Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘עבר’

דווקא כאן במקום הרחוק הזה, אני עסוקה עם הדמות שלה. עסוקה יותר מהרגיל ובדרכים אחרות: אני חושבת על המשקל שלה, על הידיים שלה. אני מנסה לנחש אותה, איך היא הייתה כשהיא הייתה בגילי. תחרות סמויה: רק לא להיות כמוה. אני חושבת על הבדידות בשנים האחרונות שלה. בעבר לא הייתי מעזה לחשוב על הבדידות הזו מבלי לצרף לזה מיד את הרעיון שהיא הרוויחה אותה ביושר. היום נשאר רק הלב המתכווץ על חיים אומללים שנחיו.
*
היה הייתה עבורי דוגמא חיה, יום-יומית, לאופן שבו אדם הופך להיות התליין של עצמו.
התוואי הסגור שאנחנו מייצרים לעצמנו. מסלולים קבועים שמהם אנחנו מפחדים לחרוג. מסלולים שיוצרים את האפשרויות שלנו, תוחמים עבורנו את העולם, תוחמים את היכולת שלנו להרחיק לכת.

**

רואה אצלי את הקושי העצום לצאת מתחום הנוחות. בדברים הפשוטים ביותר. בית קפה "פונטנה", שנבחר להיות קפה הבית כאן. אני יודעת שהם עושים קפוצ'ינו טוב, את המחיר ואיפה אני אוהבת לשבת; ליד החלון הגדול מול צומת הרחובות.

הלכתי על גדות הנהר היום. רוח צפונית חזקה נשבה לי לתוך מוח העצם. צפיתי בהתנגדות שעולה אצלי מול הרעיון לשבת בקפה אחר. ההתנגדות ניצחה. סיימתי את הטיול ב"פונטנה".
כשהתיישבתי עם הקפוצ'ינו ליד החלון נזכרתי בשיחה של ד. עם הסניאסי † ההוא.
ד': מתי אתה מחליט לעזוב את המקום שאתה נמצא בו?
סניאסי: כשאני מתחיל להעדיף בית קפה אחד על אחר.

______________________

סניאסי – סוג של "קדושים" שמסתובבים בהודו, הפרושים. 

מודעות פרסומת

Read Full Post »

הפרלמנט של טורקו

מנורות הבדולח של חדר האוכל. בנסיעה הנוכחית אני רואה את מה שלא ראיתי בנסיעות הקודמות: את השמרנות הפינית. העיצוב של חדר האוכל תערובת משונה של מזווה משנות ה-50, מנורות תקרה מתחילת המאה הקודמת, ויחד עם זה יש משהו נעים, בשילובים. סידורי הפרחים המשונים. הכל בסדר מופתי.

על הקירות ציורים עתיקים של ציירים מקומיים, מסגרות כבדות. הנשים הפיניות מגיעות לארוחת הבוקר, בנעלי עקב, 10 ס"מ. אנשי עסקים, חליפות, עניבות.
כולם נראים עסוקים. התחלה של יום עבודה.
בנסיעות הקודמות עוד רציתי להיות כמו כולם. זה עבר לי. התנועה הזאת בין האחרוּת ובין הרצון להיצמד למקובל. התחושה של התלישות חלפה. להרגיש נוח במקום שאין לו מקום.

האיש שחטף לנו אתמול את המעלית יושב מולנו. איש עסקים אמריקאי. הם יושבים ברביעייה. 2 גרמנים ו2 אמריקאים.

אתמול שידרו בטלוויזיה, תוכנית על גינטר גראס ועל ניסיון לשדך מעל לפצעים שנפערו בין הפולנים לגרמנים. פספסתי את התוכנית. הלכנו לעשות קניות. 2 קערות, 2 צלחות, מפיות לאוכל, יוגורט, מים.

היום אני נפגשת עם אָנוּ. שנה לא התראינו. אנו היקרה. כל כך חכמה, כל כך מוכשרת. בת 26 וכבר מסיימת תואר בפסיכולוגיה, עסוקה בפרוייקט מחקרי בהלסינקי, עטופה בחברים, בבן- זוג. גבוהה, נאה, בלונדינית. עוברת טיפול. יחסים קשים עם האמא. אָנוּ שמחה לפגוש אותי ואני שמחה לפגוש את אנו.
______________________

את אָנוּ פגשתי, כשבמסגרת השיטוטים האין-סופיים שלי בטורקו, הגעתי למוזיאון שהוא בעצם בית של מי שהיה אחד מ"פרנסי הקהילה" בסוף המאה ה-19, תחילת המאה ה-20. סוחר עצים, במובן הכבד של המילה.
הפינים מדהימים אותי כל פעם מחדש ביכולת שלהם לעשות משהו משום דבר. הם שימרו את הבית לפרטי פרטיו, כולל אלבומי הצילום של המשפחה וכולל התפריטים שהם אספו מהמלונות שבהם הם ביקרו. כך בעצם נוצרה פנינה, שמשחזרת במדויק תקופה – שאליה חזרתי פעמים נוספות, כל פעם שמחה לגלות עוד תגלית.
האלבומים, למשל, פותחים פתח מרתק לאופן שבו נראתה התיירות הבינלאומית בתקופה שבה מעטים יחסית יכלו להרשות לעצמם להסתובב בעולם. כך באחד האלבומים מודבקים צילומי המשפחה, מצולמת כשהיא רכובה על חמורים ביוון – עולם שלם נוסף נפתח: צילומים של יוון הכפרית בתחילת המאה הקודמת, היוונים כמו שכבר לעולם לא נראה אותם, בתלבושות כפריות שהיום תלויות במוזיאונים אתנוגראפיים.
זהו בית שמגולל סיפור – לא היו להם ילדים והם אימצו ילדה שאחר כך עשתה להם צרות איומות. היה להם רופא פרטי בפריז שאליו נסעו בשעת הצורך ואחד האורחים שהיה מתארח אצלם לעיתים היה קרישנמורטי. האישה הייתה בקשר קרוב איתו, וריכזה חוג של מתעניינים בטורקו. זה היה מרגש לגלות תמונה שלו על השידה, לזהות אותו ואז לשמוע מאחת המדריכות את הסיפור המלא ולהציץ במכתבים שנותרו מההתכתבות ביניהם.
כשנכנסים לבית נדרשים לגרוב גרבי ניילון כמו בחדרי ניתוח, וההדרכה היא אישית. הפינים לא רק שהם עושים משום דבר משהו, הם גם לוקחים ברצינות מאוד גדולה את מה שהם עושים. מאוד יסודיים, אנטי-תזה לחפיפניקיות הישראלית.

את אנו פגשתי שם. היא הייתה מדריכה, חמודה כזו. תוך כדי שהסתובבנו בבית קלטתי תליון צלב ותליון מגן דוד גם יחד, משתלשלים מצווארה הלבן. הסתקרנתי. כשהיא שמעה שאני מישראל היא כמעט התעלפה. הסתבר שהיא נוצרייה אדוקה, אוהדת מושבעת של ישראל- ארץ הקודש [זה ההסבר לתליונים, אגב]. אותי עניינה האמונה שלה, אותה עניינה ישראל וכך קבענו פגישה בקפה כשהיא מביאה איתה חברה, נוצרייה אדוקה כמוה.
זה היה מעניין, הן היו נשים יחסית בוגרות -22? 23? בתולות [שמרו את הבתולים לחתונה] וחצי מהשיחה התמקדה בכמה סקסיים נראים החיילים הישראלים במדים. החברה ששהתה בארץ כתלמידת חוץ, סיפרה איך התקשתה להתרכז בלימודי העברית, בשל החיילים שהסתובבו מול חלונות מעונות הר הצופים.
לאנו היה אז חבר – חייל בצי הפיני. הם "שמרו על עצמם" עד שיתחתנו. ישבנו שם שעות צוחקות, היה כף.

ככה פתחתי לי פרלמנט קטן בטורקו. שם זה התחיל ומאז אני והיא עברנו כל מיני יחד – מצד אחד טיולים ותפילות בכנסיות ומשצד שני סיורי פאבים ושיחות נפש בבתי קפה. אָנוּ התפתחה והשתנתה לנגד עיני. כתלמידת החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטה השבדית בטורקו, היא התחילה לעבור פסיכואנליזה אינטנסיבית. בכל ביקור ראיתי שינוי. ככל שהעמיקו לימודי הפסיכולוגיה והפסיכואנליזה האחיזה של הבית, של הנצרות, הלכה ונחלשה [היא מעיירה שמרנית מאוד בצפון פינלנד, הקו האחרון לפני לפלנד, ארץ הלָאפִּים].
בשלב מסוים החייל הלך לדרכו ואנו איבדה את בתוליה לאחר. זה לא היה קל עבורה. אלוהים, זה שהמציאו בני אדם, ישב לה על הכתף והטיף לה מוסר, לפחות בהתחלה. אחר כך זה השתחרר לה. 'זה כזה כיף' היא חזרה אלי נרגשת, 'איך עד עכשיו לא עשיתי את זה'. שמחתי עבורה.

Read Full Post »

היום היא התקשרה

היום היא התקשרה. אין לי מושג מה הקונסטלציה בכוכבים, אבל השבוע כל מי שהיה איתי באיזה קשר בעבר, התקשר. מה זה הסיפור הזה? – שבוע "הזכר את עצמך לאתון", כאילו מה?
הקול שלה רעד ואני בחלקיק שנייה הבנתי שאני לא סובלת אותה ושלנצח לא אסבול אותה ושמה שהיה לעולם לא יחזור.
לכולם יש X – מיתולוגי, או X – מיתולוגית, תלוי במגדר ובהעדפה המינית. אני סטרייטית עם X – מיתולוגית. וגרוע מזה – אני המיתולוגית שלה. אם תשאלו אותי, החברה הכי טובה שלי הייתה גבר. סטרייט, שעכשיו מבלה את ימיו בקנדה. אשתו עזבה אותו ובמקום להתאבד הוא נסע לקנדה.
אני מתגעגעת לסוג הזה של הקשר, לסוג הזה של הקסם.
גם איתה זה היה שעות של שיחות, לפעמים אל תוך הלילה, ימים של בילויים משותפים שאף פעם לא נגמרים, ושתמיד קורים בהם דברים מעניינים, טעמים חדשים שמתגלים, מקומות חדשים.

גדלנו יחד, מהתיכון. ביליתי אצלה בבית לפחות כמו אצלי. חצי אחות כזאת הייתי.

לאבא שלה הייתה אישה שנייה (להלן, הפילגש) שגם נולדו לו ממנה ילדים, ואז יום אחד אמא שלה גילתה את זה והתחרפנה. התחרפנה כמו בליפול על הרצפה, לבטוש ברגליים, יצא לה ריר מהפה (לא, זה לא היה התקף אפילפסיה, אבל זה נראה כמו). הגיעה עזרה ראשונה והיא הזעיקה אותי להיות שם בשבילה, לצפות יחד איתה באֵימָה מקרוב.
כשאת מכירה חברים חדשים בגיל מבוגר יותר, יש לזה טעם שונה. טעם שונה כי לא גדלת איתם את השנים המעצבות שבהן הרגש חי אחרת, שיש בהן איזה כוח אחר, יכולת אחרת להתרגש.

התפקחות איטית הייתה לי לגביה במשך השנים.
ככל שאני גדלתי וצמחתי מתוך הפצעים שלי, ככה הלכה והתבהרה לי המהות העקומה של הקשר בינינו. כל שלב כזה בהתפתחות שלי הוליד משבר, ואז לאחר תקופה היינו "חוזרות".
זאת לא הייתה רק הצמיחה שלי שהלכה והפרידה בינינו. הלך והרחיק בינינו גם מי שהיא הפכה להיות. תמיד אהבתי את האופן שבו המוח שלה עובד, אבל אצלה ההתפעמות מהיכולת הפכה לאהבה נרקיסיסטית. כזאת שמאפיינת את אלו, ויסלח לי אלוהים על ההכללות, שכותבים קטלוגים לתערוכות של אמנות מודרנית. המשפטים המפלצתיים, הפתלתלים, האין סופיים, המלאים מילים נפוחות מחשיבות עצמית. אתה יודע איך המשפט מתחיל אבל רק אלוהים לבדו יודע איך הוא נגמר ומה הוא מנסה להביע.
אני אקדים כאן קצת את המאוחר, כדי לספר שהמיתולוגית נשאה דברים אצלי בחתונה, לשמח לב כלה וחתן. אף אחד, אבל באמת אף אחד באולם לא הבין מה היא ניסתה להגיד. אני להבדיל מאחרים, ידעתי שהבעיה לא אצלי ונדרשו ממני מאמצי על לא לפרוץ בצחוק פרוע. אלו לא היו רק המילים, זאת גם הייתה האינטונציה של הקול מול הפרצופים ההמומים של האורחים. בתמונות רואים אותי בחיוך מאוזן לאוזן עומדת לידה כשהיא מדברת.

נחזור לגוף הסרט.

היא התחתנה בגיל מאוד צעיר. אל החופה שלה הגעתי מחו"ל ואת ליל החופה בילינו בשלושה – היא, הוא ואני. לא היה בזה שום דבר שהרגיש לא נוח, או לא טבעי, גם כשהיא נעלמה באותו ערב מהבית ואני והוא יצאנו לחפש אחריה – חלק מהמניפולציות המזוויעות, ובמבט אחורה האומללות כל כך שלה. הוא ספג את זה ממנה בכפיות ענק, אבל לא חסך את חלקו במערכת היחסים. מערכת יחסים שהיא בעצם ריב אחד ארוך שנמשך שנים. לא פעם ולא פעמיים הייתי נוכחת באיזה ריב קולני שלהם באמצע הרחוב. פעם היא זרקה את החומוס שהוא הכין אל המדרכה, קופסת הפלסטיק התפרקה והחומוס נשפך לו על הרגליים. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי מהבושה על ההצגה שהם עושים. ביקשתי מהם שינסו לחסוך לי את זה. הם מאוד השתדלו, אבל זה היה מתפרץ להם בכל זאת. היא הפכה לאם מהר מאוד. כשנולד לה הבכור, זאת הייתה התרחקות הקשה הראשונה, כשהם נסעו לניו יורק עוד קצת התרחקנו. עדיין כתבנו מכתבים ארוכים וכשנפגשנו היו מרתונים אל תוך הלילה. תמיד היו מרתונים אל תוך הלילה.

עד שפגשתי אותו.

ממש בהתחלה כמחווה של פרגון היא הזמינה אותנו אליה לארוחת ערב. את ארוחת הערב הזו אני לא אשכח. היא ירדה על האיש שלה והוא ירד עליה, כל הזמן רצו שם עקיצות הדדיות, השפלות וזה נגמר בצעקות. אנחנו תקענו את המבט עמוק בצלחת והאוכל נתקע לנו עוד יותר עמוק בגרון.
למחרת, הייתי בטוחה שהיא בטראומה קשה, התקשרתי כולי מודאגת רק כדי להבין שהיא לא הבינה על מה אני מדברת. ערב שיגרתי עבר על כוחותינו. היום ברור לי שהיא משחזרת את דפוס היחסים בין ההורים שלה, אם אין דרמה וריגושים, אין חיים.
הזוגיות שלי פרחה, קרנתי מאושר והיא לא יכלה לסלוח לי על זה.
זה היה נורא, האופן שבו היא נטשה אותי עם השמחה שלי לבד, כל כך הייתי צריכה אותה שם והיא לא הייתה. אני לעולם לא אשכח איך היא התכווצה מקנאה – כשהודענו להם חגיגית שהחלטנו להתחתן. אני לא אומרת שלא היה בה חלק שגם שמח – אבל הייתה שם גם קנאה שחורה ואפלה, שכמו נוזל סמיך וחונק עטפה אותנו לאט, עד שנחנקנו למוות.

בחתונה כבר ידעתי שהעניין בינינו גמור. עוד רקדנו יחד, אבל אני כבר ידעתי שזה הריקוד האחרון. כבר הייתי במקום אחר, הרבה יותר חזק ומבין ורואה ומסוגל להחזיק את המראה מבלי לטשטש, מסוגל לכאוב מבלי להגיב.
עוד התקשרתי אליה מפריז לאחל לה שנה טובה. היא שתקה. אנשים לכודים במניירות שכבר מזמן לא משרתות אותם. לכודים כמו עכבר מעבדה במה שפעם הצליח ועכשיו הוא הרסני.
אמרתי לה שנה טובה ואחר כך עוד נאבקתי בזה, עוד כאב לי, עוד עיכלתי, אבל כשזה נגמר זה נגמר בלי להותיר שארית. אני זוכרת את עצמי יושבת בבית הקפה, שם על המדרכה, ביום אפרורי ליד הנהר, נותנת לה ללכת.
היום היא מתקשרת בקול רועד. תמיד אותו הסיפור. היא מתנהגת כמו חזיר, שמרוכז רק בתחת של עצמו ואחר כך טלפונים בקול רועד.
קול רועד כי היא לא מספרת לעצמה את האמת. כי היא לא נותנת לעצמה דין וחשבון על מה שקורה. היא נשארת עם געגוע כי היא לא מתחברת למציאות של מי שאני, של מי שהיא, של מה שהפכנו להיות.
בעצם כשאני חושבת על זה היא לא מתגעגעת אלי, היא מתגעגעת לתקופה, למי שהיא הייתה, למה שאז היה לה.
אני שונאת אותה. שונאת אותה על הסבל שהיא גרמה, על זה שבמקום להיות החברה שהיא יכלה להיות, היא לא. אני כועסת שהיא תפסה את המקום החשוב הזה בחיים שלי ובסוף יצאה פארש.
היו לה חלומות נוראיים עלי, היא מספרת. היא הייתה חייבת לראות שהכל בסדר.
אני נחמדה אליה. אני יכולה להרשות לעצמי להיות נחמדה, הלב שלי סגור.
שכחתי ממנה, באמת שכחתי ממנה ומקיומה, נתתי לה ללכת, עם כל מה שהיא לקחה איתה. שכחתי, מחקתי ורק הטלפון המזוין הזה הציף הכל פתאום.

Read Full Post »

החמישייה הסודית

בשבילי זאת הפעם הראשונה עם השרביט ואני דפקא שמחה לאתגר, זה הבון טון החדש – להילחם בקצות הציפורניים כדי לקבל שרביט. כל השרביטים והשירבוטים והכל בזכות האחות הקטנה והגדולה

ועכשיו לאקשן:

1. הלכתי מכות שלוש פעמים, בכל הפעמים הגנתי על חברות. זה התחיל ביסודי, הבריון של הכיתה (היום הוא בעל מוסך בגבעתיים) היה מחכה לנו כשהיינו הולכות בדרך הביתה ומחטיף בעיקר לחברות שלי. בי הוא אף פעם לא נגע. עד שיום אחד נמאס לי מהרוטינה הזאת. אני זוכרת את האקט הזה שלי זורקת בהפגנתיות את התיק על הרצפה ותמות נפשי עם פלשתים. הוא הרביץ לי אני הרבצתי לו ומאז הוא עזב אותנו לנפשנו. זה היה רגע מכונן. (מקונן, מחורנן).
הפעם שנייה הייתה בתיכון, ישבתי על הגדר ליד הבית ספר עם חברה ובא בחור ודגדג לה עם הארטיק שלו באף. חשבתי שזה נורא משפיל והתנפלתי עליו. לא לבשתי אז חזיות וכשהתחלנו להתגלגל על הכביש הוא קרע לי את החולצת בית ספר וככה עם השדיים בחוץ הלכתי איתו מכות. שום דבר לא עניין אותי. הוא קרע אותי במכות וגם אני אותו. זה נגמר בזה שהוא נסוג בקריאות של: תראי מה אני יעשה לך, תראי מה יעשה לך. ידעתי שניצחתי.
בפעם השלישית הייתי כבר אישה בוגרת. הלכתי עם החברה והבן שלה ואיזה ערס זרק עליה סיגריה בוערת וצירף איזו מילה. הוא היה קטן ועל כן הרמתי אותו מהצווארון. אחרי שהרמתי לא ידעתי מה לעשות הלאה. הוא ניצל את ההפוגה הרגעית ופשוט מלמטה הכניס לי אגרוף ישר ללסת. העניין הזה של לראות כוכבים הוא אמיתי. ראיתי כאלה והרבה באותו הרגע. באמת מה שחווים זה מין רקע שחור ועליו התפוצצויות של אור. המשכתי להחזיק אותו מורם עד שבדקה הבאה כבר הפרידו בינינו אנשים והוא קיבל על הראש: איך הוא מעיז להרביץ לאישה.

2. יום אחד פגשתי מישהו שלמד איתי תואר ראשון. לא ממש חיבבתי אותו. עמדנו שם וקשקשנו, ובסוף לחצנו ידיים. התכוונתי להגיד לו: 'שמור על קשר' ויצא לי: 'שמור מרחק!'

3. קראו על שמי חנות לכלי סניטציה. הייתי חיילת ולחבר שלי אז קראו משה. טוב לא בדיוק משה, אבל היו לו קפקפים עם פלטפורמה, ציפורן ארוכה בזרת וגורמט זהב ענקי. משה היה חיל ששירת איתי באותו הבסיס ויאמר לזכותו שהוא "גילה" אותי למרות שהתחבאתי מאחורי משקפי-ראיה ענקיים אותם הרכבתי בשאיפה להעלם. תקופת הצבא הייתה תקופה קשה בשבילי. אני קלטתי אותך, הוא תמיד השוויץ. גם אני קלטתי אותו.
את תקופת שירותו הצבאי ניצל משה לבניית פלטפורמה לעסקיו ולשתייה כבדה. עוד בהיותו חייל הפך לבעליהן של שתי חנויות לכלי סניטציה. בזמן קצר אחרי השחרור הוא הפך לאימפריה עם רשת של חנויות, אחר כך הרואה חשבון שלו מעל בו והתאבד (כן ההוא שקפץ מכלבו שלום) ומשה מצא את עצמו נאלץ לבנות הכל מחדש.

4. גבר(?) שחייתי איתו שלוש שנים, סיים איתי את הקשר באופן פתאומי בבית קפה. סתם יצאנו לשתות קפה. זה היה במילים אלה: 'אני לא רוצה לגור איתך יותר ואני לא רוצה לדבר על זה'. הוא היה אורח בחתונה שלי.

5. יצאתי פעם עם איש שהזמין אותי למסעדה "יוקרתית" שבה כולם הכירו אותו. יצא שהייתי מחוקה לגמרי אחרי אי אילו סיגריות מהסוג שהפסקתי לעשן. עשיתי לו פדיחות איומות: השפרצתי במרק עם הכפית, אחר כך ניסיתי להכניס את המקרוני אחד אחד לשרוול ובסוף גם אמרתי למלצר שיש לו כרס ושהסינור לא מתאים לו. הוא כמובן לא הראה שם יותר את פרצופו וגם לא דיבר איתי חודש אחורי זה.

ובמשואה זו אני מתכבדת להדליק את השרביטים של

נתי, מרסלו, שין, פראני, ונועם

Read Full Post »

« Newer Posts