ושלמחשבה הזאת יש כוח להניע תהליך שאולי לא היה מתרחש בלעדיה.
היא לא שלי המחשבה ועדיין היא לא פועלת לבד , היא חלק מהענן הזה שמורכב מגוף, זכרונות, הרגלים, תחושות. והעניין הזה שהמחשבה מניעה הוא הפתח היחיד שיש לנו אל השינוי. שינוי שהוא אפשרי. אני יודעת, אני עברתי כמה כאלה משמעותיים.
איך שביירון מתארת את זה – החלטה נשמעת כמשהו פסיבי לחלוטין. תהליך שאין "לי" עליו שליטה. בשלב הזאת זאת אמירה שאני עדיין לא מבינה/לא מקבלת [מה שאני מסכימה איתו הוא שהמחשבה מושפעת מאוסף שלם של התרחשויות ותחושות, שהיא לא עומדת לבד באופן עצמאי, היא תוצר של סך הכל התרחשויות] ומכיוון שכך – כל העניין הזה שאני קוראת ל"ענן", הזה אני, הוא עדיין במובן מסוים עניין של סמנתיקה. בסדר הענן הזה הוא אוסף של תופעות שאני במחשבה נותנת לו שם קולקטיבי.

נראה לי שמוקד החקירה שלי עכשיו יתמקד בנושא הזה של ההחלטה. מי לעזאזל מקבל אותה? ואיך היא מתקבלת?

המשך יבוא (אני מקווה).

_________________________________

הבלוג מרכין ראש בשל מותו בטרם עת, בתאונה אווירית של נשיא פולין לך קצ'ינסקי. למרות שאם כבר אקטואליה, יש לבלוג הזה לפחות שתי סיבות לא פחות טובות להרכין ראש. האחת היא ארץ הקודש (הולילנד) והשנייה זאת שקמה והטמטום שהתרחש סביב הסיפור. הכי גרוע בכל הסיפור הזה זאת השורה התחתונה, שהצבא עושה מה בראש שלו ולא סופר אף אחד ממטר.

Read Full Post »

מייקל ג'קסון, מביך להודות, היה בעצם קונצרט הרוק האחרון שהלכתי אליו. גרתי אז בירושלים וקפה הבית שלי היה "אקראי". אם יש ירושלמים שקוראים אותי, הם בוודאי יודעים מה היה קפה "אקראי" בשנות ה-90, להם לא צריך להסביר. למי שכן צריך להסביר, אני רק אספר שהייתה תקופה שאת ימי שישי היינו מסיימים בריקודים על השולחנות, לבושים בחזיות של מדונה (כן, גם הבנים)…יוסי ואיציק (הבעלים שהיו גם זוג) הובילו סצנה הזויה, שאני והזוגי דאז היינו חלק ממנה. הזוגי דאז היה הומו, שחשב שבגלל שהוא נמשך אלי, הוא הפך להיות סטרייט… היינו שנה וחצי יחד וזאת הייתה תקופה מדהימה. הוא ובעיקר ההורים שלו (הייתי בת בית אצלו, גרנו יחד והיינו מבלים גם המון בבית של ההורים שלו) דיברו על חתונה – אני ידעתי שזה ייגמר. וזה אכן נגמר עם הדני שאותו הוא פגש בנסיעה שלו לדנמרק. העובדה שלא סיפרתי לעצמי סיפורים, אפשרה לנו להישאר חברים גם כשהדני נכנס לתמונה. נשארנו חברים טובים במשך שנים אחרי, עד שגם זה נגמר לצערי, היום אנחנו בקשר מאוד רופף. ואם יש משהו שחסר לי, זה הטעם האדיר שלו והכף ההיסטרי שזה היה לעשות איתו קניות. החל מנעליים וכלה בספות לבית, זה והצחוק – צחקתי איתו כמו שלא צחקתי עם אף אחד. יכולנו לשבת שעות ופשוט להתפקע בהיסטריה, ככה זה גם התחיל.

בזכותו זכיתי להכיר את ההוויה ההומואית לפרטיה. זה עולם מופלא, במיוחד כשאתה הומו צעיר ויפה. אחר כך, אם אתה לא מצליח למצוא לעצמך מסגרת זוגית/משפחתית יציבה, זה הופך להיות אכזרי. אין להשוות בין מסיבות/בארים/דיסקוטקים של סטרייטים למסיבות של גייז. זה שתי פלנטות שלא נפגשות ואני זכיתי למסיבות הכי מופרעות. הייתה גם תקופה שחשבתי שכל הגברים הם הומואים, עד שהבנתי שיש גם כמה סטרייטים…

 אני מסתכלת על האתון שהייתי ועל האתון שהנני ולפחות באופן שבו מתנהל היום יום – אני חיה חיים כל כך שונים היום. לא בארים, לא דיסקוטקים, לא מסיבות, אין "קפה הבית", בקושי יש קפה שבו אני נפגשת עם חברות בנות 83 (כן יש לי חברה חדשה בגיל הזה… צריך להתחיל להתכונן),  נשארה האינטנסיביות – אבל היא מקבלת ביטוי שונה.

 נסענו לקונצרט של מייקל בפארק הירקון ואני חושבת שהוא נחת ממסוק (או שאני ממציאה? ) – משהו במגלומניה של העניין והפלסטיקיות חסרת הלחלוחית הוציאה לי את החשק מהופעות רוק המוניות לנצח. בעניין מוטיב הפלסטיק – מישהו גם טפטף עלי פלסטיק שרוף וחם של כוס הפלסטיק שהנר שהיה בה המיס אותה. אני חושבת שזמן קצר לאחר מכן מדונה הגיעה. אבל אני איבדתי את זה.

אני זוכרת שעקבתי אחריו בעניין. עניין ומשך אותי העושר העצום שלו והכוח שהוא מייצר. ככל שקראתי יותר וראיתי גם איזה סרט דוקומנטרי שעשו עליו – כך הלכה והתרחבה אצלי ההבנה שמדובר באדם אומלל במיוחד. מהסצנות מהסרט שנשארו לי בראש, אני זוכרת את הסצנה שהוא נכנס לחנות עתיקות, שכל פריט בה, התחיל ממיליון דולר, עמודים ששרדו מהאימפריה הרומית, פריטים אותנטיים מהקברות של הפרעונים, כאלה. ומייקל יקירנו עבר בחנות ופשוט הצביע. הוא רוצה את זה רוצה את זה וכו'. וחשבתי על הבזבוז חסר התכלית הזה – וכמה שהוא לא מנצל נכון את הכסף ומתוך כך, כמה שהכסף איבד משמעות עבורו. וגם בסרט הזה ניסו לדבר איתו על המוות – והבנתי שהמוות מאוד מפחיד אותו ושהוא לא מסוגל להיפגש עם העובדה שלנסיעה הזאת יש תחנה סופית. הוא אמר למראיין שהוא לא ימות, הוא יחיה לנצח ואז הבנתי שהמצב חמור מאוד.

תמיד חשבתי שהתחושה הכבדה הזאת של הסתמיות שתוקפת אותי בהלוויות של אנשים, קשורה במרבית המקרים לעניין הזה של אבק ברוח. אני רואה שגם במקרה של מייקל, למרות הפרסום ולמרות החיים שבמובנים מסוימים היו עשירים מאוד, עשירים לא רק במובן של כסף, אלא של יצירה ועשייה, עדיין משהו מהתחושה הזו מופיע. הוא גרף מיליונים, זכה לפרסום ענקי, יצר, אבל הוא היה אומלל, בודד, אכול רגשי נחיתות ושנאה עצמית ותקוע פסיכולוגית. וזה בהחלט מסמן לי תוואי – זה לא הפרסום, זה לא ההיקף, זאת לא האינטנסיביות, לא העוצמה, הכוח, גם לא ההשפעה –  אז מהי אותה איכות שהמוות לא מצליח לאיין?
האם יש בכלל מקום לאיזה מין קביעת אמות-מידה שאיתן ניתן למדוד? להשוות בין חיים שנחיו? או שלכל  חיים יש ערך, מעצם עובדת היותם? כן, אני מרגישה שבקביעה האחרונה יש אמת שמתחברת גם לזה שבעצם לכל אחד מאיתנו יש תשובה אחרת לעניין של מה הופך את חייו ל"שווים", לכאלה ששווה לחיות אותם.
אם אפשר אולי בכל זאת לנסח איזו קביעה כללית, זאת תהיה הקביעה שחיים טובים הם חיים שמתקרבים לתשובה לשאלה האישית הזאת – לא רק מבחינת מודעות אלא בעיקר מבחינת ההתעקשות לחיות את התשובה.

 

Read Full Post »

אני נוסעת אנשים יקרים, שוב. שלושה שבועות שלמים. תקראו לי פלצנית, תקראו לי כפוית טובה, תקראו לי לשבת בבית עם הבעל ולא לנסוע לשום מקום במשך שנה ואני אשמח. שלושה שבועות -בריטניה ובריסל.
כבר ביקרתי בבריסל ואהבתי. אחד הדברים המיוחדים בה זה הריח הזה של השוקולד שמערסל לך את האף. זה אמיתי. עיר שאפופה בריח מתוק כזה. בכל פינה מוכרים שם את הופל הבלגי וכמו שבגבעתיים כל חנות שנייה היא מספרה, אז להבדיל בבריסל כל חנות שנייה היא חנות של שוקולטייר – האלה שמתמחים בייצור אנין של שוקולד – בעיקר פרלינים. גודייבה, לאונידס שייכים למחלקה הזו.
בריטניה, זו עבודה קשה. בבלגיה הוא ועוד חבר טוב שאני אוהבת הולכים לקחת סדנא. כשהם ילמדו אני אטייל. בלילה נצא בשלישיה.
בבלגיה גם גרה חברה שלי מהיסודי. כף לפגוש אנשים שהזמן עושה להם טוב. בריג'יט, שכשמה כן היא. פריזאית לשעבר שנחתה אצלנו ביסודי חטפה הלם ואיך שסיימה תיכון ברחה חזרה, פגשה בפריז בלגי ועברה לבריסל. ביסודי היינו שלישיה: אני, פזית ובריג'יט. זאת אומרת הייתי שייכת לכל מיני מעגלים חברתיים. השלישייה הזאת הייתה רק אחד מהם. הייתה גם ג', שהיום היא חוקרת במשטרה [עד היום יש בינינו פתיחות. היא מספרת לי שהמדים שלה עושים את זה לגברים]. זאת הייתה הפאזה הטרום-אינטלקטואלית שלי: ספורט ובנים – וחוץ מזה כלום.
מכיתה ה' עד ח', או משהו כזה, בקירוב, לי ולפזית היה קראש היסטרי על אותו אחד, נקרא לו ה', שהיה לו חבר א'. החבר היה ברירת המחדל. מין רביעייה כזאת. מערכות יחסים כאלה שעוד אפשריות כשקיימת תמימות. כשאתה עוד לא המבוגר הזה שדפקו לו את הצורה סופית עם המקובל והלא מקובל, מה נכון ולא נכון – דרך העינית הצרה של האגו. למרות שעכשיו אני נזכרת שכשא' ניסה לנשק אותי צרפתית, אחרי שאמרתי לו 'לא' – נשכתי לו את הלשון. חוץ מזה שהוא דחף את הלשון למרות שאמרתי לו לא (פתאום פרשת רמון נראית לי באור שונה לחלוטין, למרות שבמקרה של רמון הוא תפס אותה בהפתעה) זה נעשה בעיקר בהשראת העניין הזה של "הנותנת" ו"הלא נותנת". 'אני לא מאלו שנותנות, הרי לך ביס'. תודה לאל שזכיתי ובשלב מוקדם יחסית ירד לי האסימון בעניין המי נותן למי ומתי.
ה' הפך להיות פקיד במע"צ והחבר שלו התגלגל למעצב אופנה.
את פזית פגשתי לפני שנתיים. סיפרתי לה שעברתי לכתוב תזה. 'אויש, תעזבי אותך מהשטויות האלה' – הייתה התגובה. אין ספק שכבר ביסודי ידעתי למי להתחבר.
בפעם הקודמת בבריסל, ישבנו אני ובריג'יט באיזה קפה, בשדרה שאת שמה לא אזכור ודיברנו על חיי הנישואים. נחמד לגלות עוד אחת שהבינה את נקודת המפתח לזוגיות מאושרת – אל תנסה לשנות את הצד השני. קבל אותו כמו שהוא, כבד אותו.
אז זהו מחרתיים אני אתפוס את ה"קואצ'" עם ה-800 מזוודות שלי. אם תשמעו על מטוס של בריטיש ארוויס שהתרסק על הכל-בו שלום, זה לא טרוריסטים אנשים יקרים, זאת אני, שמבלה את חיי הרוח שלה בללמוד אי-האחזות ואוחזת במינימום ההכרחי שלוש מזוודות, וזה עוד נקרא אצלי – טרוולניג לייט ובמילים אחרות טרוולינג טוריסט קלאס.
אני הולכת לחגוג יום הולדת באוקספורד. אני וסיר האמפרי. לא בדיוק האמפרי, אבל בהחלט סיר. תחזיקו לי אצבעות שזאת באמת תהיה חגיגה.

______________________

עדכון מאוחר: אלו המעונות שאני הולכת לבלות בהם שבועיים. שמיים בקשו רחמים עלי.

Read Full Post »

אני עושה סדר בניירת הישנה. בתיק "הרפואי" הישן שלי.
מסתבר לי שסיפור הפציעה המוזרה האחרונה שלי הוא המשך מכובד לשרשרת שאיכשהו מעולם לא הבטתי בה כרצף.

מאיפה נתחיל?

* גרתי בקריית יובל בירושלים. בבית דו- משפחתי, דו קומתי (רביעייה כזו). גרתי אז בקומה השנייה עם השותף הדרוזי, שלמד פנטומימה. זה היה ערב והיה לי דייט. מהבית צריך היה לחצות איזה שביל כדי להגיע אל הכביש שבו חיכה לי הבחור במכונית. מעולם לא הגעתי אל הכביש, כי בדרך אל המכונית, מישהו חבט בי מאחורה ואיבדתי את ההכרה. זה היה שוד. לקחו לי את הארנק וקילפו ממני את העגילים.
התמונה הבאה שזכורה לי היא אותי רצה במדרגות המובילות אל הבית, עדיין לא בדיוק מאופסת.
משטרת ישראל הגיעה. משהו כמו ארבעה שוטרים. השוד הרבה פחות עניין אותם מאשר העובדה שיהודיה ודרוזי גרים בדירה אחת. התחילו כל מיני שאלות מעצבנות, שעיקרן היה הניסיון לברר אם אנחנו מזדיינים או לא.
נדרשו כמה ימים עד שהזיכרון חזר אלי באופן מלא. התחושה הייתה מוזרה.
הרופא אמר שהיה לי מזל, כי זה יכול היה להיגמר פחות טוב.
המורה לקרטה (אז רק התחלתי ללמוד) היה מאוכזב ממני.

* בביקור בקיבוץ שמגדל טווסים, התחשקה לי נוצת טווס. התחלתי לרדוף אחרי הטווס ובדרך ענף חד נכנס לי לתוך העין ושרט לי את הקרנית. מיון, כאבי תופת והחלמה לא קצרה.

* בחתונה, רקדתי עם נעלי עקב כאלה עבות ובאחת הרקיעות – הצלחתי לשבור לעצמי עצם בעקב.

* בפינלנד קניתי בשוק דג מומלח. אכלתי סנדוויץ עם הדג. בערב התחילה פריחה קטנה. ביום למחרת צמחו לי גולות ענק בראש, הפכתי להיות אדומה לגמרי ונפוחה בכל המפרקים. לא יכולתי להניע את הידיים ובקושי את הרגליים. התעקשתי לצאת לארוחת ערב שהוזמנו אליה. יכולתי לנעול רק את מגפי הגומי (כאלה של רפתנים שקניתי לי, אבל בצבע כחול עם כוכבי כסף). ככה הלכתי לארוחה. שלא לדבר על איך שהלכתי.
זה לא עבר. זה היה סיוט. התגרדתי בטירוף. כאב לי. ניסינו למרוח כל מיני משחות, כלום לא עזר. טסנו לארץ. בארץ התחילו להירדם לי הגפיים ( נמלים כאלה).
במרכז הרעלים ברמב"ם אמרו לי שהדגים בים הצפוני אוכלים מדי פעם אצה רעילה, או שיתכן וזאת הרעלת כספית – גם משהו מזוהם שהדג שאכלתי אכל. הפחידו אותי בכל מיני הפחדות ולא ממש יכלו לעזור לי.
שנתיים לא יכולתי להסתכל על דג סלמון.

* בקפיטריה באוניברסיטה קניתי לי פיתה עם חביתה. התיישבתי לי עם החברה ליד אחד השולחנות בחוץ נגסתי ביס בפיתה ואז כולם ראו אותי נעמדת ומתחילה לצעוק. בפיתה הייתה דבורה. הדבורה עקצה אותי מתחת ללשון. לא די בכך שזה מה שעשתה מסתבר שהיא גם העבירה לי וירוס. קדחתי מחום שבוע ונדרשו עוד שבועיים כדי לחזור למצב מתפקד.

וכמובן הפציעה האחרונה.

איי רסט מי קייס. שימשיך רק ככה, אני אומרת. בקטנות.

* תוספת מאוחרת: לא הוספתי את זה בפוסט, כי במקרה הזה לא נפגעתי פיזית. אבל במחשבה שנייה – זה כל כך יוצא דופן: הלכתי להוציא כסף מהבנקומט והשלט של הבנק נפל לי על הראש. קרסתי מתחת לשלט, אבל לא קרה לי כלום. בטיפשותי אפילו לא תבעתי את הבנק. 

Read Full Post »

הייתי בטוחה שאני אכנס לקישורים של הפרויקט ואמצא אין ספור גרסאות של מרק עוף. ולא היא. קפצתי מיד לספק את ה-מתכון שאני כבר שנים מבצעת.

רציתי גם לנצל את ההזדמנות ולכתוב שזאת ממש הוצאת דיבה, הסיפור הזה של מרק העוף הפולני המכובס. כל מרקי העוף שגמעתי אי-פעם אצל פולנים ובני עדות הפולנים ובני נכדים של פולנים היו מצוינים בלי יוצא מהכלל ובכלל רציתי לומר שכל הסיפור עם הבישול הפולני הטפל וחסר הטעם אין לו בסיס וקשר למציאות. בדיוק כמו העניין הזה שהפולניות הן פריג'ידיות.

רציתי לכתוב שכמו כולם, גם אני האמנתי לבלוף הזה, בעיקר על רקע העובדה שכבר התייחסתי אליה כאן, שהייתי החיוורת היחידה ברדיוס של קילומטרים בשכונה. אחת התוצאות של העניין הייתה, שמתוך הזדהות עם הקבוצה פיתחתי יחס של דחייה ל"אוכל של הווזווזים", שבישלו אצלנו בבית. לא הצלחתי להבין, מה לא בסדר איתנו, למה אמא שלי לא יכולה להיות כמו כולם ולהכין לי "פילפלה צ'ומה". העולה הישנה מוורשה, לא הבינה למה זה מגיע לה.

נדרשו ממני שנים כדי לגלות מחדש את המטבח הפולני. ההארה הראשונית התרחשה במסעדת "ב'בלה", אז בימי תהילתה בבן-יהודה. האסימון נפל כשנוכחתי לראות שאני לא היחידה שמתענגת על קרפלעך במרק עוף. אחר כך הגיעו הנסיעות לפולין, שעם יד על הלב אני אומרת שלא ספגנו שם ולו נפילה אחת בכל המסעדות שבהן ביקרנו. שם נסגר המעגל.

תרדו מזה, האוכל הפולני – מ-צו-י-ן.

מתכון למרק עוף (גילוי נאות מחייב שאספר שאת המתכון הזה גיליתי אצל נירה רוסו וקצת שיניתי).
כשאני מבשלת אני לא ממש נכנסת לקטע של כמויות מדויקות.
אלתרו אנשים יקרים.

עוף – אני אוהבת להשתמש בירכי-עוף (כרעיים בעממית) ולנקות מהם את העור גם פחות שמן צף במרק). וכדאי לשטוף אותם גם היטב. על סיר של נניח 6 ליטר, מספיקים שלוש(ה?) כרעיים.
בצל, שום (2 שיניים)
כרישה -2-3 – לחתוך גס את כל הכרישה כולל העלים הירוקים.
2-3 קלחי גזר קלופים, 2-3 קישוא מקולף וחתוך, 1 פלפל ירוק בהיר, מגולען וחתוך, 1 קלח תירס פרוס ( מכירים את זה? – מעמידים את התירס ופשוט עם הסכין מקלפים בחיתוך ישר את השיניים) , 2 חופני פטרוזיליה קצוצה, חצי אגד שומר קצוץ, 3-6 ( לפי הטעם) גבעולי סלרי עם העלים אפשר חתוכים, אפשר גם לא.
והכי חשוב – 2 כפות שורש זנגביל מגורר.

תבלינים: מלח, פלפל שחור, אני מוסיפה קארי, לא חייבים.
אני מוסיפה גם רוטב סויה וגם אבקת מרק. אני משתמשת ברוטב סויה אורגני – bio shoyu של MANNA, זה לא חייב להיות הרוטב הזה , אבל
אבל חשוב שזה יהיה רוטב איכותי, שנעשה באמת בתהליך תסיסה ולא הג'אנק המלוח והבלתי אפשרי שמוכרים בסופר.
וגם אבקת המרק היא אורגנית של VETARA – כאן זה פחות קריטי, אבל עדיין הטעם הוא אחר. אפשר להסתפק בהחלט רק באבקת מרק עוף רגילה בלי הרוטב סויה – לפי הטעם כמובן.

אם כבר התחלנו להתייחס לנושא האורגני אז גם העוף, אני מעדיפה אחד כזה שראה חיים יפים ולא עוף אומלל שגדל בתעשיית הבשר המזוויעה עם כל החולרות שדוחסים להם.

חשוב שזה יהיה הפלפל הירוק הבהיר, וגם התירס חשוב, כי הם מוסיפים מתיקות שמעדנת את המרק.

את כל הירקות שמים במים, מתבלים ומרתיחים. כשהמים רותחים, מחליקים פנימה את ירכי העוף. הנוזל הרותח ישמור על העסיסיות של הבשר ו"יאטום" אותו.
אני מבשלת את כל זה שעה ורבע, על אש קטנה.


זה ספר הבישול הפולני שקיבלתי במתנה בביקור האחרון שלי בפולין. באותו ביקור גם קיבלתי מתנה מרגשת במיוחד, מבחורה מדהימה שהכרתי, מישהי שהיא כנראה בדרך להיות שופטת ובין היתר מכורה לספורט אתגרי ובישול. את פסקי הדין שהיא כותבת עבור השופטים (ככה מתלמדים בפולין להיות שופט) היא כותבת במיטה, כמו פרוסט.
כמחווה, שרק פולני אמיתי יכול להבין את גודלה, היא נתנה לי, לא פחות ולא יותר, את המכשיר שעבר אצלם במשפחה לחיתוך הבצק ל"פירוגי", שזה השם הפולני לקרפעלך. למרות שחלפו שנתיים מאז קבלת המתנה, השארתי את הסרט כהומז'.
חייבת להזכיר גם שהפולנים פיתחו את העניין של מילוי ה"פירוגי" לאמנות-על. אני גדלתי על פירוגי ממולאים בדובדבנים טבולים בשמנת. כדאי שאפסיק כאן.

זאת עטיפת התנ"ך של הבישול הפולני.

_____________________________

אל יקל בעיניכם סיפור האוכל. הוא הוביל אותי ישירות לטקסט שאני מצטטת ממנו כאן בהמשך. טקסט שכתבתי במסגרת פרויקט שכדרכם של מרבית הפרויקטים, לא הצליח להיווולד. השמטתי כל מיני מילים ומשפטים שאין לי עניין שיופיעו כאן. [קוראי היעד של הטקסט המקורי לא היו ישראלים, אני מסבירה רק למקרה שתעלנה כאן תהיות]

נושאם של הדפים המונחים לפניכם, ראשיתו בכאב. אימי ואבי נולדו בפולין ו"היגרו" לישראל. אני מניחה את המילה היגרו בגרשיים, כי התהליך לא היה תהליך של בחירה. באופן מסובך ולא ברור גם להם, הם נשארו קשורים אל המקום, שבמובנים רבים "הקיא" אותם מתוכו. הם נשאו איתם עבר, שעליו לא יכלו לדבר ואותו לא יכלו לחיות. ..
אנחנו הילדים שנולדנו בישראל, קיבלנו מורשת מוזרה.

חיינו תרבות שבמובנים רבים הייתה עבורנו שקופה. שפת האם שלי הייתה פולנית. ידעתי לדבר פולנית עוד לפני שידעתי עברית, כי בבית דיברו פולנית…היו געגועים, היה נתק קשה, היו רגשי נחיתות, והייתה תחושת תלישות בלתי נסבלת.

… זה היה תוצר של אידיאולוגיה שהתרכזה בניסיון ליצור יהודי חדש – ישראלי. הישראלי, היה תוצר יש מאין. תרבות שנוצרה כאן ועכשיו, "קיבוץ גלויות" קראו לזה. הנתק המתנכר לעבר – זאת הייתה החוויה הקולקטיבית של בני דורי, ישראלים שהוריהם הגיעו מכל קצוות העולם והתבקשו להשאיר מאחור את "הגלותיות" שלהם. הניכור התבטא בבדיחות (הבדיחות על הפולניות בישראל הן ז'אנר שיכול למלא ספרים), בסוג של זלזול ובטריקת דלת – שבהקשר הפולני, התבטא בהסכמה גורפת על האנטישמיות של הפולנים שונאי היהודים…

התוצר של הנסיבות היה שלא ידעתי שהתרבות שאותה אני חיה היא גם התרבות הפולנית. גדלנו אל תוך התרבות הפולנית מבלי לתת לתרבות הזו שם…

"את אשר לך הורישו אבותייך, הרווח ביושר, כדי שיהיה שלך", כתב גתה בפאוסט את הרציונל שמאחורי מסע החיפוש שלנו…יצאנו להבין את העבר שעיצב אותנו, בידיעה ברורה, שאת העבר שאנחנו מנסים להבין ניתן לפגוש רק בהווה.
במפגש עם הפולנים, כמו עיוורים מגששים מצאנו זה את זה משני צידי המנהרה שחפרנו אל העבר: בצד השני של החפירה מצאנו פולנים שגם הם במובנים רבים נותקו מעברם. פולנים שבניסיון שלהם להבין את עצמם, את זהותם, בדרך פגשו את היהודי.

***

בשלב יחסית מאוחר הבנתי שלא רק מהמזרחיים נגזל העבר.
הקריעה הזאת מהעבר, הנתק, יש להם לטעמי קשר לאטימות, ולחוסר הרגישות אל האחר, שמקשים עלי עד מאוד את החיים כאן.
כשאתה קורע מעצמך חלקים, אוטם את עצמך אליהם, חייב להיות לזה ביטוי.

***

מקווה שלא הרסתי לכם לנצח את החשק למרק עוף

 

 

 

Read Full Post »

לגוגל יש שירות חדש, לא רק מפות משורטטות, אלא גם מפות שמאפשרות שיטוט וירטואלי ברחובות מצולמים. קראתי על זה אצלו.
אין לי מושג למה, אבל הדבר הראשון שעשיתי היה לרוץ לחפש את הרחוב שגרתי בו בסן-פרנסיסקו. את הקטע שבו גרתי לא צילמו, אבל אפשר 'לראות' את הרחוב [מרחוב אחר שמוביל אליו] וגם אפשר "לטייל" ברחובות מסביב.
אני לא זוכרת הרבה מהתקופה ההיא בארצות הברית. מתוכה, שנתיים וחצי חייתי בסן פרנסיסקו. בסך הכל היה נדמה לי שנשאר לי זיכרון חיובי מאז: ממעוף של ציפור, זה היה סיפור יפה, הילדה מהצ'כונה שנסעה לגלות את העולם הגדול והצליחה להגיע לאן שהיא רצתה [תחום יוקרתי עם אפשרות להשתלב באוניברסיטה יוקרתית בגיל צעיר מאוד וכל זה 'במו ידיה'] ואז החליטה לשנות כיוון. כן האמביציה הייתה שם. בעיקר האמביציה. זה תויק במגרות כסיפור גבורה חלוצי, בסגנון "אם תרצו" וגו'. עם חרטות עונתיות של – אולי לא הייתי צריכה לעזוב, או מה היה קורה לו.

כשהתחלתי לעשות את הסיבוב הווירטואלי בשכונה, קיבלתי הלם קטן. משהו בתמונות הדהד אלי ובמיידי עלתה בי התחושה מאז: וואחד דיכאון צבוע בגוונים ייחודיים שנחנט בקפסולה מהזמנים ההם [כמו ששומעים שיר ומשהו מהתקופה שהקשבנו לו חוזר]. החדות של התחושה והרעננות שבה היא נשמרה הפתיעו אותי. הפתיע אותי גם כיצד יחד עם התחושה צפו הזיכרונות, דברים ששכחתי לחלוטין: בעיקר תחושת שיממון מעיקה שהשליכה כנראה על הרחובות, שתמיד נראו לי ככאלו שאינם מובילים לשום מקום. חייתי עם האדם הלא נכון, למדתי את התחום הלא נכון. לא היו לנו חברים, ואלו שהכרתי חשתי אליהם ניכור ובעיקר הייתי נוכחת נפקדת בעולמי. כל זה נפתח במכה אחת.
הצילומים של הרחובות דיברו אל התת-מודע שלי שהציף את התחושה. במודע היה לי קשה לשחזר משהו מוכר. אתם קולטים? שנתיים וחצי צעדתי יום-יום הלוך ושוב ברחובות האלה – ושום דבר מוכר הם לא החזירו אלי, חוץ מהצבע הפנימי של התקופה. לפני השיטוט הייתה מאופסנת אצלי במודעות היום-יומית כמות קטנה מאוד של זיכרון "חי" מאז, זאת אומרת זיכרון שמתלוות אליו תמונות, רגשות. מה שזכרתי היה את עצמי, הולכת בדרך הביתה, רואה את השקיעה מעל הבתים של סן-סט [מכאן שם השכונה] ומרגישה שהימים הולכים לי לאיבוד [אבל לא משהו כבד במיוחד]. זכרתי את זוג השותפים שלנו [הם גרו בקומה העליונה אנחנו בתחתונה. הוא היה יוצר קולנוע טורקי גולה, שהספיק לעבוד עם איל-מז-גונה, היה לו שפם כזה כמו של טורקים ואני זוכרת איך השפם היה רוקד כשהוא היה עצבני וצועק. אני והוא כל הזמן התכסחנו, הוא היה שוביניסט הארד קור מהסוג המוסווה] וגם את השעות האינסופיות שביליתי כבר אז מול המחשב מנסה להרכיב תוכנה שתחשב את המרחק שעושה חיידק ביחידת זמן נתונה, או משהו מופרך מהסוג הזה.
[כשאני חושבת על איזה שטויות בזבזתי את חיי ועודני מבזבזת – נהייה לי רע, וזה במאמר מוסגר].
הייתי ולא הייתי, מסתבר. וזה כואב להיווכח.

***

עד כאן חלק א', בגרסה הלא מקוצרת עוד המשכתי לתאר את התקופה בסנטה כרוז וחתמתי באיזו אמירה על עצמי, משהו בסגנון: "חללית ושמה אתון".

היום כשעשיתי סדר נתקלתי במכתב שכתבתי אליה משם. עזבו את המקריות. איך שנים אני לא מתעסקת עם התקופה באמריקה ופתאום זה ככה צף. המכתב היכה בי כמו ברק. אנתי-תזה גמורה לסיפור החללית שלא הייתה מחוברת לצרכים שלה או לא הבינה את מצבה. מהמכתב עולה קול בהיר וחד, ראייה מפוקחת לחלוטין של המצב. לא יכולתי לתאר טוב יותר את מצבי אז אם הייתי כותבת את זה היום. כתבתי לה: " י. ואני עדיין ילדים, אני מרגישה את זה מאוד…אין ביני ובינו הרבה משותף, האיש הזה מאוד רחוק ממני, אני לא אוהבת אותו. איך מתנתקים מהמצב הנוכחי? אני מתארת לעצמי שיבוא הרגע המתאים. כרגע אני מחכה וקצת לא ברור לי למה…".
אבל זה עוד כלום מול ההלם שחטפתי כשקראתי את הפרשנות הזאת:
"היום אני בת 21.
מעניין אותי, אם עדיין אני חושבת שיש אפשרות להיכנס לנירוונה, זאת אומרת להתנקות לחלוטין [ידעתי תמיד שהעניין הזה העסיק אותי מאז ומתמיד, אבל לא זכרתי שככה]…פשוט כל כך הרבה זמן עובר ואף אחד מהדברים שציפינו שיקרה לא קורה.
רצינו דברים גדולים מאוד כשהיינו קטנים יותר [אין לי מושג על מה אני מדברת כאן] ואף אחד מהם לא התממש וגרוע מזה, נראה עכשיו יותר מאשר בכל זמן אחר שבעצם לעולם לא נגיע למקומות ששאפנו להגיע [פור גוד סייק אני בת 21 פה]. נראה לי שלסוג כזה של תבוסתנות מצפים ממך החיים.
אין לשום גורם בעולם הזה אינטרס בהתפתחות הרוחנית שלך. להיפך. [כמה טעיתי כאן ועדיין הניתוח מדהים אותי] הטבע מעוניין- בפרו ורבו ובמוות שלנו – ושם זה נגמר.
המלחמה של האדם בזמניות שלו, נוגדת את חוקי הטבע ולכן היא דורשת כוח ואומץ גדולים כל כך.
אסור להתייאש.
אסור לתת לזמן לנצח. אסור לתת לימים לקבור אותנו תחתיהם.
מתחת לערימת השעות המתות, שאת ואני והוא משאירים מאחורינו.
הייאוש נובע מחוסר המעשה.
אסור להפסיק לעשות.
זאת מין כניסה למעגל, שאם אתה נכנס אליו, אתה הולך ומתייאש וככל שהזמן עובר- גובר הייאוש. החשבון מוגש. בסוף בא המוות".

תגידו זאת נראית לכם "חללית"?

מעבר לזה שהמכתב הניח אצלי מפתח למפגש עם הפחד שרודף אותי כל חיי "שלעולם לא נגיע למקומות ששאפנו להגיע" [מפתח במובן של לראות כמה לפחד הזה אין קשר למציאות. הייתי אז בתחילת הדרך, עם קלפים מצוינים ביד] הוא גם הבהיר לי סופית שאין לי מושג מי באמת הייתי.

אחרי שקראתי את המכתב הבנתי שאני גם לעולם לא אדע, שהזיכרון או הסיפור שיש לי בראש על העבר, אין לו שום חיבור לסיפור של מה שבאמת היה שם. שלעולם גם לא יהיה לו חיבור, אני לא באמת אצליח לפענח משהו.
מצד אחד אמריקה נראית לי כמו שבר גדול. ואולי פחות אמריקה ויותר היחסים איתו ששברו בי משהו. נראה לי ששם התרחשה איזו סטייה מהמסלול. מצד שני, משם התחיל איזשהו תהליך של חיפוש אחרי עשייה אותנטית. ושוב אותה תחושה שאני לא מסוגלת להבין דבר ביחס לעבר.

ומכאן עלתה התהייה – וביחס להווה?
רק ההווה שעדיין לא הפך לעבר – יש בו אמת, חשבתי. הרגע הזה על מורכבות התחושות, התפיסות והחיות שלו. השאר זה הבל ובדיה. ממש סיפורים שאנחנו ממציאים על עצמנו, על אחרים, על העולם ועוד מאמינים להם.
ואם ניקח את זה עוד צעד, אם אנחנו כבר חייבים להמציא – מה אכפת לנו להמציא סיפורים יפים? להתמקד במה שהוא יפה וטוב בנו ובאחרים?

***

סיפא – דיברתי עם האיש שלי על הפוסט הזה והוא הוסיף הערה חשובה. אנחנו עושים את זה גם בהווה. כל הזמן ממציאים סיפור. הוא צודק. זאת אומרת, הרגע הזה שחשבתי שהוא רגע חסד, אנחנו בעצם מכסים אותו כהרף עין בפרוזה מעוותת. בעצם אנחנו דמויות בדיוניות בסיפור בדיוני, שרק הכאב שלהן אמיתי.



Read Full Post »

הרעיון שאני אלך בהלסינקי לצפות בלהקת ריקודי בטן מצרית שמגיעה להופעה (תיאטרון סבוי) וגם בטלנטים מקומיים: פינים שרוקדים ריקודי בטן וגם רוקדת אסטונית אחת. אני מכינה את שטרות היוּרוֹ להדביק לפיניות המענטזות למצח. שכה אני אחיה.
הנה סרטון כדי להכניס אתכם לאווירה:

שנה וקצת שאני לומדת לרקוד ריקודי בטן. זה סוג של חיבור שאף פעם לא הצלחתי להבין, אבל מאז שאני זוכרת את עצמי, ילדה פולניה קטנה – אהבתי מוזיקה מזרחית. אולי זאת העובדה שהייתי האשכנזיה היחידה בקוטר של קילומטרים בשכונת ילדותי החביבה? אולי זה החינוך המוזיקלי מבית-אבא? המהגר מוורשה, שהרחיב את רפרטואר שירי מקהלת הצבא האדום עם תקליטי ג'ו-עמר ואנריקו מאסיאס. [בתקליט של ג'ו עמר הוא אהב בעיקר להאזין לשיר ההמנון של ה:AA "כוסית אחת שתיתי, כוסית שנייה לגמתי"].
אין לי מושג. אני רק יודעת שבמעונות ייסדתי את אגודת הסרט הערבי. זאת הייתה הטלוויזיה הקטנה שייבאתי מאמריקה, שהיינו מתיישבים סביבה וצופים בכל יום שישי בסרטים ואחר כך תולים את פתגמי השבוע על המקרר: "לכל דלי יש סמרטוט", "לכל שפם יש מספריים". נאמנה באדיקות למסורת השכונתית המפוארת שבה הוכרז עוצר בזמן הקרנת הסרט בימי שישי.

כשנחתתי במצריים, הפעם היחידה שבה נחתתי, הייתי באופוריה. נחתתי בזמן חגיגות יום ההולדת לנביא או משהו בסגנון. קהיר הייתה מקושטת כולה בצבע ירוק ודגלים ירוקים ואני הרגשתי בבית.
לא ברור, אני אומרת לכם העניין הזה. המצרים התגלו כעם חביב, מנומסים ועדינים בהרבה מהברברים הישראלים. אהבתי את קהיר מאוד. יש בה משהו חי, שאצלנו כבר אין. כן וגם פערים איומים שאנחנו בדרך בטוחה אליהם.

הסתובבתי בפרמידות, במלונות, וכמובן בשוק חאן-אל-חליל. שם כל מוכר נזכר בשכן היהודי שגר מולו.
זה לא הוגן, נכון, הזכרונות המתוקים מקהיר, קשורים בוודאי לעובדה שתיירתי אותה עם נהג צמוד ותנאים מעולים.

כשחזרתי כתבתי ביומן: "חלמתי שוב על מצרים. מאז שנסעתי לבקר בקהיר אני חולמת לפחות פעם בשבוע על האוטובוס שלוקח אותי אל הקולות והצבעים. הנסיעה משדה התעופה לבית של א. באוטוסטראדה הריקה. משני צידי הדרך בניינים ריקים חצי בנויים, שחורים, רוחות רפאים מבטון. כאילו ידעה קהיר בדיוק איך לגעת בי. איזו פנטזייה להדליק".

***

אום כול-תום: אלף לילה ולילה.
שיר האהבה האולטימטיבי.

ttp://www.youtube.com/watch?v=l-5TsvaGDo0

(לא הצלחתי להכניס את הסרטון ונגמרה לי הסבלנות)

 

My love, the night, with its sky, the moon, the stars, the sleeplessness
you and me. We are all fallen in love the same way.
You are my love, you are my life, Love is watching over us
It is raining over us with contentment and satisfaction.
My love, let's live in the "eyes" of this night
Let's say to the sun to rise again in a year, not less than a year
One night of lovers is as sweet as a thousand and one nights
As sweet as the life in its entirety
What is life but a night as this night

(תרגום חופשי לבית הראשון שמצאתי באחת התגובות לקליפ)

 

Read Full Post »

Older Posts »